אשרת קדוש "אהיה שלום" - שברה לי את הלב והחזירה לי אמונה

השנים טסו לא התראנו 20 שנה , שמעתי שהיא חזרה בתשובה.
לפני שנתיים בטקס אזכרה היא הגיעה קצת באיחור
כשעוד עמדתי מחוץ לאולם , ואז הבחנתי בה.
שנינו חייכנו, אמרנו שלום מתרגש של געגוע ממרחק קצר כי להתחבק אי אפשר.
והיא בתלבושת שלה , עמדה שם "מוארת" יותר מתמיד עם החיוך שמשדר רוגע.

צפון , בכלל לא הייתי אמור לעבוד באזור הזה באותו היום.
אחרי יום ארוך ועמוס עצרתי לרגע בדרך, מפגש קצר שני במספר , אחרי עשרים שנה שלא התראינו.
אספתי ממנה את הספר והאלבום.

ביציאה מטבעון לכיוון דרום עומס תנועה מאסיבי ארוך עד לאמצע כביש 6 , הכנסתי את הדיסק אחרי מהדורת החדשות של 17:00 ונתתי לו להתנגן.

פקקים ,  ומתוך הרדיו ברבעי טונים מתנגנים סאז, ג'ומבוש ,עוד ופרקשנס במזמורי תהילים שהיא הלחינה , היא שרה ביחד עם הבנות שלה ולכמה רגעים , לא היה אכפת לי שהפקקים למרכז נמשכים ונמשכים כמו משהו בעיבוד ובהפקה המושקעים והמדוייקים של אושיק ניזרי ונדב חביב , לצד הצלילים והמילים אמר לי "אתה צריך להקשיב לו רצוף מהתחלה ועד הסוף".

ופתאום הדרך הזו שעשיתי עשרות פעמים שמתחילה מנופי הילדות שלי ועד למקום שאני גר בו היום נראתה, נשמעה והרגישה אחרת.

אני זוכר את התאונה הזו ואת תקופת השיקום שהיא עברה בעקבותיה.
בגיל 14 המח שלה עשה ריסטארט
(כמו אצל קוטנר)
כשהיינו ילדים, אשרת היתה החברה הכי טובה של התאומה שלי , עיירת פיתוח צפונית שהחברים הכי טובים הופכים למשפחה.
כבר אז כשהיינו ילדים יכולת להגיד
ש"יש בה משהו מיוחד" אולי בגלל הצחוק המתגלגל שהשתלב עם העיניים היוקדות שלה (ואני עוד הייתי מהבודדים בשכבה שלא התאהבו בה באיזשהו שלב).
מה שלא ידעתי זה עד כמה חמור היה אובדן הזכרון שלה, שהסיפור היה כל כך קשה ומורכב ושהתאונה עצמה היתה רק החלק הקל.

יומיים אחרי שאספתי את הספר , לקחתי אותו איתי לנופש חברה , היה ברור לי שאצטרך לפנות לו זמן ולקרוא אותו ברצף, מה שלא ידעתי שמהרגע שאפתח אותו, אני לא אצליח להניח אותו בצד (כבר שנים שלא קרה לי את זה עם ספר) ויתרתי על האטרקציות הבריכה והמינגלינג עם אנשים, נכנסתי לחדר והמשכתי לקרוא בלי להפסיק.

לאט לאט ככל שהנסיעה לצפון באוטובוס נמשכה
נחשפתי לעוד ועוד פרטים,כשבכל פעם מחדש אני פוער את פי.

 חוויה חוץ גופית ? אובדן זכרון מוחלט עד שהיא לא מבינה אם היא בן או בת ??
רגע , מה ? בנוסף לכל זה בתוך המצב האבסורדי הזה...פגיעה מינית wtf ??!?

היא מתארת את השנים הראשונות לאחר התאונה
ואז ארכיון הזכרון האישי שלי, מקפיץ לי לחלל המודעות את התמונות מהביקורים בבית החולים והצלקת הארוכה שהיתה לה  לאורך הרגל, והחזרה שלה ללמודים לסרוגין.
וגם את היציאה ההיא לדייט ב"קדרה של נגה" בשבת אחת שיצאתי הביתה ממבצעית וניגשת אלינו למלצר בשולחן לא אחרת מאשר היא.
(הפעם האחרונה שנפגשנו לפני שנים)

היא קופצת בציר הזמן קדימה ומספרת  איך פגשה את בן הזוג שלה לחיים במספר פעמים עד שהבינה שהוא האחד שלה.
משם היא זורקת אותך לסאגא אחרת חוצת יבשות קורעת לב ואכזרית שבסופה גם מתגלה סוד גדול שמשאיר את הקורא בהלם אמיתי.
איך אחרי כל זה, איך אפשר בכלל להמשיך להאמין באלוהים ?!
- מסתבר שאפשר והאמונה היא הדבר שמחזק אותה ובעצם התפקיד שלה להעביר אותה לאחרים.

כשסיימתי לקרוא, התיישבתי במרפסת מול הנופים של רמת הגולן ושתקתי במשך שעתיים.
אני אף פעם לא אראה אותה בהרצאה או הופעה.
אבל מאז שקיבלתי את האלבום וקראתי את הספר
בכל פעם כשאני קורא את "ה' רועי לא אחסר" בתפילת יום שישי , הלחן שלה לשיר הוא זה שמתנגן לי בחלל המודעות.

מצד אחד היא שברה לי את הלב עם הסיפור
ומצד שני הצליחה להחזיר לי אמונה, והאלבום - בימים אפורים הוא מתנגן ברקע ברכב ברצף ועושה טוב.

לינק לרכישה : http://Www.oshratkadosh.com