"ארץ שלא שם" - דויד פרץ משיק אלבום בלבונטין

כתבו וצילמו : "ההלפרינים" - שחר ושרית (לינקר)


[שרית] "אז למה לא אמרת להביא כרית?" נישאה לחלל הרכב השאלה, שהפכה כבר קוד מוסכם בינינו, ושחררה פרץ (שימו לב לכפל המשמעות הגאוני) צחוק משחר. "את ממש מפגרת" הוא דיאגנז מתוך הצחוק והרגיע: "הוא לא ירדים אותך".

"השיר הזה מרדים", התעקשתי וכבר דימיינתי ערב משמים.. אני טיפוס של קצב, דם חם, קרשנדו מהיר, סוחף.. מה זה הרגיעון הזה עכשיו?? "זה מזמן. זה בלובנד" ענה שחר, והדמיון שלי נדד לנייר פרגמנט שמנוני בצבעי כחול וצהוב ופתאום התחשק לי פיתה על הגז. "תסמכי עלי. הוא לא ירדים אותך" הוא אמר שוב בטון סמכותי ומשכנע עד שתהיתי אם היו נותנים לי להכנס להופעה עם פוך. אני לא טיפוס שמשתכנע בקלות...

[שחר] כמעריץ מושבע של סינגר סונרייטרס מלנכוליים מכל העולם וחיבה עזה לאינדי הישראלי אני מכיר את דויד פרץ מזה זמן רב ולצד חומר לא רב שהוא הקליט מ 1999 קל יותר לפגוש ראיונות או מאמרים פרי עטו וקרדיט על הפקת אלבומים וקידום המוסיקה בבאר שבע.

פרץ הוציא אלבום אחד נפלא עם "בלובנד" ב 1999 (https://davidperetz.bandcamp.com/album/blueband), שני מיני אלבומים המכילים חומר מתורגם, שלושה אלבומים במסגרת להקת "לנסס" וב 2007 את אלבום הסולו הראשון שלו "הייקו בלוז" (https://davidperetz.bandcamp.com/album/haiku-blues).

בשבוע שעבר הוא עלה על במת הלבונטין7 להופעת ההשקה ומייד התנצל/התפלא שלקח לו 9 שנים להוציא את אלבומו השני "ארץ שלא שם" (https://davidperetz.bandcamp.com/album/--39)

למרות שלצד עבודה עם אמנים אחרים הוא פרסם, הופיע ויצר שירים וקטעים אינסטרמנטלים לא מעטים המתארחים בערוצי הבנדקמפ והיוטיוב שלו. כך עכברי אינטרנט כמוני יכלו לפגוש את מחצית (!) משירי האלבום החדש זמן רב לפני יציאתו

– ב 2010 פורסם "עשן הזמן" (https://youtu.be/5xCogrZnK9Q), וב 2014 פורסמו לא פחות מ 4 שירים מהאלבום –

- "הדרך הביתה" (https://youtu.be/qbyVb-UPiGs),

- "למכור את נשמתי לשטן" (https://youtu.be/faCvzX7UEOg),

- "המוות בא לפנות בוקר" נכתב אחרי המלחמה של קיץ 2014 והתפרסם לצד טקסט נוגה בבלוג של פרץ: 

- "דרך מצדה" המתאר הווי באר שבעי ויחסים מורכבים של אהבה-שנאה עם המקום בו הוא גדל ומתגורר עד היום

("שברת לי את הלב / מחר אני עוזב") הופיע במאמר נוקב ב"המקום הכי חם בגיהנום" שכתב פרץ בגנות האנשים שיורדים להפריח את השממה (http://www.ha-makom.co.il/post/madhom-david-peretz.)

בשבוע שעבר האלבום שוחרר בבנדקמפ ולחנויות וכך הגעתי מוכן להופעה לאחר הכרות טובה עם כל עשרת שיריו, שנעים בין בלוז ישראלי לקאנטרי פולק שלעתים מזכיר את טום וויטס או אהוד בנאי אבל יחודיים לפרץ ורובם קצביים, מרעננים ונוגעים בהוויה הדרומית ובחוויות האישיות של פרץ מהשנים האחרונות הכוללות דייטים, ילדים וסיכומי "אמצע החיים" של גבר באמצע העשור החמישי לחייו.

בהופעה עורבבו שירי האלבום בצורה מעניינת כאשר בחלקה הראשון פרץ והלהקה ניגנו ברצף את שירים 3 עד 8 מהאלבום:

- "עשן הזמן" על המועדון הבאר שבעי,

- "השיר של אמצע החיים" זכה להקדמה ובה תיאור ארוך ומשעשע של באר שבע כעיר הגדולה לצד ערי הלווין דימונה, ירוחם ואופקים המוזכרות בשיר,

- "ארץ שלא שם" הנוגע גם הוא בדרך מתל אביב לפריפריה,

- "המוות בא לפנות בוקר" על המלחמה,

- "דרך מצדה" חתם את השירים על הדרום,

- "כמו אגדה" השקט סימן מעבר לשירים אישיים, רומנטיים ומלנכוליים.

לאחר ששת השירים מהאלבום, פרץ שר לבד שיר חדש בשם "שיר ישראלי" בו הביע תקווה שהילדות שלו יבחרו כמוהו להשאר בדרום / בישראל.

בחלק השני של ההופעה פרץ ולהקתו אירחו את רונה קינן וביחד הם ביצעו ארבעה שירים נפלאים:

- "עיניים זרות" של רונה:

- "אני הולך להתאהב בך" שיצא ב 2014 אך לא זכה להיכנס לאלבום וזכה לגירסה יפהפיה בהופעה: 

- "למכור את נשמתי לשטן" שפותח את האלבום החדש ומתאר את הקשיים של המוסיקאים בארץ,

- "מקום בתוכי" מהאלבום הראשון שזכור לי בעיקר מהקאבר של דניאלה ספקטור

רונה חילקה לפרץ קומפלימנטים, כינתה אותו "המשורר של באר שבע" ואין ספק שהעיר והדרום כולו נוכח ברוב שירי האלבום באופן מפורש ואנחנו נחשפים ליחסים המורכבים של פרץ עם העיר, חווים את העיר יחד איתו ומאמינים לו כשהוא מצהיר שהוא גאה בעיר, אוהב אותה, מנסה לשפרה ומשתמש בה ככר פורה ליצירותיו.

ההופעה הסתיימה בשני שירים איטיים, "יפה כמו שקט" מהאלבום הראשון ו"הדרך הביתה" ששלח אותנו ללילה הקר בחוץ עם השורות: "זה מרגיש כמו, הדרך הביתה / זה מרגיש כמו, סוף והתחלה / כי חיפשתי ומצאתי / אבל אותך איבדתי / ועכשיו נותרההדרך חזרה / להתחיל מהתחלה / כשנחזור שוב הביתה".

מועדון קטן כמו הלבונטין7 מתאים מאוד לפרץ ולהופעה שהוא רקח, החלטתו להופיע בליווי להקה מלאה כאשר הוא מנגן על גיטרה אקוסטית שלעתים מפיקה צליל חשמלי ומפוחית, עזרה להעביר את העושר המוסיקלי של האלבום לבמה ולשמור על אנרגיות וקצב לאורך כל ההופעה.

[שרית]יחד עם פרץ הופיעו גם נועה שמר הנהדרת –האישה מאחורי הקלידים והעמוד, דניאל אדה –הנחבא אל התופים, ואלון פנר-טסלר על גיטרה בס. למי שיגיע להופעה הקרובה בבאר שבע הובטח שיזכה לראות את אלון פנר-טסלר מנגן גם על קונטרבס (שזכה מיד לכינוי קונטרב"ש).

