מסכמת את 2014 בפוסט אורח. Gal Goldie De-Paz Keshet

השנה עומדת להיגמר ואני, כמו כולם מסתכלת רגע לאחור לפני שאני ממשיכה קדימה בכל הכח.

לפני כמעט שנה חזרנו מתקופה ארוכה בלוס אנג׳לס, של הופעות ופגישות וכל מיני דברים שתמיד חלמתי לעשות בלוס אנג׳לס.

אבל, אני חייבת להודות שלא הרבה זמן עבר שם עד שהתחלנו להתגעגע לארץ. אז נכון ששם זול יותר, ואנשים סבלניים יותר והמריחואנה חוקית יותר וזה נראה כאילו יש הרבה יותר אפשרויות. אבל דווקא מרחוק רואים כמה הארץ שלנו מדהימה. וכמה העולם היום פתוח, וזה לא באמת משנה איפה אתה נמצא. הייתה חסרה לנו הקרבה, החופש, האהבה והיצירתיות הבלתי נגמרת שיש פה. עזבנו עבודה, משפחה, קריירה. ולמרות שעשינו חיים וזו היתה חוויה חד פעמית, משהו היה חסר. בתור מוסיקאים שיש להם בסיס בתעשייה, מצאנו את עצמנו במקום חדש ולגמרי לגמרי- Two Nobody's.

זו הרגשה מעניינת. כי מצד אחד זה מאוד מוריד אותך לרצפה. אבל מצד שני זה טוב. כי הרגליים על הקרקע בזמן שהראש בעננים. ואתה צריך לחוות את הבנייה שלך מחדש. זה עשה לי בעיקר טוב. יש משהו מאוד משחרר בלקבוע הופעה בארץ אחרת, בה אין לך את מי להזמין (קלטתי את זה פתאום כשפתחתי איבנט ראשון בפייסבוק להופעה באל איי ולא היה לי את מי To Invite) ואז משתחרר בך משהו לאט לאט. כל הלחץ הזה שיש לנו לפני הופעה אם יבוא קהל או לא כמה ואיך, כל זה נעלם. ונשארתי רק עם הרצון לעשות הופעה טובה והכי חשוב- להנות. וזה יישאר איתי תמיד. ההרגשה הזו שלאף אבל אף אחד אין שום מושג קלוש מי אתה. הנסיעה הזו הזכירה לי שוב שאני עושה מוסיקה קודם כל כי אני פשוט נהנית מזה יותר מכל דבר אחר.

 חוץ מאת הלהקה המדהימה שלי השארתי מאחור גם את Lucille Crew. שלוסיל הם משפחה בשבילי לגמרי.זה התחיל משיר אחד באלבום והפך לרומן ארוך ואהבה אמיתית. עשיתי איתם דרך קצרה לפני שנסעתי וכל השהייה שלי שם הם חסרו לי מאוד והם בהחלט היו אחת הסיבות לחזור. יש משהו משחרר בלוסיל. הצטרפתי למסע שלהם כשהם כבר היו בשיא העשייה וכל מה שנותר היה לי הוא למצוא את המקום שלי בתוך היצירה שלהם. ובגלל שהמוסיקה של לוסיל כל כך שונה מהמוסיקה שלי, זה היה עוד יותר כיף ומפתה וסקסי לעבוד עם זה. מצאתי בעצמי דברים חדשים, כמו הכיף בלעמוד על הבמה בזמן שירים שלמים ורק לרקוד. להנות מהמוסיקה. בלי לשיר.להנות. היום אנחנו כבר עובדים על חומרים חדשים יחד ומתכננים נסיעות לאירופה בשנה הבאה. זה מאוד מרגש.

