עומר מושקוביץ - מסכמת שנה מוסיקלית אישית

                      צילום: צופית ברבי

בגדול אני לא בן אדם של סיכומים.
אני אף פעם לא זוכרת שנים.
אני תמיד צריכה להתאמץ חזק מאוד כדי לדעת מתי סיימתי תיכון, מתי סיימתי צבא, מתי נולד האחיין הראשון שלי.
אין לי שום תחושת זמן אף פעם ואני לא יודעת איפה הייתי ומה עשיתי ב2015. משום מה, את שנת 2017 אני זוכרת היטב (זאת גם הייתה השנה החולפת אז זה יותר קל). שנת יציאת האלבום שלי ''צעדי רדיפה'' בהפקתו הרגישה והמדויקת של תמיר גורדין.
אולי זה נשמע נרקסיסטי וברור שאני נרקסיסטית, בכל זאת, אני אמנית. בפעם הראשונה בחיי התמודדתי עם להוציא החוצה לעולם את השירים שלי.
התחלתי להופיע בגיל 20 עם השירים שלי אבל עדיין לא הייתי בטוחה שמוזיקה זאת הדרך שלי לפעול בעולם ובמידה מסוימת לקח לי הרבה זמן להחליט שאני מוציאה לעולם את החומרים שלי. משום מה להופיע תמיד נראה לי כמו דבר יותר טבעי בשבילי (על אף שזה פחד אלוהים תמיד) מאשר להוציא סינגל. כשאני מופיעה אני פוגשת את הקהל בעיניים.
אני מרגישה שיש לי שליטה על הקרבה שלי לקהל בזמן ההופעה. לשחרר סינגל לעומת זאת, היה הדבר המפחיד בעולם. זה מוקלט. זה בלתי הפיך. זה אי שם בחלל האינטרנט, הפייסבוק, היוטיוב ואין לי שום שליטה על מי שומע את זה.
הקלישאה של ''ילדתי ילד לעולם'' היא באמת נכונה. רק שהילד במקרה הזה גדל נורא מהר ויש לו כבר חיים משלו והוא רק נולד וכבר עוזב את הבית. אין לי שום דרך להגן עליו ואם אני במקרה אגן עליו או אגונן עליו, זה יהיה הדבר הכי פתטי ועלוב שאעשה בחיים. אני מיד אתפס כאמא היסטרית שלא יודעת לשחרר. אחרי הסינגל הראשון שהוצאתי בחיים ''קל להתאהב בי'' התמוטטתי לגמרי.

 האמת שהוא די הצליח. צבר 70 אלף צפיות בפייסבוק ונכנס לפליילסט של 88. אבל לא הצלחתי להתמודד עם זה. משהו בי לא הצליח להכיל.
לא את הטוב ולא את הרע. אני זוכרת שהוא הגיע לכל כך הרבה אנשים חדשים בפייסבוק עד שמישהי הגיבה שם תגובה בסגנון של: ''אני לא מבינה על מה כל ההתלהבות. זה משעמם''. לא הצלחתי לעצור את הדמעות כשקראתי את זה. זאת הייתה הפעם הראשונה שנתקלתי בתגובה לא טובה ברשת. יש שיגידו, ובצדק, שזה דבר טוב. כי ככל שיש יותר אנשים ששומעים את זה, ככה גדלות הדעות וכן, גם השליליות. אבל אני זוכרת שפשוט התרסקתי לחתיכות, נהייתי חולה עם שיעול וצינון והכל ואמרתי לעצמי זהו, את לא יכולה לעשות את זה. אבל אז רציתי להוציא סינגל שני ושלישי ואלבום וכו'. אז פשוט המשכתי. כיום זה עדיין קשה כל פעם מחדש לשתף בשירים חדשים. אבל קצת פחות. ואני ממשיכה לעשות את זה. סדיזם טהור! יש! אבל עכשיו באמת.

 שנת 2017 הייתה השנה שבה התמודדתי עם הפחדים הכי גדולים שלי. לפעמים ניצחתי אותם. לפעמים קצת הפסדתי. אבל תמיד בחרתי להתמודד איתם מאשר לא להתמודד.
כיום אני באמת יכולה להגיד שהסינגלים והאלבום שלי הגיע להרבה מאוד אוזניים. בפרספקטיבה של שנה, פתאום אני יכולה להגיד שעברה רק שנה מאז יציאתו של האלבום אבל הוא כבר קיבל הרבה מאוד אהבה. ההופעות מלאות ועוד ועוד אנשים חדשים מגיעים.
הלהקה שמלווה אותי הם אנשים מדהימים ומוזיקאים הכי מוכשרים שיש. בשנה הזאת שום דבר לא קרה באופן קיצוני או גרנדיוזי, הכל התקדם בצעדי תינוק. לפעמים היה נראה אפילו ששום דבר לא מתקדם. אבל אם באמת עוצרים לסכם רגע – שזה דבר שאני ממש לא רגילה לעשות.
השנה החולפת הייתה השנה הכי טובה למוזיקה שלי. ואפילו הכי טובה בכלל.
אני מרגישה שאני עומדת מאחורי השירים שלי. יש לי את הלהקה הטובה בעולם: שלי לוי, מיכאל מיטל, ליטל גרסטנר ותמיר עמאר. והם איתי ולפעמים זה לא נתפס וזאת תחושה מדהימה.

באוקטובר הקרוב אני מתחילה להקליט את האלבום השני שלי. אני מרגישה שהוא יהיה מאוד שונה מהאלבום הראשון. השירים בו יהיו הרבה יותר קצביים ויהיו בו פחות בלדות. כנראה שהציניות וההומור ישלטו יותר מאשר שירי האהבה.
אבל יש גם שירי אהבה כואבים.