[שחר] אני ממליץ לכם לקנות או להאזין לאלבום ברשת, לנבור אחורה בחומרים המוקדמים ובעיקר לקרוא ולעקוב אחרי פרץ ברשת בשלל ערוציו הפעילים – לצד מוסיקה מצויינת הוא תמיד כותב בצורה מרתקת וישירה.
השיר היחיד מהאלבום שלא נוגן "בואי אלי" זכה בחודש שעבר לקליפ: http://e.walla.co.il/item/2933286 

ויכלל באלבום אוסף של הרכבים מהדרום.

[שרית] לפני ההופעה שתיתי כוס יין אדום. וכשההופעה נגמרה הייתי שיכורה, ולא מיין.

אני לא מומחית גדולה ביין או במוזיקה. אבל אני יודעת מה טעים לי ומה מרגש את חושיי.

התרגשתי מהמוזיקה של דויד פרץ. והתרגשתי מדויד פרץ שנשקף מבעד לחלונות שיריו הפתוחים לרווחה לרוח המדבר הדרומית. וכשרונה קינן המהממת והכה תל אביבית עלתה לבמה לא ידעתי כבר במי אני מאוהבת יותר, בה או בו או בקסם המרהיב שהם יצרו יחד. כשההופעה הסתיימה והענן שלי נחת, חרגתי ממנהגי וניגשתי לדויד, כדי להודות לו. את ההנאה וההתרגשות הוא ראה בעיני.

דויד פרץ הוא איש מיוחד. המוזיקה שלו היא כמו יין טוב ובלתי פלצני בעליל. יודעים מה? המוזיקה שלו היא גם כוס תה עם נענע שנקטפה זה עתה בגינה.

לכו לראות. זה יעשה לכם טוב בלב ובבטן, וזה לא מעט בעולם הזה.

אביב גדג' - "סיבוב של חמש הופעות, של הופעה חד פעמית.." באוזן בר

כתבה : אופירה זילברשטיין


"סיבוב של חמש הופעות, של הופעה חד פעמית.." אביב גדג', מגדיר יפה, את השתלשלות האירועים שהביאה אותו להיות המופע הכי מבוקש לחג האהבה

- "נשיר שירי אהבה אבל נשתדל לא למכור לכם אשליות", מבטיח (ומקיים) אביב מביא איתו לאוזן השלישית את כל סירות ההצלה ומיטיב להגדיר את היעד: "זו אהבת חינם אפילו כשאין, אין לך למי לתת" סומך על הקהל שלו שלוקח עליו אחריות. מועדון מעריצים רוחש, לוהט, מתמסר, פעיל מאוד ומגובש. יענו לך בכל שעה על כל שאלה שקשורה באיך להגיע, איפה אפשר לארגן כרטיס למאחרים, מתי בדיוק יתחיל....

אביב יודע שהיחסים עם הנאמנים, היכו שורשים. שהוא יכול לנסות דברים חדשים (מזהה בקהל את אותם שבאים הופעה הופעה. מזהה בשם, כל אחד שפתח איתו פעם שיחה נבוכה של מעריץ, קורא לו לשבור את ה"קיר", להתקרב)

ועם זאת אי אפשר שלא להעריך את האומץ ... "האם את עוד אוהבת אותי? למה האמת נשארת במקום והשקר חופשי?" שיר חדש שמקליט בימים אלה ונשמע כל כך בשל.

הוא יודע לערבב טוב את החדש עם המוכר. להיות הוא וגם לספק את כל הסחורה. מצליח להישאר תמיד טרי וכבראשונה. "אני מצטער שתיתי קצת לפני ההופעה. זה עושה אותי קצת פטפטן" מתוודה אבל כל מילה שלו מהמקום הנכון ובמקום והוא מכשף אותך וכובש בעדינות שיא וגם מקשיב.

"צאי אהבה צאי אלי" הוא שר, ואהבה יוצאת אליו גם מהאנשים הכי ציניים בקהל "לא מלמדים אותנו איך לאלף געגועים. מלמדים אותנו איך להעמיד פנים.. הכל צומח שולח שורשים, אתה לא תאמין..הכל קצת כאבי גדילה אלה רק דמעות שמחה" - בעיניי, השיר הזה יחד עם הקאבר הכי מוצדק שנשמע כאן לאחרונה של נושאי המגבעת- אני טקסט פוליטי? שהיה לא פחות מהברקה בהופעה, היוו את שני רגעי השיא, של ערב עם הרבה שיאים.

מכוון את הלב טוב טוב ומוהל בפנים, השפעות ומתכתב עם חברים שעדיין איתנו וגם עם אלה שכבר לא ונשמעים חיים ורלוונטיים מתמיד, בפיו. "יש אדם שמדבר יש אדם ששומע" (גבריאל בלחסן. לה לה לה) מספר לנו איך הכל התחיל (כי את הסיפור על איך לא היה לו דו בפסנתר שמעו אלה שחזרו שוב, כבר בחמישי): ילד קטן במושב שלא היה לו פסנתר משלו והמועדון והפסנתר היחיד, בו, היו נעולים אי אפשר היה סתם להשחית אותו, אומר בחיוך, רק לנגן בחגים ואיך ראה אותו מנצנץ כלומר, סתם מכוסה אבק וכמה אליו וניסה להתגנב ובבת אחת הצליח לפתוח את החלון ונפלו עליו כדורים צהובים -צרעות וחיכה בלי לזוז, כמו שלמדו, צרעה, צרעה עד שהתעופפה ויכל לנגן עליו.

לרגעים אפשר עוד לראות את הצרעות מסתובבות סביבו ורק מייקרות את הרגע. ההתגברות על הפחד והנגינה הזו ששווה הכל, הכאב והתרופה. יהוא ירון, האיש שאיתו, "בשר מבשרו" ממש מדבר דרך הבס. משאיר אותך פעור פה, ממה שעושה שם על הבמה, בלי אגו אבל גם בלי שום ביטול עצמי או הקטנה (אבל מי בכלל רוצה להקטין את יהוא הענק?) יכולת ההקשבה שלו, היכולת שלו להיעלם בתוך זה ולהיות הכי נוכח, בעת ובעונה אחת היא פנומנלית וצריך לומר: יש לופר והכל בחלק מהמקומות, אבל שניים על הבמה בלבד ונשמעו כמו תזמורת שלמה. "היה לי קטע עם קליידרמן.." טיפס וירד מסולמות והזהיר: "בכל גן עדן יש נחש" "תמיד תפסנו את הרגע ואבדנו את כל השאר .." (לתמיד ולעולם לא עוד) תודעה רומנטית מפותחת מכיתה א מסתבר מדניאלה, שעזבה ביום הראשון של כיתה ב, לנשר או גשר וטל פלר שאחריה, שהסתובב הרבה עם חברה שלה, בשבילה ועזבה לבאר שבע עם המשפחה שלה ותליון עם לב שקנה ליוליה, שעם המשפחה שלה, ברחו בלילה לקנדה אחרי קיץ שלם בחממת עגבניות "מבחוץ את מלאת קוצים ומבפנים, עוד ועוד קוצים" הלכו לו לאיבוד "כמו שורה בשיר" ( ונוס בתמוז) ומסיים במשפט הכי מייצג: "אין לי אף אחד למות למענו, או לחיות בשבילו"

הכי מופע אהבה והכי אין אהבה אבל זה הכי יש בתוך האין הגדול. בתוך הכאב שמבצבץ משם, מריחים גם אושר, שיכול להיות ... אביב גדג' הוא בדיוק מה שצריך בפולמוס, בחג הזה, שהתפלח לנו ליומן. מישהו שמזכיר לנו איך באמת, האהבה נראית וכמה דרושה. סופרת ימים לפעם הבאה, שידברו ככה יפה, את מה שמרגישה

מיטל מיכאלי I Am Project

ה I am Project נולד על מרפסת.

שמתי יד על העורף, על הקעקוע שלי. אני לא יכולה לראות אותו אבל התמזל מזלי ומרגישים אותו. ממש מרגישים את האותיות.

 עשיתי אותו לכבוד ההורים שלי. A & m זה ראשי התיבות של השמות שלהם. וה I זה אני.