משפחה נוספת שלי ושאיתה אני מופיעה הרבה לאחרונה הם Full Trunk. שלקחו גם את בעלי אליהם ומאז הוא לא אותו הדבר.
הם 3 פסיכים אמיתיים עם תעודות.רוקנרול ובלוז זורמים להם בדם. הפרעת קשב וריכוז מהלכת. אני אוהבת אותם אהבת נפש. ההופעות איתם אדירות, האנרגיה תמיד בשמיים ואין כמו לעמוד על הבמה עם אנשים שאתה אוהב ופשוט ליהנות. גם איתם מתוכננים הרבה שיתופי פעולה לשנה הבאה. אש.

Speed of Life

אני והמוסיקה שלי עברנו כברת דרך. אני כל הזמן מוצאת ומאבדת את עצמי. כל פעם בצורה שונה. הלהקה עוברת כל מיני שינויים, ואני מאמינה ומקווה שסוף סוף מצאנו את המשפחה האמיתית והסופית שלנו. אני ואריאל מנגנים ועובדים כבר 8 שנים יחד. מוטי הגיטריסט ואני מנגנים עובדים כבר 10 שנים יחד. וזכינו בשני מלאכים, אור כחלון ורז בליצבלאו מהג׳נדרז, על הבס תופים, ויש לנו תכניות אדירות לשנה הבאה. אלבום חדש, הופעות, שיתופי פעולה, הקלטות וכל מה שרק אפשר. אין כמו לעבוד על חומרים חדשים. זה מרגש אותי יותר מכל דבר אחר. בכלל הדרך המדהימה הזו שהיא החיים כאומן. הלכלוך, הקושי, הסאונד, הברים, ההופעות ההזויות, החזרות, השמחה, האכזבות, הכתיבה, הקהל, הבוקינג, הנסיעות, השעות, ההשקעה, האולפן, הכל הכל הכל פשוט מדהים. וזו ההגדרה של מוסיקאי בעיניי, כל הדברים האלו ועוד. הבנייה העצמית הזאת, שהיא גם משותפת. הקהל מרגיש אחרת כשאתה אוסף אותו לאורך שנים. אני מקבלת לפעמים הודעות בפייסבוק שמשאירות אותי מאושרת והרת מזל לכל היום אחר כך. 

אנשים כותבים דברים מדהימים ומפרגנים. גם בהופעות וגם אחרי. כל מי שקונה את האלבום... כל זה זה רוקנרול. לא ללכת לתכנית טלויזיה, לשיר שיר ולהפוך להיות סלב על כלום. מוסיקאים צריכים לעבור דרך. מוסיקאי זה דרך חיים. לא השקות אופנה ופאפארצי.

"תעשי הופעה, כל מה שצריך לקרות הוא שיבוא קהל- ואת כבר תתני את כל מה שיש לך לתת בשבילם."

