יעל פלדינגר מ Phototaxis מסכמת שנה מוסיקלית בפוסט אורח.

אז מה היה לנו?
שנת 2014 היתה השנה בה סיימנו את העבודה על האלבום השלישי שלנו,
השירים החלו להכתב מיד עם סיום העבודה על האלבום ה2 (2012) ובמהלך הטור שעשינו (2013)

ובחצי השנה האחרונה הצלחנו לגבש אותם לכדי אלבום - שאנחנו מאוד אוהבים וגאים בו, הזמן שעבר גרם לשירים לשקוע ולהתגבש אצלנו, הצלחנו בזכות השריה ארוכה ליצר צליל המורכב ממקומות מאוד אלקטרוניים ואפלים, ומצד שני אקוסטיים ואישיים
התוצאה- כמו מרינדה טובה, מרגישה מאוד מגובשת ואורגנית

מכאן גם שם האלבום Marinade

אנחנו מופיעים כבר 6 שנים החל מהמקומות הקטנים ביותר
(תתפלאו באיזה קומבינציות 6 נגנים יכולים לנגן) דרך במות מרווחות יותר , השנה הופענו בוועידה הבין לאומית של הצוללת הצהובה, אירוע מיוחד שנועד לחשוף הרכבים ישראלים לאנשי תעשיה מהעולם.
היה לנו אירוע מאוד מוצלח שם, שמוביל אותנו לטור באירופה ואסיה בסוף יוני 2015 

עוד מתוכננת השנה הופעת השקה של האלבום החדש במועדון הבארבי (18.3)

השירים והתוכן כולו שאוב מריאליזם מדומיין (החייים שלי) , מחוויות שהגיעו מקריאת ספרים - הרמן הסה ומורשתו הם גולת הכותרת. סרטים חזקים שנשארים איתך הרבה אחרי ( לארס פון טרייר ומישל גונדרי ממשיכים לככב) וכמובן החיים.. הרצון לצאת לאור, לשמור על קור רוח, לנסות לסנן את הטינופת והרעש שמגיע בכל רגע נתון דרך המסכים, להרחיק את התפל ולאמץ את העיקר,כמובן ים יצירה , לפזר זרעים ולטפח פירות מהמוזרים ביותר עד לבשלותם!

ממש עכשיו יצא הסינגל הראשון מתוך האלבום השלישי --when doves cry--
השיר הוקלט בתקופה של סערת רגשות ושהתחושה של הסוף והתפרקות נראו ממשיים מתמיד, אם תקשיבו טוב , תשמעו את הדמעות..

אבל גם את זה צלחנו- והנה אנחנו מחוזקים מתמיד , עם הופעה חדשה וים של מאמינים , נעמוד מולכם יחפים רגשית ולבושים טיפטופ.



חברי ההרכב :
נטע כהן שני (צ'לו), יעל גבע (חצוצרה), אלכס רוטמן (תופים), ניר בלום (בס), איתי צוק (קלידים ומחשב) ויעל פלדינגר (גיטרה ושירה).
ההרכב מופיע בארץ ובעולם כבר 6 שנים 

רועי דהן מסכם שנה מוסיקלית אישית בפוסט אורח

אז מה עבר עליי השנה...

בעצם מה לא עבר עליי השנה.
2014 תזכר אצלי כאחת מהשנים היפות/עצובות/משמחות של חיי..
זה התחיל בינואר ,

כשהתחלתי את סיבוב הופעות הסלון בכל רחבי הארץ
התוודעתי לקהל המדהים שלי מקרוב, אחד על אחד..
הגעתי לכל פינה בארץ ולעשרות בתים , נזכרתי מחדש למה בחרתי במוזיקה או למה היא בחרה בי.

זה המשיך במסע לאירופה, נסעתי לחיות קצת בארץ אחרת, לטעום את הקהל הארופאי, וגם שם התגלגלתי להרבה מקומות בלתי צפויים וקהל חם ומפתיע, המלחמה בארץ פרצה יומיים אחריי שנסעתי,מה שהפף את כל סיבוב ההופעות למאוד חזק ועוצמתי.

הפכתי ברגע לשגריר בעל כורחי, וגם שם למדתי המון שיעורים על החיים ועל המדינה שלי.
הופעתי בברלין בלונדון בוינה ובלוקסמבורג , פגשתי אנשים טובים על הדרך שהפכו לחברים קרובים.
הבנתי גם שזה המקום שלי, ושאני לא באמת יכול לחיות בשום מקום אחר.

עברה עליי שנה מרגשת , שנה מיוחדת מכל השנים שקדמו לה.
הבנתי שגם בלי חברת תקליטים או גוף מסחרי מאחורייך אפשר להגיע רחוק מאוד.

וזה כמובן הרבה בזכות הקהל המדהים שמלווה אותי כבר שנים והקהל המצטרף למסע הזה כל יום מחדש.

תודה לכולם על האהבה והאמונה.

2015 , הגיע הזמן להגשים עוד כמה חלומות.

איתי מזילו מסכם "שנה של אלבום בכורה. (ושל אנשים, החלטות והגשמה)." בפוסט אורח.

צילום:יואב קדם

ערב השנה החדשה
מישהו פעם החליט לספור את העניין הזה, אז הנה שוב מצאנו את עצמנו בנקודה המדוייקת שבו היה הכדור לפני 365 ימים (דקה לפה, דקה לשם)... אז ברכות לביתנו הקט על עוד הקפה סביב השמש!
ומה זה אומר לגבינו?
בתוך מירוץ יומיומי מטורף להגשמה עצמית/נפשית/כלכלית, לפעמים לעצור ולקחת החלטה נחרצת לשינוי עתידי דווקא בתוך מסגרת הזמן הידועה מראש הזו, יכול להפתיע גם את גדולי הציניקנים.

או בקיצור, New Year's Resolutions.

כך היה המקרה שלי בדצמבר 2013, שנייה לפני שנכנסה השנה הכי משמעותית בחיי ובעקבות החלטה שנעשתה זמן-מה לפני כן;
בדרך קוסמית-משהו המסע התחיל בדיוק עם כניסתה של השנה החדשה.

עכשיו המוזיקה היא השמש
אני כותב ומלחין מאז שאני זוכר את עצמי, מופיע ועוסק במוזיקה כבר מעל לעשור – מגיל התיכון ועד עכשיו ללא הפסקה.
כלומר עם הפסקות מתודיות קלות לטובת...
הצבא.
והלימודים.
ועבודה, כמובן, עבודה זה חשוב...
כן, כל המסגרות המוכרות האלו.

אבל העיסוק במוזיקה, ובייחוד ביצירת מוזיקה חדשה, תמיד ריחף מעל הכל.
אמנם, אולי קצת יותר מדי בצד.
אפשר לומר שדרך החיים הברורה, המוכרת והמעט שגרתית היא השמש.
היא המרכז של המערכת שסביב כוח המשיכה שלה סובבים הפלנטות,
הירחים שלה והמוזיקה הייתה תמיד ירח שכזה; סובב ומשפיע על רגעים של גאות ושפל, תמיד באותו המקום בנוף, תמיד שם.

ואז הגיע הרגע שבו החלטתי לשים את המוזיקה במרכז;
לתעד ולהקליט את השירים שמלווים אותי בחיים האלה,
להתמקד בעשייה שגם ככה לא זנחתי אף פעם,להוציא אלבום ראשון אחרי שנים של שינויים, למידה והתפתחות עם להקה של חברים טובים ושיתופי פעולה עם המון מוזיקאים, אתה מבין שכולך חייב להיות שקוע בדבר הזה, ביישות הזו. 