מין דע מאין באת שכזה. חוץ מזה שהם תמיד שומרים לי על הגב (וזה נשמע יותר טוב באנגלית)

בכל אופן שמתי יד על העורף וחשבתי שבא לי לכתוב פרוייקט שלם ולקרוא לו ה I Am Project.

למחרת התחלתי לכתוב ומהר מאוד היו עשרה שירים. אחר כך נכנסתי לעניינים אחרים, התעמקתי בקשר המוזיקלי עם עציון מאיר ונכנסנו לעבודה אינטנסיבית.

ה I am חיכה איזה שנה וחצי על המדף. אבל המשכתי לכתוב שירים במסגרתו. ולהקליט לו סקיצות. בינתיים כשאני ועציון כבר מבשלים אלבום שני, הלכתי ללמוד אולפן ביתי בBPM ובתמיכתו של איתי צוק החלטתי לנסות להקליט את ה I am באולפן שלי.
זה הרגיש נכון כי כולו אני. אני מחוברת אליו בנשמתי, הוא מדבר אותי בכנות רבה ומכיל את כל המורכבות שלי, והביטוי שלה במפגש עם האחר. נשמע לי מתאים לפרוייקט כזה להיות כולו שלי. אני גאה בו ומתרגשת ממנו ונהנית מהחיפוש ומהתהליך.
תמיד חשבתי שאני טכנופובית. אבל מסתבר שלא עד כדי כך... I am sleepless שהוא סנונית ראשונה מתוך הפרוייקט, הוא שיר על מיטה אחת. מיטה כשם עצם, מיטה כתיאור מקום, ועל שני האנשים הבודדים החולקים אותה מדי לילה

I am a Forest הוא השיר השני מתוך הפרוייקט והוא האחרון שכתבתי.

אני אוהבת אותו מאד מאד. אוהבת את הדילוג בין הפנטזיה למציאות ומתעסקת הרבה במרחק והקרבה ביניהן.

היער הזה בשיר, הוא מקום לחלום בו והוא מקום לכאוב בו והוא חלל ביניים בין מיטל הילדה החולמת למיטל שחווה את החיים על כל מורכבותם, שמבינה את המשמעות של קשר. \

יש ב-I am forest תסכול ויש בו תקווה ויש בו אכפת אמיתי וקרוב ויש בו בגרות ויש בו געגוע ואני מרגישה שהצלחנו גם בעיבוד ובהפקה להביא את המתח הזה וזה משמח מאוד מבחינתי 

סטלה גוטשטיין - BILL & MURRAY - פוסט אורח

צילום: הילה ווגמן

אז למרות שהאלבום הזה הוא לא רק שלי, הוא של הרכב שהתהווה במשך יותר מ3 שנים יחד עם דיויד בלאו ורן יעקובוביץ, החלטתי לכתוב את הפוסט הזה לבד, כדי להגיד משהו אישי.


צריך הרבה כח פנימי בשביל להיות בלהקה פעילה ויוצרת. צריך להכיר את האגו שלך וללמוד לשלוט בו, צריך לדעת להתפשר ולא להתפשר, לפי הצורך ותחושת הבטן.
אתה חולק עם אנשים שהיו זרים לך לחלוטין (במקרה שלנו) שעות ארוכות מהחיים שלך, בחדרי חזרות, באולפנים ובנסיעות אינסופיות בארצות זרות. ובנוסף לכל זה הם הראשונים שישמעו את השיר האחרון שכתבת והראשונים לתת עליו ביקורת.

אז התמזל מזלי ובחרתי לעבוד עם שני אנשים שהופכים את כל החוויה הזאת לנסבלת ואפילו מהנה מאד.
ההרכב הזה התפתח בצורה מאד אורגנית, וזאת כנראה הסיבה שלקח לנו 3 שנים להוציא אלבום.
את דיויד בלאו ראיתי פעם ראשונה בהופעה של ההרכב הקודם שלו "לצ'אק" ואז שמעתי שיר מהפרוייקט סולו שלו שריגש אותי מאד והחלטתי ליצור קשר,
הרגיש לי שיש פוטנציאל מאד גדול לחיבור מוזיקלי. וכך היה. התחלנו להביא שירים לחזרות ביתיות ולעבד אותם בהתחלה לגיטרה וצעצועים שונים
ואז הגיעו לידינו קלידים ומכונת תופים והחלטנו לזרום על זה.
החזון היחיד שעמד מולנו היה לעבד את השירים שלנו בצורה היפה ביותר עם הכלים והאמצעים שהיו לנו. התחלנו להופיע ובמקביל להקליט את החומרים.
בלי תוכנית, בלי לו"ז ממשי, לאט לאט התהווה משהו שהרגיש כמו אלבום.

לפני שנתיים צירפנו את רן יעקובוביץ (תופים) להרכב וזה היה מאץ' מושלם.

הקלטנו שיר נוסף יחד איתו והוא נכנס לאלבום.
את האלבום הבא, שנמצא כבר בשלבים מתקדמים, הקלטנו שלושתנו יחד, ביום אחד. ההפך המוחלט.

יש משהו מאד משחרר בעשייה משותפת ויש אושר גדול בחוויה של שחרור אלבום עם עוד אנשים. 

התקלפות - מאור נאוי בפוסט אורח לקראת השקת האלבום GO

התקלפות

GO!  זה הזנקה. התפרצות. פורקן. גילוי. שחרור. התקלפות.
GO   זה להיות ברגע ולבעוט בו.

מוזר לי לכתוב עליו כי הוא מדבר אותי.
הוא לא אסופת שירים שנאגרו במגירה במשך שנים וחיכו לרגע שילבשו חיים.
כל כולו כתיבה תוך כדי תנועה.
הוא הסתערות על תהליך
והוא מסמל את כל מה שעברתי עם עצמי בזמן הכתיבה שלו.


משיר אחד יצא אלבום

נכנסתי להקליט שיר חדש אחד ויצאתי עם אלבום שלם, שכתבתי באותה התקופה.
אחד אחרי השני. מילים ולחן יחד. כאילו שהם רק חיכו להתפרץ.
הם היוו את הכאן ועכשיו שלי. "כאן ועכשיו" שנעלם ממני בכל דבר אחר שלא היה מוזיקה.

לפני כמה שנים חבר אמר לי שאני ציפור חופש שכלאה את עצמה במעין בועת זכוכית או קונכייה שקופה. שכפיתי על עצמי מעטה מסוים שהיה לי נוח להיעטף בו עד שהטמעתי אותו לתוכי.

האלבום התחיל רק כשאני התחלתי.
תהליך של התקלפות.
למדתי שכשמפוררים עטיפה מאבדים שכבות של הגנה.
מודעות זה מקום אכזרי.
היא יכולה לצרוב כמו שמש בעור החשוף,
אפשר להיכוות
משהו בשלמות או בתמימות נפגע.
אבל היה משהו ממכר בכוויה.
העור ה"חדש" שהתגלה,
זה שהיה שם כל השנים חנוק ומוחבא
התחנן לנשום. ביקש להיחשף עוד
ולהיצרב.
למרות הכאב.

מתוך המקום הזה כתבתי ואז ברגעים המזוקקים האלה של הכתיבה ושל ההקלטות התקיימתי. הייתי נוכחת, מחוברת בכל שניה.

דברים קורים מסיבה

לפני כמה שנים שמעתי את האלבום "נקודה טובה" של שולי רנד. אני זוכרת שישבתי עם הגיטרה כשהקשבתי לו, רגע אחרי הנחתי אותה ואמרתי שאם מתקיים משהו כל כך שלם בעולם אז אין לי למה להמשיך ולכתוב מוזיקה. האלבום הזה ניער אותי. הכנות שבו והדרך שבה כל מילה בטקסט קיבלה את המקום שלה דרך העיבוד וההפקה. הרגשתי שמי שהפיק את האלבום הוא גאון שניחן ברגישות מיוחדת.

הייתי באמצע הקלטת אי.פי בעברית כשהשיר הראשון MISTAKE יצא ממני. לא הבנתי למה אני כותבת באנגלית ולמה אני פותחת תיקייה חדשה במחשב תחת הכותרת "אלבום חדש".
הרגשתי שהשינוי הזה שאני חווה בחיים מדבר את עצמו ומתועל לשינוי בכתיבה ובמוזיקה שלי.
לא יכולתי להמשיך עם ההקלטות של החומרים בעברית, משהו שם כבר לא הרגיש לי רלוונטי למה שאני חווה.
נפגשתי עם שמוליק דניאל (שולי רנד, דודו טסה, קובי אפללו ועוד), דרך תיווך והמלצה של מכרה משותפת. הרגשתי שיש בינינו חיבור אמיתי ושהוא מצליח להבין מאיזה מקום אני מגיעה ואת הכמיהה שלי לשינוי.
רק בדיעבד חיברתי בינו לבין אותו אלבום מופת ששמעתי לפני כמה שנים.
הרגשתי שדברים ומפגשים מסוימים קורים מסיבה.

MISTAKE

את הקליפ הובילו  אנשים מדהימים. ביניהם: אליעד גולן שצילם/ערך/ביים ודפי פלס שהפיקה.

את לא ביונסה

עוד לפני שידעתי שיהיה אלבום וכשעוד היינו בתהליך של הקלטת שלושה שירים בלבד ראיתי את השירים. ראיתי את הצבעים שלהם. את האווירה והייתה בי מעין משאלה כזו שכל שיר ילווה בויז'ואל.
כמיהה כזאת להגיש משהו שלם יותר.
חברה יקרה ומוזיקאית מדהימה הרגיעה אותי ואמרה שאני לא מחויבת להחלטה הזו, אחרי הכל אני לא ביונסה(:

אבל התמונות לא הניחו לי וכשאני "נדלקת" על משהו אני עושה!
חבר טוב וגיטריסט (עמית שוקר) שסיים לימודי עריכת וידאו ביקש "להחזיר לי טובה" על שיר שהקלטתי עבורו פעם. הרגשתי שהוא "נפל" עליי מהשמיים ובדיוק בזמן. יחד חברנו לצלם מדהים (תומר זמורה) ובעזרתו של אחי היקר (אסף נאוי) הוצאנו את הקליפ לפועל. 

BROKEN היה השיר השני שכתבתי והסינגל והקליפ הראשון שיצא.
באותה התקופה הייתי במהלך לימודי התואר השני לטיפול רגשי במוזיקה. העבודה המעשית שלי הייתה בבית חולים לאנשים המתמודדים עם הפרעות נפש. כל הלימודים עצמם היו מבוססים על התבוננות פנימה. 
כל החקירה הזו והמגע עם העולם המרתק הזה השפיעה עליי בכתיבת האלבום ובקליפ של BROKEN. אי שקט שמדבר חיפוש ומעבר בין חדרים בתוכנו.
הרגשתי שהשיר קיבל את שמגיע לו. הוא הושמע ברדיו ויצר התעוררות וסקרנות לגבי המוזיקה שלי. 

BROKEN

שערה לבנה 

לקראת סיום הקלטת האלבום הבנתי שיש עוד המון עבודה בכל המסביב. זו התעסקות שיכולה לבלבל ובמיוחד כשהאלבום הוא הפרויקט שלי ואני מחויבת להוביל ולקדם אותו בכוחות עצמי.
בשלב מסוים וכדי לסיים את ההקלטות פתחתי פרוייקט בהדסטארט – פלטפורמה לגיוס המוני.
במשך חודשיים התעסקתי בשיווק ובגיוס של אנשים לזה. הרצון להפחית תלות באחרים הובילה אותי ללמד את עצמי לערוך וידאו. מה שהתגלה כאהבה חדשה שלי.
לפני תאריך היעד שהצבתי, הסכום גויס.
אני זכיתי בתמיכה מרגשת, בחשיפה לקהל חדש ו...בשערה לבנה ראשונה.

את הקליפ הבא החלטתי ליצור מצילומים שאספתי ותיעדתי במשך השנתיים האחרונות. הוא הקליפ הכי אינטימי ואישי שלי ועשוי מקטעים וזיכרונות שנצרבו במצלמה שלי. הקליפ נעשה בשיתוף עם צלמת מוכשרת ומרגשת (מאיה מאירי).

LEAVING

אתנחתא קומית

FIX YOU הוא הסינגל החדש שעתיד לצאת ממש בימים אלו. הוא נולד מתוך כמיהה לפורקן מסוים.
האלבום כולו טעון וכל שיר בו נכתב על חוויה והתנסות אמתית ששאבה תעצומות נפשיות והתמודדות. כל שיר הוא תולדה של יום או תקופה שההתמודדות בתוכם הייתה מאתגרת.

FIX YOU  היה המרד הקטן. השלב שבו אפשרתי לעצמי להתרחק קצת ולצחוק על הדברים. יש בו טיזריות ומעין "נקמה שקטה" וציניות כלפי הכמיהה שלנו לנסות ו"לתקן" אנשים אחרים שיתאימו יותר לסכמות שלנו.
כשהשמעתי אותו לשמוליק בפעם הראשונה אמרתי לו שהוא צריך להיות ילד ערבי שהוגלה בילדותו לספרד והפך למטדור. שמוליק ידע לתרגם את המשפט הזה לעיבוד מוזיקלי בצורה הכי מדויקת שיכולתי לבקש.
זה היה אחד השירים שהכי נהניתי להקליט. יש בו קטעים ששמוליק מנגן על רדיאטור, בחלק אחר הוא פתח את המכסה של הפסנתר והפיק משם כל מיני צלילי כיוון, יש שם כפיים שהקלטנו יחד ורקיעות רגליים שלי על במה קטנה שהצבנו באולפן. הכל היה ספוג בצחוק וטרוף של עשייה. זה היה השיר האחרון שנכתב והוקלט והיה בו את הקסם לתמצת ולספוג לתוכו את כל המסע המטורף הזה שנקרא אלבום.
המשך ישיר להנאה הצרופה מהקלטת השיר התקיימה בצילומי הקליפ שלו.
גל אלי, מי שצילם לי את העטיפה לאלבום ובהחלט אדם שאני מרגישה שחולק איתי תאים משותפים במוח יצר לי קליפ שמתמצת את הטרוף שמאחורי FIX YOU ומכיל בתוכו את מה שדמיינו שיהיה בו.
קרח יבש, מבחנות מעבדה, מסור חשמלי, פטיש אויר ועוד היו שותפים בקליפ.
מחכה כבר בקוצר רוח שיצא.


הריון – השקה – לידה
אני נמצאת רגע לפני השקה חגיגית של האלבום.
בהשקה אהיה בעצמי עם בטן של חודש שמיני להריון שלי.
אני עדיין מנסה למצוא זווית נוחה לגיטרה.

כאחת שמבשילה לאיטה אני יודעת שההיריון הוא תולדה של התהליך הזה.
האלבום היה עיבוד של חוויות של שינוי של הסתערות. זה לא במקרה שהוא נולד רגע לפני לידה אמתית.
אני שומעת את האלבום וכל כך גאה בו ובעשייה המטורפת הזו סביבו. עבורי הוא שווה כל שריטה או פציעה בדרך אליו.


ההשקה לאלבום תיערך ב11/8 בתיאטרון תמונע בשעה 21.30.
אני מאוד מתרגשת לארח בהופעה את שמוליק דניאל שהפיק אותו באהבה וברגישות כל כך גדולה.
יהיו לנו שתי מערכות תופים על הבמה!
גם NoaBe , יוצרת מדהימה שהמוזיקה שלה היא תענוג לאוזניים שלי, תתארח.