לפני כמה חודשים קבעתי כמה הופעות ואיך שהן הגיעו, התפתח לי משהו בגרון ונאלצתי לעצור הופעה בתחילתה ולבטל את השאר. הייתי שבורה. אין דבר כזה אצלי עד היום לבטל הופעה, אני עושה הופעה עם חצי רגל בקבר. אבל לא הייתה לי ברירה, וזה שבר אותי. אין דבר שיותר קשה לי לעשות מלבטל הופעה. כי כל המוטו שלי בחיים כמוסיקאית הוא- "תעשי הופעה, כל מה שצריך לקרות הוא שיבוא קהל- ואת כבר תתני את כל מה שיש לך לתת בשבילם." ופשוט לא יכולתי. מה שהביא אותי לנקודה שבה אני מתרכזת קצת יותר בכתיבה, בבית. קובעת הופעות, בונה עוד קשרים.... והחלמתי. לא הרבה אחרי, הגיעה עוד כאפה רצינית שקיבלתי שגרמה לי להבין כמה החיים באמת יפים הייתה באוקטובר האחרון, בדיוק כשכל העניינים נכנסו להילוך יותר גבוהה, אחרי שבוע שפשוט התעלמתי מכאבים בבטן והלכתי לחזרות, הופעות כאילו הכל בסדר, מצאתי את עצמי בחדר מיון לפני ניתוח. בחיים לא עשיתי ניתוח ופתאום, בתוך כל הטירוף של ההופעות, ניתוח אפנדיקס. נכון, לא ביג דיל, בסך הכל ניתוח פשוט ושכיח. אבל עדיין, כאבים, הרדמה (חייבת להגיד שמורפיום זה נהדר), ניתוח, 5 ימי אישפוז, ובעיקר, מי שמכיר אותי טוב יודע שמה שהכי הטריד איתי הייתה העובדה שאני צריכה לבטל הופעות. בסדר, העיקר הבריאות. היה לי כמעט חודש להחלים עד סבב ההופעות הבא שגם נפל על היומולדת שלי אז בכלל תענוג שלושה שבועות עברו, יומיים לפני היומולדת שלי ושוב אני חווה כאבי תופת בבטן התחתונה, אבל כבר הוציאו לי את האפנדיקס, אז מה נסגר????? שוב- מיון. אשפוז. חסימה במעי. אני מוצאת את עצמי שוכבת עם זונדה באף, ערב לפני היומולדת, שוב נאלצת לבטל הופעות, ורדיו ומה לא... (אגב, אותו המקום שביטלתי בו את ההופעה בגלל הקול היה גם אחד המקומות בו ביטלתי הופעה בגלל האשפוז, הרגשתי נורא! היום כבר יש להם ביטוי שם במקום. מי שלא מגיע לעבודה, לפגישה, להופעה אומרים עליו שהוא ״עשה גל דה פז״. ככה שלפחות משהו יצא מזה ), ושוב מצאתי את עצמי שוכבת באשפוז. גדלתי בשנה. נכנסתי בת 27 ויצאתי בת 28. רוקנרול. רוב הגיבורים שלי לא שרדו עד גיל 28 כך שאני רואה את עצמי ברת מזל. והיום, אני על הרגליים, במלואי, מינוס כמה קילו ואפנדיקס. אופטימית מתמיד. מלא הופעות באופק, הקלטות, חזרות, שיתופי פעולה, ראיונות ואפילו תכנית רדיו משלי. (הגעתי להתראיין ברדיו - לייק מיי רדיו, וקיבלתי תכנית על רוק. כל שישי בין 16:00-18:00 באתר או באפליקציית RLive. עוד אתגר מעניין ) ביום שני ה29.12 אנחנו חוגגים את סוף 2014 באוזן בר עם אורחים בשעה 21:00. יהיה שמח מאוד.

וכל מה שאני מבקשת לשנה הבאה זו בריאות. לי ולכל מי שסביבי. כי בינינו, גם אם בנית אימפריה, בלי בריאות לא תהנה ממנה. לחיי ההזדמנויות, לחיי התשוקה, לחיי הרוקנרול. נתראה באוזן בר!

מעיין בר יואל - מסכמת את 2014 המוסיקלית שלה בפוסט אורח.

מאז שאני זוכרת את עצמי, או יותר נכון מאז שהייתי בת 14, הייתי מחפשת הופעות חיות של כל מה שטוב במוזיקה הישראלית. בתור ילדה בעידן שלא היה בו עדיין אינטרנט, יוטיוב ושאר ירקות, המוזיקה היתה מגיעה אלינו דרך הרדיו ודרך אנשים. כבודו של הרדיו עד היום במקומו מונח אבל מאז המהפכה הגלגל"צית ועידן הריאליטי קצת לי נהיה קשה להאמין להם. איכות הפכה למילת גנאי ברב התחנות, וכוכבים נולדים בין לילה.

אז ילדת פריפריה, מחפשת מוזיקה כמו אוויר לנשימה. שנת 2014 היא גם השנה שעשיתי מהפך משמעותי בקריירה שלי, חיידק ההופעות החיות והאהבה הבלתי מתפשרת למוזיקה הביאה אותי לבחור בדרך חדשה. עזבתי עבודה יציבה בחברה בטחונית ויצאתי לדרך עצמאית, כמנהלת אישית של מוזיקאים שפועלים באופן עצמאי בסצינת המוזיקה הישראלית.

