התבקשתי לסכם את השנה המוזיקלית שלי, אבל 2020 הייתה כ"כ הזויה, דחוסה ואינטנסיבית, שאני לא יודע איך בכלל לגשת לזה. אז ברשותכם, אחזור טיפה אחורה ואתחיל בלספר קצת על האלבום האפוקליפטי שתכננתי להוציא בשנה רגילה לחלוטין, רק ש... נו, הנסיבות….
בשנת 2010, גרתי בדירה שכורה בר"ג, עם קרן, ששנה לאחר מכן תהיה אשתי. שנינו לא הרווחנו יותר מידי ולא היה ברור לאן החיים שלנו הולכים. התחילו לדבר אז על עליית מחירי הדיור וכבר קראו לזה משבר, זה היה קצת לפני המחאות הגדולות שיתחילו חודשים ספורים לאחר מכן.
בבקרים עבדתי בבית קפה ליד בית המשפט בת"א ובימים של חזרות, הייתי מסיים משמרת, מרים גיטרה ונוסע לקריות, שם הייתי מנגן עד חצות עם הלהקה הקודמת שלי. אח"כ ארי, המתופף, היה מקפיץ אותי לתחנת לב המפרץ או קריית מוצקין, תלוי מתי הייתה רכבת חזרה לת"א.
היה קשה מאוד להישאר ער כל הנסיעה (לא פעם התעוררתי בנתב"ג), לכן ניסיתי כל הזמן להעסיק את עצמי בהאזנה למוזיקה או כתיבה במחברות שלקחתי איתי.
באיזשהו מקום, האלבום הזה התחיל כבר אז, באחת הרכבות, עם "אחד אחרון", שפותח את האלבום.
נריץ שנתיים קדימה ל-2012.
מחאות השנה הקודמת התאדו כלא היו.
ספרינגסטין שואג "We take care of our own" ובארץ אביב גדג' זועק ש-"זה לא מקום לחלשים".
הבנתי שאם לא נדאג לעצמנו, אף אחד לא יעשה את זה.
2014, הסתיימה סוף סוף העבודה על האלבום הקודם, שנמרחה ע"פ 10 שנים. זה היה אלבום רוק קונספטי, שהתבסס על שירים שכתבתי בגיל 17-18, במהלך תקופה קשה, אבל כשהוא היה מוכן, כבר הייתי במקום אחר לגמרי מהרבה בחינות, אז החלטתי לא לקדם אותו ופה זה נגמר.
כבר הייתה לי עבודה יציבה יותר ובמקביל, גם נולד לנו ילד ראשון והיינו צריכים לפנות חדר בבית.
פירקתי את האולפן הקטן שהיה לי בחדר, הכנסתי הכל לארונות והשארתי רק גיטרה אקוסטית על מעמד בפינה.
לא ידעתי אם בכלל אחזור ברצינות לכל העניין הזה של מוזיקה והקלטות, אבל לא רציתי שכל השנים של עיסוק במוזיקה יסתכמו בערימת סקיצות ואלבום אחד סודי שלא הרגשתי בנוח להשמיע לאנשים.
החלטתי לתת לזה עוד ניסיון, רק עוד אחד ולישון.
מבחינה מוזיקלית, ידעתי שאני רוצה לפנות לקהל רחב יותר ופחות נישתי (במיוחד לאור האלבום הקודם). כבר פחות עניין אותי לעשות "מוזיקה למוזיקאים" וקצת התגעגעתי לשירי רוק מלודיים וקליטים. הרגשתי גם צורך לאפס מערכות ולחזור לבסיס. היה לי מאוד חשוב שהשירים "יעבדו" גם ברמה הכי נקיה שלהם ורציתי להתעכב יותר על המילים והלחן, לבד עם גיטרה, בלי לקפוץ שלבים ובלי הסחות הדעת וה-"הנחות" שאולפן יכול לספק. קודם שיהיה שיר שאני שלם איתו ועומד מאחוריו, אח"כ כבר תגיע ההפקה כדי לשרת ולהעשיר, אבל לא כפיצוי או על חשבון.
אבל לפני הכל, הייתי צריך להיזכר איך בכלל כותבים שירים ולהבין מה אני רוצה לומר. הרגשתי קצת כמו ילד שמנסה ללמוד ללכת, כשבמקביל הראש מתפוצץ ממחשבות מבולגנות שהצטברו עם השנים. ברקע מבצע צוק איתן ורשתות חברתיות שמתחילות לטפח שיח שנאה, מפלג ומסית, שהפך לשגרה בשנים האחרונות.
בשלב יחסית מוקדם, מצאתי את עצמי עם גרסאות ראשונות של טקסטים ל-6 שירים שלבסוף נכנסו לאלבום, ביניהם גם השיר שיהפוך בהמשך להכי מושמע מתוכו וזה שיזניק אותו קדימה - "ימים חמים".
עברו כמה שנים, המשכתי לכתוב וכבר היו לי 10-12 סקיצות די מגובשות. בשלב מסוים ניסיתי להקים שוב להקה, אבל מהר מאוד הבנתי שזה רק הולך לעכב אותי בדרך למשהו מוקלט שאפשר לשחרר.
היה לי ברור שאם אני רוצה שיקרה עם זה משהו, אז כדאי להתחיל לתת גז. החלטתי שהפעם אני לא מסתבך עם קונספטים ופשוט מוציא שירים כסינגלים בשיטת מה-שמוכן-שיצא.
התחלתי להקליט לבד בבית את הסינגל הראשון, "תקליטים ועוגיות".
תכנתתי תופים, הקלטתי גיטרות, בס ושירה והשיר היה כמעט גמור, אבל זה לא הרגיש לי מספיק "רוק", אז שלחתי את זה למתופף יותם חרודי, ביקשתי שיחליף את התופים המתוכנתים בתופים אמיתיים והזמנתי את ארנון שרון שינגן קלידים. אהבתי את התוצאה וכבר בער לי לשחרר משהו, אז מיקססתי את זה לבד ושחררתי באימפולסיביות במאי 2019, תחת שם הבמה "פיני כהן והנסיבות" (להקה שחשבתי להקים בהמשך, כשארצה להופיע עם זה).
לא קרה עם זה יותר מידי, אבל אז הגיעה נקודת המפנה:
"אני לא קונה את זה", היא אמרה, "אתה טיפוס של פרוייקטים, לא שיר פה שיר שם. אתה צריך קונספט וגם אתה יודע את זה". היא צדקה כמובן.
באותו ערב, פרשתי על השולחן את כל הטקסטים של השירים וניסיתי למצוא איזשהו מכנה משותף או דרך כלשהי לקשר ביניהם. לאט לאט התחלתי לראות קו שעובר דרך כל השירים וכאילו תופר אותם לסיפור אחד שלם, שהוא לא רק שלי ושהוא מעבר לאסופת שירים. הבנתי שגם אם לא כיוונתי לשם, בעצם כתבתי לאורך כמעט כל העשור את מה שראיתי בחוץ ואת היום יום שלי ושל קרן, אשתי,
מילניאלס שהתבגרו אל תוך מציאות חדשה ועולם שהשתנה להם באמצע. הרגשתי שיש לי פה הזדמנות חשובה להשמיע קול שלא מושמע מספיק לדעתי ולספר על הדברים מהזווית שלנו, שפחות מראים בטלוויזיה ופחות מתיישבת עם הסטריאוטיפים המקובלים על הילדים המפונקים והבזבזנים שגרים אצל ההורים ולא סגורים על עצמם.
כדי לא לבזבז את ההתלהבות שלי מהעניין, העליתי עוד הילוך, שלחתי ליותם את שאר השירים להקלטת תופים ושכרתי עוד כמה נגני/ות אולפן, מהמוכשרים/ות שבנמצא (יהוא ירון על הבס, מאיה בלזיצמן על הצ'לו וארנון שרון בפסנתר וקלידים).
אני, במקביל, הקלטתי ערימות של גיטרות ושרפתי את הגרון בהקלטות שירה.
תוך פחות מחצי שנה, קצת לפני 2020, כבר הייתי עם כל ההקלטות ביד והתחלתי למקסס את שיר הנושא ולהתחיל לדבר ברשת על הסינגל שאני עומד לשחרר בפברואר מתוך האלבום החדש.
סיסמת הקמפיין אגב, הייתה "תיכף יחליטו את מי כדאי להאשים", על רקע תמונה אפוקלפטית של עיר הרוסה ורחובות ריקים. פברואר הגיע, הסינגל יצא וממש קצת אח"כ… הרחובות באמת היו ריקים.
הרגשתי שהכל נהרס ולא ידעתי מה אני הולך לעשות עם האלבום.
הסגר הראשון התחיל, וכבר לא יכולתי למקסס מהבית, שנהיה פתאום עמוס ורועש (בכל זאת, שני ילדים בדירה שכורה בר"ג…). שלחתי את השירים למיקס ומאסטרינג באולפן חיצוני (ופה המקום להודות גם לקובי פרחי, יונתן ברק, יאיר טרגנו ונטלי אלון מאולפני מצלול).
בסופו של דבר החלטתי שאין טעם לדחות את הוצאת האלבום וקבעתי תאריך שחרור לאלבום המלא, 7/72020, בתקווה שעד אז נחזור לסוג של שגרה. החלטתי גם שעד יציאת האלבום, אשחרר את כל שירי האלבום כסינגלים, שבוע אחר שבוע.
חשבתי שאין לי מה להפסיד וזה היה קצת כמו לירות לכל הכיוונים בתקווה שמשהו יפגע ואולי יהיה מי שיחכה לאלבום כשהוא יצא. לא היו לי ציפיות בשמיים ובעיקר קיוויתי שהאווירה האפוקליפטית שמלווה את האלבום (כסוג של מטאפורה לעולם הישן שנחרב) לא תיתפס כניסיון לרכב על "רוח התקופה", כי חששתי שזה ישטח את האמירה. היום כבר למדתי להשלים עם זה. אחרי הכל, יש באמת המון דמיון, דמיון מטריד אפילו, ואם הייתי מספר שזה נכתב השנה, זה היה נשמע אמין באותה מידה. יש הרבה שירים שאפשר לקשר לדברים שונים, לתת פרשנויות אחרות ובסוף ממילא כל אחד/ת מתחבר/ת מהמקום שלו/ה, אז הפסקתי להילחם בזה.
לשמחתי הרבה, כל שירי האלבום זכו להשמעות (לא מובן מאליו), שניים מהם אף נכנסו לרשימת 30 שירי השנה במצעד של רדיו זה רוק (שממש "אימץ" ודחף אותי השנה) והאלבום עצמו זכה לביקורות אוהדות ואהבה שאני עדיין לומד לעכל. גיליתי שיש פה קהילת רוק גדולה ומדהימה וכמה א/נשים שממש חשוב להם/ן שהיא תישאר כזו.
איפשהו לקראת ספטמבר, כבר הבנתי שהופעות לא יהיו בקרוב ושאני כבר פועל יותר משנה תחת השם "פיני כהן והנסיבות", כאשר בפועל להקת "הנסיבות" לא קיימת, לכן החלטתי להסתפק בשם "פיני כהן" ולחסוך מעצמי ומאנשי התעשייה שמציגים אותי, סיבוכים מיותרים.
לצערנו, גם עכשיו כש-2020 מתקרבת לסיומה, עדיין לא ניתן להופיע כמו שצריך ולמעשה אף-פעם לא הופעתי עם שירי האלבום, למעט פה ושם לייבים אקוסטיים בפייסבוק.
אני מאוד מקווה שבקרוב נחזור לשגרה נורמלית, שתאפשר לעולם התרבות לחזור לחיים ושתאפשר לי לתת לאלבום הזה את ההשקה לה הוא ראוי.
ממש לאחרונה, 4 חודשים אחרי צאת האלבום, הוצאתי קליפ ראשון לשיר הנושא.
היה לי חשוב, שאם כבר נכנסים לאתגר המורכב הזה של צילום קליפ, אז שזה יהיה משהו שיתמוך במילים, ובתקווה יעזור לי לחדד את האמירה שעומדת מאחורי השיר והאלבום בכלל.
בערב ההוא, כשהשירים התגבשו לקונספט והגיע הזמן לתת לזה שם, חשבתי שיש משפט אחד, שמופיע פעם אחת, בשיר אחד ויכול לסכם הכל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה