שירים.. איזה דבר מוזר זה. לוקח לי הרבה זמן לקלף את השירים האלה מתוכי. כתיבת שירים אף פעם לא מרגישה לי טבעית, או זורמת. בשבילי זו מלחמה בין מילים וזיכרון, בין מנגינה (שרוצה מילים) לדיבור (שרוצה צעקה מרה). את שני חדרים, לקחו לי שבועות לכתוב ולדייק. אני זוכר את הרגע שהבנתי שהוא גמור. הייתי מותש. רציתי להחביא אותו. לרגע לא חשבתי שהוא יכול להיות או צריך להיות "סינגל". זה הרגיש בעיקר כמו הישג אישי, הצלחתי להיזכר בכל מיני רגעים נשכחים, בשנים לא פשוטות בתקופה שאני ממעט להתעסק איתה או לחשוב עליה. אמרתי דברים שהייתי צריך להגיד מזמן, לכל מיני אנשים. אבל זהו – אמרתי. אפשר לעבור הלאה.
בדיעבד אני שמח מאוד שלא ויתרתי (שלא ויתרו לי) על המשך העבודה עליו. השיר הזה, כמו במילים גם במציאות – הפגיש אותי מחדש עם הרבה (באמת הרבה) אנשים שטוב שחזרו לחיי. אחד מהם הוא צח דרורי, שהכרתי לפני כמה שנים דרך חבר משותף. חזרתי אל צח עם השיר הזה בחשש גדול וקצת בחוסר חשק. צח, כמו שצח יודע, ניער מעליי את כל המחשבות הזרות והזכיר לי שאני עושה פה את מה שאני צריך לעשות פה. לדבר החוצה, אל העולם, בלי יותר מדי שאלות והיסוסים. עושים. נותנים לשיר הזה לקרות.
אתמול, בדרך חזרה משיעור-הופעה יחד עם הרב עופר גיסין, בנושא כוונה בתפילה אל מול כוונה בשירה, הוא שאל אותי מאיפה לקחתי את השורה הזאת, "איך יכול להיות שאתה אוהב אותי ולא יודע מה חסר לי?". רציתי לענות לו שלקחתי אותה מהחיים. הוא סיפר לי שיש סיפור על הרב לוי יצחק מברדיצ'ב, שחוזר אל חסידיו אחרי שפגש בשני גויים שיכורים, האחד אמר לשני בגילופין "אני אוהב אותך" וחברו ענה לו "אז איך יכול להיות שאתה לא יודע מה חסר לי?". הרב אמר לתלמידיו שהוא "למד שיעור גדול משני גויים שיכורים". לא יודע למה אבל כמעט נשברתי כשהוא אמר את זה.
"שני חדרים", בשבילי, הוא לא שיר, (לפחות לא במובן הקלאסי של "סינגל ראשון/שני מתוך/לא מתוך לקראת/לא לקראת" או כל כותרת משנה מפוצצת/צנועה שאפשר לתת לשיר-סינגל כזה, ביום רגיל כזה), הוא שאלה שאני שואל את עצמי ואחרים סביבי כבר שנים. את התשובה על השאלה אני רק מתחיל להבין היום, כשהשאלה הזו נשלחת החוצה לעולם.
אני יכול רק לגלות לכם, מי מביניכם ששואל את עצמו, כמוני, את השאלה הזאת – אסור לחכות לתשובה עליה. אנחנו צריכים לתת לעצמנו, כל בוקר.
באהבה רבה
צילום תמונת נושא : רבקטל פיינה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה