"אתה מתגבר עלי כשאנחנו עדיין ביחד" מישהי פעם אמרה לי לפני שנים, היא צדקה.
נזכרתי במשפט הזה כשהקשבתי בפעם הראשונה לBattle war של לורן נוימן.
עברו 20 שנה מאז, אבל הצלילים של השיר עם בית מתוכו, הקפיצו לי פלאשבק מאותה התקופה.
I’m playing the game
Like you told me
Somebody’s laughing
In my face
I am worried
I’m waving my flag
Can you see me?
I’m breaking through these
Clouds of fog
Now I’m breathing
זה אלבום שנכתב תוך כדי פרידה ולאחריה.
ולורן (על שם "סופיה לורן") מצליחה ברצועה הזו לתאר עם המילים שלה את הסיטואציה כמו סצינה מסרט שבסיומה, הגיבורה גם מנצחת ומצליחה סוף סוף "לנשום"
המוסיקה, יש לה כח להקפיץ לך לחלל המודעות זכרונות ריחות, צלילים וצבעים.
ונוימן, מצליחה ביצירה שלה להפעיל את העקרון הזה גם הפוך.
If you will go to the end
Of the blue blue side
Maybe you will find
What's always been
Left behind
אינטרפטציה רגשית שלה לכאב של מישהו אחר. ואן גוך, ליתר דיוק והשימוש שלו בצבע הכחול בציור Starry Night.
כמו זעקה משותפת של שניהם מתוך סיטואציה לא נוחה בה כל אחד מהם נמצא, הוא בצבעים והיא בטקסטים.
ואז מגיע תומר ישעיהו עם ההפקה הכל כך מדוייקת ונפלאה, שאסף את הכל ביחד חיבר חלק לחלק, שלב אחרי שלב והרכיב תמונת פולק מרגשת, מבלי לאבד את ה"לורניות" היחודית שלה בסיפור ושמתאימה לה בדיוק.
ושאר הרצועות ב e.p ממשיכות להפתיע.
מחר בערב, מוצ"ש.
היא משיקה אותו בבסקולה וישעיהו יגיע להתארח.