סטלה גוטשטיין - BILL & MURRAY - פוסט אורח

צילום: הילה ווגמן

אז למרות שהאלבום הזה הוא לא רק שלי, הוא של הרכב שהתהווה במשך יותר מ3 שנים יחד עם דיויד בלאו ורן יעקובוביץ, החלטתי לכתוב את הפוסט הזה לבד, כדי להגיד משהו אישי.


צריך הרבה כח פנימי בשביל להיות בלהקה פעילה ויוצרת. צריך להכיר את האגו שלך וללמוד לשלוט בו, צריך לדעת להתפשר ולא להתפשר, לפי הצורך ותחושת הבטן.
אתה חולק עם אנשים שהיו זרים לך לחלוטין (במקרה שלנו) שעות ארוכות מהחיים שלך, בחדרי חזרות, באולפנים ובנסיעות אינסופיות בארצות זרות. ובנוסף לכל זה הם הראשונים שישמעו את השיר האחרון שכתבת והראשונים לתת עליו ביקורת.

אז התמזל מזלי ובחרתי לעבוד עם שני אנשים שהופכים את כל החוויה הזאת לנסבלת ואפילו מהנה מאד.
ההרכב הזה התפתח בצורה מאד אורגנית, וזאת כנראה הסיבה שלקח לנו 3 שנים להוציא אלבום.
את דיויד בלאו ראיתי פעם ראשונה בהופעה של ההרכב הקודם שלו "לצ'אק" ואז שמעתי שיר מהפרוייקט סולו שלו שריגש אותי מאד והחלטתי ליצור קשר,
הרגיש לי שיש פוטנציאל מאד גדול לחיבור מוזיקלי. וכך היה. התחלנו להביא שירים לחזרות ביתיות ולעבד אותם בהתחלה לגיטרה וצעצועים שונים
ואז הגיעו לידינו קלידים ומכונת תופים והחלטנו לזרום על זה.
החזון היחיד שעמד מולנו היה לעבד את השירים שלנו בצורה היפה ביותר עם הכלים והאמצעים שהיו לנו. התחלנו להופיע ובמקביל להקליט את החומרים.
בלי תוכנית, בלי לו"ז ממשי, לאט לאט התהווה משהו שהרגיש כמו אלבום.

לפני שנתיים צירפנו את רן יעקובוביץ (תופים) להרכב וזה היה מאץ' מושלם.

הקלטנו שיר נוסף יחד איתו והוא נכנס לאלבום.
את האלבום הבא, שנמצא כבר בשלבים מתקדמים, הקלטנו שלושתנו יחד, ביום אחד. ההפך המוחלט.

יש משהו מאד משחרר בעשייה משותפת ויש אושר גדול בחוויה של שחרור אלבום עם עוד אנשים. 

התקלפות - מאור נאוי בפוסט אורח לקראת השקת האלבום GO

התקלפות

GO!  זה הזנקה. התפרצות. פורקן. גילוי. שחרור. התקלפות.
GO   זה להיות ברגע ולבעוט בו.

מוזר לי לכתוב עליו כי הוא מדבר אותי.
הוא לא אסופת שירים שנאגרו במגירה במשך שנים וחיכו לרגע שילבשו חיים.
כל כולו כתיבה תוך כדי תנועה.
הוא הסתערות על תהליך
והוא מסמל את כל מה שעברתי עם עצמי בזמן הכתיבה שלו.


משיר אחד יצא אלבום

נכנסתי להקליט שיר חדש אחד ויצאתי עם אלבום שלם, שכתבתי באותה התקופה.
אחד אחרי השני. מילים ולחן יחד. כאילו שהם רק חיכו להתפרץ.
הם היוו את הכאן ועכשיו שלי. "כאן ועכשיו" שנעלם ממני בכל דבר אחר שלא היה מוזיקה.

לפני כמה שנים חבר אמר לי שאני ציפור חופש שכלאה את עצמה במעין בועת זכוכית או קונכייה שקופה. שכפיתי על עצמי מעטה מסוים שהיה לי נוח להיעטף בו עד שהטמעתי אותו לתוכי.

האלבום התחיל רק כשאני התחלתי.
תהליך של התקלפות.
למדתי שכשמפוררים עטיפה מאבדים שכבות של הגנה.
מודעות זה מקום אכזרי.
היא יכולה לצרוב כמו שמש בעור החשוף,
אפשר להיכוות
משהו בשלמות או בתמימות נפגע.
אבל היה משהו ממכר בכוויה.
העור ה"חדש" שהתגלה,
זה שהיה שם כל השנים חנוק ומוחבא
התחנן לנשום. ביקש להיחשף עוד
ולהיצרב.
למרות הכאב.

מתוך המקום הזה כתבתי ואז ברגעים המזוקקים האלה של הכתיבה ושל ההקלטות התקיימתי. הייתי נוכחת, מחוברת בכל שניה.

דברים קורים מסיבה

לפני כמה שנים שמעתי את האלבום "נקודה טובה" של שולי רנד. אני זוכרת שישבתי עם הגיטרה כשהקשבתי לו, רגע אחרי הנחתי אותה ואמרתי שאם מתקיים משהו כל כך שלם בעולם אז אין לי למה להמשיך ולכתוב מוזיקה. האלבום הזה ניער אותי. הכנות שבו והדרך שבה כל מילה בטקסט קיבלה את המקום שלה דרך העיבוד וההפקה. הרגשתי שמי שהפיק את האלבום הוא גאון שניחן ברגישות מיוחדת.

הייתי באמצע הקלטת אי.פי בעברית כשהשיר הראשון MISTAKE יצא ממני. לא הבנתי למה אני כותבת באנגלית ולמה אני פותחת תיקייה חדשה במחשב תחת הכותרת "אלבום חדש".
הרגשתי שהשינוי הזה שאני חווה בחיים מדבר את עצמו ומתועל לשינוי בכתיבה ובמוזיקה שלי.
לא יכולתי להמשיך עם ההקלטות של החומרים בעברית, משהו שם כבר לא הרגיש לי רלוונטי למה שאני חווה.
נפגשתי עם שמוליק דניאל (שולי רנד, דודו טסה, קובי אפללו ועוד), דרך תיווך והמלצה של מכרה משותפת. הרגשתי שיש בינינו חיבור אמיתי ושהוא מצליח להבין מאיזה מקום אני מגיעה ואת הכמיהה שלי לשינוי.
רק בדיעבד חיברתי בינו לבין אותו אלבום מופת ששמעתי לפני כמה שנים.
הרגשתי שדברים ומפגשים מסוימים קורים מסיבה.

MISTAKE

את הקליפ הובילו  אנשים מדהימים. ביניהם: אליעד גולן שצילם/ערך/ביים ודפי פלס שהפיקה.

את לא ביונסה

עוד לפני שידעתי שיהיה אלבום וכשעוד היינו בתהליך של הקלטת שלושה שירים בלבד ראיתי את השירים. ראיתי את הצבעים שלהם. את האווירה והייתה בי מעין משאלה כזו שכל שיר ילווה בויז'ואל.
כמיהה כזאת להגיש משהו שלם יותר.
חברה יקרה ומוזיקאית מדהימה הרגיעה אותי ואמרה שאני לא מחויבת להחלטה הזו, אחרי הכל אני לא ביונסה(:

אבל התמונות לא הניחו לי וכשאני "נדלקת" על משהו אני עושה!
חבר טוב וגיטריסט (עמית שוקר) שסיים לימודי עריכת וידאו ביקש "להחזיר לי טובה" על שיר שהקלטתי עבורו פעם. הרגשתי שהוא "נפל" עליי מהשמיים ובדיוק בזמן. יחד חברנו לצלם מדהים (תומר זמורה) ובעזרתו של אחי היקר (אסף נאוי) הוצאנו את הקליפ לפועל. 

BROKEN היה השיר השני שכתבתי והסינגל והקליפ הראשון שיצא.
באותה התקופה הייתי במהלך לימודי התואר השני לטיפול רגשי במוזיקה. העבודה המעשית שלי הייתה בבית חולים לאנשים המתמודדים עם הפרעות נפש. כל הלימודים עצמם היו מבוססים על התבוננות פנימה. 
כל החקירה הזו והמגע עם העולם המרתק הזה השפיעה עליי בכתיבת האלבום ובקליפ של BROKEN. אי שקט שמדבר חיפוש ומעבר בין חדרים בתוכנו.
הרגשתי שהשיר קיבל את שמגיע לו. הוא הושמע ברדיו ויצר התעוררות וסקרנות לגבי המוזיקה שלי. 

BROKEN

שערה לבנה 

לקראת סיום הקלטת האלבום הבנתי שיש עוד המון עבודה בכל המסביב. זו התעסקות שיכולה לבלבל ובמיוחד כשהאלבום הוא הפרויקט שלי ואני מחויבת להוביל ולקדם אותו בכוחות עצמי.
בשלב מסוים וכדי לסיים את ההקלטות פתחתי פרוייקט בהדסטארט – פלטפורמה לגיוס המוני.
במשך חודשיים התעסקתי בשיווק ובגיוס של אנשים לזה. הרצון להפחית תלות באחרים הובילה אותי ללמד את עצמי לערוך וידאו. מה שהתגלה כאהבה חדשה שלי.
לפני תאריך היעד שהצבתי, הסכום גויס.
אני זכיתי בתמיכה מרגשת, בחשיפה לקהל חדש ו...בשערה לבנה ראשונה.

את הקליפ הבא החלטתי ליצור מצילומים שאספתי ותיעדתי במשך השנתיים האחרונות. הוא הקליפ הכי אינטימי ואישי שלי ועשוי מקטעים וזיכרונות שנצרבו במצלמה שלי. הקליפ נעשה בשיתוף עם צלמת מוכשרת ומרגשת (מאיה מאירי).

LEAVING

אתנחתא קומית

FIX YOU הוא הסינגל החדש שעתיד לצאת ממש בימים אלו. הוא נולד מתוך כמיהה לפורקן מסוים.
האלבום כולו טעון וכל שיר בו נכתב על חוויה והתנסות אמתית ששאבה תעצומות נפשיות והתמודדות. כל שיר הוא תולדה של יום או תקופה שההתמודדות בתוכם הייתה מאתגרת.

FIX YOU  היה המרד הקטן. השלב שבו אפשרתי לעצמי להתרחק קצת ולצחוק על הדברים. יש בו טיזריות ומעין "נקמה שקטה" וציניות כלפי הכמיהה שלנו לנסות ו"לתקן" אנשים אחרים שיתאימו יותר לסכמות שלנו.
כשהשמעתי אותו לשמוליק בפעם הראשונה אמרתי לו שהוא צריך להיות ילד ערבי שהוגלה בילדותו לספרד והפך למטדור. שמוליק ידע לתרגם את המשפט הזה לעיבוד מוזיקלי בצורה הכי מדויקת שיכולתי לבקש.
זה היה אחד השירים שהכי נהניתי להקליט. יש בו קטעים ששמוליק מנגן על רדיאטור, בחלק אחר הוא פתח את המכסה של הפסנתר והפיק משם כל מיני צלילי כיוון, יש שם כפיים שהקלטנו יחד ורקיעות רגליים שלי על במה קטנה שהצבנו באולפן. הכל היה ספוג בצחוק וטרוף של עשייה. זה היה השיר האחרון שנכתב והוקלט והיה בו את הקסם לתמצת ולספוג לתוכו את כל המסע המטורף הזה שנקרא אלבום.
המשך ישיר להנאה הצרופה מהקלטת השיר התקיימה בצילומי הקליפ שלו.
גל אלי, מי שצילם לי את העטיפה לאלבום ובהחלט אדם שאני מרגישה שחולק איתי תאים משותפים במוח יצר לי קליפ שמתמצת את הטרוף שמאחורי FIX YOU ומכיל בתוכו את מה שדמיינו שיהיה בו.
קרח יבש, מבחנות מעבדה, מסור חשמלי, פטיש אויר ועוד היו שותפים בקליפ.
מחכה כבר בקוצר רוח שיצא.


הריון – השקה – לידה
אני נמצאת רגע לפני השקה חגיגית של האלבום.
בהשקה אהיה בעצמי עם בטן של חודש שמיני להריון שלי.
אני עדיין מנסה למצוא זווית נוחה לגיטרה.

כאחת שמבשילה לאיטה אני יודעת שההיריון הוא תולדה של התהליך הזה.
האלבום היה עיבוד של חוויות של שינוי של הסתערות. זה לא במקרה שהוא נולד רגע לפני לידה אמתית.
אני שומעת את האלבום וכל כך גאה בו ובעשייה המטורפת הזו סביבו. עבורי הוא שווה כל שריטה או פציעה בדרך אליו.


ההשקה לאלבום תיערך ב11/8 בתיאטרון תמונע בשעה 21.30.
אני מאוד מתרגשת לארח בהופעה את שמוליק דניאל שהפיק אותו באהבה וברגישות כל כך גדולה.
יהיו לנו שתי מערכות תופים על הבמה!
גם NoaBe , יוצרת מדהימה שהמוזיקה שלה היא תענוג לאוזניים שלי, תתארח.

ילוו אותי בנאמנות ובמסירות ההרכב המדהים והבועט שלי. אלו שמזינים אותי בדלק ובאהבה ונמצאים שם תמיד עם התלהבות ואהבה גדולה למוזיקה.
אסף קראוס – תופים. יוסי זמיר – גיטרות ומברגה. רוני סיילר – כינור אלקטרוני ולאטיפה K  סנואו המחשב האהוב שלנו.

תזמינו כרטיסים מראש ותרשו לי לשתף אתכם במסע שלי.
להזמנת כרטיסים:03-5611211 שלוחה 0
או בלינק: http://goo.gl/fIJvAa

עשור ל"מנועים קדימה" - מופע באוזן בר

מאת : לורן מילק 

גבריאל יכול למות כל יום מחדש, כל שיר שלו הוא פרח רע שנעקר מתוך העץ הטבעי שלו.

"אמיר גבריאל והשותפים" עומדים עם כל הכוח. הם נמצאים עכשיו על הבמה ופותחים את ההופעה לכבוד עשור לאלבום "מנועים קדימה" של להקת אלגי'ר: "תיפתח האדמה בשבילך, מי זה בא אליי, פותח את דלתותיי, מי זה בא אליי, סוגר את עיניי". (האדמה תיפתח). אני בתוך שרֵפה, רעד של כרובים, צרחות של אווזים מפוטמים וברביקיו מושפרץ לווריד. עמירם עיני ורעות יהודאי מבצעים את "מול הים עם תפילין" וקוצרים אבקת כוכבים. אבי עדאקי עושה את "שיר הבתולים", מפגיז רוק'נרול מחוספס ומסוקס. 

שלישית עולה סיון טלמור. היא מספרת על ההתאהבות שלה באלג'יר, וכשהיא עוברת לשיר אפשר להרגיש זרמים תת קרקעיים של יופי באוויר. היא שרה ומלווה את עצמה בקסילופון ובפלייבק של פסנתר, ואחר כך נותנת בראש בגיטרה החשמלית: "הפציצו אלף זיקוקים, אנחנו מאושרים, להתראות ילדים וילדות, אני אלך בעקבות הכוכב הנופל..." (זיקוקים). המילים והלחנים עוברים דרך פילטרים כל כך נכונים. היא באה כמו מלאך שחור עם שק לבן, אוחזת ספר תפילות וספר קללות. זהו שיר אשכבה, המילים מנצנצות בקדושה פיזית.

רחל ירון מפצחת שני אגוזים קשים לביצוע: פעמוני המאה וירח במזל עקרב, שהם חצי קטעי חזנות. היא יושבת על העורק הראשי של הלחן ועל הגולגולת של המילים. בתמימות אלמותית, מורבידית, מקאברית, שבין טומאה לבין טהרה, היא שרה בפלצט: "אני מבקש את המוות בך/ אני מבקש את השבר המוחלט ולא את החלקי/ אני מבקש את השבר הסופי/ השבר האלוהי, השבר המלכותי..."
כל מי שהגיע להופעה הזאת קנה את עולמו בשעה. כל מי שעלה לבמה קרע אותה ונקרע, בלב האוזן יש אווירת תפילה ורגש דתי. הקהל מגוון מאוד, נערות צלולות עיניים לצד קהל ותיק שהוא לא כאן מהיום. כולם שרים במקהלה את הטקסטים הכבדים, הדתיים, המיירטים. כל פריטה מרוכזת, כל מילה יוצאת מתוך קנה של רובה. במקום הזה כל אחד יכול לשאוג את עצמו, להיות קרוב אצל עצמו, לנגן במפרט של הלב. הביצועים מופרחים לאוויר כמו נשיקות מוזיקליות. חברי להקת אלג'יר שהגיעו ממשפחות אלג'יראיות מתלמי אליהו הפכו את העיסוק במוזיקה לעבודת קודש. האוזןבר הפך לבית מקדש. אני שומעת את קולו של אלוהים, הוא נכנס דרך כל המראות, שמתלכדות למראה אחת. מאי והלביאות עולות, מאי מייבבת, הקול שלה נשרף באוויר והופך לאש. הסכין של הצעקה שלה חותכת את רקמת העולם, הפגזים יורים, אנרגיות בוערות, גיטרות בס, תופים, צרחות של מלאכים בוכים: "יש לי עין אחת אדומה ועין אחת צהובה/ אחת מאלכוהול, אחת מחוסר שינה, מחוסר אהבה/ יש לי תיבת נגינה ושיר אהבה..."(דם על הים).

"אנחנו לא מספיק שיכורים", אומר זאב טנא, "אני זאב וגדלתי בקראקוב, ואני שר שיר של להקת אלג'יר, וזה אומר שהעולם קטן". הוא מביא ורסיה מוכת חשמל ושואגת ל'הביאו את הנגרים': "הביאו את הציירים, שיציירו אותי בצבעים חדשים. הייתי רוצה לשיר בצעקה גדולה, אבל עכשיו אני אשיר כמו מכונת אהבה שבורה". 

זאב טנא (צילום :יובל זוהר)

אני לא מצליחה להירגע, אני רעבה ואני לא מצליחה להפסיק לשבוע, אני טובעת ואני נאחזת בכל כוחי בכנפי הטביעה שלי, שותה בכל פי את המים הניגרים מהפנים של אלוהים הכואב. ההתעלפות שלי נרשמת בתוך הסט ליסט. הביאו את הציירים שיציירו את הכאב בצבעים חדשים.

עם זאב טנא מנגן הגיטריסט קוסטה קפלן שהוא גם סולן ההרכב 'חיה מילר'. עכשיו קוסטה שר בכבודו ובעצמו את שיר הנושא 'מנועים קדימה', נוגע בגיטרה ועושה איתה מין טהור, הקול שלו זה מוות להמונים. הוא עולה על קצות האצבעות, הפה שלו פתוח, אני לא נושמת, כל תנועה שלו נרשמת לי במוח. קוסטה בורא עולם טקסטואלי קטן, מקסים ומדויק. בלב שלי עולים געגועים לסן פדרו, ההרכב שהופיע בערב המחווה הקודם, כשגבריאל עוד היה בחיים. בקהל ועל הבמה המון רגש מתפזר באוויר, מעיף אותי לגובה, עד הים של השמים. בלחסן במועדון הרוק, יושב לידי, בכיסא. לבוש כמו מלך בבגדים של מת מזהב.

אמיר גבריאל והשותפים עולים לבמה שוב, באקסטזה, "חברים, בטח שמתם לב שכל האלבום כבר בוצע אבל נחתום את הערב עם 'בתוך הצינורות'. הם עושים את זה 'כמו שזה' ונשארים נאמנים לביצוע המקורי, אבל בלי הנחות. אותו השיר על אותה הבמה, הפעם בלי גבריאל. ההדרן לא היה מתוכנן. אמיר לובש חולצה עם משבצות, כמו חולצת המשבצות שלבש בלחסן. זה השיר האחרון. כולם הולכים הביתה על החיים ועל המוות. 

לירון בן שמעון מסכמת שנה מוסיקלית אישית.

צילום : אביתר דיין

אז השנה החולפת שלי התחילה ב"סרטים מצוירים" איי שם בינואר האחרון 

סינגל ראשון לקראת אלבום שני.

שנה שהיו בה הרבה תובנות וטלטלות מוזיקליות.
מוצאת את עצמי משאירה את הרוק של שנות ה90 עליו
גדלתי קצת מאחוריי ומתחילה להתעניין ולהימשך גם לסגנונות חדשים.

אירחתי בהופעות שלי פעם אחת את יהודה קיסר ובהופעה שאחריה
את אהובה עוזרי.כאילו נפתח עולם חדש.הלהקה שלי ואני נהננו מאוד
ונראה שגם הקהל.אבא שלי תמיד אומר לי: מתי תחזרי קצת לשורשים
המרוקאיים שלך? אז אבא יש מצב שהיום הזה מתקרב..
מניחה שבגלל זה השאלה שאני לא אוהבת ששואלים אותי היא מה הסגנון
המוזיקלי שלי.

אני אוהבת הרבה דברים ובעיקר מילים ומנגינות.
מאבדת את עצמי ושוב מוצאת כל פעם מחדש והגדרה היא הגדרה
מעין צורך לשים גדר מסביב למשהו.ככה זה ואני מבינה את זה .
היו גם פסטיבלים,אירוחים, ראיונות, שיתופי פעולה עם עוד זמרים
או להקות ופרויקטים. כיף לי להופיע עם הלהקה שלי שמורכבת ממוזיקאים
מדהימים:מאור ויזל,שלומי אורון, אסף סומך וזהר לוי מרגישה איתם בבית.
שני קליפים צולמו בשנה הזאת,כאשר אחד מהם היה מורכב מסרטוני אייפון
של אנשים שנרתמו ושלחו סרטונים מדליקים ל"כל חלומות העולם".
שנה שבה היצירה הייתה הדבר המשמעותי ביותר עבורי
כך זה קרה באופן טבעי. להסתגר בחדר ולכתוב שירים.
התחלתי לכתוב גם לזמרים אחרים,גיליתי שזה מטריף אותי לנסות להיכנס
לראש של מישהו אחר ולחשוב משם ויותר מהכל – זה משחרר אותי.
כי להתעסק בעצמנו זה לפעמים מעייף.
שנה שבה גיליתי כותבים ומלחינים מעולים ואיתם גם יצרתי ביחד.

אז יש דברים מרגשים שעומדים לקרות, סינגל שייצא בקרוב בו אנחנו מארחים את
אהובה עוזרי, ועוד סינגלים מעניינים ואלבום שני שבסוף ייצא לעולם, שירים לזמרים
שכתבתי, פרויקט משותף עם אלעד שודלר "כמה נעים" מחווה לשירי שמוליק קראוס
והפרויקט הסודי עם נושא חשוב ביותר שייחשף בקרוב J
בפעם הראשונה, באלבום הזה אני לוקחת חלק בהפקה בשני שירים ביחד עם מאור ויזל
שהפיק בכישרון [את שאר השירים הפיק אחי המוכשר מיכאל] דודו לוי [בונז האדיר]
הופקד על ההקלטות והסאונד. גיליתי שיש כל כך הרבה אחריות בזה ולקיחת החלטות
ושאני חייבת לסמוך על האוזניים שלי והאינטואיציה שלי
זו לא חוויה פשוטה בשבילי אבל אני שמחה בבחירה הזו כי למדתי ממנה
ואחרי כל העבודה הקשה שלנו הולכת לצאת תוצאה שאני גאה בה מאוד.
המוזיקה היא המסע שלי, הוא לא קל, מלא קונפליקטים אבל מרתק והוא כבר חלק ממני.
מאחלת לכולנו שנת יצירה מוזיקלית עמוסה כייפית ומרגשת, עשייה מתוך שימחה
והכרת תודה.

כמו שאיש חכם אמר פעם: [ואולי אני ממציאה] "אם אתה חי את חיי הלב, את הרצון האמיתי שלך

אתה חייב לקחת בחשבון שאתה תיפגע יותר אבל תרגיש יותר בכל מובן"

הופעה קרובה שלנו ב2.2 קפה ביאליק, תבואו יהיה אש.

https://www.facebook.com/events/645616295550713/?fref=ts

גליה גלעדי מסכמת שנה מוסיקלית אישית - Wanderers of the deep

צילום : עדי עופר

פוסט סיכום שנה.. ואני בכלל בהתחלת הדרך המוזיקלית שלי...

די ברור שמילת המפתח היא מוזיקה. אחד המפתחות היקרים אל ליבי ואם צריך לסכם, אז זה מרגיש כמו לסכם חיים שלמים.

תהליך היצירה, למרות שנראה כאילו התחיל רק לפני שלוש או ארבע שנים כשהתחלתי לעבוד על אלבום הבכורה שלי, "Wanderers of the deep" , התחיל בעצם בחדר ילדותי, עם הקסטות, התקליטים של אחי, הרדיו ועם המחברות שבהן הייתי כותבת. לא זוכרת איך זה התחיל, רק שהיום יש לי ערימת מחברות עם שירים והרהורים, ערימה ששוכבת בתוך הארון הסגור ולאו דווקא מחכה שמישהו יגלה אותה.

אבל אלו ממש זיכרונות מן העבר, וגם האלבום שהוצאתי  הוא כבר חדשות ישנות.

אך לשם המיקוד, הוא היה התחלה של דרך חדשה. דרך חדשה אל הלא נודע. (בתקווה גדולה גם להגיע אל הלא נודע בתוך נבכי התת מודע..)

לא ידעתי לאן תיקח אותי הדרך, עדיין לא ידעתי אם זוהי בכלל דרך, או אירוע חד פעמי. אבל האלבום, שהופק ע"י שי ברשישת והוקלט ומוקסס באולפן "תשע" של פטריק סבג,  יצא בסוף 2012.

לאחר צאת האלבום. היה חלום נוסף שרציתי להגשים. להופיע עם המוזיקה שיצרנו.

בדמיון ראיתי משהו מינימליסטי. משהו שאולי יהיה קצת קשוח למראית עין, אך עם רכות. הסאונד האלקטרוני, שנמצא בחלק מהקטעים באלבום,  היה חייב להיכלל בה.

לשמחתי, בא לעזרי, האחד היחיד והמיוחד האצ'ימן (זיו פמיליה), מוזיקאי והחבר הכי קרוב שלי מאז גיל העשרה.

אז האצ'ימן נרתם למשימה. וזו בהחלט הייתה משימה.

לקחנו את כל הערוצים של הקטעים באלבום, והתחלנו לבדוק מה נשאר, מה הולך ומה בא במקום. שינינו סאונדים, קיקים ובסים, עיבדנו מחדש כמה מהקטעים ואיכשהו, תוך כדי העבודה המשותפת נוצרו גם קטעים חדשים. אלקטרונים במהותם, כשכל אחד מאיתנו מביא משל עצמו ושנינו ביחד נותנים לקטעים עצמם לגלות את עצמם באוזנינו וליבנו.

שנינו לעיתים, היינו מופתעים מהמקומות אליהם הגיע קטע מסוים. זה פשוט קרה. הרגשנו שהחיבור בינינו עובד טוב, שיש מקום ליצור, שיש מקום ללכת לאיבוד, וכך נהינו צמד. הרכב. מכל השמות שעלו בראשנו, החלטנו להישאר עם שם האלבום שלי , וכך קראנו לעצמנו

" Wanderers of the deep", בתחושה שהשם הזה מבטא חלק גדול מהמהות שלנו כבני אדם, כאן על האדמה.

ועכשיו הגענו סוף סוף לשנה האחרונה, שמבחינה מוזיקלית אפשר לחלק אותה להופעות והמשך עבודה באולפן.

ההופעות הן החלק היותר מטלטל. העבודה באולפן הפכה להיות ממכרת.

אני חייבת להודות שבהתחלה, ההופעות היו לי מוזרות, אולי אפילו קשות. אבל זו ללא ספק חוויה . לא ממש הבנתי מה אני עושה על הבמה, היה לי קשה להבין את המטרה. החשיפה גרמה קצת למבוכה, אבל לאט לאט נפתח משהו, עד שלהופעה בפסטיבל "אינדי נגב", כבר הגעתי רעבה לעלות על הבמה ופשוט לעשות עליה מוזיקה.

בינתיים, באולפן, התחלנו לעבוד על הקטעים החדשים, שכבר ניגנו בהופעות.

האצ'ימן פתח בפניי עולם חדש... פעם ראשונה שאני לוקחת לקחתי חלק בעיצוב הסאונד, ובכלל, בזכות השותפות, יכולתי לקחת חלק בכל שלב ושלב של היצירה, על כל גווניה.

התהליך הפעם הוא הפוך מזה של יצירת קטעים מהאלבום ללייב, הפעם היה צריך להדק את הסאונד של הקטעים, ולהביא את העיבודים והאפקטים מהמקום החופשי שלהם בהופעות, למקום סגור ומופק.

בסופ"ש האחרון התחלנו להקליט שירה, וממשיכים לעבוד על ההפקה של הקטעים.

מקווה מאד שבסיכום של השנה הבאה, יהיה לי לספר על אי.פי חדש

אי.פי בכורה של "Wanderers of the deep".

 

  

גילי מאיר - MAYOR מסכם שנה מוסיקלית אישית

אז איך עברה עלי השנה???

אולי דווקא נתחיל לא מהעיקר.. שאולי בעצם הוא העיקר

נראה לי שבשנים האחרונות ובפרט בשנה האחרונה יש איזשהי התעוררות מוזיקאלית בעולם,
מוזיקה תמיד הייתה ותהיה, אבל בגדול יש תקופות ויש תקופות למשל, שנות
ה 70׳ ו 90׳ החזקות..

בקיצור למה אני אומר את זה? בשנה האחרונה חזרתי לשמוע מוזיקה, לכיף, אחרי שנים שלא עשיתי את זה. אלבומים של arktic monkies ,daft punk, st. vincent למשל, שיצאו באמצע 2013 אבל נכנסו חזק ל 2014 השאירו חותם מטורף, אלבומי מופת שנותנים השראה ותקווה לעשות מוזיקה שהי גם איכות וגם המוניות, דברים שקורים בתקופות טובות של המוזיקה,
כמו ה 70׳ וה 90׳…

מבחינת העשייה, זאת הייתה שנה שכולה Mayor - פרוייקט שבניתי השנה והשקעתי את כל כולי בו.

המטרה הייתה לעשות משהו מוזיקאלי וויזאלי נטול כוכבים, פוזות ואגו ועדיין שיהיה מספיק מעניין ותקשורתי, זתומרת, לשם זה התגלגל..

לאורך השנים כגיטריסט ומפיק בלהקות והרכבים ראיתי איזה דבר הרסני זה אגו, כולנו נופלים לקלישאת האגו, רוצים תשומת לב ותהילה אבל בדרך מעבדים את הדבר הכי חשוב- תוכן, חיבור, ועבודה עם האנשים הנכונים.

גם לי זה קרה, אבלל, אפשר אחרת! וזה מה שהוכחתי לעצמי השנה.

דבר ראשון, לפני המוזיקה והכל, זה לבחור בדרך הזאת ובאנשים שיודעים להתמודד עם הדבר הזה, משם בסבלנות הכל קורה כמו שצריך.

השנה הזאת הייתה מהמרתקות ויצירתיות שהיו לי בחיים, דרך הפרוייקט הזה, נחשפתי לעולם הצילום והבימוי שהוא עולם ומלואו, עולם הויראליות, שהוא המשך ישיר ומוכר לי מלהקת העבר ״כל החתיכים אצלי״.

כל כך הרבה אנשים שונים שלא ציפיתי שיגיעו, הגיעו והתחברו לוויב הזה שאפשר לנסות, בלי לחשוב יותר מידי, בלי לפחד לטעות, להתמסר לדבר הזה שהוא יותר גדול מאיתנו- המוזיקה והיצירה.

והנה יש אלבום Nothing 2Luz, בתחילת 2015 הוא יצא ומורכב מ 8 כותבים, 7 זמרים 4 צלמים אורן רזניק גדול, הוד שריד כביר ג׳סטין טאנג האדיר, אייל רפאלוב- האיש וההשראה, דורין לוי, מאיה ג׳והנה, אורקה טפלר, יונתן שילנסקי, מתן אמית ועוד אנשים וחברים רבים, חלקם גם לא מכיר אחד את השני אבל פעל במטרה משותפת. כל אחד ואחד מהאנשים היו השראה בשבילי!

ההוצאת האלבום הייתה מיוחדת, בלי חברת יחצ או לייבל, חשבנו על רעיון- לתת לקהל להוציא אותו! ומה זה אומר?
הקהל קיבל את האלבום במתנה, ותמורת זה, שמע, שיתף והעביר הלאה, בלי דעות חיצוניות או מישהו שיאכיל בכפית.. הקהל מול המוזיקה, בצורה הכי אמיתית וישירה, הוא יחליט לאן האלבום הזה יגיע

אז הנה האלבום להורדה (נכנסים ללינק, לוחצים על “buy now” אחכ את הספרה 0, ואלבום אצלכם במתנה)

https://mayorchannel.bandcamp.com/

ומאחל לכולם שתהיה 2015 שנה וואו!! 

מיה יוהנה מסכמת שנה מוסיקלית

צילום :ינאי מנחם

סוף שנה.
איך זה עובר כל כך מהר כל פעם?
אני מריצה בראש את כל הדברים שעשיתי השנה...שנה שהייתה ללא ספק השנה הכי משמעותית שלי כזמרת יוצרת. עברתי כל כך הרבה חוויות חדשות וראשונות השנה - היו לי הרבה רגעים מעוררי השראה וגם לא מעט רגעים מאתגרים.
איזה כיף שיש לי הזדמנות להסתכל אחורה ולהבין איזו דרך עברתי בשנה האחרונה ולהעריך כל אבן שבנתה אותה.
את 2014 פתחתי בהקלטות של אלבום הבכורה שלי, אחרי עבודה של כשנה וחצי עם Sun Tailor (ארנון נאור) שהפיק ועיבד את השירים שכתבתי, ואחרי הופעות בהרכב חלקי ומלא עם קבוצה של נגנים מדהימים:
סאן טיילור - אקוסטיות
מאור ויזל - חשמלית
ניצן אייזנברג- בס
ואיסר טננבאום - תופים


בינואר נכנסנו כולנו לכמה ימים באולפני העוגן והקלטנו את השירים בלייב.
ההקלטה בלייב היתה פנטזיה שהיתה לי לאורך כל העבודה לקראת האלבום, מתוך חוויות רבות שעברתי כזמרת בפרוייקטים רבים. יש כל כך הרבה מודלים להקליט שירים והיה לי ברור שהאלבום הזה צריך להיות מוקלט בלייב כדי לשמר את האנרגיה והקסם החד פעמיים שעולים מתוך הנגינה יחד.

המשכנו את ההקלטות במרץ ובמאי - כל פעם כמה ימים של העלאות והשלמות - צירפנו אלינו את הדס גת על הויולה ואת מיכל גיא, יניב הורוביץ ואלון לוטריגר לקולות. עשינו יומיים מרוכזים של הקלטה מחדש של הווקאלז בפלוטו. ההקלטות בלייב נעשו בצורה שאפשרה לנו לתקן ולהקליט מחדש ערוצים מסויימים במידה ורצינו, וההקלטות הראשונות של השירה ביקשו יחס אישי ומיוחד. עשיתי הכנות מאוד אינטנסיביות לקראת ההקלטות השניות יחד עם מלווה יצירתית מדהימה בשם שלי גורל. חקרנו את השירים מחדש ועבדנו על ההגשה שלהם. לפעמים כשאנחנו כותבים שיר אנחנו לא טורחים בכלל לבדוק מה הוא באמת אומר - ולרוב השירים נושאים בתוכם מסר שהוא הרבה יותר עמוק ממה שנדמה לנו. התהליך של העבודה על השירים באופן כל כך פרטני היה כל כך חשוב ונכון עבורי - והחוויה באולפן אח"כ היתה עוצמתית ומעצימה.


בתחילת הדרך חשבתי שאצליח לממן את האלבום בכוחות עצמי (והבנק). סמכתי על הדברים שיסתדרו תוך כדי, ויצאתי אל הדרך בלי דאגות גדולות מדי. בשלב מסויים ראיתי שאני זקוקה למימון נוסף ולכן באפריל החלטתי לפנות את הקהל שלי ישירות. פתחתי פרוייקט מימון המונים דרך אתר הדסטארט, ובמהלך חודשיים גוייסו מעל 50 אלף ש"ח, עם קרוב ל400 תומכים שרכשו תשורות כמו האלבום הדיגיטלי והפיזי, כרטיסים להופעות, הופעות פרטיות ועוד. החוויה של הקשר הישיר עם הקהל שלי הייתה מרגשת מאוד. הפרוייקט לא רק איפשר לי להמשיך בעבודה על האלבום על כל מה שהיא כוללת, הוא יותר מהכל חיזק, עודד וריגש אותי מאוד. אני שמחה כל כך על ההחלטה להשתמש בפלטפורמה הזו, ולא יכולה לחכות לרגע שבו אוכל להעניק לתומכים את כל התשורות שהם רכשו ולהחזיר להם את אותה אהבה שקיבלתי מהם במהלך הפרוייקט ובאופן יומיומי.


כשהתחלנו לעבוד על ההקלטות חיפשנו אני וסאן רפרנסים למיקס שרצינו עבור האלבום שלי והחלטנו לפנות אל רייאן פרילנד, טכנאי סאונד מדהים בלוס אנג׳לס שזכה ב4 פרסי גראמי עבור העבודה שלו עם אמנים כמו בוני רייט, איימי מאן, ליסה האניגן, יו לורי, ריי למונטיין, ג׳ונת'ה ברוק, ראמבלינג ג'ק אליוט ועוד... כתבתי לו מייל עם טעימה מהחומרים, והוא כתב לנו מיד שישמח לעבוד איתנו :) נסעתי לפגוש אותו בקיץ בלוס אנג׳לס, בזמן שעבדנו על העריכות וההשלמות האחרונות, ובספטמבר נכנסו לשלב המיקסים והמאסטרינג.


לאורך כל השנה נסעתי מספר פעמים לארה"ב. חלק גדול מהמשפחה שלי וגם בן הזוג שלי גרים שם. ניצלתי את הנסיעות אליהם כדי להפגש עם מוסיקאים ואנשים מהתעשייה המקומית וכדי ליצור קשרים ושיתופי פעולה שיתממשו בהמשך הדרך. הופעתי, כתבתי ונפגשתי עם אנשים מדהימים, ואני נרגשת לקראת כל האפשרויות שהשנה הזאת והבאות אחריה יביאו.


מלבד העבודה האינטנסיבית על האלבום שלי המשכתי בימים לקריין ולדבב, להתארח בהופעות של אמנים אחרים ולהופיע עם מספר הרכבים שאני חברה בהם. אחד ההרכבים הכי פעילים שלי הוא ההרכב של שי טוחנר - כבר ארבע שנים שאני בהרכב המופלא הזה שממשיך למלא אותי ולעורר בי השראה וכבוד למקצוע שלי, ולקלאסיקות שנכתבו לפני כל כך הרבה שנים ועוד מצליחות לרגש אותי עם כל תו ומילה שלהן. לאחרונה נכנסנו שוב לאולפן והתחלנו את העבודה על האלבום הרביעי שלנו - שרובו יהיה מוקדש לפיט סיגר ולזמרי מחאה נוספים מתקופת שנות ה60' בארה"ב. המחקר שמזדמן לי כל פעם לעשות לקראת עבודה על שירים חדשים הוא מרגש ומלמד. 

עוד פרוייקט מדהים שיצא לי לקחת בו חלק השנה הוא אלבום הבכורה של Mayor.
הלהקה היא אוסף של חברים טובים וקרובים שכולם חיות במה וכשרונות עם לב ענק - הוד שריד, אורן רזניק, ג׳ייסון טונג ואייל רפאלוב, כשבראשם גילי מאיר (כל החתיכים אצלי) שהלחין והפיק את כל האלבום. גילי ביקש ממני לכתוב טקסט לאחד השירים, ולהקליט לו את הליד ווקאלז. למי שטרם שמע על הפרוייקט - גילי אסף סביבו קבוצה של יוצרים אמנים משובחים מתחומים שונים, שכל אחד תרם מכשרונו לפרוייקט (בין אם זה כתיבה, הלחנה, ביצוע, צילום, עריכה, הפקה, איור, גרפיקה ועוד) מתוך אהבה כיף ושיתוף. האלבום יצא באופן רשמי ממש לפני מספר ימים והלהקה החליטה לשחרר אותו ברוח היצירה של הפרוייקט - להורדה בחינם (!) מאתר הבאנדקמפ שלהם. כל מה שצריך לעשות בתמורה הוא לשתף באהבה ורצון טוב ולספר לחברים :)
הנה לינק להורדה: https://mayorchannel.bandcamp.com
כל מה שצריך לעשות הוא ללחוץ על הלינק לרכישה ולכתוב בסכום ‘0’ - או כל סכום אחר שמתאים לכם אם תרצו בכך.

לא מעט יוצא לי להסתכל אחורה ולהתבונן במהלך האירועים, ותמיד אני חצי מופתעת מאיך שהכל מתגלגל. היו לי הרבה פנטזיות שהגעתי איתן לתוך העבודה על האלבום, וחלקן אכן ראיתי מתגשמות מול עיניי. היו גם תכניות שעברו טרנספורמציה במהלך הדרך, השתנו והתפתחו מתוך אילוצי החיים. למדתי בשנה האחרונה איך לשחרר. נכון יותר להגיד שאני עדיין לומדת ומתרגלת, אבל אני שמחה להגיד שאני משתפרת עם כל יום שעובר. למדתי להקשיב למה שלפעמים מוכתב לי מהדרך עצמה, להקשיב לסינכרוניות ולתת לזרימה הטבעית של החיים והיצירה לקחת אותי איתה. אני מנצלת את ההזדמנות הזו עכשיו כדי להודות על הבחירה לצאת   אל הדרך הזו שלי, וליקום על ששלח אלי את הנגנים ואנשי המקצוע הנכונים לי ביותר, נשמות גדולות ומאירות שהביאו כל אחד קסם לתוך הפרוייקט הזה ויצרו איתי משהו חדש מכלום. אשכרה מכלום. מדהים לחשוב על זה. ובעיקר בעיקר סאן, שהוא פשוט השראה כזמר ויוצר, מפיק ומעבד. היתה לי גם הזכות הגדולה השנה להקליט לו קולות לאלבום השני שלו-This Light-
 ולהופיע איתו ועם הלהקה המדהימה שלו בבארבי בהשקת האלבום בנובמבר האחרון. האלבום הזה הוא יצירת מופת ולדעתי אחד האלבומים הטובים שיצאו השנה. ממליצה לכל אחד להקשיב לו מהתחלה עד הסוף ולאפשר לעצמו להסחף עם היופי הזה לאן שיקח אותו.

אני מתרגשת לקראת 2015. הדף הראשון נפתח, והספר עוד לא נכתב.


בחודשים הקרובים יצא הסינגל הראשון מהאלבום יחד עם קליפ שצילמנו במצדה לפני כמה שבועות.
בהמשך סינגל נוסף ועוד קליפים, הופעות אקוסטיות והופעות הרכב, שיתופי פעולה ואירוחים למיניהם, וכמובן סדרת הופעות ההשקה לאלבום. בהמשך השנה אקח חלק בפרוייקט מחווה מיוחד ללהקת Sigur Rós בחסות Bring Sigur Rós to Israel


שתי הופעות קרובות שאשתתף בהן וכדאי ממש להגיע:
20.1 - 40 שנה לBlood On The Tracks של בוב דילן באוזן בר
24.1 - Winter’s Tale // Acoustic MiniFest בפסאז’


אני מאחלת לכולכם שנה אזרחית טובה ומלאת קסם. שנה שתעורר בכם השראה ותהיה מאתגרת ומפתחת. שנה של פריצת גבולות ומחסומים, והגשמת חלומות.



3>

מיה יוהנה

מיכה הרשליקביץ' מסכם שנה מוסיקלית בפוסט אורח.

צילום : אביתר הרשטיק

אנחנו לא עוצרים להסתכל אחורה, לפרגן, לתפוח לעצמנו על השכם. לא עוצרים לרגע להגיד - בואנ'ה כל הכבוד, תראה כמה עשית תראה כמה יפה מסביבך, פשוט שועטים קדימה. אז הנה, השנה, אני עוצר להגיד תודה על כל מה שמסביב: על האנשים היפים, השירים ואפילו על הפוסט הזה שכאן בשביל להזכיר לי שזו הייתה שנה יקרה ואהובה מאוד.

תה, עוגיות, עראק ופתקיות
השנה יצא אלבום הסולו הראשון שלי. כלכך הרבה זמן הוא חיכה, ישב אצלי בראש, אבל מהרגע שהחלטתי שזה קורה הוא פשוט נזל ממני. זה התחיל בחורף בין כתלי ה"מקום", מעין בית מדרש מודרני. שם פגשתי את אביתר בנאי וקבוצה של אנשים יקרים שמלווים אותי עד היום, נפגשנו כל יום שני (או שלישי אני כבר לא זוכר) כדי לשבת ולדבר על החיים שלנו כיהודים, כבני אדם.

בהתחלה היינו שותים תה ואוכלים עוגיות, אחר כך היה יוצא גם בקבוק העראק ואיתו גם הביטחון... והשירים. שבוע אחרי שבוע יצאו שירים חדשים: קצרים, מוזרים, שמחים ומרגשים. כדי שלא אוכל להתעלם מהשירים החדשים הדבקתי פתקיות על המקרר, על כל פתקית התנוסס שם של שיר חדש. פתקיות צבעוניות, כך מסתבר, זה דבר שמאד קשה להתעלם ממנו.

אחרי חצי שנה של תה, עוגיות ועראק המקרר היה מוצף בפתקיות, המון מדבקות זוהרות. כל בוקר שהוצאתי את החלב לקפה הפתקיות הסתכלו עלי וכל לילה בשלוק האחרון ישר מהבקבוק הן נעצו מבט נוסף.

"אתם מאותו השבט, אתם צריכים לעבוד ביחד"
העבודה עם אביתר בנאי הכירה לי את אמיר צורף. אמיר הוא לא רק מפיק אדיר אלא גם גיבור הגיטרה שלי ואם זה לא מספיק אז באחת הפעמים אביתר אמר לי: "אתם מאותו השבט, אתם צריכים לעבוד ביחד".

העובדה שאמיר חי בברלין גרמה לתהליך להיות אינסטנסיבי ומזוקק: אין הרבה זמן לעבוד, אבל בזמן שעובדים אז נוכחים מאוד. המסע הזה היה רצוף ברגעים מיוחדים ומרגשים, בהקלטות עם מוזיקאים אדירים ואנשי סאונד מוכשרים. אחד הדברים שנחרטו אצלי בזכרון היה מן שבוע שבו נסגרנו באולפן שלי בנחלת בנימין: כל יום תשע עד שש של גיטרות, מקלדות, שירות וסירי אוכל טעימים שאורית השאירה.

הבנתי שככה עשים אלבום, מתחייבים, זה כיף להתחייב, להיות בתוך מה שאתה עושה ולהתמסר, בלי הסחות.
חמישה שירים יצאו בסוף התהליך וככה נולד לו EP. קפצתי למים ומול קהל מצומצם של חברים עליתי עם גיטרה אקוסטית ונגנתי את השירים ערומים, ככה כמו שהם

אחרי ההופעה באו אליי המון אנשים וסיפרו על שני שירים שבלטו להם מאוד. שני שירים שבכלל לא הגיעו לסוף מסלול EP.
כמה ימים של התבשלות והתייעצות עם אמיר, שבנתיים חזר לברלין, גרמו לי להבין שאני קם ומפיק אותם לבדי וכך בעצם ה-EP גדל להיות אלבום.

מספרה ריקה ומסיבת ויום הולדת שאף אחד לא בא
אחרי שהאלבום היה מוכן אני מודה שקצת איבדתי את הצפון. פתאום העבודה על המוזיקה הייתה חייבת לפנות מקום להתעסקויות מסוג אחר לחלוטין, לגרפיקה ועיצוב ויח"צ. המקום החדש הזה גרם לאחיזה שלי להיות מעט רופפת. למזלי הגדול או יותר נכון המזל עצמו היא זוגתי היקרה שהחזיקה ידיים חזק במקום ששלי נחלשו. היא עיצבה עבורי את העטיפה, ביימה והפיקה את הקליפים ובעצם וניהלה את הפרוייקט בשלבי הפוסט.
הכל קרה מהר מאוד, היום אני מבין שהמהירות גרמה לי לאהוב את האלבום מאוד ולהישאר רומנטי לגביו גם היום, קצת פחות משנה מיציאתו.

שני הקליפים שיצאו ("אחרי מה שעבר" ו"כל גיבוריי הילדות") הצליחו לדייק את התחושות שעטפו אותי בתהליך הכתיבה של האלבום. הסיפורים של הקליפים סיפרו את מה שהרגשתי: המספרה הזאת שאף לקוח כבר לא ניכנס אליה והבדידות של הספר שממשיך להגיע כל בוקר לעבודה רק כי לגזור שיער זה הדבר הכי טוב שהוא יודע לעשות; האיש המריר שמתעקש לחגוג חגיגת יום הולדת של ילדים שמבהירה לו שהוא עצמו, כבר לא ילד.

הדיוק הזה קרה לא סתם, אורית הייתה סביבי בכל התקופה שכתבתי את השירים והצליחה לתרגם את זה באופן מדויק לתמונה.

להשיט ספינת ענק בים סוער ולצאת מזה בחיים
לפניי ההקלטה של האלבום הזה הייתי חלק מ"החדשות", אחד הדברים שאהבנו לעשות זה להופיע. הופענו המון בעיר ומחוץ לעיר והחלטתי שככה אנסה לעשות גם הפעם. עטפתי את עצמי במוזיקאים אהובים ומוכשרים מאוד (ברק איצקוביץ', מתי גלעדי, רז בורג ואלעד כהן בונן).

הופענו בתל אביב ואחרי כמה הופעות מעולות יחד עם הלהקה החלטתי שהגיעה הזמן לצאת מהעיר. השותף שלי למסע הזה היה ברק איצקוביץ' שהוא גיבור גיטרה פרטי שלי אבל יותר מהכול הוא חבר שלי כבר כל כך הרבה שנים.

באר שבע-חיפה-ירושלים-פתח תקווה-תל אביב. נכנסים לסיריון שלי ומנגנים את השירים לאנשים. אחת החוויות החזקות הייתה בהופעת סלון במושב אביגדור. מצאנו את עצמנו מופיעים בטווח אפס מול ארבעים איש עם קשב נדיר. הופעה עם אפס מיסוך, בלי מגברים, בלי מיקרופונים, רק אתה והשירים. זו הייתה הזדמנות נדירה להגיש את השירים האלה בצורה הכי ישירה וישרה.
מהסלון האינטימי באביגדור לבארבי בסולדאאוט: לפתוח את ההופעה של אביתר בנאי הייתה חוויה מטלטלת ומרגשת, קצת כמו להשיט ספינת ענק בים סוער ולצאת מזה בחיים.
חליפה של חתן, חליפה של מוזיקאי, חליפה של 
חלק מהמוזיקאים ואני בניהם מודדים את החיים שלהם בכמה שירים אנחנו כותבים, כמה הם טובים, כמה הופעות, כמה קהל, כמה התרגשתי, כמה וכמה וכמה. הברומטר הזה שלנו לא טבעי בעיניי, הרי הגעתי לכאן בתור אדם ורק אחרי זה לבשתי על עצמי את החליפה הזאת שנקראת מוזיקאי.

ב17 בספטמבר התמונה הזאת השתנתה עבורי. זה היה יום הולדתי ה36 וביום הזה הצעתי לזוגתי אורית נישואים.
הרגשתי ששם התחיל מסע חיפוש חדש מבחינתי, מסע חיפוש אחרי מיכה שהוא לא רק מוזיקאי אלא גם אדם בעולם הזה.
ההבנה של הדבר הזה נפלה לי אחרי טקס החינה, אירוע שחוגג את החתונה בחוג המצומצם של המשפחה והחברים.

אירוע שמח כלכך שמח ששם הבנתי כמה עד עכשיו הייתי עצור ברגשות, כמה אפשר להיות שמח. פתאום הרגשתי חזק שיש עוד משהו חוץ מלחפש את האוצרות שטמונים למטה איפה שאנחנו כותבי השירים הולכים לחפש בו שירים חדשים. פתאום הבנתי שיש משהו מרגש אפילו יותר בשמחה ובצחוק. הלוואי ואצליח לקחת משהו ואפילו הקטן ביותר מהתחושות האלה שאני חולק איתכם עכשיו לשנה הקרובה. הלוואי ומשהו מזה ייכנס לשירים החדשים של האלבום הבא ויגיע לאנשים.

אמן ואמן.



ההופעה הקרובה:
הופעה אקוסית בלייב סטייג' ברמלה |5/2| 20:00
הופעה משותפת עם טל פוגל.

יעל פלדינגר מ Phototaxis מסכמת שנה מוסיקלית בפוסט אורח.

אז מה היה לנו?
שנת 2014 היתה השנה בה סיימנו את העבודה על האלבום השלישי שלנו,
השירים החלו להכתב מיד עם סיום העבודה על האלבום ה2 (2012) ובמהלך הטור שעשינו (2013)

ובחצי השנה האחרונה הצלחנו לגבש אותם לכדי אלבום - שאנחנו מאוד אוהבים וגאים בו, הזמן שעבר גרם לשירים לשקוע ולהתגבש אצלנו, הצלחנו בזכות השריה ארוכה ליצר צליל המורכב ממקומות מאוד אלקטרוניים ואפלים, ומצד שני אקוסטיים ואישיים
התוצאה- כמו מרינדה טובה, מרגישה מאוד מגובשת ואורגנית

מכאן גם שם האלבום Marinade

אנחנו מופיעים כבר 6 שנים החל מהמקומות הקטנים ביותר
(תתפלאו באיזה קומבינציות 6 נגנים יכולים לנגן) דרך במות מרווחות יותר , השנה הופענו בוועידה הבין לאומית של הצוללת הצהובה, אירוע מיוחד שנועד לחשוף הרכבים ישראלים לאנשי תעשיה מהעולם.
היה לנו אירוע מאוד מוצלח שם, שמוביל אותנו לטור באירופה ואסיה בסוף יוני 2015 

עוד מתוכננת השנה הופעת השקה של האלבום החדש במועדון הבארבי (18.3)

השירים והתוכן כולו שאוב מריאליזם מדומיין (החייים שלי) , מחוויות שהגיעו מקריאת ספרים - הרמן הסה ומורשתו הם גולת הכותרת. סרטים חזקים שנשארים איתך הרבה אחרי ( לארס פון טרייר ומישל גונדרי ממשיכים לככב) וכמובן החיים.. הרצון לצאת לאור, לשמור על קור רוח, לנסות לסנן את הטינופת והרעש שמגיע בכל רגע נתון דרך המסכים, להרחיק את התפל ולאמץ את העיקר,כמובן ים יצירה , לפזר זרעים ולטפח פירות מהמוזרים ביותר עד לבשלותם!

ממש עכשיו יצא הסינגל הראשון מתוך האלבום השלישי --when doves cry--
השיר הוקלט בתקופה של סערת רגשות ושהתחושה של הסוף והתפרקות נראו ממשיים מתמיד, אם תקשיבו טוב , תשמעו את הדמעות..

אבל גם את זה צלחנו- והנה אנחנו מחוזקים מתמיד , עם הופעה חדשה וים של מאמינים , נעמוד מולכם יחפים רגשית ולבושים טיפטופ.



חברי ההרכב :
נטע כהן שני (צ'לו), יעל גבע (חצוצרה), אלכס רוטמן (תופים), ניר בלום (בס), איתי צוק (קלידים ומחשב) ויעל פלדינגר (גיטרה ושירה).
ההרכב מופיע בארץ ובעולם כבר 6 שנים 

רועי דהן מסכם שנה מוסיקלית אישית בפוסט אורח

אז מה עבר עליי השנה...

בעצם מה לא עבר עליי השנה.
2014 תזכר אצלי כאחת מהשנים היפות/עצובות/משמחות של חיי..
זה התחיל בינואר ,

כשהתחלתי את סיבוב הופעות הסלון בכל רחבי הארץ
התוודעתי לקהל המדהים שלי מקרוב, אחד על אחד..
הגעתי לכל פינה בארץ ולעשרות בתים , נזכרתי מחדש למה בחרתי במוזיקה או למה היא בחרה בי.

זה המשיך במסע לאירופה, נסעתי לחיות קצת בארץ אחרת, לטעום את הקהל הארופאי, וגם שם התגלגלתי להרבה מקומות בלתי צפויים וקהל חם ומפתיע, המלחמה בארץ פרצה יומיים אחריי שנסעתי,מה שהפף את כל סיבוב ההופעות למאוד חזק ועוצמתי.

הפכתי ברגע לשגריר בעל כורחי, וגם שם למדתי המון שיעורים על החיים ועל המדינה שלי.
הופעתי בברלין בלונדון בוינה ובלוקסמבורג , פגשתי אנשים טובים על הדרך שהפכו לחברים קרובים.
הבנתי גם שזה המקום שלי, ושאני לא באמת יכול לחיות בשום מקום אחר.

עברה עליי שנה מרגשת , שנה מיוחדת מכל השנים שקדמו לה.
הבנתי שגם בלי חברת תקליטים או גוף מסחרי מאחורייך אפשר להגיע רחוק מאוד.

וזה כמובן הרבה בזכות הקהל המדהים שמלווה אותי כבר שנים והקהל המצטרף למסע הזה כל יום מחדש.

תודה לכולם על האהבה והאמונה.

2015 , הגיע הזמן להגשים עוד כמה חלומות.

איתי מזילו מסכם "שנה של אלבום בכורה. (ושל אנשים, החלטות והגשמה)." בפוסט אורח.

צילום:יואב קדם

ערב השנה החדשה
מישהו פעם החליט לספור את העניין הזה, אז הנה שוב מצאנו את עצמנו בנקודה המדוייקת שבו היה הכדור לפני 365 ימים (דקה לפה, דקה לשם)... אז ברכות לביתנו הקט על עוד הקפה סביב השמש!
ומה זה אומר לגבינו?
בתוך מירוץ יומיומי מטורף להגשמה עצמית/נפשית/כלכלית, לפעמים לעצור ולקחת החלטה נחרצת לשינוי עתידי דווקא בתוך מסגרת הזמן הידועה מראש הזו, יכול להפתיע גם את גדולי הציניקנים.

או בקיצור, New Year's Resolutions.

כך היה המקרה שלי בדצמבר 2013, שנייה לפני שנכנסה השנה הכי משמעותית בחיי ובעקבות החלטה שנעשתה זמן-מה לפני כן;
בדרך קוסמית-משהו המסע התחיל בדיוק עם כניסתה של השנה החדשה.

עכשיו המוזיקה היא השמש
אני כותב ומלחין מאז שאני זוכר את עצמי, מופיע ועוסק במוזיקה כבר מעל לעשור – מגיל התיכון ועד עכשיו ללא הפסקה.
כלומר עם הפסקות מתודיות קלות לטובת...
הצבא.
והלימודים.
ועבודה, כמובן, עבודה זה חשוב...
כן, כל המסגרות המוכרות האלו.

אבל העיסוק במוזיקה, ובייחוד ביצירת מוזיקה חדשה, תמיד ריחף מעל הכל.
אמנם, אולי קצת יותר מדי בצד.
אפשר לומר שדרך החיים הברורה, המוכרת והמעט שגרתית היא השמש.
היא המרכז של המערכת שסביב כוח המשיכה שלה סובבים הפלנטות,
הירחים שלה והמוזיקה הייתה תמיד ירח שכזה; סובב ומשפיע על רגעים של גאות ושפל, תמיד באותו המקום בנוף, תמיד שם.

ואז הגיע הרגע שבו החלטתי לשים את המוזיקה במרכז;
לתעד ולהקליט את השירים שמלווים אותי בחיים האלה,
להתמקד בעשייה שגם ככה לא זנחתי אף פעם,להוציא אלבום ראשון אחרי שנים של שינויים, למידה והתפתחות עם להקה של חברים טובים ושיתופי פעולה עם המון מוזיקאים, אתה מבין שכולך חייב להיות שקוע בדבר הזה, ביישות הזו. 

שהגיע הזמן שהירח יהפוך לשמש.

כי אין דרך אחרת לעמוד מאחוריי היצירה שלך, לפחות לא כשהיא עושה את צעדיה הראשונים בעולם.
הרי אם אתה לא תהייה מאחוריה 100 אחוז, מה הסיבה שכל אחד אחר יהיה?
ולא, כנראה ש-99 אחוז זה לא מספיק.

שנה של אנשים והחלטות
ואחרי שיש לך את עצמך במאת האחוזים כדי לדחוף את היישות הזו קדימה,
עכשיו אתה צריך אנשים. ישנים וחדשים.
בין אם היו תומכי ההדסטארט, המוזיקאים ששיתפתי איתם פעולה לאורך הדרך או האנשים שתומכים ביצירה שלי כבר שנים –
בלי האנרגיות שלהם, אני נאבק בתחנות רוח.
בכל שלב בשנה החולפת הזו;
בכל צעד שנלקח, מטרה שהושגה, תהייה שנבנתה – עמדו לצידי אנשים
מוכשרים ומסורים שנתנו לב, נשמה וראש והפכו את המשימה שלי, לשלנו.
אבל קודם כל, בכדי שהאנרגיות והמסירות של אנשים טובים יהיו מנת חלקך,
אתה חייב להחליט החלטות ולדבוק בהן.


2014 הייתה שנה של דינמיקה וחופש בהחלטות, זה עשה את כל הדרך מיוחדת ומסקרנת וזורמת כמו נהר שאתה לא בטוח איפה הוא נגמר.
כי ברגע שאתה החלטי וחופשי מספיק כדי ללכת על זה, דברים מסתדרים מעצמם. לא פעם ולא פעמיים כך היה, לאורך כל השנה הזו.
נשמע לי כמו תכנית טובה גם לשנה הבאה.
את כל אחד ואחת שעזרו לי והצטרפו למסע הזה אני זוכר, זוהי הייתה תקופה שבלי מלוא התמיכה שקיבלתי מהם כנראה שלא הייתה נרשמת כמוצלחת.

שנת בכורות
פרוייקט מימון-חברתי לאלבום הבכורה;
סיבוב הופעות במקומות חדשים;
סינגלים ברדיו;
הופעת השקה בבארבי;
הרכב חדש ועמוס כשרון;
חברים חדשים למסע;

ו...אלבום ראשון.

ואלו רק הדברים שאני מסוגל לזכור עכשיו..
הכל בכורות, הכל לראשונה והכל מדרבן ומעורר להמשיך ולהגשים.

"Maybe you'll be the first one to ever perform on the Moon?"
- Flickers

אתה עומד על הירח ומביט רחוק אל האופק.
ובאופק נמצא הבית הכחול שלך.
הרועש, הגועש,
רווי חוסר סבלנות וצרות מוחין,
גדוש החרדות והפחדים, חיים ומוות, מנהיגים וקרובי משפחה,
כסף, טכנולוגיה, עמים, מדינות, ילדים, מבוגרים, קשישים ואינסוף תהיות קיומיות של מוחות כבדי-תודעה;
והכל נבלע במרוצת היום-יום.
במרוצת השנים.
בחילופי העונות שכרגע אתה מעליהן.
ואיתן, המשמעות של מה ולמה.
רק החלומות שלך יזיזו אותך קדימה.
המטרות שלך והמחויבות שלך להגשים משהו שהוא גדול ממך.
כי גם ככה,
הכל יותר גדול ממך.
בטח ובטח הבית הכחול שלך, שאתה חושב שאתה בשליטה עליו.
אז נותר רק לעשות.
לחלום ולעשות.
וזה כמעט אירוני, או בעצם פשוט צירוף מקרים,
להביט לאופק בעומדך על ים השלווה ולחוות אותה לראשונה באופן הכי טהור.
וזה הנוף הנשקף כרגע מבעד לחלון תודעתך,
עד שהתמונה תתבהר או תתחלף.
עד בוא חלום חדש.

שנה טובה לכולם

מזילו