אריק פלדמר מקמט את הזמן בפוסט סיכום שנה

החיים מזינים את היצירה והיצירה מזינה את החיים.
בתווך- בין יחסי הגומלין הללו – ניווטתי השנה את דרכי בעולם המוזיקה.

אלבום בכורה

זרעיו החלו לנבוט בהודו, כשהכרתי את דינה. אהבה גדולה ומיוחדת.
היא האזינה לשיריי ונסכה בי ביטחון ומוטיבציה להקליטם. הרבה לפני הנסיעה היה לי ברור שאוציא אלבום בעתיד אבל לא ידעתי מתי.
בהודו הבנתי שאין טעם לחכות.  
רצה המקרה וננה, אמא של דינה, הכירה את דפנה ארמוני (ננה עזרה לי בעוד כל כך הרבה רבדים – יצירתית ואישית – שקצרה היריעה מלתאר). דפנה המליצה שאדבר עם מפיק בשם ראובן חיון.

הרבה מוזיקאים בעידן הנוכחי בוחרים שלא להוציא אלבום בטענה כי הקונספט הזה מיצה את עצמו ושסבלנותו של המאזין המודרני פוקעת במהירות.
שחרור סינגלים בודדים - זוהי המגמה הברורה אליה מכוונת תעשיית המוזיקה ורבים מתיישרים לפיה. למי יש רצון בימינו לשבת ולצלול אל תוך עולם מוזיקלי מורכב של אומן יחיד? מקשיבים כמה דקות ומגוללים לדבר הבא.
בעיניי, האלבומים הגדולים ביותר הם כמו ספרים. כל שיר הוא פרק. הרצועה הראשונה היא פרולוג והאחרונה היא אפילוג. יש חשיבות לסדר השירים. המוזיקאי מעונין שתעבור איתו איזשהו מסע רגשי, תהליך הדרגתי בו הוא חושף עוד ועוד מרחשי ליבו.
כך רציתי שהיצירה שלי תשמע. מעולם לא עלה בדעתי הרעיון לוותר על הקלטת אלבום.
איך שאני רואה את הדברים, אין בנמצא פורמט מתאים יותר בו אוכל להציג את עצמי לקהל המאזינים.

שקדנו על אלבום הבכורה במשך שבעה חודשים. תריסר שירים מקוריים, 53 דקות של רוק בעברית.
למען האמת, הגעתי לראובן מעט ספקן. שמעתי כל כך הרבה סיפורי אימים מאולפן ההקלטות; חוסר כימיה, אי הסכמה, התברברות אינסופית, פיזור עשרות אלפי שקלים לשווא, אכזבה צורבת.
ידעתי שלא אהיה מוכן להתפשר, לא כשזה נוגע ליצירה שלי. סחבתי איתי את החלום הזה יותר מעשור ולא הייתה לי שום כוונה להפקידו בידיים לא נכונות.
מהרגע הראשון, העבודה על האלבום הייתה נינוחה ונעימה. בשום רגע לא ערערתי על החלטתי לתת את המושכות לראובן. הבנאדם כל כך מקצועי ושולט בתחומו שלא היה לי ספק שאהיה מרוצה מהתוצר הסופי. הוא מעולם לא ניסה ל"כפות" את טעמו האישי על היצירה ותמיד היה קשוב. כל התהליך הרגיש נכון ומדויק;
שני שירים בחודש, בערך שש שעות עבודה על כל שיר. לא הרגשתי שצריך יותר מזה.

כל מי שהקליט אי פעם אלבום יודע שהאפשרויות לאיך שיר יכול להשמע הן אינסופיות ולכן הקלטות יכולות להמתח על גבי שנים.
על אף חששותיי לא פקפקתי בעיבודים הראשונים. מכיוון שגם כך צריך לבחור גירסא אחת - מדוע לבזבז זמן? אם אבחר עיבוד אחר סביר להניח שאצטער על כך שלא נשארתי עם העיבוד הראשוני, האינטואטיבי. אז מה הטעם?
בחרתי בשם "לגרש את הזאב", כותרת שטומנת בחובה רעיון בסיסי שהאלבום מתנהל לפיו. מהו אותו זאב שיש לגרשו?
בגדול – זהו העבר, או כל מטען אחר שכובל אותנו אליו, שלא מאפשר לנו להרפות ולהמשיך הלאה. הקולות, הזכרונות, השדים על הגדרות.
תוך קצת יותר מחצי שנה הכול היה מוכן, מא' עד ת'. מה עכשיו?