תחילת הדרך והתפתחותה לוותה בחשיפה אדירה למוזיקה חדשה, איכותית, שכנראה לא תשמעו בגלגל"צ אבל בהחלט תוכלו לשמוע ב- FM88, תחנת הרדיו שדואגת לשקף את המציאות ולא להבנות אותה כראות עינה. אז אם לבחור תחילה את אנשי השנה שלי במוזיקה הישראלית אז שדרני ועורכי התחנה הזו זוכים ובגדול מבחינתי, ובראשם מיכל אסולין, בועז כהן גדי ליבנה, ירון חי מנשה ועוד רבים וטובים מהצוות, שפתוחים למוזיקה חדשה, מפרגנים לכל גווניה ומאפשרים לקהל המאזינים להיחשף לאיכות. ולתחנה עצמה על הפתיחות שלה לתקשורת עם מאזיניה.

טוב ועכשיו למוזיקה (ללא חשיבות כרונולוגית):

Full Trunk – השנה הכרתי את ההרכב הזה, (וגילוי נאות) גם התחלתי לעבוד איתם באופן אישי. חבורת מופרעים שעושים מוזיקה ביחד והתוצאה פשוט נפלאה. הופעה שלהם זו חוויה מהפנטת ומאתגרת במיוחד, הטירוף שמתחולל על הבמה בשילוב של רוקנבלוז מטורף פשוט לוקחים ובגדול. ההופעות שלהם מורכבות מחומרים מהאלבום הראשון, שיצא בפברואר 2014. עכשיו הם עובדים על אלבום שני ואת החומרים החדשים ניתן לשמוע בהופעות ופשוט לעוף איתם. החבר'ה האלה הם תופעה ישראלית ששווה להעמיק בה (והם גם יכולים להיות שדה מחקרי נהדר להפרעות קשב וריכוז). ההופעות שלהם עמוסות באנרגיה, עם רמה מקצועית מאד גבוהה וחומרים איכותיים של הרוק הקלאסי והפרוגרסיבי עם שילוב של בלוז פאנק ועוד. מעין כור היתוך של כל הטוב שיש לרוקנרול להציע. האלבום החדש יצא לקראת מאי 2015 והוא הולך להיות הדבר שהכי שווה להמתין לו בסביבה. Keep trying הוא השיר שכבש אותי משמיעה ראשונה (בבלוג הזה ובזכותו). אחריו כבר לא הייתה דרך חזרה!

נועם רותם – מעולם לא אהבתי את "קרח 9", מודה! הם היו להקת החימום של מוניקה סקס בשנות ה- 90 כשהסתובבתי בהופעות שלהם ולא ממש התחברתי. אבל קריירת הסולו המרשימה של רותם הגיעה בדיוק לנקודה שבה אני מתאהבת טוטאלית. עם האלבום "נשורת" שיצא השנה ומתוכו השיר "ביקשנו אור מהלילה" . השיר הזה יכול להתנגן אצלי בריפיט במשך כמה שעות ואני לא אשים לב בכלל, התחושה שהוא מעביר, של הרגעים הקטנים האלה של אינטימיות באישון לילה, מפגש ראשוני אך לא בהכרח בפעם הראשונה. אשליה ממכרת.

שרון גסטהלטר זמרת יוצרת, הוציאה את אלבומה הראשון בתחילת השנה. עכשיו היא מתחילה להפיץ את שיריה. כל האלבום שווה האזנה, מסוג האלבומים שנכנסים לפלייר ולא יוצאים כמה שבועות. ככה לי זה קרה איתה. הפקה מוזיקלית מדוייקת של רועי דהן, עם כלי מיתר שפורטים על הנשמה. וקול צלול של אישה שמחפשת את דרכה בים של אנשים קולות וצלילים. חיבור חזק מאד היה לי לשיר gone, שהוא גם הסינגל הראשון שיצא מהאלבום.