שהגיע הזמן שהירח יהפוך לשמש.

כי אין דרך אחרת לעמוד מאחוריי היצירה שלך, לפחות לא כשהיא עושה את צעדיה הראשונים בעולם.
הרי אם אתה לא תהייה מאחוריה 100 אחוז, מה הסיבה שכל אחד אחר יהיה?
ולא, כנראה ש-99 אחוז זה לא מספיק.

שנה של אנשים והחלטות
ואחרי שיש לך את עצמך במאת האחוזים כדי לדחוף את היישות הזו קדימה,
עכשיו אתה צריך אנשים. ישנים וחדשים.
בין אם היו תומכי ההדסטארט, המוזיקאים ששיתפתי איתם פעולה לאורך הדרך או האנשים שתומכים ביצירה שלי כבר שנים –
בלי האנרגיות שלהם, אני נאבק בתחנות רוח.
בכל שלב בשנה החולפת הזו;
בכל צעד שנלקח, מטרה שהושגה, תהייה שנבנתה – עמדו לצידי אנשים
מוכשרים ומסורים שנתנו לב, נשמה וראש והפכו את המשימה שלי, לשלנו.
אבל קודם כל, בכדי שהאנרגיות והמסירות של אנשים טובים יהיו מנת חלקך,
אתה חייב להחליט החלטות ולדבוק בהן.


2014 הייתה שנה של דינמיקה וחופש בהחלטות, זה עשה את כל הדרך מיוחדת ומסקרנת וזורמת כמו נהר שאתה לא בטוח איפה הוא נגמר.
כי ברגע שאתה החלטי וחופשי מספיק כדי ללכת על זה, דברים מסתדרים מעצמם. לא פעם ולא פעמיים כך היה, לאורך כל השנה הזו.
נשמע לי כמו תכנית טובה גם לשנה הבאה.
את כל אחד ואחת שעזרו לי והצטרפו למסע הזה אני זוכר, זוהי הייתה תקופה שבלי מלוא התמיכה שקיבלתי מהם כנראה שלא הייתה נרשמת כמוצלחת.

שנת בכורות
פרוייקט מימון-חברתי לאלבום הבכורה;
סיבוב הופעות במקומות חדשים;
סינגלים ברדיו;
הופעת השקה בבארבי;
הרכב חדש ועמוס כשרון;
חברים חדשים למסע;

ו...אלבום ראשון.

ואלו רק הדברים שאני מסוגל לזכור עכשיו..
הכל בכורות, הכל לראשונה והכל מדרבן ומעורר להמשיך ולהגשים.

"Maybe you'll be the first one to ever perform on the Moon?"
- Flickers

אתה עומד על הירח ומביט רחוק אל האופק.
ובאופק נמצא הבית הכחול שלך.
הרועש, הגועש,
רווי חוסר סבלנות וצרות מוחין,
גדוש החרדות והפחדים, חיים ומוות, מנהיגים וקרובי משפחה,
כסף, טכנולוגיה, עמים, מדינות, ילדים, מבוגרים, קשישים ואינסוף תהיות קיומיות של מוחות כבדי-תודעה;
והכל נבלע במרוצת היום-יום.
במרוצת השנים.
בחילופי העונות שכרגע אתה מעליהן.
ואיתן, המשמעות של מה ולמה.
רק החלומות שלך יזיזו אותך קדימה.
המטרות שלך והמחויבות שלך להגשים משהו שהוא גדול ממך.
כי גם ככה,
הכל יותר גדול ממך.
בטח ובטח הבית הכחול שלך, שאתה חושב שאתה בשליטה עליו.
אז נותר רק לעשות.
לחלום ולעשות.
וזה כמעט אירוני, או בעצם פשוט צירוף מקרים,
להביט לאופק בעומדך על ים השלווה ולחוות אותה לראשונה באופן הכי טהור.
וזה הנוף הנשקף כרגע מבעד לחלון תודעתך,
עד שהתמונה תתבהר או תתחלף.
עד בוא חלום חדש.

שנה טובה לכולם

מזילו

נעה סגל מסכמת שנה מוסיקלית אישית בפוסט אורח.

פוסט אורח לסיכום השנה. זו הזדמנות ממש טובה להתבונן, לחשוב, להתכוונן.
הייתה לי שנה לא פשוטה במישור האישי, היה בה הרבה כאב, היו סיומים, אתגרים. לצד זה – מקום וזמן ואפשרות לגדול מחדש. כשעוסקים במוזיקה, באמנות, המישור האישי והמישור המקצועי הרי לעולם לא ממש נפרדים, כך שהשברים, תהליכי האיחוי, ההתחדשות והצמיחה זולגים מיד לאמנות ומתבטאים בה. ובאמת, מבחינה מוזיקלית, הייתה לי שנה עשירה ומלאה, ובלוג סיכום שנה הוא גם הזדמנות להוקיר תודה. איזה כיף שאני עושה את מה שאני עושה, לא מובן מאליו.

הרבה דברים קרו השנה, הרבה דברים הבשילו ונשאו פרי. הדבר המשמעותי ביותר בשבילי הוא שעברתי לקדמת הבמה, בהרכב "נעה והסגל" שבו אני שרה ומנגנת חומרים שלי כבר יצא לנו להופיע לא מעט וכיף לשמוע שהתגובות טובות ומה שבטוח, זה מרגש וזה גדול, וזה התאפשר בין השאר בזכות הדברים האחרים שאני עושה, שבהם אני גדלה ולומדת ומתפתחת. כל הרכב הוא אהבה, חוויה, עולם ובעיקר אנשים שאליהם אני מאוד מחוברת.

"NORIA. זה בית "
אחד ההרכבים הוותיקים שבהם אני מתופפת, שבהם גדלתי כמתופפת הוא נוריה [ניר צפתי, דותן מושנוב, אלון פרץ ואורי דרור].
לקראת סוף השנה שעברה הוצאנו אלבום ראשון בשם clear backgrounds, והשנה היינו עסוקים בלהופיע, לקדם ולחגוג את האלבום. אחרי שנרגענו ונחנו קצת הקלטנו סינגל חדש בשם home. גם צילמנו לו קליפ והכול הכול, בהתאם לשם השיר, נעשה על ידינו בבית. נוריה זה בית.

"בין הזמנים, עשר שנים במארש דונדורמה "

במארש דונדורמה הייתה שנה משמעותית ביותר. אחרי עשר שנים של פעילות משותפת הקלטנו את האלבום הרביעי שלנו שנקרא "בין הזמנים", על שם קטע שהלחנתי. זו הייתה פעם ראשונה שבה הבאתי קטע משלי לתזמורת. איזה אושר זה היה לשמוע אותו מבוצע לראשונה בחזרה! ואושר עוד יותר גדול לנגן אותו בהופעת ההשקה שלנו בבארבי, עם צעד ראשוני שלי לכיוון מרכז הבמה:

העבודה על האלבום הייתה הנאה צרופה, וסביבו ובמהלך השנה נוצרו שיתופי פעולה עם אמנים מדהימים, בהם הזמרים ליאורה יצחק ושי צברי, ונגן הקאנון אמיר אלייב. כל אורח לקח אותנו לכיוון חדש, ופתח עבורי דלת למחוזות חדשים של מוזיקה נהדרת ומרגשת. ועוד בסימן התחדשות במארש [ועוד צעד קטן בשבילי] אנחנו שרים! שיר מעולה של אודי רז שיצא בתור סינגל מהאלבום, עם קליפ אדיר:

הרכב נוסף שיש לי העונג לקחת בו חלק הוא פוטומט. זה הרכב יחסית טרי מבחינת וותק, ממש נולד השנה, ומאוד טרי ורענן מבחינת חומרים, היישר ממוחו היצירתי והקודח של נועם ברמן. הנה לדוגמא:

אני חייבת לומר עוד משהו על העבודה עם ההרכב הזה, שחברים בו חוץ מנועם וממני גם ענב אבן-צור [בס], אלון ברייאר [סאמפלים], ושרי כהן [מנהלת קבוצת הווטסאפ שלנו!]. זה אחד ההרכבים שאני הכי נהנית בחברתם, הם פשוט חבורה של משהו בין חננות/ווירדוז/אאווט סיידרים/ הכי קולים וסבבה שיש. אנחנו עושים הרבה שטויות יחד [למשל צילום קליפ גרילה באיקאה שייצא בקרוב] וזה מרגיש קצת כמו להיות שוב טינאייג'רית, במובן החיובי.[ בין השאר כי ענב מורידה את הגיל הממוצע שלנו ל3 בערך.] איזה כיף שהכרתי את פוטומט.

עוד דברים שקרו השנה הם שבמסגרת העבודה עם אדם ג'יימס המוכשר והמבריק [ולראייה, שיר התגובה שלו לhappy של פארל וויליאמס: https://www.youtube.com/watch?v=v5KfXdUQ9VM ]

הצטלבו דרכיי שוב עם הבסיסטית הנהדרת רינה שוגל, ואחרי שאדם זנח אותנו לטובת לימודים בארה"ב, הקמנו יחד עם הגר לוי, מיטל סיידוף ודנה איילון המעולות הרכב בנות [ואני מתכוונת לבנות בנות!] של קאברים ללהיטי פיפטיז וסיסקסטיז. ההופעה הראשונה שלנו הייתה הצלחה מסחררת בכנס פסיכולוגים חינוכיים בטבריה. באופן קצת מפתיע זה היה אחד הערבים הכי רוק'נרול בחיי. בחיי!

גם "אף על פי כן" הרכב הסקא-פאנק המעולה [רוברט שילוני, יובל שנהר, ערן אילת, ליאור מור] שוקדים לקראת הופעת ההשקה לאי. פי החדש שלנו "זה לא זז". עדיין אין מה להראות כי זה פאקינג לא זז! אבל עד ההשקה ב24.1 בגגרין זה יזוז, וגם כל מי שיהיה בקהל יזוז. באחריות. אז כדאי להגיע.

אז כן, הייתה הרבה עשייה השנה, וכאמור הדבר הכי משמעותי בשבילי היה הקמת ההרכב שלי "נעה והסגל", עם חברי הסגל המופלאים יובל שנהר על הגיטרה, גיא גולדשטיין על הבס ועודד אלוני המפיק המוזיקלי הרגיש המדויק והחכם. לבצע ולשיר חומרים שלי על במה זו ממש הרפתקה חדשה.

דיברתי בתחילת הפוסט על כאבים, סיומים ואתגרים ובינתיים הכל נראה די דיבידי דיבידם... אבל עם הסגל זה משהו קצת אחר, זו התמודדות, זה אתגר, זה לימוד, וזאת לגמרי אני. בשירים שלי אפשר לשמוע קצת מהכאב, קצת על התהליך, ולראות את ההתחדשות. במשך הרבה שנים כתבתי טקסטים, והנה עכשיו משהו הבשיל, משהו זז, התחלתי להלחין והשנה גם קיבלתי ביצים לעלות עם זה לבמה ולא רק לעלות לבמה, אלא בפעם הראשונה בחיי גם לשיר, שזה לא פשוט בכלל. התרגשות שלא הכרתי, אנרגיות שלא הרגשתי, הכל חדש, ומרגש וממלא. מוזמנים לבוא לראות את זה קורה, אנחנו מופיעים בלבונטין 7 ב13.1.15 ב22:00.

הלוואי שנזכה כולנו עוד פעם, לאהבה, להתרגשות, להתחדשות. ואשריי שזכיתי. אשריי שזכיתי במוזיקה. מזל שיש מוזיקה.

שנה טובה.

שני מאיו - מסכמת שנה מוסיקלית אישית בפוסט אורח

השנה האחרונה הייתה מהירה מאוד עבורי, 365 ימים שחלפו ביעף ולרגעים נראים לי כחלום. החלום הכי טוב שאי פעם חלמתי. אני יושבת לסכם ורק עכשיו מתחילה לעכל ולהבין כמה משמעותית, קיצונית ומלאה בשינויים היא הייתה. עברתי מסע במערכת היחסים עם עצמי, עם המוזיקה ועם היצירה, דרך שלא תמיד הייתה פשוטה, אבל לא הייתי מוותרת לרגע על ההופעות, הקושי, שיתופי הפעולה, השמחות הגדולות וגם האכזבות, הניסיון, השעות, הכתיבה וההקלטות. כל אלו הביאו אותי לתובנות חדשות ברמה המקצועית מוזיקלית וגם האישית, אין אפשרות להפריד בין השניים כשמדובר ביצירה. ממש בתחילת השנה יצא הסינגל הראשון מתוך אלבום הבכורה שלי. אי שם בתיכון, למדתי לבגרות בספרות את השיר של ביאליק "לא זכיתי באור מן ההפקר". הוא נכנס לי עמוק ללב והרגשתי איך הוא מתאר את תהליך הכתיבה בצורה מדויקת. באותה התקופה חבר טוב בשם אבירם ברט הלחין את השיר. שנים אחר כך, כשהתחלתי לעבוד על האלבום ולסנן חומרים שכתבתי יחד עם צור בן זאב הבסיסט, המפיק המוזיקלי והשותף שלי לדרך הזו, היה לי ברור שהשיר של ביאליק יהיה חלק מהאלבום. הוא נצרב לי בגוף ובהוויה כך שגם כאשר במהלך התקופות השונות בחיי נתקלתי בקשיים שהיצירה והמוזיקה לפעמים מביאה איתה, בין אם בכתיבה, בהלחנה, בהופעות, במימון היצירה או בשליחה של השירים שלי לעולם, תמיד חזרתי לטקסט הזה של ביאליק. השיר ליווה אותי במשך שנים והלך איתי דרך מאוד ארוכה עד לרגע יציאתו ותמיד "לא זכיתי" היה שם להזכיר לי שזה חלק מהתהליך שאמן עובר כדי לחצוב את הניצוץ והאמת הפנימית שבלבו גם בימינו, אפילו שהשיר נכתב ב1902.

החלטתי שאני רוצה להוציא את השיר החוצה כסינגל ראשון. ומרגע שהחלטתי, היה לי ברור שאני רוצה לצלם לו קליפ. פה נכנס לתמונה זיו שדה. שקיבל לידיו ברוכות הכישרון משימה לא פשוטה כלל. איך מתרגמים שיר של ביאליק למשהו ויזואלי? אז אחרי שישבנו, ניתחנו וגיבשנו קונספט, הנה התוצאה. הקליפ כולו צולם בטייק אחד. ללא אפשרות לתקן או לערוך. הכי אמיתי שיכול להיות.

בשלושת החודשים שלאחר מכן, יצאו שני סינגלים נוספים מהאלבום "עכשיו זה טוב" ו"באותו הבית" ובמרץ יצא אלבום הבכורה שכולל עשרה שירים. אלבום שעבדתי עליו במשך תקופה ארוכה בה גיבשתי חומרים, אספתי שירים, סיפורים, חוויות ובעיקר חשבתי מה אני רוצה להגיד ואיך.

לרגל יציאת האלבום התכוננתי לחגיגת יום ההולדת שלו – מופע השקה. לקראת המופע הרמתי טלפון לקובי אוז והצעתי לארח אותו, לשמחתי הוא נענה בחיוב וזו הייתה חוויה מיוחדת ומרגשת מאוד עבורי. אין שום דבר שמשתווה לאדרנלין המשוגע שמתלווה להופעות. אני מכורה להרגשה הזו. למגע עם הקהל, לדו שיח איתו. שרנו את "כלוב של זהב" דואט יפהפה שכתב והלחין קובי ושר עם מירי מסיקה במקור.

מעט לאחר יציאת האלבום. עברתי לגור בתל אביב. ואז התחיל סחרור שלם ובלבול גדול. קרו כל כך הרבה דברים נפלאים, המוזיקה שלי שעבדתי עליה במשך המון זמן יצאה לעולם ופתאום צצה לה גם ריקנות מאוד גדולה, בדידות, מחשבות על העתיד ומחסום כתיבה. ימים ולילות מלאים בחרדות שמא המחסום לא ישבר. התחילה תקופה של חיפוש גדול שעדיין לא נגמר וכנראה גם לעולם לא יגמר. בעיצומו של חוסר הוודאות חשתי צורך במשהו יציב שייתן לי השראה וכלים נוספים: נרשמתי ללימודי תואר ראשון במוזיקה במכללת לוינסקי לחינוך וחיכיתי לתחילת שנת הלימודים. תוך חודש נפרץ הסכר וחודשים של תהפוכות מוזיקליים הפכו להמון שירים חדשים שאני מקווה להקליט ולתעד בקרוב. שירים מאוד שונים מהדברים שכתבתי עד היום, וזה מסקרן אותי לצפות ביצירה משתנה בתהליך שתמיד יהיה עבורי חידה. בעיני, המעניין הוא אמן שעבר כברת דרך כדי להשיג את המטרה שלו. את האמנות שלו. התגלגל, נפל, התלכלך, בדק, התחבט, שאל, התלבט והגיע עם יצירה שמשקפת אותו, את חייו את האמנות שלו ואת החיפוש שלו. החיפוש לעולם לא נפסק הוא חלק מהדרך ומהתהליך.

השנה, מצאתי את עצמי מתמודדת בסיטואציות חדשות ומסקרנות על בסיס כמעט יום יומי, גיליתי שאני אמיצה מאוד ונהנית להתעמת עם הפחדים הכי גדולים שלי. שבוע שעבר איבדתי את סבתי, שהלכה לעולמה בגיל 92, אישה מיוחדת חזקה ודומיננטית. למדתי לנצור את הדברים הפשוטים, המשפחה והחברים הקרובים. גיליתי שלמרות רכבת ההרים הרגשית בשנה האחרונה אני דווקא חזקה מאוד ונמצאת במקום מאוד שפוי ויציב.

אני בוחרת לסיים עם ציטוט מהשיר האהוב עלי בכל הזמנים:

"Well I'm on my way.
I don't know where I'm going
I'm on my way, I'm taking my time
But I don't know where"

השנה אני מאחלת לעצמי ולכולם להמשיך את החיפוש, למצוא שלווה, להתעטף ביצירה, להתנהל מתוך תשוקה ואהבה. מלא אהבה. שמחירי האלכוהול ירדו, שהרוקנרול לעולם לא ימות, שחדי קרן יתחילו סוף סוף להתהלך בינינו וגם שלום עולמי לא יכול להזיק ;) שתהיה לנו שנה נהדרת. קדימה 2015 אני מוכנה.

מסכמת את 2014 בפוסט אורח. Gal Goldie De-Paz Keshet

השנה עומדת להיגמר ואני, כמו כולם מסתכלת רגע לאחור לפני שאני ממשיכה קדימה בכל הכח.

לפני כמעט שנה חזרנו מתקופה ארוכה בלוס אנג׳לס, של הופעות ופגישות וכל מיני דברים שתמיד חלמתי לעשות בלוס אנג׳לס.

אבל, אני חייבת להודות שלא הרבה זמן עבר שם עד שהתחלנו להתגעגע לארץ. אז נכון ששם זול יותר, ואנשים סבלניים יותר והמריחואנה חוקית יותר וזה נראה כאילו יש הרבה יותר אפשרויות. אבל דווקא מרחוק רואים כמה הארץ שלנו מדהימה. וכמה העולם היום פתוח, וזה לא באמת משנה איפה אתה נמצא. הייתה חסרה לנו הקרבה, החופש, האהבה והיצירתיות הבלתי נגמרת שיש פה. עזבנו עבודה, משפחה, קריירה. ולמרות שעשינו חיים וזו היתה חוויה חד פעמית, משהו היה חסר. בתור מוסיקאים שיש להם בסיס בתעשייה, מצאנו את עצמנו במקום חדש ולגמרי לגמרי- Two Nobody's.

זו הרגשה מעניינת. כי מצד אחד זה מאוד מוריד אותך לרצפה. אבל מצד שני זה טוב. כי הרגליים על הקרקע בזמן שהראש בעננים. ואתה צריך לחוות את הבנייה שלך מחדש. זה עשה לי בעיקר טוב. יש משהו מאוד משחרר בלקבוע הופעה בארץ אחרת, בה אין לך את מי להזמין (קלטתי את זה פתאום כשפתחתי איבנט ראשון בפייסבוק להופעה באל איי ולא היה לי את מי To Invite) ואז משתחרר בך משהו לאט לאט. כל הלחץ הזה שיש לנו לפני הופעה אם יבוא קהל או לא כמה ואיך, כל זה נעלם. ונשארתי רק עם הרצון לעשות הופעה טובה והכי חשוב- להנות. וזה יישאר איתי תמיד. ההרגשה הזו שלאף אבל אף אחד אין שום מושג קלוש מי אתה. הנסיעה הזו הזכירה לי שוב שאני עושה מוסיקה קודם כל כי אני פשוט נהנית מזה יותר מכל דבר אחר.

 חוץ מאת הלהקה המדהימה שלי השארתי מאחור גם את Lucille Crew. שלוסיל הם משפחה בשבילי לגמרי.זה התחיל משיר אחד באלבום והפך לרומן ארוך ואהבה אמיתית. עשיתי איתם דרך קצרה לפני שנסעתי וכל השהייה שלי שם הם חסרו לי מאוד והם בהחלט היו אחת הסיבות לחזור. יש משהו משחרר בלוסיל. הצטרפתי למסע שלהם כשהם כבר היו בשיא העשייה וכל מה שנותר היה לי הוא למצוא את המקום שלי בתוך היצירה שלהם. ובגלל שהמוסיקה של לוסיל כל כך שונה מהמוסיקה שלי, זה היה עוד יותר כיף ומפתה וסקסי לעבוד עם זה. מצאתי בעצמי דברים חדשים, כמו הכיף בלעמוד על הבמה בזמן שירים שלמים ורק לרקוד. להנות מהמוסיקה. בלי לשיר.להנות. היום אנחנו כבר עובדים על חומרים חדשים יחד ומתכננים נסיעות לאירופה בשנה הבאה. זה מאוד מרגש.

