איתי מזילו מסכם שנה מוסיקלית אישית

"מזילו, בא לך לכתוב סיכום שנה שלך לבלוג?"

מה הוא משוגע, ביטון? סיכום שנה שלי ל-2020? זו הייתה השנה הכי יבשה שהייתה לי. 

אין הופעות, לא יצאו סינגלים, לא…

בעצם, רגע.

נכון, זו אחת השנים ההזויות שעברו עליי (ועל כולנו) ובראש שלי לא קרה כלום או שום דבר ראוי לציון.

אבל האמת היא שעדיין קרה המון ויש אינספור רגעים לומר עליהם תודה.
2020 הייתה שנה שגרמה לנו להגיד תודה על דברים קטנים וגדולים בחיים שלנו. כאלו שלא מקבלים הכרה בדרך כלל במרוצת היום-יום, אבל אצלי אני תמיד מרגיש הודיה כשהמוזיקה שלי מחברת; 

מחברת בין אנשים, בינם לבין עצמם, ואליי.
וכך בעצם רציתי לחוות את 2020. בדיוק כך, ממקום של חיבורים חדשים ואנשים מרגשים.
זה כל מה שחיפשתי לחדש עבורי בשנה הזו.
האם זה אכן כך היה בסוף?

פרולוג

כמה ימים לפני סוף דצמבר 2019 ישבתי לכתוב פוסט-סוף שנה-התחלה חדשה בפייסבוק. 

מאחוריו תוכננו להן הופעות, סינגלים חדשים והמשך עבודה על האלבום השני, אבל גם קצת רציתי להוציא קיטור. אני לא נוטה לעשות את זה הרבה בפייסבוק, אז שמח שיש פה את הבלוג של ביטון לספק לי קרקע טובה. 

2020 הייתה צריכה להיות שנה שאני מנער מעצמי אבק שהצטבר, אחרי מנוחה מנטלית הכרחית שלקחתי בשנתיים שקדמו לה. נערמו להם קשיים לא צפויים בחיים שלי, אחד אחר השני, בלי הודעה מוקדמת וסחטו ממני הרבה מאד כוחות, ובפרט את האנרגיה הדרושה לדחוף את עצמי קדימה לעבר מקומות לא בהכרח נודעים.

זה לא שהכל היה קשה והיו הרבה דברים (המון, בעצם) להגיד עליהם תודה. זה פשוט שאת היצירה המקורית ואת הדחיפה קדימה לאן שזה לא יהיה, שמתי בצד. הבחירה למה הייתה לי ברורה, גם אם היא עדיין צבטה לי. היו כבר סינגלים מוכנים שמחכים לצאת תקופה ארוכה (מדי) ואפילו היה ניסיון לחזור לאולפן ולהמשיך את האלבום השני כבר מזמן.

אבל לא הייתה לי באמת ברירה.

היו לי כמה דברים יותר חשובים להתמקד בהם. תהליכים פנימיים שבלעדיהם להוציא מוזיקה חדשה לאוויר העולם תהייה משימה ריקה מתוכן במקרה הטוב ומשימת התאבדות במקרה הרע (צורת ביטוי בלבד, אל דאגה).

אחרי כמה שינויים ואירועים שקרו ב-2019, פשוט החלטתי שהגיע הזמן להתניע מחדש.

אבל באמת מחדש.

להשקיע בפרויקטים ורעיונות שיתנו לי פוש מהמקום הנכון, מהרצון להתמסר למשהו שאוהבים ולחפש אנשים שרוצים להתמסר יחד איתי ולהצטרף לדרך הזו.

ואז, עם האוכל, כך האמנתי שגם יבוא התיאבון ואף יהיה קשה לשבוע.

רעיון ישן שקם לחיים

השתתפתי בעבר בהרבה ערבי מחווה לאמנים גדולים (ניק דרייק, דמיאן רייס, לו ריד, בוב דילן ועוד), ותמיד כיף היה לבוא ולבצע שיר אהוב בחברת אמנים נוספים ומכובדים.

אבל מעולם לא הרמתי אחד כזה בעצמי, ותמיד רציתי להצדיע להשפעות הכי גדולות שלי.

אפשר לשמוע כמה קאברים ברשת וגם בהופעות שלי אני תמיד משלב.

אז השנה החלטתי לקחת את הקונספט הזה ולדייק אותו קצת:

כיוונתי לעשות ערבי מחווה אקוסטיים ללהקות והאמנים שהכי השפיעו עליי; 

לאנשים ולשירים שבזכותם מצאתי משמעות וגרמו לי לעשות מוזיקה בחיים האלה;

לנגן מכל הלב שירים משמעותיים עבורי, גם אם הם לא שלי, ועבור אנשים שישמחו לבוא ולהתרפק על המשמעות של המוזיקה הזו; גם עבורם וגם עבור האמנים המופיעים, ובכך ליצור חיבורים חדשים שלא תלויים בדבר - אלא במוזיקה עצמה.

אם יש משהו שיניע אותי קדימה, זו אהבה מהסוג הזה בדיוק.

בנוסף, חיפשתי ליצור שיתופי פעולה עם אמנים שתמיד סיקרן אותי לנגן ולהופיע איתם ולא הייתה הזדמנות, לצד אמנים שהם כבר מזמן חברים טובים ושותפים קבועים לבמה.

חלקם התרגשו והצטרפו וחלקם נמנעו או שפחות התחברו לרעיון.

מבחינתי ההתפלגות הזו הייתה מעולה, כי רציתי רק את מי שבוחר להגיע לערב הזה ולהזדמנות הזו עם כל הלב והנשמה שלו. כאילו זו הופעה מקורית לכל דבר. לדייק את המהות.

שמחתי לגלות שלפחות ברוב רובם של המקרים קלעתי בול.
כלומר, בחצי ההזדמנות שעוד התאפשר לי בכלל לעשות משהו בלי ריחוק חברתי בשנה הזו.

ינואר, וכל מה שבא אחריו 

ראשונים בתור היו רדיוהד, וזה היה אחד הערבים הכי מרוממי רוח שיצא לי להפיק - בטוח נכנס לעשרת הגדולים, בין כל ההופעות המקוריות. לבונטין היה גדוש באנשים שבאו לחלוק את האהדה והחיבור הרגשי החזק ללהקה הזו, וכל המופיעים שהצטרפו אליי הרגישו שהערב עשה הרבה כבוד גם למוזיקה שלהם וגם לקהל שהגיע לשמוע. כל מה שקיוויתי שיקרה בערב הזה אכן קרה. התגובות חיממו את הלב, נוצרו חיבורים חדשים והתיאבון נפתח. עוד לפני הערב עצמו גם התארחתי אצל ברק מאיר בספיישל שעשינו ב"רדיו זה-רוק" (על התחנה אכתוב פה בהמשך ובהרחבה משמעותית) וגם שם בתכנית היה קסם מיוחד, מתאבן קטן לכל הערב הגדול שהגיע אחריו. אני אסיר תודה על כל מי שלקח חלק ביוזמה הזו ובערב הזה (אתם יודעים מי אתם).

לבונטין כבר הפצירו בי להתניע את הערב הבא ברשימה, אבל העדפתי לחכות למרץ, לרווח את ההופעות אחת מהשנייה קצת. אז קבענו תאריך, והבאים בתור היו REM.

ואז הזקנה התפצלה לשתיים ושנת 2020 באמת התחילה, לצערנו.