מאור פרץ – אלבום הבכורה שלו "קילומטרים" אמנם יצא ב- 2013 אולם השתלב בנוף שלי ב- 2014, מאור מביא כמה פנינים למוזיקה הישראלית. קול עמוק ועדין ופריטת גיטרה מלטפת, קשה להישאר אדישה למוזיקה של גבר שמדברת מעומק ליבו. כולם כותבים על אהבה, כולם כותבים על החיים, אבל מאור מביא זווית מאד ייחודית ולא צפויה בשיריו. הרצועות "אמה" ו"פרשים שחורים" מרתקות הן מבחינת מבנה השיר והן מבחינת הלחן, ושוות האזנה ברגעי מתח קשים.

החצר האחורית – פרויקט המופת של יענקלה רוטבליט, תומר יוסף, גדי רונן ואיתמר ציגלר. יש משהו מרגש באיחוד כוחות כל כך מוכשרים עם המילים החותכות של רוטבליט. האיש שכולנו גדלנו על מוצא עטו, ובלי לשים לב יותר מדיי, הביא את הדבר הכי משמעותי מבחינת טקסט פוליטי חברתי למוזיקה הישראלית. ימים ארוכים של שמיעה חוזרת והרגשה שסוף סוף מישהו צועק כאן שהמלך הוא עירום ואשכרה מקשיבים לו. למוזיקה יש כוח לשנות, ואני מאמינה שהאלבום של החצרנים שינה משהו עצום. אולי אנחנו לא מודים בזה אבל הכאב והאמת שמוגשת בטקסטים שבאלבום פשוט משקפת את המציאות העגומה של חיינו במדינה. קשה לי לבחור שיר אחד מתוך הפרויקט הזה שכן כולם ללא יוצא מן הכלל נפלאים אבל אין ברירה אז "פצצה מתקתקת" הוא השיר בה' הידיעה. כנראה בגלל הסוכנת שבנויה לתלפיות. אבל "שיר האביונים" הרצועה שחותמת את האלבום היא זו שקורעת את הלב ומציבה מראה לחברה שלנו. הופעה של החצרנים זה מאסט בלו"ז של חובבי הופעות, ואסור להסתפק רק באחת!

האנג'לסי – הם כאן ובגדול, וקשה להתעלם מהעובדה שההופעות שלהם מפוצצות, שיריהם מושמעים בכל התחנות ואייטמים מפוזרים בכל הרשתות. יש משהו מאד טבעי בחבורת מוזיקאים מוכשרים שעולים על הבמה כקבוצה גדולה שבאה לעשות מוזיקה יחד ועל הדרך הקהל נאסף כדי לחזות בהם. אותי אישית זה מרגש לראות סיפור הצלחה כזה, שכן אין לי ספק שמאחורי היח"צ הענף נעשתה המון עבודה קשה והרבה חצץ נאכל בדרך. לא קל להסתובב ולהופיע בישראל האינדית של 2014, ולממן את כל האופרציה. אבל האנג'לסי הוכיחו שזה לא בלתי אפשרי. עם אהבת הקהל והצורך בחדשנות הם הצליחו לשבור את תקרת הזכוכית הגלגל"צית. זו החביבה עליי.

זהו. זו השישיה שלי. יש על הכוונת כמה אלבומים שיצאו בתחילת 2015 שאני בהמתנה דרוכה לקראתם: Full Trunk כבר אמרנו, דני גלבוע באלבום סולו שני שמשמיעת הסקיצות כבר התאהבתי, מיה יוהנה מעוררת סקרנות גבוהה במיוחד עם אלבום הבכורה שלה שעתיד לצאת וכן להקת 'האנשים', שגייסו מימון לאלבומם החדש והשלישי אחרי העלמות מן השטח של כ- 6 שנים.

מעיין בר-יואל, חיה בצפון הארץ, מנהלת אישית של מוזיקאים עצמאיים ועסוקה בלחפש את ההופעה הבאה.