ילוו אותי בנאמנות ובמסירות ההרכב המדהים והבועט שלי. אלו שמזינים אותי בדלק ובאהבה ונמצאים שם תמיד עם התלהבות ואהבה גדולה למוזיקה.
אסף קראוס – תופים. יוסי זמיר – גיטרות ומברגה. רוני סיילר – כינור אלקטרוני ולאטיפה K  סנואו המחשב האהוב שלנו.

תזמינו כרטיסים מראש ותרשו לי לשתף אתכם במסע שלי.
להזמנת כרטיסים:03-5611211 שלוחה 0
או בלינק: http://goo.gl/fIJvAa

עשור ל"מנועים קדימה" - מופע באוזן בר

מאת : לורן מילק 

גבריאל יכול למות כל יום מחדש, כל שיר שלו הוא פרח רע שנעקר מתוך העץ הטבעי שלו.

"אמיר גבריאל והשותפים" עומדים עם כל הכוח. הם נמצאים עכשיו על הבמה ופותחים את ההופעה לכבוד עשור לאלבום "מנועים קדימה" של להקת אלגי'ר: "תיפתח האדמה בשבילך, מי זה בא אליי, פותח את דלתותיי, מי זה בא אליי, סוגר את עיניי". (האדמה תיפתח). אני בתוך שרֵפה, רעד של כרובים, צרחות של אווזים מפוטמים וברביקיו מושפרץ לווריד. עמירם עיני ורעות יהודאי מבצעים את "מול הים עם תפילין" וקוצרים אבקת כוכבים. אבי עדאקי עושה את "שיר הבתולים", מפגיז רוק'נרול מחוספס ומסוקס. 

שלישית עולה סיון טלמור. היא מספרת על ההתאהבות שלה באלג'יר, וכשהיא עוברת לשיר אפשר להרגיש זרמים תת קרקעיים של יופי באוויר. היא שרה ומלווה את עצמה בקסילופון ובפלייבק של פסנתר, ואחר כך נותנת בראש בגיטרה החשמלית: "הפציצו אלף זיקוקים, אנחנו מאושרים, להתראות ילדים וילדות, אני אלך בעקבות הכוכב הנופל..." (זיקוקים). המילים והלחנים עוברים דרך פילטרים כל כך נכונים. היא באה כמו מלאך שחור עם שק לבן, אוחזת ספר תפילות וספר קללות. זהו שיר אשכבה, המילים מנצנצות בקדושה פיזית.

רחל ירון מפצחת שני אגוזים קשים לביצוע: פעמוני המאה וירח במזל עקרב, שהם חצי קטעי חזנות. היא יושבת על העורק הראשי של הלחן ועל הגולגולת של המילים. בתמימות אלמותית, מורבידית, מקאברית, שבין טומאה לבין טהרה, היא שרה בפלצט: "אני מבקש את המוות בך/ אני מבקש את השבר המוחלט ולא את החלקי/ אני מבקש את השבר הסופי/ השבר האלוהי, השבר המלכותי..."
כל מי שהגיע להופעה הזאת קנה את עולמו בשעה. כל מי שעלה לבמה קרע אותה ונקרע, בלב האוזן יש אווירת תפילה ורגש דתי. הקהל מגוון מאוד, נערות צלולות עיניים לצד קהל ותיק שהוא לא כאן מהיום. כולם שרים במקהלה את הטקסטים הכבדים, הדתיים, המיירטים. כל פריטה מרוכזת, כל מילה יוצאת מתוך קנה של רובה. במקום הזה כל אחד יכול לשאוג את עצמו, להיות קרוב אצל עצמו, לנגן במפרט של הלב. הביצועים מופרחים לאוויר כמו נשיקות מוזיקליות. חברי להקת אלג'יר שהגיעו ממשפחות אלג'יראיות מתלמי אליהו הפכו את העיסוק במוזיקה לעבודת קודש. האוזןבר הפך לבית מקדש. אני שומעת את קולו של אלוהים, הוא נכנס דרך כל המראות, שמתלכדות למראה אחת. מאי והלביאות עולות, מאי מייבבת, הקול שלה נשרף באוויר והופך לאש. הסכין של הצעקה שלה חותכת את רקמת העולם, הפגזים יורים, אנרגיות בוערות, גיטרות בס, תופים, צרחות של מלאכים בוכים: "יש לי עין אחת אדומה ועין אחת צהובה/ אחת מאלכוהול, אחת מחוסר שינה, מחוסר אהבה/ יש לי תיבת נגינה ושיר אהבה..."(דם על הים).

"אנחנו לא מספיק שיכורים", אומר זאב טנא, "אני זאב וגדלתי בקראקוב, ואני שר שיר של להקת אלג'יר, וזה אומר שהעולם קטן". הוא מביא ורסיה מוכת חשמל ושואגת ל'הביאו את הנגרים': "הביאו את הציירים, שיציירו אותי בצבעים חדשים. הייתי רוצה לשיר בצעקה גדולה, אבל עכשיו אני אשיר כמו מכונת אהבה שבורה". 

זאב טנא (צילום :יובל זוהר)

אני לא מצליחה להירגע, אני רעבה ואני לא מצליחה להפסיק לשבוע, אני טובעת ואני נאחזת בכל כוחי בכנפי הטביעה שלי, שותה בכל פי את המים הניגרים מהפנים של אלוהים הכואב. ההתעלפות שלי נרשמת בתוך הסט ליסט. הביאו את הציירים שיציירו את הכאב בצבעים חדשים.

עם זאב טנא מנגן הגיטריסט קוסטה קפלן שהוא גם סולן ההרכב 'חיה מילר'. עכשיו קוסטה שר בכבודו ובעצמו את שיר הנושא 'מנועים קדימה', נוגע בגיטרה ועושה איתה מין טהור, הקול שלו זה מוות להמונים. הוא עולה על קצות האצבעות, הפה שלו פתוח, אני לא נושמת, כל תנועה שלו נרשמת לי במוח. קוסטה בורא עולם טקסטואלי קטן, מקסים ומדויק. בלב שלי עולים געגועים לסן פדרו, ההרכב שהופיע בערב המחווה הקודם, כשגבריאל עוד היה בחיים. בקהל ועל הבמה המון רגש מתפזר באוויר, מעיף אותי לגובה, עד הים של השמים. בלחסן במועדון הרוק, יושב לידי, בכיסא. לבוש כמו מלך בבגדים של מת מזהב.

אמיר גבריאל והשותפים עולים לבמה שוב, באקסטזה, "חברים, בטח שמתם לב שכל האלבום כבר בוצע אבל נחתום את הערב עם 'בתוך הצינורות'. הם עושים את זה 'כמו שזה' ונשארים נאמנים לביצוע המקורי, אבל בלי הנחות. אותו השיר על אותה הבמה, הפעם בלי גבריאל. ההדרן לא היה מתוכנן. אמיר לובש חולצה עם משבצות, כמו חולצת המשבצות שלבש בלחסן. זה השיר האחרון. כולם הולכים הביתה על החיים ועל המוות. 

לירון בן שמעון מסכמת שנה מוסיקלית אישית.

צילום : אביתר דיין

אז השנה החולפת שלי התחילה ב"סרטים מצוירים" איי שם בינואר האחרון 

סינגל ראשון לקראת אלבום שני.

שנה שהיו בה הרבה תובנות וטלטלות מוזיקליות.
מוצאת את עצמי משאירה את הרוק של שנות ה90 עליו
גדלתי קצת מאחוריי ומתחילה להתעניין ולהימשך גם לסגנונות חדשים.

אירחתי בהופעות שלי פעם אחת את יהודה קיסר ובהופעה שאחריה
את אהובה עוזרי.כאילו נפתח עולם חדש.הלהקה שלי ואני נהננו מאוד
ונראה שגם הקהל.אבא שלי תמיד אומר לי: מתי תחזרי קצת לשורשים
המרוקאיים שלך? אז אבא יש מצב שהיום הזה מתקרב..
מניחה שבגלל זה השאלה שאני לא אוהבת ששואלים אותי היא מה הסגנון
המוזיקלי שלי.

