מיכה הרשליקביץ' מסכם שנה מוסיקלית בפוסט אורח.

צילום : אביתר הרשטיק

אנחנו לא עוצרים להסתכל אחורה, לפרגן, לתפוח לעצמנו על השכם. לא עוצרים לרגע להגיד - בואנ'ה כל הכבוד, תראה כמה עשית תראה כמה יפה מסביבך, פשוט שועטים קדימה. אז הנה, השנה, אני עוצר להגיד תודה על כל מה שמסביב: על האנשים היפים, השירים ואפילו על הפוסט הזה שכאן בשביל להזכיר לי שזו הייתה שנה יקרה ואהובה מאוד.

תה, עוגיות, עראק ופתקיות
השנה יצא אלבום הסולו הראשון שלי. כלכך הרבה זמן הוא חיכה, ישב אצלי בראש, אבל מהרגע שהחלטתי שזה קורה הוא פשוט נזל ממני. זה התחיל בחורף בין כתלי ה"מקום", מעין בית מדרש מודרני. שם פגשתי את אביתר בנאי וקבוצה של אנשים יקרים שמלווים אותי עד היום, נפגשנו כל יום שני (או שלישי אני כבר לא זוכר) כדי לשבת ולדבר על החיים שלנו כיהודים, כבני אדם.

בהתחלה היינו שותים תה ואוכלים עוגיות, אחר כך היה יוצא גם בקבוק העראק ואיתו גם הביטחון... והשירים. שבוע אחרי שבוע יצאו שירים חדשים: קצרים, מוזרים, שמחים ומרגשים. כדי שלא אוכל להתעלם מהשירים החדשים הדבקתי פתקיות על המקרר, על כל פתקית התנוסס שם של שיר חדש. פתקיות צבעוניות, כך מסתבר, זה דבר שמאד קשה להתעלם ממנו.

אחרי חצי שנה של תה, עוגיות ועראק המקרר היה מוצף בפתקיות, המון מדבקות זוהרות. כל בוקר שהוצאתי את החלב לקפה הפתקיות הסתכלו עלי וכל לילה בשלוק האחרון ישר מהבקבוק הן נעצו מבט נוסף.

"אתם מאותו השבט, אתם צריכים לעבוד ביחד"
העבודה עם אביתר בנאי הכירה לי את אמיר צורף. אמיר הוא לא רק מפיק אדיר אלא גם גיבור הגיטרה שלי ואם זה לא מספיק אז באחת הפעמים אביתר אמר לי: "אתם מאותו השבט, אתם צריכים לעבוד ביחד".

העובדה שאמיר חי בברלין גרמה לתהליך להיות אינסטנסיבי ומזוקק: אין הרבה זמן לעבוד, אבל בזמן שעובדים אז נוכחים מאוד. המסע הזה היה רצוף ברגעים מיוחדים ומרגשים, בהקלטות עם מוזיקאים אדירים ואנשי סאונד מוכשרים. אחד הדברים שנחרטו אצלי בזכרון היה מן שבוע שבו נסגרנו באולפן שלי בנחלת בנימין: כל יום תשע עד שש של גיטרות, מקלדות, שירות וסירי אוכל טעימים שאורית השאירה.

הבנתי שככה עשים אלבום, מתחייבים, זה כיף להתחייב, להיות בתוך מה שאתה עושה ולהתמסר, בלי הסחות.
חמישה שירים יצאו בסוף התהליך וככה נולד לו EP. קפצתי למים ומול קהל מצומצם של חברים עליתי עם גיטרה אקוסטית ונגנתי את השירים ערומים, ככה כמו שהם

אחרי ההופעה באו אליי המון אנשים וסיפרו על שני שירים שבלטו להם מאוד. שני שירים שבכלל לא הגיעו לסוף מסלול EP.
כמה ימים של התבשלות והתייעצות עם אמיר, שבנתיים חזר לברלין, גרמו לי להבין שאני קם ומפיק אותם לבדי וכך בעצם ה-EP גדל להיות אלבום.

מספרה ריקה ומסיבת ויום הולדת שאף אחד לא בא
אחרי שהאלבום היה מוכן אני מודה שקצת איבדתי את הצפון. פתאום העבודה על המוזיקה הייתה חייבת לפנות מקום להתעסקויות מסוג אחר לחלוטין, לגרפיקה ועיצוב ויח"צ. המקום החדש הזה גרם לאחיזה שלי להיות מעט רופפת. למזלי הגדול או יותר נכון המזל עצמו היא זוגתי היקרה שהחזיקה ידיים חזק במקום ששלי נחלשו. היא עיצבה עבורי את העטיפה, ביימה והפיקה את הקליפים ובעצם וניהלה את הפרוייקט בשלבי הפוסט.
הכל קרה מהר מאוד, היום אני מבין שהמהירות גרמה לי לאהוב את האלבום מאוד ולהישאר רומנטי לגביו גם היום, קצת פחות משנה מיציאתו.

