דפים

יום שבת, 26 בינואר 2019

פסיכדליה מעבר לכביש שש


כשפגשתי את שולמית בפעם הראשונה לפני כמעט שנה, היה לה מבט שונה בעיניים נדמה היה כאילו היא עדיין מחפשת מישהו...
 או את הדרך שלה לפרוץ החוצה, שלא תבינו אותי לא נכון - אהבתי אותה מהרגע הראשון.
ואז כשנפגשנו שוב בגרסת האלבום כבר ידעתי.
התאהבתי בה, זו הרצועה שאני הכי אוהב בו. היא הזכירה לי מישהי מאוד קרובה אליי.



קולות הקשר הצבאי ברקע בסוף השיר התחברו לי ל"יותר מדי".
הארט וידאו עם הנעליים הצבאיות המרוחקות משאר נעלי המשפחה והמיצג במופע ההשקה, חיברו לי את הפאזל לתמונה המלאה.



את "שנית מצדה" יעל דוד כתבה לאחר שבאמצע שגרת היום העמוסה קיבלה הודעה לנייד שלה ושבשרה לה על ניסיון התאבדות של דמות הקרובה אליה.

"שינוי רגעי שמתניע תגובה מהירה ויכול להניע ריצה שנמשכת כל החיים"
שוב נגיעה ב"חוסר אונים/ חוסר ברירה" ונגיעה בפחד.

ואז הגיע "פעמון זכוכית".
יצירה פסיכדלית שמתחילה בהקלטה של תיבת נגינה ומשם עוברת לדיסטורשנים, לא תיבת נגינה שמבוצעת מתוך קלידים, אלא אחת כזו אמיתית שנדרשת עבודת נמלים בחירור כרטיסיית נייר שמנגנת את הצלילים בעת סיבוב ידני של מנואלה שמפעילה את המנגנון.

ואם חשבתי שהיצירה הזו חזקה ומיוחדת
כשהסיפור מאחריה נחשף בכתבת חדשות
וגיליתי את המשמעות של המילים, עברה בי לרגע צמרמורת, החיים בצל אב/בן זוג אלים..

"את ואני ולונדון בגשם גופך הקטן נמס אל חיקי
אורות בחלון ומשחק במחשב
ידך הקטנה מלטפת אותי
עוד מעט יהיה שקט אני לך לוחשת
הביטי ישר ולא לצדדים
שערי עזאזל נפתחו בחדרנו
סביבנו סוערים כל הרוחות והשדים.."




מופע ההשקה כמו האלבום עצמו, לא היה סטנדרטי.
זה התחיל בבחירת המיקום,
 סטודיו בלב אזור תעשייתי , לא אולם שמיועד לכך.
מי שהגיע להופעה, כבר בכניסה יכול היה להבחין במייצגים שהוכנו והותקנו מראש במקום שמשלבים אלמנטים חזותיים, קולים וטכניים (תיבות הנגינה למשל) 
על הקיר, מעבר לפלורסנטים תעשייתיים שתלויים בשלשלאות מהאוויר, הותקן מסך.
בזמן שכל רצועה ורצועה התנגנה, הוקרן ארט וידאו שהעבודה עליו ארכה שבועות והותאם לה במיוחד, מקטעי וידאו מצולמים/חתוכים
(לא דיגיטל אבסטרקטי)

באחת מהרצועות הבחנתי בטל מביט לאחור במבט מאוכזב, בשל העדר ארט וידאו שלא נכנס לפעולה.
 לאחר מכן כשהם התחילו לנגן את "וירוס" ועלה מסך כחול עם הודעת שגיאה, לקח לי 2 שניות להבין שזה חלק מהארט ולא תקלה (גאוני). 



ויש גם רצועה אינסטרומנטלית "איש בלי שכל" שבניגוד לשם שלה, היא מאוד חכמה ומחברת ביחד לתמונה אחת גדולה את האלבום.

הם נוגעים בפחדים, במצבי קיצון שמתערבלים אל תוך שגרת היום שמיטלטלת כל פעם מחדש. 
כשכל צליל, טקסט וארט - מתיישבים אחד על השני במדוייק ומתחברים למורכבות של הטקסט.

ולמרות כל הפחדים/ההתמודדיות לאורך השנים. כשלצידם גם נדרשת השקעה בהקלטת אלבום (לעיתים כשברקע גם "צבע אדום") 
המכונה הזו שלהם עם האמירה הגאופוליטית ניצחה בגדול.