יצירה בימי קורונה

את הסגר הראשון העברתי במושב. מרחבים פתוחים, הרבה שקט והרבה זמן לחשוב.
אף אחד לא מכיר דרך אחת נכונה להוציא אלבום בימינו, בטח ובטח בתקופת סגר מתמשך שסופו לא נראה באופק. ההחלטה לשחררו בתקופת הסגר הראשון היתה רגעית. ידעתי שאם אתחיל להתחבט בדבר, אני עלול להגרר עם זה הרבה מאוד זמן. בלי יח"צ ובלי מחשבה יתרה, החלטתי על השיר "לגרש את הזאב" כסינגל. שבוע לאחר מכן האלבום עלה בכל הפלטפורמות. צעד פזיז? ייתכן מאוד. מצד שני – אני באמת לא יכול לדעת מה היה קורה אילו הייתי מתייעץ עם מיטב המוחות בתחום ומשלם אלפי שקלים ליחצ"ן שלא יכול היה להבטיח לי איזושהי חשיפה משמעותית.
האלבום חלחל (ועודנו מחלחל) לאט לאט. "רדיו זה רוק" הנפלא היה הראשון שהעניק לסינגל במה והשמיע אותו די הרבה. לאחר מכן הגיעו ביקורות מאוד מרגשות מצד אושיות מעולם המוזיקה כגון יקי הפשטיין, תימורה לסינגר ויואב קוטנר.
הרגשתי שדברים מתחילים לקרות.

פרידה, הופעות וקליפ

לצד השמחה מההכרה שהאלבום זכה לה, נאלצתי להתמודד גם עם פרידה כואבת שערערה וטלטלה את חיי. עזבתי את יפו, עזבתי את העבודה, האדמה רעדה תחתיי. כל זה קרה בתקופה בה גם ככה שום דבר לא יציב וברור. לאחר שבועיים של הלם חשבתי מהו הדבר היחיד שיכול להרים אותי מהקרשים.
לשמחתי הרבה, לפני מספר שנים נכנסה לחיי אישה נפלאה בשם נילי כספי-ליטבק. ערכנו לא מעט שיחות מעודדות ובאחת מהן העלתי את האפשרות של הופעה. שאלתי אותה אם תרצה ללוות אותי. נילי לא היססה ולאחר שתי חזרות קבענו הופעה במקום קסום בשם "סלון בן דוסא". זוהי הייתה הופעה קצרה - חמישה שירים, אקוסטית, קלרינט, מספר מצוצמם של קהל תומך (כמה שהיה ניתן במסגרת המגבלות). היה נהדר.
בד בבד, נילי הכירה לי עוד שתי נשים שמאוד עזרו והאירו את התקופה הלא פשוטה שעברתי.
הראשונה הייתה שירלי פוקס. שירלי היא צלמת סופר מוכשרת ויצירתית. יחד עם בן זוגה, נמרוד אייל, היא העניקה לי מתנה מרגשת בדמותו של קליפ לשיר "לקמט את הזמן".
נילי גם הכירה לי מוזיקאית צעירה ומאוד מוכשרת בשם אור קדישזון (תזכורו את השם). רציתי לקיים הופעת השקה רשמית לאלבום, הופעה באורך מלא. כמו במקרה של נילי, גם כאן הכימיה הייתה מיידית ולאחר זמן מה, חזרנו אל "סלון בן דוסא" למופע און ליין מלא.

החיים מזינים את היצירה והיצירה מזינה את החיים.
ההופעות והעבודה על הקליפ היוו עבורי מזור, משהו לקום בשבילו בבוקר, התרגשות מבורכת בתקופה חשוכה. נסיבות החיים גרמו לי לפעול, בראש ובראשונה כדי למלא חלל שנפער בתוכי. דברים שהיו עלולים להגרר חודשים התרחשו במהירות. אפשר להתווכח האם הכול נעשה בצורה הנכונה ביותר (כנראה שלא), אבל אני יודע שהנפש שלי הייתה זקוקה לנחמה. היא הגיעה הודות לאנשים טובים שמילאו את ימיי ביופי וחדוות יצירה, שגרמו לי לחשוב שהאלבום באמת ראוי ומיוחד, שיש לו מקום חשוב משלו בלבבות המאזינים.

עתיד

חמשת החודשים האחרונים - כמעט באופן פרדוקסלי - היו מהפוריים ביותר שידעתי בחיי מבחינה יצירתית. מפוסטים שיצא לי לקרוא, הבנתי שהתקופה הזאת השתיקה למרבית היוצרים את המוזות. זה היה אמור לקרות גם לי.
בתקופות רעות גם אני לא מצליח לכתוב. רק בדיעבד, כשהסערה שותקת, אני אוסף את השברים ומצליח לאחות אותם לכדי שיר או סיפור. השנה האחרונה הייתה יוצאת דופן במובן הזה. דווקא בעין הסערה הגיטרה קראה לי והצלחתי לתעד את נפשי בזמן אמת.
שירים מהחודשים האחרונים הצטברו והתווספו לעשרות שירים שלא מצאו עצמם באלבום הבכורה.
הלוואי שבקרוב עולם התרבות יקום לתחייה ואוכל לערוך הופעת השקה חשמלית מול קהל, כפי שהיה מתוכנן במקור.