נתנו לימונים? נעשה לימונדה

אני מודה שחיכיתי קצת יותר מאחרים, אבל אז החל מבול הביטולים והדחיות של כל ההופעות בסביבה והבנתי שזה הזמן לדחות גם, ולקוות לטוב. באמת שנשארתי אופטימי. לאורך הסגר הראשון והתחושות הקשות שהחלו מלוות אותנו, אני רק חיכיתי בשקט לחדשות טובות - ולהזדמנות הראשונה להעלות את המחווה הבאה. אבל בינתיים? בינתיים מוזיקאים מופיעים מהסלון, עושים סטרימינג מבית-היוצר בנמל, כולם חווים מוזיקה ונושמים מוזיקה עדיין וזה מרגיש כמו הדבר הכי נחוץ כרגע. אז החלטתי לנסות את העניין בעצמי; 

השידור הראשון היה כמעט ניסיוני לגמרי, עם כמה רעיונות שהיו לי מראש. זה בעיקר נתן לי משהו חיובי וקרוב ללב להתעסק איתו בתוך ים הריחוק ומגבלת 100 המטר והשקט הרועש ברחובות.

מצאתי את עצמי מתכונן הרבה אבל גם נהנה מהחופש של להשמיע ולנגן כל מה שמתחשק, הרשיתי לעצמי לנבור בנוסטלגיה וניצלתי את ההזדמנות גם להראות קטעי וידאו היסטוריים (והיסטרים).

התגובות אחרי השידור והמחשבה של להרים עוד אחד כזה בשבוע שאחרי התחילו לרגש אותי כמו כל הופעה אמיתית בעולם החיצוני וחסר-ההנחיות הממשלתיות. וכך נולדה לה סדרת הופעות - כל שישי בשעה 22:00, עם קהל כמעט קבוע שהצטרף וצפה בכל השידור; עם בקשות לשירים ששמחתי לבצע; עם כמה מטבעות לשון חדשים ("דוקוזילו") ועם מדורת שבט קטנה שנוצרה לה והרגישה לי כמו נחמה גדולה בתוך כל אי-הודאות.

במידה מסוימת, בעצם נולד פרויקט מתוך התקופה הקשה, שהמשמעות שלו היוותה את אותה המשמעות שגם ככה חיפשתי מלכתחילה עבור השנה הזו. אפילו היה שידור יום הולדת חגיגי אחד (כי את התאריך המקורי נאלצתי לבלות בבית, בדיוק ביום השואה + מגבלות תנועה), שידור שלא הייתי בו בכלל לבד וזה הכל בזכות מי שצפה, הגיב בהתרגשות בלייב ושיתף את השידור. 

לכל אחד ואחת מכם אני אסיר תודה על חלקכם בפיזור העננה האפורה שאפפה אותנו בחודשים ההם.

לאט לאט התחילו לזרום חדשות יותר טובות והקלות וכל החושים האופטימיים שלי זינקו לפעולה;

חיכיתי לסימן מלבונטין, ולבסוף הוא הגיע.

ולרגע וחצי, נשמנו לרווחה מאחורי המסכה

עם הפתיחה המחודשת של רוב עולם התרבות, מיד קבעתי את התאריך המחודש. מי ידע שזה יהיה עוד מוקדם לחגוג ככה. אולי הריאליסטים מבינינו…

ובכל זאת, המחווה ל-REM שהייתה מתוארכת למרץ סוף סוף התקיימה ביולי. האולם לא היה מלא כמו בתחילת השנה, בימים נורמטיביים, אבל היה משהו מיוחד יותר בערב הזה;

אחרי שמנעו מאיתנו להופיע, אחרי שהקהל היה צמא להופעות חיות, אחרי שהיינו מרוחקים ומבולבלים - פתאום יש ריח של חזרה לשגרה והדרך הכי נכונה לחגוג את המאורע זה עם מוזיקה חיה.

הייתי גאה להרים את הערב למרות כל האווירה המתוחה, למרות שהקהל היה מחויב במסכות (עוד סיבה לכך שההופעה הזו תיחקק בזיכרון לשנים הבאות, אצלי ובתקווה גם אצל אחרים) ולמרות שגם אנחנו, האמנים, רצינו לגלות אחריות ולא ליצור התקהלות מיותרת.

במיוחד אבל הייתי גאה כי לא ויתרתי ומי שהגיע להנות מהערב לא ויתר; החיים ממשיכים ואנחנו חזקים יותר ביחד. רק להמשיך לשמור אחד על השני.

