מוריה אור - MARBL מסכמת שנה מוסיקלית אישית

 

לא מזמן, קיבלתי הודעה מיובל, שביקש ממני לסכם את השנה לבלוג שלו.
אני כותבת מאז שאני זוכרת את עצמי, מוצאת את המילים בלי לחפש הרבה, אבל כשניגשתי לכתוב - משהו באצבעות שתק, כמו עדיין מעבד את השנה הזו, מוקדם מדי לסכם אותה.
אז התחלתי להזיז את קצות האצבעות, כמו בסיום של מדיטציית בוקר, להזרים דרכן אנרגיה, להזרים דרכן את מה שחשוב.
אולי היה מתבקש יותר לכתוב כמה ש-2020 הייתה פחות סימטרית ועגולה מהאופן בו היא נכתבת. על הגלים, הסחף שנשאו אל החוף, וגם כל מה שלקחו ממנו אל המעמקים.
מי שמכיר אותי מעבר לשירים, יספר שאני לא נחה לרגע, (גם כשאני נחה). המיטה מסודרת והמחשבות מבולגנות. תמיד יש עוד משהו לעשות, ללמוד, תמיד אפשר להספיק, ואולי אפילו צריך.
 

לפני שמופיע צונאמי, קו החוף נסוג אחורנית, וכמוהו - גם זה שלי. דיברתי בשקט עם עצמי, דיברתי בקול עם “שותפיי לחוף”, צעקתי בלי מילים שמשהו צריך להשתנות. לא היה לי אומץ. כמה שזה מפחיד.
ואז הוא הגיע, וכל התמרורים ובהם דרכי המילוט המפוזרים בדרכי העיר, כל ההיגיון הישר שאני מכירה היטב, וכל תחושת הפסאודו-שליטה במה שקורה אצלי - צללו במים מלוחים. לא היה לי אוויר, שרפו לי העיניים, ולא מצאתי סלע להיאחז בו.
כל המפלצות ביקרו אותי בלילה, ונשארו לשתות איתי קפה בבוקר שאחרי.
לא תיארתי לעצמי שבנקודה לא מאד רחוקה בזמן, אבחר דווקא לספר על המתנות שקיבלתי, על איך שהחיים שלי קיבלו תפנית כזו, שאחבק עוד הרבה אחרי שהחול יתייבש חזרה.
תוך כדי ריצה, האינרציה לא מאפשרת לעצור בבת אחת ולהתבונן, להתבונן מהחלון, להתבונן ממנו חזרה אליי, לנשום, להגיד תודה על כל מה שיש, ולפנות מקום בראש ובלב למה שאני רוצה שיהיה.

מצאתי בית, שהוא הרבה יותר מארבעה קירות וגג, אלא כזה שעוטף את כל השקעים והבליטות שלי, ושומר על כל האוצרות שלי בטמפורטורה חמימה של שמש לפנות ערב.
בבית החדש מצאתי מקום לכתוב את שירים חדשים שייארזו יפה באלבום שעתיד לצאת ב-2021, יצרתי יחד עם תומר לוי קליפים שילוו אותם, שיתוף פעולה כיף ומלא אהבה עם Moonshine הוליד שיר בזק שיצא ב”הפתעה”, וכל העשייה הפכה ספונטנית, ונכונה, כמו שצריכים להרגיש כשיוצרים, כשנחשפים, כשמתפשטים רגשית. בלי לשים לב לימדתי את עצמי מה חשוב באמת, מי חשוב באמת, מה מכוון אותי, וכמה שחשוב לי להתרגש ולמצוא קסם בדברים שאפשר בקלות לחלוף על פניהם ולפספס אותם לטובת הודעת וואטסאפ או עוד לייק באינסטגרם. 

אני מרגישה שקיבלתי מתנה גדולה, הצורך לפסל מילים ולצבוע אותן במנגינות, כשאני עטופה באהבה של אלה שאני אוהבת, וזו המשמעות האמיתית בשבילי.

יש לי תחושה שדברים טובים מחכים מבעד לוילון של 2021, ויודעים מה? לפעמים זה גם בסדר לא לדעת, ולהתמסר לכל הפנים של מה שיכול להיות. פעם פחדתי מזה, היום - ברור לי שהרגע הזה הוא הדבר הכי אמיתי וחי שיש לנו.

שתהיה שנה מלאה ברגעים כאלה, בבריאות, ביצירתיות, באהבה, בחיבוקים.