שני הקליפים שיצאו ("אחרי מה שעבר" ו"כל גיבוריי הילדות") הצליחו לדייק את התחושות שעטפו אותי בתהליך הכתיבה של האלבום. הסיפורים של הקליפים סיפרו את מה שהרגשתי: המספרה הזאת שאף לקוח כבר לא ניכנס אליה והבדידות של הספר שממשיך להגיע כל בוקר לעבודה רק כי לגזור שיער זה הדבר הכי טוב שהוא יודע לעשות; האיש המריר שמתעקש לחגוג חגיגת יום הולדת של ילדים שמבהירה לו שהוא עצמו, כבר לא ילד.

הדיוק הזה קרה לא סתם, אורית הייתה סביבי בכל התקופה שכתבתי את השירים והצליחה לתרגם את זה באופן מדויק לתמונה.

להשיט ספינת ענק בים סוער ולצאת מזה בחיים
לפניי ההקלטה של האלבום הזה הייתי חלק מ"החדשות", אחד הדברים שאהבנו לעשות זה להופיע. הופענו המון בעיר ומחוץ לעיר והחלטתי שככה אנסה לעשות גם הפעם. עטפתי את עצמי במוזיקאים אהובים ומוכשרים מאוד (ברק איצקוביץ', מתי גלעדי, רז בורג ואלעד כהן בונן).

הופענו בתל אביב ואחרי כמה הופעות מעולות יחד עם הלהקה החלטתי שהגיעה הזמן לצאת מהעיר. השותף שלי למסע הזה היה ברק איצקוביץ' שהוא גיבור גיטרה פרטי שלי אבל יותר מהכול הוא חבר שלי כבר כל כך הרבה שנים.

באר שבע-חיפה-ירושלים-פתח תקווה-תל אביב. נכנסים לסיריון שלי ומנגנים את השירים לאנשים. אחת החוויות החזקות הייתה בהופעת סלון במושב אביגדור. מצאנו את עצמנו מופיעים בטווח אפס מול ארבעים איש עם קשב נדיר. הופעה עם אפס מיסוך, בלי מגברים, בלי מיקרופונים, רק אתה והשירים. זו הייתה הזדמנות נדירה להגיש את השירים האלה בצורה הכי ישירה וישרה.
מהסלון האינטימי באביגדור לבארבי בסולדאאוט: לפתוח את ההופעה של אביתר בנאי הייתה חוויה מטלטלת ומרגשת, קצת כמו להשיט ספינת ענק בים סוער ולצאת מזה בחיים.
חליפה של חתן, חליפה של מוזיקאי, חליפה של 
חלק מהמוזיקאים ואני בניהם מודדים את החיים שלהם בכמה שירים אנחנו כותבים, כמה הם טובים, כמה הופעות, כמה קהל, כמה התרגשתי, כמה וכמה וכמה. הברומטר הזה שלנו לא טבעי בעיניי, הרי הגעתי לכאן בתור אדם ורק אחרי זה לבשתי על עצמי את החליפה הזאת שנקראת מוזיקאי.

ב17 בספטמבר התמונה הזאת השתנתה עבורי. זה היה יום הולדתי ה36 וביום הזה הצעתי לזוגתי אורית נישואים.
הרגשתי ששם התחיל מסע חיפוש חדש מבחינתי, מסע חיפוש אחרי מיכה שהוא לא רק מוזיקאי אלא גם אדם בעולם הזה.
ההבנה של הדבר הזה נפלה לי אחרי טקס החינה, אירוע שחוגג את החתונה בחוג המצומצם של המשפחה והחברים.

אירוע שמח כלכך שמח ששם הבנתי כמה עד עכשיו הייתי עצור ברגשות, כמה אפשר להיות שמח. פתאום הרגשתי חזק שיש עוד משהו חוץ מלחפש את האוצרות שטמונים למטה איפה שאנחנו כותבי השירים הולכים לחפש בו שירים חדשים. פתאום הבנתי שיש משהו מרגש אפילו יותר בשמחה ובצחוק. הלוואי ואצליח לקחת משהו ואפילו הקטן ביותר מהתחושות האלה שאני חולק איתכם עכשיו לשנה הקרובה. הלוואי ומשהו מזה ייכנס לשירים החדשים של האלבום הבא ויגיע לאנשים.

אמן ואמן.



ההופעה הקרובה:
הופעה אקוסית בלייב סטייג' ברמלה |5/2| 20:00
הופעה משותפת עם טל פוגל.