פוסט אורח - גיא דגן

הרהורים על חירות לקראת החג

בעוונותיי הרבים עשיתי כלמיני דברים בחיי.
הייתי גם שחקן וזמר בתיאטרון במחזות מוסיקליים, מיוזיקלס.
 באחד הסיבובים האלה נפלתי במקרה על אחד המשתתפים בהצגה שהסתבר שהוא מורה לקפוארה. שלא כמו היום, אז ממש לא היתה קפוארה ענף פופולרי או משהו אפילו קרוב לזה. (משהו, בערך, בדומה לעיסוק בבלוז בציון).
למי שעדיין זקוק להסבר, במילה אחת, מדובר באומנות לחימה מוסיקלית,היחידה בעולם אגב, שהמציאו צאצאי עבדים שחורים (בדיוק כמו את הבלוז).
מצאתי את עצמי עשר שנים בבית ספר לקפוארה החל מהגיל המתקדם 25 (!) בד בבד למדתי, בין השיטים, עקרונות חשובים מאד שקשורים בבמה, באלתור ובפילוסופיה חכמה ומובנית מאד של צאצאי האפריקאים באמריקה, במקרה הזה אמריקה הדרומית. בכל רגע ורגע בעשר השנים האלה (בהן לא ניגנתי ושרתי בלוז באנגלית אלא בעיקר הלחנתי ושרתי שירי משוררים בעברית וניגנתי כלי הקשה ברזילאים שהפיקו בעיקר סמבה עממית מהאזורים השחורים ביותר של ברזיל), במשך כל השנים האלה תמיד הטרידה אותי המחשבה-
מה לי היהודון ולכל השחור הזה? והתשובה נחשפה לי פיסות פיסות
(קצת כמו אצל לייזר לויד, גיטריסט דתי שגילה את השכינה ברוקנרול)

אז לכבוד חג החירות יש לי כמה תובנות.
לגבי בלוז - קודם כל מדובר במוסיקה שבבסיסה היתה מוזיקת עם. זכיתי להיות בנה של אם שהיתה זמרת כשרונית שהעמיקה להבין ערך המוסיקה העממית וידעה ללמד אותי, שמוזיקה אמיתית תמיד יהיה מקורה עממי.
גם ארץ טרופית יפה, כמו גם אלוויס ואריתה פרנקלין. והאמת ירדה לעולם והתחלקה לה בין העמים- ולא ראיתי הבדל גדול בין סול ברזילאי וסול בלוז וסול בשנסון צרפתי וסול יהודי (כן כן ויש לי הקלטה של אסף ואני מנגנים עם כלייזמרים גויים מבודפשט את "המכתב" של בוקס טופס. והרשו לי לומר, אלה היו מהנגנים הטובים שניגנתי איתם בחיי, אגב) והיהודים הם העם היחיד שאשכרה חוגג חג המוקדש למושג החופש. וחופש באשר הוא- הוא אוניברסלי ומאופיין במוסיקה במושג האלתור. גם בקפוארה, אומנות הלחימה שעזרה לעבדים לברוח אל החופש ביערות- ושמבוססת גם היא על אלתור בתנועה, וגם בבלוז , שמבוסס על אלתור בצליל: אלמנטים דומים נמצאים בכולם: 'שאלה ותשובה' "קריאת העבדים" כמו בשדות הכותנה ; כמו במעגל הקפוארה; כמו בבית הכנסת ביום כיפור (שם שרתי לראשונה מול קהל וקיבלתי חיזוקים חיוביים. אז הבנתי, כילד, שיש לי כשרון שירה)
ועוד דבר - תפיסת העולם של שני העמים מעגלית. בקפוארה קיים המעגל- דימוי לעולם העגול- ובו הכל יכול לקרות. בבלוז קיים נושא:

Wheel is turning ו- What goes up must come down

כמוהו כמו נושא הגלגול והתיקון ביהדות ומי שמתמסר לבלוז כמו לדת יודע, שלא הטיפה המרה היא שנמצאת בגוף ועצם המחשבה הבלוזית, אלא העובדה, ש rags to riches זה דבר שייתכן; שהיציאה מהגטו השחור בזכות כשרון זה דבר שייתכן; כמו שההשארות בחיים בגולה בזכות מסירות לעקרון קידוש החיים ועשיית מצוות האחד לשני זה ייתכן; כמו שיציאת מצריים זה כאן ועכשיו ורלוונטי מתמיד (בכל דור ודור וגו׳) Wheel is turning.

ולכן- אל תזלזל לעולם במי שעומד מולך, גם אם סטודנט הוא וכיסו דל וטרם עשה לעצמו שם. כי יום יבוא, וכמו רוברט ג׳ונסון בשעתו- או שאול המלך שרעה אתונות ומצא מלוכה- עוד גדול יהיה. ואת האגו- תנמיך ותתעסק בלהשאיר את הנפש חופשייה, ואת המוח נקי ממחשבות גדלות.

וכשאתה חוגג פעם בשנה יציאה מעבדות לחירות תדע ותבין למה אתה שומע ואוהב בלוז:
נשמות תאומות נמשכות לאמת העתיקה הזו שהאחת מוצאת ברעותה.

גיא דגן 

פסח 2013