הם חרשו את הארץ עוד כשקראו להם "ניסמן טריו", הגיעו לכל מקום אפשרי והופיעו בפני כל מי שרק רצה לשמוע.
בדרך כלל כשהרכב נושא את שם הסולן, לרוב מתבצע שינוי נגנים בתדירות וכאן מי שמכיר ידע שהכימיה בין שלושתם פשוט דורשת שם של הרכב, כך שהחלפת השם ל full trunk לא רק שלא הפתיעה אלא פשוט הייתה מתבקשת.
כשמאיה ג'ולי היתה בהופעה שלהם בנובמבר האחרון היא יצאה משם נרגשת, "החיבור שלהם לא פחות ממושלם" היא אמרה אז "הם העיפו אותי לניו אורלינס של שנות החמישים בתחפושת בר מעופש אפוף עשן סיגריות, אדי אלכוהול ואנשים מאוהבים."
"את אומרת שפירות זה לא מניב, אומר לך מותק זה מקצוע לא תחביב"
והוא מתכוון לכל מילה, כשהוא מספר על "עכשיו זה כבר לא משנה" (הקהל קורא לו גם חרטות) הוא אומר:
"יש אנשים שמסתכלים אחורה בגיל 50 ומצטערים על חלק מהדברים שהם עשו או לא עשו, ואני לא שואף להיות כזה.
בגלל זה אני עושה מוסיקה אמנם אין בזה כסף אבל אני לפחות אמות עם חיוך"
"בדרכים" הוא מספר על הדרך והמרדף אחרי החלום והוא יודע שהוא צריך גם להזהר כי "הנהר הזה סוחף אותך מהר"
לכל אחד יש את הכדור שלו ("כדורים") וניסמן כמו שארז אלגרבלי יעד עליו "רק הבלוז שלו יכול", גם את ה ADHD שלו שגרם ל- א' להתפלק במילה "דואך" בעטיפה של האלבום הוא מצליח לנצח איתו.
מערכות יחסים לעומת זאת.. כמו ב"אומר לך מותק" ב"חבל שאת ככה" הנושא כבר הופך למורכב יותר, כשהוא התנגן ברכב הדבר היחיד שהיה לאשתי להגיד כשהיא שמעה את המילה האחרונה היה " יייווואווואואווווווו !!!".
פברואר 2014 - בארבי.
לא קל למלא את הבארבי, גם לא במופע השקה, הם נכנסים לבמה ומנגנים intro אינסטרומנטלי כשהם מסיימים אותו הם מביטים על הקהל נרגשים, המקום מלא עד אפס מקום כולל 2 הגלריות ובכדי לא להיסחף בגל הרגשות הם מיד מתחילים לנגן את "אומר לך מותק".
בשיר השלישי איתי פרל שכבר שנים עושה כאן בלוז בעברית נכנס עם גיטרה אל הבמה והוא יודע את העבודה, כשהם יגנו ביחד את "אזרח סוג ז'" ו"דרכים", הגיטרות של שניהם כמו שמחות, מקבלות חיים משל עצמן ומתחילות לדבר אחת עם השניה כשעופר ווינר עם הבס מצטרף לחגיגה.
כשדיאנה גולבי עולה אל הבמה עם הקול המחוספס מידניינטיז שלה הם מבצעים קאבר משובח ל Mad about you של הוברפוניק , תענוג שמתחיל לאט ומסתיים בסולו הגיטרה של יונתן חורב והקלידים של רון בקל כשהקולות של שניהם מגיעים לשיאים משותפים בשילוב עם הדיסטורשן.
וכש Lucille עולים ומצטרפים אל הבמה, זו כבר חגיגה גם עם כלי נשיפה.
"בגשם על ביתי" ויינר ישאר בלי הבס ויבצע קולות רקע ושירה, יותם המתופף שעלה לנגן עם אצבע שבורה יבצע את "העוצמה שיש בשקט" כשניסמן וויינר מפרגנים לו על הבמה - כימיה ופרגון לא מובנים מאליהם.
הדרן
כשהם חוזרים אל הבמה הם אומרים תודה לכל מי שליווה אותם ניסמן נרגש מספר שאת השיר שיסיים את ההופעה הוא כתב בעקבות אובדן חבר קרוב שנהרג.
ומי שאיבד אחד כזה, לפחות פעם בשבוע מושיט את הטלפון לנייד באינסטינקט בכדי לחייג אם לעדכן במשהו מיוחד או סתם לשם שיחה רגילה, ואז באמצע הדרך לנייד היד נשארת באוויר או נשמטת מטה כי שוב החוסר חוזר לתודעה.
השיר הזה מתאר בדיוק את התחושה, מאז ששמעתי אותו בפעם הראשונה אני פותח איתו את הבוקר בכל יום בנסיעה ברכב עם הקפה.
אחת לכמה שנים מגיע שיר כזה, מיוחד, ואתה יודע שילך איתך עד יומך האחרון כי הוא גורם ללב שלך להתכווץ.
