תמי ענבר - אין מקום רחוק

מאת: גיא טנא

כאשר תמי ענבר ניסתה להתמודד עם מקרה מוות במשפחה באפיק יצירתי, היא הלכה רחוק. היא הלכה רחוק בבחירת המפיק המוסיקלי, רן שם טוב איש "איזבו" אשר מביא סאונד שאין דומה לו במוסיקה הישראלית. היא הלכה רחוק גם באופי הטקסטים שלה, עמוקים, חושניים, לעיתים אניגמטיים וכמעט תמיד שירתיים באופיים (לאה גולדברג ב"אף אחד" וב"כחול", אלתרמן ב"סערתי", וולך ב"מה שבא" וכן הלאה).

ועם זאת, בחרה ענבר לקרוא לאלבומה "אין מקום רחוק". אין ספק שהאינטימיות וההליכה פנימה, אל תוך הנפש, אל תוך הרגש, אל תוך האמת, חשובה לענבר והיא מתמידה ומקפידה ליצור את התחושה ששום אמת פנימית לא חסינה בפני היצירה שלה והכל ניתן לביטוי מילולי ותרגום מוסיקלי. בשיר הנושא הממוקם לפני סיום האלבום, נשמעת ענבר כואבת ונעה במטוטלת רגשית שאין לה אחרית אבל הרצון הוא בריפוי, בהתחדשות, והאופטימיות הזו מציפה את האלבום הזה, הנוטה לכובד ראש, אל פני התקשורתיות והחיבור הבלתי אמצעי עם המאזין.

כאשר רן שם טוב מנגן בצ'לו, ויולה, בס, תופים וגיטרות ואחראי על העיבוד ההפקה המוסיקלית והמיקס, אין פלא ש"אף אחד" הפותח את האלבום נשמע הזוי ולקוח מרקיע היהלומים של האוריינט הרומנטי שאהוב כל כך על שם טוב. האם סיוט או חלום הוא זה ש"בא בלילות בא בימים" אל ענבר לא אדע, אך כמי שאיבד את אביו כעת חיה לפני שנתיים, נדמה לי שהתחושה המנותקת מחד והתנועתית עד אין קץ שמבטאת ענבר כאן וב"סערתי" מוכרת לי היטב.

ב"כחול", יחד עם מעורבות של מוסיקאים מוכשרים כמו רונן שפירא (שהוציא לא מזמן עם בן זוגה של ענבר, מיכה שטרית ועם המשורר מירון איזקסון אלבום מאתגר), גידי רז, חיים לרוז ופטריק סבג, נשמע חזרה לרוק בסיסי יותר אבל עדיין- עם הנופך המיוחד והלא מתחנף של זמרת שיודעת מיהי ומה היא מבקשת להעביר – על כל הסתירות שבה ושורות כמו "חצו אותי ספינות עכשיו אתה בא אתה בא" שמיטיבות לבטא תקופה סוערת ודרמטית. אולי כתגובה, מרשימה מאד ענבר ב"הנה אני באה", שיר בן שתי שורות: "הנה הנה אני באה/ רק שזה לא ייפול עלי", שבעיבוד מסוייט של שם טוב, שפירא, רז וענבר עצמה הופך לרצועה עוצמתית שאת מקור כוחה המדוייק מעט קשה לבודד ומאד קשה להחמיץ. כאוס מלא רגש ועיוותים הולך ומצטבר כאן לקראת חור שחור של רגש ואומץ.

ב"מה שבא" מתארח מיכה שטרית, ווקאליסט מופלא כתמיד. שם טוב כולל את הסינטים ומכונת התופים של גידי רז ומכניס ממד קליל ושובבי יותר באחד השירים (יחד עם "בוקר בוקר" הביטלסי) האופטימיים והנעימים יותר באלבום.

"אין מקום רחוק" הוא אלבום בוטיק שנשען על סאונד שמשלב קיפאון ונקודת רתיחה, כאב חד ואופטימיות שנדמית לעיתים בלתי מוצדקת ולא מפוענחת. השירה של תמי ענבר על הבגרות הרגשית הנובטת ממנה יחד עם הסאונד השולט והבלתי מתפשר של רן שם טוב מרכיבים כאן אלבום לא פשוט אבל עמוק ומרתק.

Sun Tailor – This Light

מאת: גיא טנא. 


האלבום השני של סאן טיילור (ארנון נאור) מהווה חוליה נוספת בהתקדמות של האומן המוכשר הזה, שנתיים לאחר אלבום הבכורה שלו ובפריחת סגנון שמושפע רבות מפולק אמריקאי שבא לידי ביטוי בעבודה של אומנים כמו אסף אבידן, גבע אלון, טל כהן שלו, אנג'לסי והקולקטיב.

עם זאת, נדמה לי שלמרות שיש השגים מוסיקלים ויצירתיים לא מעטים באלבום הנוכחי שלו, לסאן טיילור תהיה בעיה להגיע לאותם פלייליסטים ידועים שהקפיצו את הקריירות של אלון ואבידן למרות שלטעמי הוא אינו נופל מהם מאף בחינה.

