כתבה : אופירה זילברשטיין
"סיבוב של חמש הופעות, של הופעה חד פעמית.." אביב גדג', מגדיר יפה, את השתלשלות האירועים שהביאה אותו להיות המופע הכי מבוקש לחג האהבה
- "נשיר שירי אהבה אבל נשתדל לא למכור לכם אשליות", מבטיח (ומקיים) אביב מביא איתו לאוזן השלישית את כל סירות ההצלה ומיטיב להגדיר את היעד: "זו אהבת חינם אפילו כשאין, אין לך למי לתת" סומך על הקהל שלו שלוקח עליו אחריות. מועדון מעריצים רוחש, לוהט, מתמסר, פעיל מאוד ומגובש. יענו לך בכל שעה על כל שאלה שקשורה באיך להגיע, איפה אפשר לארגן כרטיס למאחרים, מתי בדיוק יתחיל....
אביב יודע שהיחסים עם הנאמנים, היכו שורשים. שהוא יכול לנסות דברים חדשים (מזהה בקהל את אותם שבאים הופעה הופעה. מזהה בשם, כל אחד שפתח איתו פעם שיחה נבוכה של מעריץ, קורא לו לשבור את ה"קיר", להתקרב)
ועם זאת אי אפשר שלא להעריך את האומץ ... "האם את עוד אוהבת אותי? למה האמת נשארת במקום והשקר חופשי?" שיר חדש שמקליט בימים אלה ונשמע כל כך בשל.
הוא יודע לערבב טוב את החדש עם המוכר. להיות הוא וגם לספק את כל הסחורה. מצליח להישאר תמיד טרי וכבראשונה. "אני מצטער שתיתי קצת לפני ההופעה. זה עושה אותי קצת פטפטן" מתוודה אבל כל מילה שלו מהמקום הנכון ובמקום והוא מכשף אותך וכובש בעדינות שיא וגם מקשיב.
"צאי אהבה צאי אלי" הוא שר, ואהבה יוצאת אליו גם מהאנשים הכי ציניים בקהל "לא מלמדים אותנו איך לאלף געגועים. מלמדים אותנו איך להעמיד פנים.. הכל צומח שולח שורשים, אתה לא תאמין..הכל קצת כאבי גדילה אלה רק דמעות שמחה" - בעיניי, השיר הזה יחד עם הקאבר הכי מוצדק שנשמע כאן לאחרונה של נושאי המגבעת- אני טקסט פוליטי? שהיה לא פחות מהברקה בהופעה, היוו את שני רגעי השיא, של ערב עם הרבה שיאים.
מכוון את הלב טוב טוב ומוהל בפנים, השפעות ומתכתב עם חברים שעדיין איתנו וגם עם אלה שכבר לא ונשמעים חיים ורלוונטיים מתמיד, בפיו. "יש אדם שמדבר יש אדם ששומע" (גבריאל בלחסן. לה לה לה) מספר לנו איך הכל התחיל (כי את הסיפור על איך לא היה לו דו בפסנתר שמעו אלה שחזרו שוב, כבר בחמישי): ילד קטן במושב שלא היה לו פסנתר משלו והמועדון והפסנתר היחיד, בו, היו נעולים אי אפשר היה סתם להשחית אותו, אומר בחיוך, רק לנגן בחגים ואיך ראה אותו מנצנץ כלומר, סתם מכוסה אבק וכמה אליו וניסה להתגנב ובבת אחת הצליח לפתוח את החלון ונפלו עליו כדורים צהובים -צרעות וחיכה בלי לזוז, כמו שלמדו, צרעה, צרעה עד שהתעופפה ויכל לנגן עליו.
לרגעים אפשר עוד לראות את הצרעות מסתובבות סביבו ורק מייקרות את הרגע. ההתגברות על הפחד והנגינה הזו ששווה הכל, הכאב והתרופה. יהוא ירון, האיש שאיתו, "בשר מבשרו" ממש מדבר דרך הבס. משאיר אותך פעור פה, ממה שעושה שם על הבמה, בלי אגו אבל גם בלי שום ביטול עצמי או הקטנה (אבל מי בכלל רוצה להקטין את יהוא הענק?) יכולת ההקשבה שלו, היכולת שלו להיעלם בתוך זה ולהיות הכי נוכח, בעת ובעונה אחת היא פנומנלית וצריך לומר: יש לופר והכל בחלק מהמקומות, אבל שניים על הבמה בלבד ונשמעו כמו תזמורת שלמה. "היה לי קטע עם קליידרמן.." טיפס וירד מסולמות והזהיר: "בכל גן עדן יש נחש" "תמיד תפסנו את הרגע ואבדנו את כל השאר .." (לתמיד ולעולם לא עוד) תודעה רומנטית מפותחת מכיתה א מסתבר מדניאלה, שעזבה ביום הראשון של כיתה ב, לנשר או גשר וטל פלר שאחריה, שהסתובב הרבה עם חברה שלה, בשבילה ועזבה לבאר שבע עם המשפחה שלה ותליון עם לב שקנה ליוליה, שעם המשפחה שלה, ברחו בלילה לקנדה אחרי קיץ שלם בחממת עגבניות "מבחוץ את מלאת קוצים ומבפנים, עוד ועוד קוצים" הלכו לו לאיבוד "כמו שורה בשיר" ( ונוס בתמוז) ומסיים במשפט הכי מייצג: "אין לי אף אחד למות למענו, או לחיות בשבילו"
הכי מופע אהבה והכי אין אהבה אבל זה הכי יש בתוך האין הגדול. בתוך הכאב שמבצבץ משם, מריחים גם אושר, שיכול להיות ... אביב גדג' הוא בדיוק מה שצריך בפולמוס, בחג הזה, שהתפלח לנו ליומן. מישהו שמזכיר לנו איך באמת, האהבה נראית וכמה דרושה. סופרת ימים לפעם הבאה, שידברו ככה יפה, את מה שמרגישה