אני אוהבת הרבה דברים ובעיקר מילים ומנגינות.
מאבדת את עצמי ושוב מוצאת כל פעם מחדש והגדרה היא הגדרה
מעין צורך לשים גדר מסביב למשהו.ככה זה ואני מבינה את זה .
היו גם פסטיבלים,אירוחים, ראיונות, שיתופי פעולה עם עוד זמרים
או להקות ופרויקטים. כיף לי להופיע עם הלהקה שלי שמורכבת ממוזיקאים
מדהימים:מאור ויזל,שלומי אורון, אסף סומך וזהר לוי מרגישה איתם בבית.
שני קליפים צולמו בשנה הזאת,כאשר אחד מהם היה מורכב מסרטוני אייפון
של אנשים שנרתמו ושלחו סרטונים מדליקים ל"כל חלומות העולם".
שנה שבה היצירה הייתה הדבר המשמעותי ביותר עבורי
כך זה קרה באופן טבעי. להסתגר בחדר ולכתוב שירים.
התחלתי לכתוב גם לזמרים אחרים,גיליתי שזה מטריף אותי לנסות להיכנס
לראש של מישהו אחר ולחשוב משם ויותר מהכל – זה משחרר אותי.
כי להתעסק בעצמנו זה לפעמים מעייף.
שנה שבה גיליתי כותבים ומלחינים מעולים ואיתם גם יצרתי ביחד.

אז יש דברים מרגשים שעומדים לקרות, סינגל שייצא בקרוב בו אנחנו מארחים את
אהובה עוזרי, ועוד סינגלים מעניינים ואלבום שני שבסוף ייצא לעולם, שירים לזמרים
שכתבתי, פרויקט משותף עם אלעד שודלר "כמה נעים" מחווה לשירי שמוליק קראוס
והפרויקט הסודי עם נושא חשוב ביותר שייחשף בקרוב J
בפעם הראשונה, באלבום הזה אני לוקחת חלק בהפקה בשני שירים ביחד עם מאור ויזל
שהפיק בכישרון [את שאר השירים הפיק אחי המוכשר מיכאל] דודו לוי [בונז האדיר]
הופקד על ההקלטות והסאונד. גיליתי שיש כל כך הרבה אחריות בזה ולקיחת החלטות
ושאני חייבת לסמוך על האוזניים שלי והאינטואיציה שלי
זו לא חוויה פשוטה בשבילי אבל אני שמחה בבחירה הזו כי למדתי ממנה
ואחרי כל העבודה הקשה שלנו הולכת לצאת תוצאה שאני גאה בה מאוד.
המוזיקה היא המסע שלי, הוא לא קל, מלא קונפליקטים אבל מרתק והוא כבר חלק ממני.
מאחלת לכולנו שנת יצירה מוזיקלית עמוסה כייפית ומרגשת, עשייה מתוך שימחה
והכרת תודה.

כמו שאיש חכם אמר פעם: [ואולי אני ממציאה] "אם אתה חי את חיי הלב, את הרצון האמיתי שלך

אתה חייב לקחת בחשבון שאתה תיפגע יותר אבל תרגיש יותר בכל מובן"

הופעה קרובה שלנו ב2.2 קפה ביאליק, תבואו יהיה אש.

https://www.facebook.com/events/645616295550713/?fref=ts

גליה גלעדי מסכמת שנה מוסיקלית אישית - Wanderers of the deep

צילום : עדי עופר

פוסט סיכום שנה.. ואני בכלל בהתחלת הדרך המוזיקלית שלי...

די ברור שמילת המפתח היא מוזיקה. אחד המפתחות היקרים אל ליבי ואם צריך לסכם, אז זה מרגיש כמו לסכם חיים שלמים.

תהליך היצירה, למרות שנראה כאילו התחיל רק לפני שלוש או ארבע שנים כשהתחלתי לעבוד על אלבום הבכורה שלי, "Wanderers of the deep" , התחיל בעצם בחדר ילדותי, עם הקסטות, התקליטים של אחי, הרדיו ועם המחברות שבהן הייתי כותבת. לא זוכרת איך זה התחיל, רק שהיום יש לי ערימת מחברות עם שירים והרהורים, ערימה ששוכבת בתוך הארון הסגור ולאו דווקא מחכה שמישהו יגלה אותה.

אבל אלו ממש זיכרונות מן העבר, וגם האלבום שהוצאתי  הוא כבר חדשות ישנות.

אך לשם המיקוד, הוא היה התחלה של דרך חדשה. דרך חדשה אל הלא נודע. (בתקווה גדולה גם להגיע אל הלא נודע בתוך נבכי התת מודע..)

לא ידעתי לאן תיקח אותי הדרך, עדיין לא ידעתי אם זוהי בכלל דרך, או אירוע חד פעמי. אבל האלבום, שהופק ע"י שי ברשישת והוקלט ומוקסס באולפן "תשע" של פטריק סבג,  יצא בסוף 2012.

לאחר צאת האלבום. היה חלום נוסף שרציתי להגשים. להופיע עם המוזיקה שיצרנו.

בדמיון ראיתי משהו מינימליסטי. משהו שאולי יהיה קצת קשוח למראית עין, אך עם רכות. הסאונד האלקטרוני, שנמצא בחלק מהקטעים באלבום,  היה חייב להיכלל בה.

לשמחתי, בא לעזרי, האחד היחיד והמיוחד האצ'ימן (זיו פמיליה), מוזיקאי והחבר הכי קרוב שלי מאז גיל העשרה.

אז האצ'ימן נרתם למשימה. וזו בהחלט הייתה משימה.

לקחנו את כל הערוצים של הקטעים באלבום, והתחלנו לבדוק מה נשאר, מה הולך ומה בא במקום. שינינו סאונדים, קיקים ובסים, עיבדנו מחדש כמה מהקטעים ואיכשהו, תוך כדי העבודה המשותפת נוצרו גם קטעים חדשים. אלקטרונים במהותם, כשכל אחד מאיתנו מביא משל עצמו ושנינו ביחד נותנים לקטעים עצמם לגלות את עצמם באוזנינו וליבנו.

שנינו לעיתים, היינו מופתעים מהמקומות אליהם הגיע קטע מסוים. זה פשוט קרה. הרגשנו שהחיבור בינינו עובד טוב, שיש מקום ליצור, שיש מקום ללכת לאיבוד, וכך נהינו צמד. הרכב. מכל השמות שעלו בראשנו, החלטנו להישאר עם שם האלבום שלי , וכך קראנו לעצמנו

" Wanderers of the deep", בתחושה שהשם הזה מבטא חלק גדול מהמהות שלנו כבני אדם, כאן על האדמה.

ועכשיו הגענו סוף סוף לשנה האחרונה, שמבחינה מוזיקלית אפשר לחלק אותה להופעות והמשך עבודה באולפן.

ההופעות הן החלק היותר מטלטל. העבודה באולפן הפכה להיות ממכרת.

אני חייבת להודות שבהתחלה, ההופעות היו לי מוזרות, אולי אפילו קשות. אבל זו ללא ספק חוויה . לא ממש הבנתי מה אני עושה על הבמה, היה לי קשה להבין את המטרה. החשיפה גרמה קצת למבוכה, אבל לאט לאט נפתח משהו, עד שלהופעה בפסטיבל "אינדי נגב", כבר הגעתי רעבה לעלות על הבמה ופשוט לעשות עליה מוזיקה.

בינתיים, באולפן, התחלנו לעבוד על הקטעים החדשים, שכבר ניגנו בהופעות.

האצ'ימן פתח בפניי עולם חדש... פעם ראשונה שאני לוקחת לקחתי חלק בעיצוב הסאונד, ובכלל, בזכות השותפות, יכולתי לקחת חלק בכל שלב ושלב של היצירה, על כל גווניה.

התהליך הפעם הוא הפוך מזה של יצירת קטעים מהאלבום ללייב, הפעם היה צריך להדק את הסאונד של הקטעים, ולהביא את העיבודים והאפקטים מהמקום החופשי שלהם בהופעות, למקום סגור ומופק.

בסופ"ש האחרון התחלנו להקליט שירה, וממשיכים לעבוד על ההפקה של הקטעים.

מקווה מאד שבסיכום של השנה הבאה, יהיה לי לספר על אי.פי חדש

אי.פי בכורה של "Wanderers of the deep".

 

  

גילי מאיר - MAYOR מסכם שנה מוסיקלית אישית

אז איך עברה עלי השנה???

אולי דווקא נתחיל לא מהעיקר.. שאולי בעצם הוא העיקר

נראה לי שבשנים האחרונות ובפרט בשנה האחרונה יש איזשהי התעוררות מוזיקאלית בעולם,
מוזיקה תמיד הייתה ותהיה, אבל בגדול יש תקופות ויש תקופות למשל, שנות
ה 70׳ ו 90׳ החזקות..

בקיצור למה אני אומר את זה? בשנה האחרונה חזרתי לשמוע מוזיקה, לכיף, אחרי שנים שלא עשיתי את זה. אלבומים של arktic monkies ,daft punk, st. vincent למשל, שיצאו באמצע 2013 אבל נכנסו חזק ל 2014 השאירו חותם מטורף, אלבומי מופת שנותנים השראה ותקווה לעשות מוזיקה שהי גם איכות וגם המוניות, דברים שקורים בתקופות טובות של המוזיקה,
כמו ה 70׳ וה 90׳…

מבחינת העשייה, זאת הייתה שנה שכולה Mayor - פרוייקט שבניתי השנה והשקעתי את כל כולי בו.

המטרה הייתה לעשות משהו מוזיקאלי וויזאלי נטול כוכבים, פוזות ואגו ועדיין שיהיה מספיק מעניין ותקשורתי, זתומרת, לשם זה התגלגל..

לאורך השנים כגיטריסט ומפיק בלהקות והרכבים ראיתי איזה דבר הרסני זה אגו, כולנו נופלים לקלישאת האגו, רוצים תשומת לב ותהילה אבל בדרך מעבדים את הדבר הכי חשוב- תוכן, חיבור, ועבודה עם האנשים הנכונים.

גם לי זה קרה, אבלל, אפשר אחרת! וזה מה שהוכחתי לעצמי השנה.

דבר ראשון, לפני המוזיקה והכל, זה לבחור בדרך הזאת ובאנשים שיודעים להתמודד עם הדבר הזה, משם בסבלנות הכל קורה כמו שצריך.

השנה הזאת הייתה מהמרתקות ויצירתיות שהיו לי בחיים, דרך הפרוייקט הזה, נחשפתי לעולם הצילום והבימוי שהוא עולם ומלואו, עולם הויראליות, שהוא המשך ישיר ומוכר לי מלהקת העבר ״כל החתיכים אצלי״.

כל כך הרבה אנשים שונים שלא ציפיתי שיגיעו, הגיעו והתחברו לוויב הזה שאפשר לנסות, בלי לחשוב יותר מידי, בלי לפחד לטעות, להתמסר לדבר הזה שהוא יותר גדול מאיתנו- המוזיקה והיצירה.

והנה יש אלבום Nothing 2Luz, בתחילת 2015 הוא יצא ומורכב מ 8 כותבים, 7 זמרים 4 צלמים אורן רזניק גדול, הוד שריד כביר ג׳סטין טאנג האדיר, אייל רפאלוב- האיש וההשראה, דורין לוי, מאיה ג׳והנה, אורקה טפלר, יונתן שילנסקי, מתן אמית ועוד אנשים וחברים רבים, חלקם גם לא מכיר אחד את השני אבל פעל במטרה משותפת. כל אחד ואחד מהאנשים היו השראה בשבילי!

ההוצאת האלבום הייתה מיוחדת, בלי חברת יחצ או לייבל, חשבנו על רעיון- לתת לקהל להוציא אותו! ומה זה אומר?
הקהל קיבל את האלבום במתנה, ותמורת זה, שמע, שיתף והעביר הלאה, בלי דעות חיצוניות או מישהו שיאכיל בכפית.. הקהל מול המוזיקה, בצורה הכי אמיתית וישירה, הוא יחליט לאן האלבום הזה יגיע

אז הנה האלבום להורדה (נכנסים ללינק, לוחצים על “buy now” אחכ את הספרה 0, ואלבום אצלכם במתנה)

https://mayorchannel.bandcamp.com/

ומאחל לכולם שתהיה 2015 שנה וואו!! 

מיה יוהנה מסכמת שנה מוסיקלית

צילום :ינאי מנחם

סוף שנה.
איך זה עובר כל כך מהר כל פעם?
אני מריצה בראש את כל הדברים שעשיתי השנה...שנה שהייתה ללא ספק השנה הכי משמעותית שלי כזמרת יוצרת. עברתי כל כך הרבה חוויות חדשות וראשונות השנה - היו לי הרבה רגעים מעוררי השראה וגם לא מעט רגעים מאתגרים.
איזה כיף שיש לי הזדמנות להסתכל אחורה ולהבין איזו דרך עברתי בשנה האחרונה ולהעריך כל אבן שבנתה אותה.
את 2014 פתחתי בהקלטות של אלבום הבכורה שלי, אחרי עבודה של כשנה וחצי עם Sun Tailor (ארנון נאור) שהפיק ועיבד את השירים שכתבתי, ואחרי הופעות בהרכב חלקי ומלא עם קבוצה של נגנים מדהימים:
סאן טיילור - אקוסטיות
מאור ויזל - חשמלית
ניצן אייזנברג- בס
ואיסר טננבאום - תופים


בינואר נכנסנו כולנו לכמה ימים באולפני העוגן והקלטנו את השירים בלייב.
ההקלטה בלייב היתה פנטזיה שהיתה לי לאורך כל העבודה לקראת האלבום, מתוך חוויות רבות שעברתי כזמרת בפרוייקטים רבים. יש כל כך הרבה מודלים להקליט שירים והיה לי ברור שהאלבום הזה צריך להיות מוקלט בלייב כדי לשמר את האנרגיה והקסם החד פעמיים שעולים מתוך הנגינה יחד.

המשכנו את ההקלטות במרץ ובמאי - כל פעם כמה ימים של העלאות והשלמות - צירפנו אלינו את הדס גת על הויולה ואת מיכל גיא, יניב הורוביץ ואלון לוטריגר לקולות. עשינו יומיים מרוכזים של הקלטה מחדש של הווקאלז בפלוטו. ההקלטות בלייב נעשו בצורה שאפשרה לנו לתקן ולהקליט מחדש ערוצים מסויימים במידה ורצינו, וההקלטות הראשונות של השירה ביקשו יחס אישי ומיוחד. עשיתי הכנות מאוד אינטנסיביות לקראת ההקלטות השניות יחד עם מלווה יצירתית מדהימה בשם שלי גורל. חקרנו את השירים מחדש ועבדנו על ההגשה שלהם. לפעמים כשאנחנו כותבים שיר אנחנו לא טורחים בכלל לבדוק מה הוא באמת אומר - ולרוב השירים נושאים בתוכם מסר שהוא הרבה יותר עמוק ממה שנדמה לנו. התהליך של העבודה על השירים באופן כל כך פרטני היה כל כך חשוב ונכון עבורי - והחוויה באולפן אח"כ היתה עוצמתית ומעצימה.