עבודת הגיטרות של טל "הדוקטור לפיסיקה מיתרית" לצד הבס תופים קלידים, הסמפולים והטקסטים החשופים והחדים של יעל ,רמת ההשקעה הבלתי מתפשרת בכל חלק וחלק בתהליך מבלי לפחד ליצור משהו לא שגרתי.
הופכת את "המכונה שבתוכי" לאחד מאלבומי האינדי החשובים והמושקיעים שעשו כאן בעשור האחרון. 

יום ראשון, 20 בינואר 2019

ערב חתיכים חד פעמי


למזלי גיליתי אותם רק באלבום השני כשגדי לבנה ניגן אותם ב88fm, וככה לא הייתי צריך לחכות שיצא אלבום נוסף.
הטקסטים הנועזים, השנונים חצופים והחותכים של איה זהבי פייגלין,  עם הגיטרות/בס/תופים של גילי נמרוד והוד, בלי סימפולים.
העידו שנכון לאותה התקופה
אין פה עוד דבר כזה".
פרוייקט הקליפים הגאוני שלהם רק גרם לי לאהוב אותם יותר ויותר בכל פעם כששחררו אחד חדש.



ב 19 לאוקטובר סטטוס אחד בלי פירוט שעלה בדף האמן של ההרכב, הקפיץ את הקהל שלהם על הרגליים.
אחרי טיזינג קצר אותו הקהל (ואני ביניהם) רץ לאפליקצית הבארבי הקרובה במכשירו לרכוש כרטיס


הם עולים אל הבמה ופותחים עם "מתישהו" והקהל כבר עף באוויר, וממשיך לשיר איתם רצועה אחרי רצועה.
בלי יותר מדי דיבורים בין השירים  ("לא הופענו הרבה זמן אז נדבר אחר כך.." היא אומרת והקהל צוחק)
כשהביצוע שלהם ל"למה לי לקחת ללב" חישמל את הבארבי, לי רצה שורה בראש
 "תן לעצמך.. בגיל 42 לקפוץ בהופעה בבארבי ולהנות" והקאץ' עם שורה מתוך "take me out" בסופו גרם לי לחייך עוד יותר.


 

הם מאטים לרגע קצר פעם אחת ב"יום שלישי"
 שלא נכנס לשום אלבום, ואז חוזרים להדביק את דוושת הפאנק לרצפה ולדהור שוב עם הקהל קדימה.

"קצת היה לי מוזר עם זה" איה אומרת
"הרי אנחנו לא מתאחדים או מוציאים סינגל/אלבום, אז הרמתי טלפון ליהודה עדר שהוא חלק חשוב במהות של הלהקה, התשובה שלו היתה..."
- "אההמ" מלווה בשתיקה חכמה "את עוד תביני"..

ובאותו הרגע על הבמה היא הבינה.
הרכב של 3 חתיכים ומלכה אחת, שנהנים לנגן לצרוח לשיר, לצחוק בין השירים על הבמה ולהדביק את הקהל שיצטרף אליהם כבר מהשיר הראשון.

 "אנשים הם עם מוזר ,מתלבשים חם ומדברים קר", היא כתבה פעם.
אתמול בבארבי הקהל נכנס הוריד שכבות שר קפץ "דיבר חם" והחזיר להם אהבה.
והערב הם פרסמו בדף האמן סטטוס
"נתראה בעוד 6 שנים..".

ואני אומר, בסדר אל תוציאו עוד אלבום
אבל בואו נתפשר על אחת לשנתיים ?
בכל זאת "רוצה למות" ו"הכל בסדר" לא היו בליינאפ "ולפעמים צריך גם לעשות דברים שאתה אוהב כי
אתה פשוט אוהב לעשות אותם".😉




יום חמישי, 10 בינואר 2019

אשרת קדוש "אהיה שלום" - שברה לי את הלב והחזירה לי אמונה



השנים טסו לא התראנו 20 שנה , שמעתי שהיא חזרה בתשובה.
לפני שנתיים בטקס אזכרה היא הגיעה קצת באיחור
כשעוד עמדתי מחוץ לאולם , ואז הבחנתי בה.
שנינו חייכנו, אמרנו שלום מתרגש של געגוע ממרחק קצר כי להתחבק אי אפשר.
והיא בתלבושת שלה , עמדה שם "מוארת" יותר מתמיד עם החיוך שמשדר רוגע.

צפון , בכלל לא הייתי אמור לעבוד באזור הזה באותו היום.
אחרי יום ארוך ועמוס עצרתי לרגע בדרך, מפגש קצר שני במספר , אחרי עשרים שנה שלא התראינו.
אספתי ממנה את הספר והאלבום.

ביציאה מטבעון לכיוון דרום עומס תנועה מאסיבי ארוך עד לאמצע כביש 6 , הכנסתי את הדיסק אחרי מהדורת החדשות של 17:00 ונתתי לו להתנגן.