באלבום הנוכחי מצליח סאן טיילור להנפיק שורה של שירים מעולים, איכותיים ואפילו קליטים כמו Who's at your window שלמרות טקסט מעורפל משהו, הוא מצליח להעביר תחושה מרתקת של סף סערה ומסתורין. הגיטרה של סאן טיילור ועומרי בראל, הצ'לו הדרמטי של ג'קי פיי והקולות של מאיה יוהנה תורמים ליצירת שיר עוצמתי ויוצא דופן.

גם ב "Spit fire" ,עם שורות כמו "I and I in my head I and I won't be saved" טיילור כותב על מאבק פנימי שיש בו ממד כמעט קיומי ואלמנט דתי של גאולה של ממש. קולות הרקע של מאיה יוהנה, עמוס צימרמן ויניב הורוביץ מחזקים את הממד הרחב והכלל אנושי של היצירה של טיילור ומחדדים את האמירה הבוערת שלו שנעה ממאבק אישי להשפעות חברתיות. איזה חלק מן המאזינים יתחבר לטקסט על דקויותיו? סביר להניח שרק חלק קטן, בעיקר בגלל הסאונד הסוחף שלו שידחק את המלל לפינה.

אהבתי מאד את " Didn't I Just " שמצליח לטעמי להביא לידי ביטוי את האיכויות של סאן טיילור עד תומן- הטקסט ( "I could have been a true contender/ I would have made them all surrender" ) מבטא תקווה ומרירות גם יחד, המלודיה נגישה, השירה רגישה וצבעונית, והמבנה מרוכז ובהיר.

למרות שמונה דקות טבין ותקילין של Honorable Man נדמה לי שהוא יישאר אחד מההישגים הבולטים של האלבום. הבלוזיות וצלילי כבלי העבדות (יהוא ירון ודאי יתמוגג...) משאירים חותם דומיננטי מאד כמו הכבוד או הפסבדו כבוד עליו שר סאן טיילור ולכאורה מנסה להתנער ממנו- עדיין לא סיימתי לשקר, לא סיימתי לעצום עיניים, אשיל את עורי עבור זה, ידיים אלו עוד ידממו עבור זה, אני חולם על סימטריה, אין מקום לשירה- ונדמה שבשילוב העיבוד הנפלא שמשלב רוך וקושי (ויסלח לי אמדורסקי..) האמירה אמנותית של טיילור מתמצה בהפוך על הפוך בשורות הללו.

הכתיבה אודות היצירה עצמה והיוצר עצמו היא חלק משמעותי מנושאי האלבום. יפים ככל שיהיו, שירים כמו All These Places

ו  I know what you want" " לא יהיו אלה שיביאו את טיילור לידיעת הקהל הרחב. מה שדרוש כדי להוציא אומן אינדי מהבועה המגוננת של הקהל המצומצם שלו, חייב להיות כנראה טמון בשירים המנוניים, מלאי כוח שיציפו את הפרסונה, הדומיננטית והאקזוטית אם אפשר וירכזו תשומת לב ציבורית. יש לטיילור כמה שירים כאלה באלבום- לגבי הפרסונה- הזמן יגיד.

דרך א-קאפלה יפהפייה בארומה אמריקאית גוספלית ב "I'll make my way home " נגיע לשיר הנושא שחותם את האלבום. לצערי, לא התחברתי דווקא לשיר שאמור להיות ייצוג של כל הטוב שמציע האלבום. משהו בשיר האופטימי הזה מעט מתמוסס מרוב כוונות טובות ולא מתרומם לרמה הגבוהה והמרגשת של רוב השירים באלבום. מה שכן, מרגישים אור.

סאן טיילור פוסע פסיעה נוספת באלבומו השני לעבר גיבוש זהות יצירתית שיכולה לתקשר עם קהל רחב יותר ללא צורך להתפשר על אמת פנימית ואומנותית. היה מעניין אותי לשמוע אותו נענה לאתגר לבצע משיריהם של כותבים ומלחינים נוספים. ייתכן שאז היה נפתח בפנינו אופק אחר ומאתגר שעד כה סגור בשל הרצון לאלבום אישי לחלוטין. אהבתי את האלבום אבל משהו בי ציפה לעוד מדרגה אחת.

מופע ההשקה של האלבום יערך ב 15/11 בבארבי. 

אנסמבל נעם- איסתיפתאח

מאת: גיא טנא

נדמה שה"אתניות" והלבנט חזרו כבמטוטלת למוסיקה הישראלית בשנים האחרונות. אמת, לא מדובר באותו גל אדירים שהקיף מגוון רחב של אומנים והכפיף אותם בעיני הציבור וחלק מן המבקרים תחת אותה קטגוריה של "מוסיקת עולם" אבל נדמה שהפעם המלה "אותנטיות" או אפילו המונח "פיוז'ן" כבר לא מרתיעים איש.