בתחילת הדרך חשבתי שאצליח לממן את האלבום בכוחות עצמי (והבנק). סמכתי על הדברים שיסתדרו תוך כדי, ויצאתי אל הדרך בלי דאגות גדולות מדי. בשלב מסויים ראיתי שאני זקוקה למימון נוסף ולכן באפריל החלטתי לפנות את הקהל שלי ישירות. פתחתי פרוייקט מימון המונים דרך אתר הדסטארט, ובמהלך חודשיים גוייסו מעל 50 אלף ש"ח, עם קרוב ל400 תומכים שרכשו תשורות כמו האלבום הדיגיטלי והפיזי, כרטיסים להופעות, הופעות פרטיות ועוד. החוויה של הקשר הישיר עם הקהל שלי הייתה מרגשת מאוד. הפרוייקט לא רק איפשר לי להמשיך בעבודה על האלבום על כל מה שהיא כוללת, הוא יותר מהכל חיזק, עודד וריגש אותי מאוד. אני שמחה כל כך על ההחלטה להשתמש בפלטפורמה הזו, ולא יכולה לחכות לרגע שבו אוכל להעניק לתומכים את כל התשורות שהם רכשו ולהחזיר להם את אותה אהבה שקיבלתי מהם במהלך הפרוייקט ובאופן יומיומי.


כשהתחלנו לעבוד על ההקלטות חיפשנו אני וסאן רפרנסים למיקס שרצינו עבור האלבום שלי והחלטנו לפנות אל רייאן פרילנד, טכנאי סאונד מדהים בלוס אנג׳לס שזכה ב4 פרסי גראמי עבור העבודה שלו עם אמנים כמו בוני רייט, איימי מאן, ליסה האניגן, יו לורי, ריי למונטיין, ג׳ונת'ה ברוק, ראמבלינג ג'ק אליוט ועוד... כתבתי לו מייל עם טעימה מהחומרים, והוא כתב לנו מיד שישמח לעבוד איתנו :) נסעתי לפגוש אותו בקיץ בלוס אנג׳לס, בזמן שעבדנו על העריכות וההשלמות האחרונות, ובספטמבר נכנסו לשלב המיקסים והמאסטרינג.


לאורך כל השנה נסעתי מספר פעמים לארה"ב. חלק גדול מהמשפחה שלי וגם בן הזוג שלי גרים שם. ניצלתי את הנסיעות אליהם כדי להפגש עם מוסיקאים ואנשים מהתעשייה המקומית וכדי ליצור קשרים ושיתופי פעולה שיתממשו בהמשך הדרך. הופעתי, כתבתי ונפגשתי עם אנשים מדהימים, ואני נרגשת לקראת כל האפשרויות שהשנה הזאת והבאות אחריה יביאו.


מלבד העבודה האינטנסיבית על האלבום שלי המשכתי בימים לקריין ולדבב, להתארח בהופעות של אמנים אחרים ולהופיע עם מספר הרכבים שאני חברה בהם. אחד ההרכבים הכי פעילים שלי הוא ההרכב של שי טוחנר - כבר ארבע שנים שאני בהרכב המופלא הזה שממשיך למלא אותי ולעורר בי השראה וכבוד למקצוע שלי, ולקלאסיקות שנכתבו לפני כל כך הרבה שנים ועוד מצליחות לרגש אותי עם כל תו ומילה שלהן. לאחרונה נכנסנו שוב לאולפן והתחלנו את העבודה על האלבום הרביעי שלנו - שרובו יהיה מוקדש לפיט סיגר ולזמרי מחאה נוספים מתקופת שנות ה60' בארה"ב. המחקר שמזדמן לי כל פעם לעשות לקראת עבודה על שירים חדשים הוא מרגש ומלמד. 

עוד פרוייקט מדהים שיצא לי לקחת בו חלק השנה הוא אלבום הבכורה של Mayor.
הלהקה היא אוסף של חברים טובים וקרובים שכולם חיות במה וכשרונות עם לב ענק - הוד שריד, אורן רזניק, ג׳ייסון טונג ואייל רפאלוב, כשבראשם גילי מאיר (כל החתיכים אצלי) שהלחין והפיק את כל האלבום. גילי ביקש ממני לכתוב טקסט לאחד השירים, ולהקליט לו את הליד ווקאלז. למי שטרם שמע על הפרוייקט - גילי אסף סביבו קבוצה של יוצרים אמנים משובחים מתחומים שונים, שכל אחד תרם מכשרונו לפרוייקט (בין אם זה כתיבה, הלחנה, ביצוע, צילום, עריכה, הפקה, איור, גרפיקה ועוד) מתוך אהבה כיף ושיתוף. האלבום יצא באופן רשמי ממש לפני מספר ימים והלהקה החליטה לשחרר אותו ברוח היצירה של הפרוייקט - להורדה בחינם (!) מאתר הבאנדקמפ שלהם. כל מה שצריך לעשות בתמורה הוא לשתף באהבה ורצון טוב ולספר לחברים :)
הנה לינק להורדה: https://mayorchannel.bandcamp.com
כל מה שצריך לעשות הוא ללחוץ על הלינק לרכישה ולכתוב בסכום ‘0’ - או כל סכום אחר שמתאים לכם אם תרצו בכך.

לא מעט יוצא לי להסתכל אחורה ולהתבונן במהלך האירועים, ותמיד אני חצי מופתעת מאיך שהכל מתגלגל. היו לי הרבה פנטזיות שהגעתי איתן לתוך העבודה על האלבום, וחלקן אכן ראיתי מתגשמות מול עיניי. היו גם תכניות שעברו טרנספורמציה במהלך הדרך, השתנו והתפתחו מתוך אילוצי החיים. למדתי בשנה האחרונה איך לשחרר. נכון יותר להגיד שאני עדיין לומדת ומתרגלת, אבל אני שמחה להגיד שאני משתפרת עם כל יום שעובר. למדתי להקשיב למה שלפעמים מוכתב לי מהדרך עצמה, להקשיב לסינכרוניות ולתת לזרימה הטבעית של החיים והיצירה לקחת אותי איתה. אני מנצלת את ההזדמנות הזו עכשיו כדי להודות על הבחירה לצאת   אל הדרך הזו שלי, וליקום על ששלח אלי את הנגנים ואנשי המקצוע הנכונים לי ביותר, נשמות גדולות ומאירות שהביאו כל אחד קסם לתוך הפרוייקט הזה ויצרו איתי משהו חדש מכלום. אשכרה מכלום. מדהים לחשוב על זה. ובעיקר בעיקר סאן, שהוא פשוט השראה כזמר ויוצר, מפיק ומעבד. היתה לי גם הזכות הגדולה השנה להקליט לו קולות לאלבום השני שלו-This Light-
 ולהופיע איתו ועם הלהקה המדהימה שלו בבארבי בהשקת האלבום בנובמבר האחרון. האלבום הזה הוא יצירת מופת ולדעתי אחד האלבומים הטובים שיצאו השנה. ממליצה לכל אחד להקשיב לו מהתחלה עד הסוף ולאפשר לעצמו להסחף עם היופי הזה לאן שיקח אותו.

אני מתרגשת לקראת 2015. הדף הראשון נפתח, והספר עוד לא נכתב.


בחודשים הקרובים יצא הסינגל הראשון מהאלבום יחד עם קליפ שצילמנו במצדה לפני כמה שבועות.
בהמשך סינגל נוסף ועוד קליפים, הופעות אקוסטיות והופעות הרכב, שיתופי פעולה ואירוחים למיניהם, וכמובן סדרת הופעות ההשקה לאלבום. בהמשך השנה אקח חלק בפרוייקט מחווה מיוחד ללהקת Sigur Rós בחסות Bring Sigur Rós to Israel


שתי הופעות קרובות שאשתתף בהן וכדאי ממש להגיע:
20.1 - 40 שנה לBlood On The Tracks של בוב דילן באוזן בר
24.1 - Winter’s Tale // Acoustic MiniFest בפסאז’


אני מאחלת לכולכם שנה אזרחית טובה ומלאת קסם. שנה שתעורר בכם השראה ותהיה מאתגרת ומפתחת. שנה של פריצת גבולות ומחסומים, והגשמת חלומות.



3>

מיה יוהנה