מיטל דה רזון- End to Start

מאת : גיא טנא 

סולנית ההרכב Epiphony ובת טיפוחיו של עופר ניסים מנפיקה אלבום סולו ראשון שכולו על טהרת הדאנס פופ, עם אפיל בינלאומי שמנצל את מראה המצודד של הראשל"צית שהופכת מעל גבי העטיפה לסטארית רבת פנים, תסרוקות ומלבושים כיאה למי שנבחרה עם ההרכב Tripl לייצג את ישראל בתחרות פרסי MTV אירופה.

"Come Together" הפותח, מתחיל עם גיטרה אקוסטית והופך במהרה לקטע דאנס סוחף בהפקתו של השותף לדרך אסי טל. זהו קטע מצויין בכל קנה מידה שפיתח אצלי ציפיות להמשך איכותי לאלבום. גם ב "One World" ההמנוני האקוסטית מתחלפת עוד לפני שאמרת "עופר נסים" לאלקטרוניקה מקפיצה וסוחפת, את מי שרוצה לרקוד ופחות את מי שרוצה להאזין, ולא מדובר באמירה שיפוטית כלל- דרוש כשרון ואיכות לשיר באופן שיעשיר את הביט ואת הנפח הצלילי הגדוש ולדה רזון יש את שניהם, ללא ספק.

End to Start שיר הנושא גולש לגבולות הטראנס עם טקסט קצר ולמעלה משש דקות של היפר ונטילציה קצבית ואמירה סגנונית ברורה של דה רזון כווקאליסטית וכותבת.

את Le Lo Le אהבתי במיוחד. צליל הכינורות, כנראה של רוניוס, מביא מן המזרח לקרירות האלקטרונית ומקנה לשיר תחושה של שיר אהבה מדברי בקצב הדאנס. בIn To You יש נסיון נוסף, פחות מוצלח לשלב אלמנטים של מוסיקה ים תיכונית ביצירה של דה רזון אבל קשה לי להאמין שהשיר הזה יפצח את תקרת הזכוכית של זמרות ים תיכוניות, ודאי לאור האנגלית המשדרת ריחוק. גם לבינלאומיות יש חסרונות....

Toda La Noche מביא לנו השפעות בולטות של מדונה גם עם השפעות לטיניות וגם צלילים ששמענו מהמלכה כבר לפני חמש עשרה שנה. במקרה הזה, נדמה לי שהפוטנציאל של השיר מעט הוחמץ- יותר מדי שינויי כיוון, יותר מדי דגש על הביט והקול של דה רזון לא מקבל את המרכזיות לה הוא ראוי.

My Pride לעומתו, הוא קטע של כמעט שמונה דקות, שמציג טקסט לוחמני מתריס בסאונד חוצה יבשות ולמרות שהמלכה האם (מדונה כמובן) מצויה ברוחה גם כאן, נמצא כאן שיר יוצא דופן באלבום ואחד משיאיו. כאשר המשפט החוזר בפזמון הוא In your face baby כבר לא משנה נגד מי מתריסה דה רזון, העניין כבר מבוסס. גרסת האמביינט של Out of my Skin חותמת אוסף לא רע שמעורר ציפיות להמשך.

אולם הרצון להתחבר לקהל רחב ככל הניתן כיוון את דה רזון לחזרתיות ונוסחתיות יתר. שמונה עשרה שירים, לא פחות, מקובצים באלבום של דה רזון ולאט לאט העניין הולך ופוחת, גם במסיבה וגם בהאזנה. אמנם קיים באלבום נסיון להתנסות בכיוונים שונים- בלדיים, אפרו קאריבים ועוד אבל נדמה שההפקה בסגנונות כה שונים דורשת גם שינוי או תוספת בצוות העושים במלאכה.

מיטל דה רזון- הפתעה נעימה עבורי אבל יוצרת שנדמה לי לא אמרה את המילה האחרונה מבחינה סגנונית ואנו צפויים ממנה להפתעות בהמשך.