הלייבל "מגדה" מבית היוצר של "האוזן השלישית" מביא לנו מירושלים את "איסתיפתאח" (פתיחה)  של אנסמבל נעם (כן) (Naam) ומציג את נור עקאווי בעוד, נועם ברטוב בבס, מתי בובק בקלרינט, דניאל תגר על התופים ואת אדווה שוובל בגיטרה. החצוצרן ממלו אורפאוס גיאטנופולוס, מי שבעברו השתתפות מיתולוגית ב"אני שר" של אריק איינשטיין מתחילת שנות השבעים, מחצרץ ומוסיף נופך ג'אזי לאלבום. גיאנטופולוס גם עיבד את "דין אללה" שלמד מנגן העוד אלברט אקנין באחד הקטעים המלהיבים באלבום.

העוד של עקאווי הוא כלי דומיננטי מאד באלבום- הקטע הפותח, קטע הנושא המבוסס על יצירה של פרוטין איש המאה השתיים עשרה, משלב את העוד עם הקלרינט של בובק שחיבר את הקטע יחד עם שוובל ומניח את המסד לייחודיות של "נעם"- שילוב הצליל היהודי אירופאי של הקלרינט והצליל הערבי של העוד.הגיטרה של שוובל עדינה ומרגשת ומשלימה קטע פתיחה מהפנט.

"לעיתים לוקח רק צעד אחד להיכנס לעולם חדש" נכתב בחוברת האלבום לצד שמו של הקטע "הסוחר" מאת דניאל תגר, קטע רחב יריעה ושובבי ששם דגש על אלמנטים ג'אזיים ובכך מתקרב יותר לאומני ג'אז ישראליים עכשוויים כמו אבישי כהן, עומר אביטל ואחרים.

"שיר לע.", שירו הראשון של מתי בובק, שבחוברת נכתב כי נוצר מגעגוע וכאב , הוא יצירה ארוכה מאד האורכת יותר מאחת עשרה דקות. האורך, המופרז לטעמי, אכן נותן אפשרות לאלמנטים של מוסיקה חסידית ומוסיקה קלאסית להשתלב ביצירה אך ירתיע מי מן המאזינים שאינו מורגל בממדים כאלה של אורך קטע- חומר למחשבה.

צל צילה של בוסה נובה מגיח ב "עצום עיניך" של אדווה שוובל בו יותר מכל זהו העוד של עקאווי שמגלה מחוזות חדשים ומתאים עצמו לאופי מערבי יותר של המלודיה. ב"כוס קפה" של נועם ברטוב, נשמע יצירה שתוכנתה ומבוצעת עם מטחנת קפה בדווית ככלי המרכזי בחטיבת הקצב שלה.לצערי, הקטע עצמו הרבה פחות מעניין מתיאורו והחצוצרה של גיאנטופולוס אינה מושיעה. "ספינת המדבר" של גיאנטופולוס עצמו הוא קטע חביב המתאר מסע של אלכימאי ממרוקו לעבר הפירמידות אך נדמה לי שהסימבול של גמל מיועד בעיקר למאזינים לא ישראלים וסוד קסם בעל החיים המדברי כבר מעט שחוק בלשון המעטה באוזני המאזין הישראלי.

"הכפר השוודי" הוא קטע מאת מתי בובק המוקדש לתושבי "אלווין", המוסד הירושלמי הידוע וברוך הפעילות. בובק מקבל השראה מאנשי "אלווין" על תושביו וצוותו ואכן מורגשת חמלה ואהבה רבה בקטע והבחירה הפעם להביא משהו חדש ונמרץ יותר לאלבום לאור הנושא המרגש שבחר בובק ולהבליט אותו בין כל השאר, הן מבחינה קצבית והן מבחינת הרבגוניות הכלית מתבקשת ומוצלחת.

אני מתעלם מהקטע "סיום הסכסוך" , לא רק משום שאין בו חדש מבחינה מוסיקלית אלא גם כקריאה ללגיטמציה עבור הרכבים ערביים- יהודיים לעמוד בזכות עצמם ולא להרגיש צורך להיות פוליטיים- סוף הסכסוך יגיע מהר יותר כאשר העשייה המשותפת תהיה, לכל האורך ועל כל רבדיה, למען העשייה בלבד וכל מלה נוספת מיותרת.

האלבום של אנסמבל "נעם" הוא בראש ובראשונה חוויה מהנה של האזנה- חדשנות יוצאת דופן לא נמצא כאן אבל השילוב של עוד וקלרינט בהחלט בולט ומעניין. ניכר כי ההרכב הוא קבוצה מגובשת של נגנים-יוצרים שמצליחים להישמע ולהשמיע אמירה אמנותית מוגדרת. לעיתים ההערות שבצידי השירים אף גרמו לי להירתע מעט מעודף האוריינטליזם הרומנטי הקורן מהן אך בשורה התחתונה- נהניתי להאזין.