משפחה נוספת שלי ושאיתה אני מופיעה הרבה לאחרונה הם Full Trunk. שלקחו גם את בעלי אליהם ומאז הוא לא אותו הדבר.
הם 3 פסיכים אמיתיים עם תעודות.רוקנרול ובלוז זורמים להם בדם. הפרעת קשב וריכוז מהלכת. אני אוהבת אותם אהבת נפש. ההופעות איתם אדירות, האנרגיה תמיד בשמיים ואין כמו לעמוד על הבמה עם אנשים שאתה אוהב ופשוט ליהנות. גם איתם מתוכננים הרבה שיתופי פעולה לשנה הבאה. אש.

Speed of Life

אני והמוסיקה שלי עברנו כברת דרך. אני כל הזמן מוצאת ומאבדת את עצמי. כל פעם בצורה שונה. הלהקה עוברת כל מיני שינויים, ואני מאמינה ומקווה שסוף סוף מצאנו את המשפחה האמיתית והסופית שלנו. אני ואריאל מנגנים ועובדים כבר 8 שנים יחד. מוטי הגיטריסט ואני מנגנים עובדים כבר 10 שנים יחד. וזכינו בשני מלאכים, אור כחלון ורז בליצבלאו מהג׳נדרז, על הבס תופים, ויש לנו תכניות אדירות לשנה הבאה. אלבום חדש, הופעות, שיתופי פעולה, הקלטות וכל מה שרק אפשר. אין כמו לעבוד על חומרים חדשים. זה מרגש אותי יותר מכל דבר אחר. בכלל הדרך המדהימה הזו שהיא החיים כאומן. הלכלוך, הקושי, הסאונד, הברים, ההופעות ההזויות, החזרות, השמחה, האכזבות, הכתיבה, הקהל, הבוקינג, הנסיעות, השעות, ההשקעה, האולפן, הכל הכל הכל פשוט מדהים. וזו ההגדרה של מוסיקאי בעיניי, כל הדברים האלו ועוד. הבנייה העצמית הזאת, שהיא גם משותפת. הקהל מרגיש אחרת כשאתה אוסף אותו לאורך שנים. אני מקבלת לפעמים הודעות בפייסבוק שמשאירות אותי מאושרת והרת מזל לכל היום אחר כך. 

אנשים כותבים דברים מדהימים ומפרגנים. גם בהופעות וגם אחרי. כל מי שקונה את האלבום... כל זה זה רוקנרול. לא ללכת לתכנית טלויזיה, לשיר שיר ולהפוך להיות סלב על כלום. מוסיקאים צריכים לעבור דרך. מוסיקאי זה דרך חיים. לא השקות אופנה ופאפארצי.

"תעשי הופעה, כל מה שצריך לקרות הוא שיבוא קהל- ואת כבר תתני את כל מה שיש לך לתת בשבילם."

לפני כמה חודשים קבעתי כמה הופעות ואיך שהן הגיעו, התפתח לי משהו בגרון ונאלצתי לעצור הופעה בתחילתה ולבטל את השאר. הייתי שבורה. אין דבר כזה אצלי עד היום לבטל הופעה, אני עושה הופעה עם חצי רגל בקבר. אבל לא הייתה לי ברירה, וזה שבר אותי. אין דבר שיותר קשה לי לעשות מלבטל הופעה. כי כל המוטו שלי בחיים כמוסיקאית הוא- "תעשי הופעה, כל מה שצריך לקרות הוא שיבוא קהל- ואת כבר תתני את כל מה שיש לך לתת בשבילם." ופשוט לא יכולתי. מה שהביא אותי לנקודה שבה אני מתרכזת קצת יותר בכתיבה, בבית. קובעת הופעות, בונה עוד קשרים.... והחלמתי. לא הרבה אחרי, הגיעה עוד כאפה רצינית שקיבלתי שגרמה לי להבין כמה החיים באמת יפים הייתה באוקטובר האחרון, בדיוק כשכל העניינים נכנסו להילוך יותר גבוהה, אחרי שבוע שפשוט התעלמתי מכאבים בבטן והלכתי לחזרות, הופעות כאילו הכל בסדר, מצאתי את עצמי בחדר מיון לפני ניתוח. בחיים לא עשיתי ניתוח ופתאום, בתוך כל הטירוף של ההופעות, ניתוח אפנדיקס. נכון, לא ביג דיל, בסך הכל ניתוח פשוט ושכיח. אבל עדיין, כאבים, הרדמה (חייבת להגיד שמורפיום זה נהדר), ניתוח, 5 ימי אישפוז, ובעיקר, מי שמכיר אותי טוב יודע שמה שהכי הטריד איתי הייתה העובדה שאני צריכה לבטל הופעות. בסדר, העיקר הבריאות. היה לי כמעט חודש להחלים עד סבב ההופעות הבא שגם נפל על היומולדת שלי אז בכלל תענוג שלושה שבועות עברו, יומיים לפני היומולדת שלי ושוב אני חווה כאבי תופת בבטן התחתונה, אבל כבר הוציאו לי את האפנדיקס, אז מה נסגר????? שוב- מיון. אשפוז. חסימה במעי. אני מוצאת את עצמי שוכבת עם זונדה באף, ערב לפני היומולדת, שוב נאלצת לבטל הופעות, ורדיו ומה לא... (אגב, אותו המקום שביטלתי בו את ההופעה בגלל הקול היה גם אחד המקומות בו ביטלתי הופעה בגלל האשפוז, הרגשתי נורא! היום כבר יש להם ביטוי שם במקום. מי שלא מגיע לעבודה, לפגישה, להופעה אומרים עליו שהוא ״עשה גל דה פז״. ככה שלפחות משהו יצא מזה ), ושוב מצאתי את עצמי שוכבת באשפוז. גדלתי בשנה. נכנסתי בת 27 ויצאתי בת 28. רוקנרול. רוב הגיבורים שלי לא שרדו עד גיל 28 כך שאני רואה את עצמי ברת מזל. והיום, אני על הרגליים, במלואי, מינוס כמה קילו ואפנדיקס. אופטימית מתמיד. מלא הופעות באופק, הקלטות, חזרות, שיתופי פעולה, ראיונות ואפילו תכנית רדיו משלי. (הגעתי להתראיין ברדיו - לייק מיי רדיו, וקיבלתי תכנית על רוק. כל שישי בין 16:00-18:00 באתר או באפליקציית RLive. עוד אתגר מעניין ) ביום שני ה29.12 אנחנו חוגגים את סוף 2014 באוזן בר עם אורחים בשעה 21:00. יהיה שמח מאוד.

וכל מה שאני מבקשת לשנה הבאה זו בריאות. לי ולכל מי שסביבי. כי בינינו, גם אם בנית אימפריה, בלי בריאות לא תהנה ממנה. לחיי ההזדמנויות, לחיי התשוקה, לחיי הרוקנרול. נתראה באוזן בר!

מעיין בר יואל - מסכמת את 2014 המוסיקלית שלה בפוסט אורח.