פקקים ,  ומתוך הרדיו ברבעי טונים מתנגנים סאז, ג'ומבוש ,עוד ופרקשנס במזמורי תהילים שהיא הלחינה , היא שרה ביחד עם הבנות שלה ולכמה רגעים , לא היה אכפת לי שהפקקים למרכז נמשכים ונמשכים כמו משהו בעיבוד ובהפקה המושקעים והמדוייקים של אושיק ניזרי ונדב חביב , לצד הצלילים והמילים אמר לי "אתה צריך להקשיב לו רצוף מהתחלה ועד הסוף".

ופתאום הדרך הזו שעשיתי עשרות פעמים שמתחילה מנופי הילדות שלי ועד למקום שאני גר בו היום נראתה, נשמעה והרגישה אחרת.



אני זוכר את התאונה הזו ואת תקופת השיקום שהיא עברה בעקבותיה.
בגיל 14 המח שלה עשה ריסטארט
(כמו אצל קוטנר)
כשהיינו ילדים, אשרת היתה החברה הכי טובה של התאומה שלי , עיירת פיתוח צפונית שהחברים הכי טובים הופכים למשפחה.
כבר אז כשהיינו ילדים יכולת להגיד
ש"יש בה משהו מיוחד" אולי בגלל הצחוק המתגלגל שהשתלב עם העיניים היוקדות שלה (ואני עוד הייתי מהבודדים בשכבה שלא התאהבו בה באיזשהו שלב).
מה שלא ידעתי זה עד כמה חמור היה אובדן הזכרון שלה, שהסיפור היה כל כך קשה ומורכב ושהתאונה עצמה היתה רק החלק הקל.

יומיים אחרי שאספתי את הספר , לקחתי אותו איתי לנופש חברה , היה ברור לי שאצטרך לפנות לו זמן ולקרוא אותו ברצף, מה שלא ידעתי שמהרגע שאפתח אותו, אני לא אצליח להניח אותו בצד (כבר שנים שלא קרה לי את זה עם ספר) ויתרתי על האטרקציות הבריכה והמינגלינג עם אנשים, נכנסתי לחדר והמשכתי לקרוא בלי להפסיק.

לאט לאט ככל שהנסיעה לצפון באוטובוס נמשכה
נחשפתי לעוד ועוד פרטים,כשבכל פעם מחדש אני פוער את פי.

 חוויה חוץ גופית ? אובדן זכרון מוחלט עד שהיא לא מבינה אם היא בן או בת ??
רגע , מה ? בנוסף לכל זה בתוך המצב האבסורדי הזה...פגיעה מינית wtf ??!?

היא מתארת את השנים הראשונות לאחר התאונה
ואז ארכיון הזכרון האישי שלי, מקפיץ לי לחלל המודעות את התמונות מהביקורים בבית החולים והצלקת הארוכה שהיתה לה  לאורך הרגל, והחזרה שלה ללמודים לסרוגין.
וגם את היציאה ההיא לדייט ב"קדרה של נגה" בשבת אחת שיצאתי הביתה ממבצעית וניגשת אלינו למלצר בשולחן לא אחרת מאשר היא.
(הפעם האחרונה שנפגשנו לפני שנים)

היא קופצת בציר הזמן קדימה ומספרת  איך פגשה את בן הזוג שלה לחיים במספר פעמים עד שהבינה שהוא האחד שלה.
משם היא זורקת אותך לסאגא אחרת חוצת יבשות קורעת לב ואכזרית שבסופה גם מתגלה סוד גדול שמשאיר את הקורא בהלם אמיתי.
איך אחרי כל זה, איך אפשר בכלל להמשיך להאמין באלוהים ?!
- מסתבר שאפשר והאמונה היא הדבר שמחזק אותה ובעצם התפקיד שלה להעביר אותה לאחרים.

כשסיימתי לקרוא, התיישבתי במרפסת מול הנופים של רמת הגולן ושתקתי במשך שעתיים.
אני אף פעם לא אראה אותה בהרצאה או הופעה.
אבל מאז שקיבלתי את האלבום וקראתי את הספר
בכל פעם כשאני קורא את "ה' רועי לא אחסר" בתפילת יום שישי , הלחן שלה לשיר הוא זה שמתנגן לי בחלל המודעות.

מצד אחד היא שברה לי את הלב עם הסיפור
ומצד שני הצליחה להחזיר לי אמונה, והאלבום - בימים אפורים הוא מתנגן ברקע ברכב ברצף ועושה טוב.

לינק לרכישה : http://Www.oshratkadosh.com