לא הרבה זמן אחרי ההופעה שוב נאלצנו להתרחק ולהרחיק ועולם התרבות בעצם עד עכשיו עוד מחכה לחזור לאיתנו. אבל לפחות יש לי את הזכרון הזה וזכיתי להיות בין היחידים שעוד הצליח להעלות הופעה וחיוך על פני אנשים בזמן המועט שעוד איפשרו לנו.

כשהסגר השני הגיע, כבר יצא לי הרבה מאד אוויר מהמפרשים, כך שפשוט חיכיתי שוב שיעבור. משהו באופטימיות שאחזתי בה לאורך הסגר הראשון, האופטימיות שחשבתי שהשתלמה לי עם פתיחת ההופעות, קיבלה סטירה קצת יותר מצלצלת והתחלתי כמעט באופן לא מודע להפסיק לתכנן תכניות גדולות לשנה זו. המוטיבציה הכללית צנחה ונהיה קשה לדמיין או לחלום מה אפשר לעשות בכל זאת בתקופה הזו.

אם כבר לבד, אז שיהיה ביחד
כשהחגים היו בעיצומם הרגשתי שיש דאון כללי מסביבי ושזה לא רק הנחית אותי למטה.

אז אחרי מחשבה זריזה, החזרתי את הלייב פייסבוק מסלון הבית שלי, וכצפוי - התרוממות רוח.

גם כי התמקדתי בדבר שאני יודע לעשות הכי טוב וגם כי התגובות לשידורים הוכיחו לי שאין מה לחשוב פעמיים - אנשים רוצים מוזיקה חיה, לאורך כל התקופה הזו, כמה שיותר. ואם אי אפשר להפגש בין קופות כניסה, אורות במה ומגברי גיטרות - לפחות נתפוס אחד את השני במסך המחשב.

לא מעט מהצופים הקבועים והמגיבים בפייסבוק-לייב שעשיתי הגיעו מתחנת "זה-רוק";
חיכיתי עד לפסקה הזו כדי לכתוב עוד כמה מילים על האנשים האלה, שסובבים את התחנה והקהילה הכי מחבקת ומרגשת שהכרתי כבר הרבה מאד שנים - על כל שדרניה ומאזיניה.

מעבר לעובדה שאני אוהב את התחנה הזו במהותה ואת השדרנים עצמם, בשנה הזו (השלישית כבר להקמתה) גם התחלתי להכיר את קבוצת המאזינים שלה, וממש מקרוב. קבוצה של אנשים שמוזיקה ופירגון למוזיקה וכבוד לטעם מוזיקלי שונה משלהם (כל עוד זה נופל בגזרת הרוק) חקוקים להם בנשמה ובלב, וזה בדיוק האנשים שאני הכי מוקיר בחיים שלי. בקריירה המוזיקלית שלי יצא לי להכיר מספר קבוצות מאזינים ומעריצים, רובם בנויות ממוזיקאים מקומיים שמחזקים ומלווים אחד את השני במסע (כמו למשל הגרעין שנוצר בצוזאמן, שכרגע נסגר בעקבות הקורונה והוא חסר לנו לאין שיעור). אבל הקסם המיוחד של מקימי התחנה והאנשים שהם מיגנטו אליה הוא משהו אחר ונדיר ואני מנצל את הבמה הזו פה כדי לכתוב שוב עד כמה הם חשובים לי - כי זה לא רק שבשנה הזו התחנה הזו התעלתה על עצמה והרימה אותי בנקודות קשות, הם ממש מלווים אותי מיום הקמתם. דרך השמעות ופירגון לאלבום שיצא כבר לפני 6 שנים (!) ועד לאירוחים וספיישלים שעשיתי שם. בלי צל של ספק, אחת מנקודות האור הכי בוהקות בחיים שלי בשנים האחרונות, שהרימה אותי שוב ושוב בלי שידעו אפילו - ואני מודה על זה, ותמיד אודה על זה לא משנה מה.

אז אחרי עוד כמה שידורים מרגשים בפייסבוק, עצרתי את הפרויקט כדי להתמקד ולהתרכז במשהו אחר, שבהחלט מחכה יותר מדי זמן - הוצאת הסינגלים הבאים מההוצאה הבאה.

ועכשיו, מה? מה עכשיו?

אני נפרד מ-2020 ואומר לה תודה בכל זאת, מסיבה אחת בלבד; 

היא הזכירה לי שאפשר וצריך לקחת את התכניות הגדולות שלך בערבון מוגבל. לא בקטע הרע של זה, אבל מתוך המחשבה שעדיף להיות גמישים ופתוחים, ובתוך ים התוכניות והלחצים; בתוך כל הרעשים מבחוץ מאנשי מקצוע וקולגות לעשות-לעשות-לעשות/לדעת הכל מהכל/להיות מולטי-טאסקרים/לשחק יפה את משחק התוכן הבלתי-פוסק - יש לנו חובה כלפי עצמנו לעצור ולהבין מי אנחנו ומה אנחנו רוצים,

פשוט לעצור ולהרגיש. לא רק מוזיקאים. גם כל איש ואשת מקצוע באשר הוא. היו פה כמה חודשים שניתנו לנו במתנה לעשות את זה, אמנם לצערנו עם אווירת נכאים וחשש מהלא-נודע בדמות הקורונה, אבל עדיין - יש כאלו שהבינו שזו קריאת השכמה. אם לא גלובלית, אז בטוח שעצמית. 

ואם עדיין לא מצאתם תשובה, גם לא ב-2020, זה בסדר גמור - החיפוש נמשך, הוא כל הזמן קורה.

אני כבר לא חושב על החודשים שהיו ו"התבזבזו" להם בלי עוד הופעה, אלא אני מחזיר לעצמי את האופטימיות שתכף חוזרים לעניינים ומשם אני שואב את הדלק לתוך הטנק. כי בשנה הקרובה יש הרבה שירים חדשים בקנה, כאלו שמחכים הרבה זמן לצאת וכאלו שמתהווים להם עם כל יום שעובר.

ומאיתי מזילו אחד לאיתי מזילו אחר, רק אגיד:
איפה הייתי בלי המוזיקה בחיים שלי? זו כל האמת שלי, לבל אשכח את זה.

אז בינתיים, הנה קישורים להאזנה וצפייה מכמה מהדברים הטובים שכן קרו לי השנה:

פלייליסט ביצועים מהמחווה לרדיוהד
https://www.facebook.com/watch/204910836193954/491605484888921/

פלייליסט ביצועים מהמחווה ל-REM
https://www.facebook.com/watch/204910836193954/952356635258386/

הביצוע הראשון מתוך הפינה "קאבר אחד בשבוע" של דני גלבוע;
אחרי גיוס הדסטארט מוצלח בפברואר-מרץ, הפינה המופלאה של דני הופכת לאלבום כפול בקרוב.
זה היה הביצוע הראשון בפינה, אי אז ב-2018 (ומאז גם היה אחד נוסף)
https://www.facebook.com/Mazilo7/posts/10155297285532175

לימונים, כבר אמרנו?
וידאו ספונטני שקדם לכל ההופעות בפייסבוק:
https://www.facebook.com/690087174/videos/10156786677817175/

ספיישל רדיוהד שהגשתי יחד עם ברק מאיר ברדיו זה-רוק
https://tinyurl.com/RadioheadZeRock

ספיישל REM שהגשתי יחד עם ברק מאיר ברדיו זה-רוק (מומלץ)
https://tinyurl.com/REMZeRock

ולסיום, האלבום שלי מ-2014 שקיבל עדנה מחודשת, דווקא ב-2020;
תודה לכל מי שהכניס אותו לביתו השנה (מוזמנים להוסיף אותו בספוטיפיי או לרכוש בבנדקמפ)
https://open.spotify.com/album/52m3wuYBbxRy3tTmLQik20

ברינג איט און, 2021.
נתראה בשנה הבאה
מזילו