מאז שאני זוכרת את עצמי, או יותר נכון מאז שהייתי בת 14, הייתי מחפשת הופעות חיות של כל מה שטוב במוזיקה הישראלית. בתור ילדה בעידן שלא היה בו עדיין אינטרנט, יוטיוב ושאר ירקות, המוזיקה היתה מגיעה אלינו דרך הרדיו ודרך אנשים. כבודו של הרדיו עד היום במקומו מונח אבל מאז המהפכה הגלגל"צית ועידן הריאליטי קצת לי נהיה קשה להאמין להם. איכות הפכה למילת גנאי ברב התחנות, וכוכבים נולדים בין לילה.

אז ילדת פריפריה, מחפשת מוזיקה כמו אוויר לנשימה. שנת 2014 היא גם השנה שעשיתי מהפך משמעותי בקריירה שלי, חיידק ההופעות החיות והאהבה הבלתי מתפשרת למוזיקה הביאה אותי לבחור בדרך חדשה. עזבתי עבודה יציבה בחברה בטחונית ויצאתי לדרך עצמאית, כמנהלת אישית של מוזיקאים שפועלים באופן עצמאי בסצינת המוזיקה הישראלית.

תחילת הדרך והתפתחותה לוותה בחשיפה אדירה למוזיקה חדשה, איכותית, שכנראה לא תשמעו בגלגל"צ אבל בהחלט תוכלו לשמוע ב- FM88, תחנת הרדיו שדואגת לשקף את המציאות ולא להבנות אותה כראות עינה. אז אם לבחור תחילה את אנשי השנה שלי במוזיקה הישראלית אז שדרני ועורכי התחנה הזו זוכים ובגדול מבחינתי, ובראשם מיכל אסולין, בועז כהן גדי ליבנה, ירון חי מנשה ועוד רבים וטובים מהצוות, שפתוחים למוזיקה חדשה, מפרגנים לכל גווניה ומאפשרים לקהל המאזינים להיחשף לאיכות. ולתחנה עצמה על הפתיחות שלה לתקשורת עם מאזיניה.

טוב ועכשיו למוזיקה (ללא חשיבות כרונולוגית):

Full Trunk – השנה הכרתי את ההרכב הזה, (וגילוי נאות) גם התחלתי לעבוד איתם באופן אישי. חבורת מופרעים שעושים מוזיקה ביחד והתוצאה פשוט נפלאה. הופעה שלהם זו חוויה מהפנטת ומאתגרת במיוחד, הטירוף שמתחולל על הבמה בשילוב של רוקנבלוז מטורף פשוט לוקחים ובגדול. ההופעות שלהם מורכבות מחומרים מהאלבום הראשון, שיצא בפברואר 2014. עכשיו הם עובדים על אלבום שני ואת החומרים החדשים ניתן לשמוע בהופעות ופשוט לעוף איתם. החבר'ה האלה הם תופעה ישראלית ששווה להעמיק בה (והם גם יכולים להיות שדה מחקרי נהדר להפרעות קשב וריכוז). ההופעות שלהם עמוסות באנרגיה, עם רמה מקצועית מאד גבוהה וחומרים איכותיים של הרוק הקלאסי והפרוגרסיבי עם שילוב של בלוז פאנק ועוד. מעין כור היתוך של כל הטוב שיש לרוקנרול להציע. האלבום החדש יצא לקראת מאי 2015 והוא הולך להיות הדבר שהכי שווה להמתין לו בסביבה. Keep trying הוא השיר שכבש אותי משמיעה ראשונה (בבלוג הזה ובזכותו). אחריו כבר לא הייתה דרך חזרה!

נועם רותם – מעולם לא אהבתי את "קרח 9", מודה! הם היו להקת החימום של מוניקה סקס בשנות ה- 90 כשהסתובבתי בהופעות שלהם ולא ממש התחברתי. אבל קריירת הסולו המרשימה של רותם הגיעה בדיוק לנקודה שבה אני מתאהבת טוטאלית. עם האלבום "נשורת" שיצא השנה ומתוכו השיר "ביקשנו אור מהלילה" . השיר הזה יכול להתנגן אצלי בריפיט במשך כמה שעות ואני לא אשים לב בכלל, התחושה שהוא מעביר, של הרגעים הקטנים האלה של אינטימיות באישון לילה, מפגש ראשוני אך לא בהכרח בפעם הראשונה. אשליה ממכרת.

שרון גסטהלטר זמרת יוצרת, הוציאה את אלבומה הראשון בתחילת השנה. עכשיו היא מתחילה להפיץ את שיריה. כל האלבום שווה האזנה, מסוג האלבומים שנכנסים לפלייר ולא יוצאים כמה שבועות. ככה לי זה קרה איתה. הפקה מוזיקלית מדוייקת של רועי דהן, עם כלי מיתר שפורטים על הנשמה. וקול צלול של אישה שמחפשת את דרכה בים של אנשים קולות וצלילים. חיבור חזק מאד היה לי לשיר gone, שהוא גם הסינגל הראשון שיצא מהאלבום.

מאור פרץ – אלבום הבכורה שלו "קילומטרים" אמנם יצא ב- 2013 אולם השתלב בנוף שלי ב- 2014, מאור מביא כמה פנינים למוזיקה הישראלית. קול עמוק ועדין ופריטת גיטרה מלטפת, קשה להישאר אדישה למוזיקה של גבר שמדברת מעומק ליבו. כולם כותבים על אהבה, כולם כותבים על החיים, אבל מאור מביא זווית מאד ייחודית ולא צפויה בשיריו. הרצועות "אמה" ו"פרשים שחורים" מרתקות הן מבחינת מבנה השיר והן מבחינת הלחן, ושוות האזנה ברגעי מתח קשים.

החצר האחורית – פרויקט המופת של יענקלה רוטבליט, תומר יוסף, גדי רונן ואיתמר ציגלר. יש משהו מרגש באיחוד כוחות כל כך מוכשרים עם המילים החותכות של רוטבליט. האיש שכולנו גדלנו על מוצא עטו, ובלי לשים לב יותר מדיי, הביא את הדבר הכי משמעותי מבחינת טקסט פוליטי חברתי למוזיקה הישראלית. ימים ארוכים של שמיעה חוזרת והרגשה שסוף סוף מישהו צועק כאן שהמלך הוא עירום ואשכרה מקשיבים לו. למוזיקה יש כוח לשנות, ואני מאמינה שהאלבום של החצרנים שינה משהו עצום. אולי אנחנו לא מודים בזה אבל הכאב והאמת שמוגשת בטקסטים שבאלבום פשוט משקפת את המציאות העגומה של חיינו במדינה. קשה לי לבחור שיר אחד מתוך הפרויקט הזה שכן כולם ללא יוצא מן הכלל נפלאים אבל אין ברירה אז "פצצה מתקתקת" הוא השיר בה' הידיעה. כנראה בגלל הסוכנת שבנויה לתלפיות. אבל "שיר האביונים" הרצועה שחותמת את האלבום היא זו שקורעת את הלב ומציבה מראה לחברה שלנו. הופעה של החצרנים זה מאסט בלו"ז של חובבי הופעות, ואסור להסתפק רק באחת!

האנג'לסי – הם כאן ובגדול, וקשה להתעלם מהעובדה שההופעות שלהם מפוצצות, שיריהם מושמעים בכל התחנות ואייטמים מפוזרים בכל הרשתות. יש משהו מאד טבעי בחבורת מוזיקאים מוכשרים שעולים על הבמה כקבוצה גדולה שבאה לעשות מוזיקה יחד ועל הדרך הקהל נאסף כדי לחזות בהם. אותי אישית זה מרגש לראות סיפור הצלחה כזה, שכן אין לי ספק שמאחורי היח"צ הענף נעשתה המון עבודה קשה והרבה חצץ נאכל בדרך. לא קל להסתובב ולהופיע בישראל האינדית של 2014, ולממן את כל האופרציה. אבל האנג'לסי הוכיחו שזה לא בלתי אפשרי. עם אהבת הקהל והצורך בחדשנות הם הצליחו לשבור את תקרת הזכוכית הגלגל"צית. זו החביבה עליי.

זהו. זו השישיה שלי. יש על הכוונת כמה אלבומים שיצאו בתחילת 2015 שאני בהמתנה דרוכה לקראתם: Full Trunk כבר אמרנו, דני גלבוע באלבום סולו שני שמשמיעת הסקיצות כבר התאהבתי, מיה יוהנה מעוררת סקרנות גבוהה במיוחד עם אלבום הבכורה שלה שעתיד לצאת וכן להקת 'האנשים', שגייסו מימון לאלבומם החדש והשלישי אחרי העלמות מן השטח של כ- 6 שנים.

מעיין בר-יואל, חיה בצפון הארץ, מנהלת אישית של מוזיקאים עצמאיים ועסוקה בלחפש את ההופעה הבאה.

מיטל דה רזון- End to Start

מאת : גיא טנא 

סולנית ההרכב Epiphony ובת טיפוחיו של עופר ניסים מנפיקה אלבום סולו ראשון שכולו על טהרת הדאנס פופ, עם אפיל בינלאומי שמנצל את מראה המצודד של הראשל"צית שהופכת מעל גבי העטיפה לסטארית רבת פנים, תסרוקות ומלבושים כיאה למי שנבחרה עם ההרכב Tripl לייצג את ישראל בתחרות פרסי MTV אירופה.

"Come Together" הפותח, מתחיל עם גיטרה אקוסטית והופך במהרה לקטע דאנס סוחף בהפקתו של השותף לדרך אסי טל. זהו קטע מצויין בכל קנה מידה שפיתח אצלי ציפיות להמשך איכותי לאלבום. גם ב "One World" ההמנוני האקוסטית מתחלפת עוד לפני שאמרת "עופר נסים" לאלקטרוניקה מקפיצה וסוחפת, את מי שרוצה לרקוד ופחות את מי שרוצה להאזין, ולא מדובר באמירה שיפוטית כלל- דרוש כשרון ואיכות לשיר באופן שיעשיר את הביט ואת הנפח הצלילי הגדוש ולדה רזון יש את שניהם, ללא ספק.

End to Start שיר הנושא גולש לגבולות הטראנס עם טקסט קצר ולמעלה משש דקות של היפר ונטילציה קצבית ואמירה סגנונית ברורה של דה רזון כווקאליסטית וכותבת.

את Le Lo Le אהבתי במיוחד. צליל הכינורות, כנראה של רוניוס, מביא מן המזרח לקרירות האלקטרונית ומקנה לשיר תחושה של שיר אהבה מדברי בקצב הדאנס. בIn To You יש נסיון נוסף, פחות מוצלח לשלב אלמנטים של מוסיקה ים תיכונית ביצירה של דה רזון אבל קשה לי להאמין שהשיר הזה יפצח את תקרת הזכוכית של זמרות ים תיכוניות, ודאי לאור האנגלית המשדרת ריחוק. גם לבינלאומיות יש חסרונות....

Toda La Noche מביא לנו השפעות בולטות של מדונה גם עם השפעות לטיניות וגם צלילים ששמענו מהמלכה כבר לפני חמש עשרה שנה. במקרה הזה, נדמה לי שהפוטנציאל של השיר מעט הוחמץ- יותר מדי שינויי כיוון, יותר מדי דגש על הביט והקול של דה רזון לא מקבל את המרכזיות לה הוא ראוי.

My Pride לעומתו, הוא קטע של כמעט שמונה דקות, שמציג טקסט לוחמני מתריס בסאונד חוצה יבשות ולמרות שהמלכה האם (מדונה כמובן) מצויה ברוחה גם כאן, נמצא כאן שיר יוצא דופן באלבום ואחד משיאיו. כאשר המשפט החוזר בפזמון הוא In your face baby כבר לא משנה נגד מי מתריסה דה רזון, העניין כבר מבוסס. גרסת האמביינט של Out of my Skin חותמת אוסף לא רע שמעורר ציפיות להמשך.

אולם הרצון להתחבר לקהל רחב ככל הניתן כיוון את דה רזון לחזרתיות ונוסחתיות יתר. שמונה עשרה שירים, לא פחות, מקובצים באלבום של דה רזון ולאט לאט העניין הולך ופוחת, גם במסיבה וגם בהאזנה. אמנם קיים באלבום נסיון להתנסות בכיוונים שונים- בלדיים, אפרו קאריבים ועוד אבל נדמה שההפקה בסגנונות כה שונים דורשת גם שינוי או תוספת בצוות העושים במלאכה.

מיטל דה רזון- הפתעה נעימה עבורי אבל יוצרת שנדמה לי לא אמרה את המילה האחרונה מבחינה סגנונית ואנו צפויים ממנה להפתעות בהמשך.

תמי ענבר - אין מקום רחוק

מאת: גיא טנא

כאשר תמי ענבר ניסתה להתמודד עם מקרה מוות במשפחה באפיק יצירתי, היא הלכה רחוק. היא הלכה רחוק בבחירת המפיק המוסיקלי, רן שם טוב איש "איזבו" אשר מביא סאונד שאין דומה לו במוסיקה הישראלית. היא הלכה רחוק גם באופי הטקסטים שלה, עמוקים, חושניים, לעיתים אניגמטיים וכמעט תמיד שירתיים באופיים (לאה גולדברג ב"אף אחד" וב"כחול", אלתרמן ב"סערתי", וולך ב"מה שבא" וכן הלאה).

ועם זאת, בחרה ענבר לקרוא לאלבומה "אין מקום רחוק". אין ספק שהאינטימיות וההליכה פנימה, אל תוך הנפש, אל תוך הרגש, אל תוך האמת, חשובה לענבר והיא מתמידה ומקפידה ליצור את התחושה ששום אמת פנימית לא חסינה בפני היצירה שלה והכל ניתן לביטוי מילולי ותרגום מוסיקלי. בשיר הנושא הממוקם לפני סיום האלבום, נשמעת ענבר כואבת ונעה במטוטלת רגשית שאין לה אחרית אבל הרצון הוא בריפוי, בהתחדשות, והאופטימיות הזו מציפה את האלבום הזה, הנוטה לכובד ראש, אל פני התקשורתיות והחיבור הבלתי אמצעי עם המאזין.

כאשר רן שם טוב מנגן בצ'לו, ויולה, בס, תופים וגיטרות ואחראי על העיבוד ההפקה המוסיקלית והמיקס, אין פלא ש"אף אחד" הפותח את האלבום נשמע הזוי ולקוח מרקיע היהלומים של האוריינט הרומנטי שאהוב כל כך על שם טוב. האם סיוט או חלום הוא זה ש"בא בלילות בא בימים" אל ענבר לא אדע, אך כמי שאיבד את אביו כעת חיה לפני שנתיים, נדמה לי שהתחושה המנותקת מחד והתנועתית עד אין קץ שמבטאת ענבר כאן וב"סערתי" מוכרת לי היטב.

ב"כחול", יחד עם מעורבות של מוסיקאים מוכשרים כמו רונן שפירא (שהוציא לא מזמן עם בן זוגה של ענבר, מיכה שטרית ועם המשורר מירון איזקסון אלבום מאתגר), גידי רז, חיים לרוז ופטריק סבג, נשמע חזרה לרוק בסיסי יותר אבל עדיין- עם הנופך המיוחד והלא מתחנף של זמרת שיודעת מיהי ומה היא מבקשת להעביר – על כל הסתירות שבה ושורות כמו "חצו אותי ספינות עכשיו אתה בא אתה בא" שמיטיבות לבטא תקופה סוערת ודרמטית. אולי כתגובה, מרשימה מאד ענבר ב"הנה אני באה", שיר בן שתי שורות: "הנה הנה אני באה/ רק שזה לא ייפול עלי", שבעיבוד מסוייט של שם טוב, שפירא, רז וענבר עצמה הופך לרצועה עוצמתית שאת מקור כוחה המדוייק מעט קשה לבודד ומאד קשה להחמיץ. כאוס מלא רגש ועיוותים הולך ומצטבר כאן לקראת חור שחור של רגש ואומץ.

ב"מה שבא" מתארח מיכה שטרית, ווקאליסט מופלא כתמיד. שם טוב כולל את הסינטים ומכונת התופים של גידי רז ומכניס ממד קליל ושובבי יותר באחד השירים (יחד עם "בוקר בוקר" הביטלסי) האופטימיים והנעימים יותר באלבום.

"אין מקום רחוק" הוא אלבום בוטיק שנשען על סאונד שמשלב קיפאון ונקודת רתיחה, כאב חד ואופטימיות שנדמית לעיתים בלתי מוצדקת ולא מפוענחת. השירה של תמי ענבר על הבגרות הרגשית הנובטת ממנה יחד עם הסאונד השולט והבלתי מתפשר של רן שם טוב מרכיבים כאן אלבום לא פשוט אבל עמוק ומרתק.

Sun Tailor – This Light

מאת: גיא טנא. 


האלבום השני של סאן טיילור (ארנון נאור) מהווה חוליה נוספת בהתקדמות של האומן המוכשר הזה, שנתיים לאחר אלבום הבכורה שלו ובפריחת סגנון שמושפע רבות מפולק אמריקאי שבא לידי ביטוי בעבודה של אומנים כמו אסף אבידן, גבע אלון, טל כהן שלו, אנג'לסי והקולקטיב.

עם זאת, נדמה לי שלמרות שיש השגים מוסיקלים ויצירתיים לא מעטים באלבום הנוכחי שלו, לסאן טיילור תהיה בעיה להגיע לאותם פלייליסטים ידועים שהקפיצו את הקריירות של אלון ואבידן למרות שלטעמי הוא אינו נופל מהם מאף בחינה.

באלבום הנוכחי מצליח סאן טיילור להנפיק שורה של שירים מעולים, איכותיים ואפילו קליטים כמו Who's at your window שלמרות טקסט מעורפל משהו, הוא מצליח להעביר תחושה מרתקת של סף סערה ומסתורין. הגיטרה של סאן טיילור ועומרי בראל, הצ'לו הדרמטי של ג'קי פיי והקולות של מאיה יוהנה תורמים ליצירת שיר עוצמתי ויוצא דופן.

גם ב "Spit fire" ,עם שורות כמו "I and I in my head I and I won't be saved" טיילור כותב על מאבק פנימי שיש בו ממד כמעט קיומי ואלמנט דתי של גאולה של ממש. קולות הרקע של מאיה יוהנה, עמוס צימרמן ויניב הורוביץ מחזקים את הממד הרחב והכלל אנושי של היצירה של טיילור ומחדדים את האמירה הבוערת שלו שנעה ממאבק אישי להשפעות חברתיות. איזה חלק מן המאזינים יתחבר לטקסט על דקויותיו? סביר להניח שרק חלק קטן, בעיקר בגלל הסאונד הסוחף שלו שידחק את המלל לפינה.

אהבתי מאד את " Didn't I Just " שמצליח לטעמי להביא לידי ביטוי את האיכויות של סאן טיילור עד תומן- הטקסט ( "I could have been a true contender/ I would have made them all surrender" ) מבטא תקווה ומרירות גם יחד, המלודיה נגישה, השירה רגישה וצבעונית, והמבנה מרוכז ובהיר.

למרות שמונה דקות טבין ותקילין של Honorable Man נדמה לי שהוא יישאר אחד מההישגים הבולטים של האלבום. הבלוזיות וצלילי כבלי העבדות (יהוא ירון ודאי יתמוגג...) משאירים חותם דומיננטי מאד כמו הכבוד או הפסבדו כבוד עליו שר סאן טיילור ולכאורה מנסה להתנער ממנו- עדיין לא סיימתי לשקר, לא סיימתי לעצום עיניים, אשיל את עורי עבור זה, ידיים אלו עוד ידממו עבור זה, אני חולם על סימטריה, אין מקום לשירה- ונדמה שבשילוב העיבוד הנפלא שמשלב רוך וקושי (ויסלח לי אמדורסקי..) האמירה אמנותית של טיילור מתמצה בהפוך על הפוך בשורות הללו.

הכתיבה אודות היצירה עצמה והיוצר עצמו היא חלק משמעותי מנושאי האלבום. יפים ככל שיהיו, שירים כמו All These Places

ו  I know what you want" " לא יהיו אלה שיביאו את טיילור לידיעת הקהל הרחב. מה שדרוש כדי להוציא אומן אינדי מהבועה המגוננת של הקהל המצומצם שלו, חייב להיות כנראה טמון בשירים המנוניים, מלאי כוח שיציפו את הפרסונה, הדומיננטית והאקזוטית אם אפשר וירכזו תשומת לב ציבורית. יש לטיילור כמה שירים כאלה באלבום- לגבי הפרסונה- הזמן יגיד.

דרך א-קאפלה יפהפייה בארומה אמריקאית גוספלית ב "I'll make my way home " נגיע לשיר הנושא שחותם את האלבום. לצערי, לא התחברתי דווקא לשיר שאמור להיות ייצוג של כל הטוב שמציע האלבום. משהו בשיר האופטימי הזה מעט מתמוסס מרוב כוונות טובות ולא מתרומם לרמה הגבוהה והמרגשת של רוב השירים באלבום. מה שכן, מרגישים אור.

סאן טיילור פוסע פסיעה נוספת באלבומו השני לעבר גיבוש זהות יצירתית שיכולה לתקשר עם קהל רחב יותר ללא צורך להתפשר על אמת פנימית ואומנותית. היה מעניין אותי לשמוע אותו נענה לאתגר לבצע משיריהם של כותבים ומלחינים נוספים. ייתכן שאז היה נפתח בפנינו אופק אחר ומאתגר שעד כה סגור בשל הרצון לאלבום אישי לחלוטין. אהבתי את האלבום אבל משהו בי ציפה לעוד מדרגה אחת.

מופע ההשקה של האלבום יערך ב 15/11 בבארבי.