מיה יוהנה מסכמת שנה מוסיקלית

צילום :ינאי מנחם

סוף שנה.
איך זה עובר כל כך מהר כל פעם?
אני מריצה בראש את כל הדברים שעשיתי השנה...שנה שהייתה ללא ספק השנה הכי משמעותית שלי כזמרת יוצרת. עברתי כל כך הרבה חוויות חדשות וראשונות השנה - היו לי הרבה רגעים מעוררי השראה וגם לא מעט רגעים מאתגרים.
איזה כיף שיש לי הזדמנות להסתכל אחורה ולהבין איזו דרך עברתי בשנה האחרונה ולהעריך כל אבן שבנתה אותה.
את 2014 פתחתי בהקלטות של אלבום הבכורה שלי, אחרי עבודה של כשנה וחצי עם Sun Tailor (ארנון נאור) שהפיק ועיבד את השירים שכתבתי, ואחרי הופעות בהרכב חלקי ומלא עם קבוצה של נגנים מדהימים:
סאן טיילור - אקוסטיות
מאור ויזל - חשמלית
ניצן אייזנברג- בס
ואיסר טננבאום - תופים


בינואר נכנסנו כולנו לכמה ימים באולפני העוגן והקלטנו את השירים בלייב.
ההקלטה בלייב היתה פנטזיה שהיתה לי לאורך כל העבודה לקראת האלבום, מתוך חוויות רבות שעברתי כזמרת בפרוייקטים רבים. יש כל כך הרבה מודלים להקליט שירים והיה לי ברור שהאלבום הזה צריך להיות מוקלט בלייב כדי לשמר את האנרגיה והקסם החד פעמיים שעולים מתוך הנגינה יחד.

המשכנו את ההקלטות במרץ ובמאי - כל פעם כמה ימים של העלאות והשלמות - צירפנו אלינו את הדס גת על הויולה ואת מיכל גיא, יניב הורוביץ ואלון לוטריגר לקולות. עשינו יומיים מרוכזים של הקלטה מחדש של הווקאלז בפלוטו. ההקלטות בלייב נעשו בצורה שאפשרה לנו לתקן ולהקליט מחדש ערוצים מסויימים במידה ורצינו, וההקלטות הראשונות של השירה ביקשו יחס אישי ומיוחד. עשיתי הכנות מאוד אינטנסיביות לקראת ההקלטות השניות יחד עם מלווה יצירתית מדהימה בשם שלי גורל. חקרנו את השירים מחדש ועבדנו על ההגשה שלהם. לפעמים כשאנחנו כותבים שיר אנחנו לא טורחים בכלל לבדוק מה הוא באמת אומר - ולרוב השירים נושאים בתוכם מסר שהוא הרבה יותר עמוק ממה שנדמה לנו. התהליך של העבודה על השירים באופן כל כך פרטני היה כל כך חשוב ונכון עבורי - והחוויה באולפן אח"כ היתה עוצמתית ומעצימה.


בתחילת הדרך חשבתי שאצליח לממן את האלבום בכוחות עצמי (והבנק). סמכתי על הדברים שיסתדרו תוך כדי, ויצאתי אל הדרך בלי דאגות גדולות מדי. בשלב מסויים ראיתי שאני זקוקה למימון נוסף ולכן באפריל החלטתי לפנות את הקהל שלי ישירות. פתחתי פרוייקט מימון המונים דרך אתר הדסטארט, ובמהלך חודשיים גוייסו מעל 50 אלף ש"ח, עם קרוב ל400 תומכים שרכשו תשורות כמו האלבום הדיגיטלי והפיזי, כרטיסים להופעות, הופעות פרטיות ועוד. החוויה של הקשר הישיר עם הקהל שלי הייתה מרגשת מאוד. הפרוייקט לא רק איפשר לי להמשיך בעבודה על האלבום על כל מה שהיא כוללת, הוא יותר מהכל חיזק, עודד וריגש אותי מאוד. אני שמחה כל כך על ההחלטה להשתמש בפלטפורמה הזו, ולא יכולה לחכות לרגע שבו אוכל להעניק לתומכים את כל התשורות שהם רכשו ולהחזיר להם את אותה אהבה שקיבלתי מהם במהלך הפרוייקט ובאופן יומיומי.


כשהתחלנו לעבוד על ההקלטות חיפשנו אני וסאן רפרנסים למיקס שרצינו עבור האלבום שלי והחלטנו לפנות אל רייאן פרילנד, טכנאי סאונד מדהים בלוס אנג׳לס שזכה ב4 פרסי גראמי עבור העבודה שלו עם אמנים כמו בוני רייט, איימי מאן, ליסה האניגן, יו לורי, ריי למונטיין, ג׳ונת'ה ברוק, ראמבלינג ג'ק אליוט ועוד... כתבתי לו מייל עם טעימה מהחומרים, והוא כתב לנו מיד שישמח לעבוד איתנו :) נסעתי לפגוש אותו בקיץ בלוס אנג׳לס, בזמן שעבדנו על העריכות וההשלמות האחרונות, ובספטמבר נכנסו לשלב המיקסים והמאסטרינג.


לאורך כל השנה נסעתי מספר פעמים לארה"ב. חלק גדול מהמשפחה שלי וגם בן הזוג שלי גרים שם. ניצלתי את הנסיעות אליהם כדי להפגש עם מוסיקאים ואנשים מהתעשייה המקומית וכדי ליצור קשרים ושיתופי פעולה שיתממשו בהמשך הדרך. הופעתי, כתבתי ונפגשתי עם אנשים מדהימים, ואני נרגשת לקראת כל האפשרויות שהשנה הזאת והבאות אחריה יביאו.


מלבד העבודה האינטנסיבית על האלבום שלי המשכתי בימים לקריין ולדבב, להתארח בהופעות של אמנים אחרים ולהופיע עם מספר הרכבים שאני חברה בהם. אחד ההרכבים הכי פעילים שלי הוא ההרכב של שי טוחנר - כבר ארבע שנים שאני בהרכב המופלא הזה שממשיך למלא אותי ולעורר בי השראה וכבוד למקצוע שלי, ולקלאסיקות שנכתבו לפני כל כך הרבה שנים ועוד מצליחות לרגש אותי עם כל תו ומילה שלהן. לאחרונה נכנסנו שוב לאולפן והתחלנו את העבודה על האלבום הרביעי שלנו - שרובו יהיה מוקדש לפיט סיגר ולזמרי מחאה נוספים מתקופת שנות ה60' בארה"ב. המחקר שמזדמן לי כל פעם לעשות לקראת עבודה על שירים חדשים הוא מרגש ומלמד. 

עוד פרוייקט מדהים שיצא לי לקחת בו חלק השנה הוא אלבום הבכורה של Mayor.
הלהקה היא אוסף של חברים טובים וקרובים שכולם חיות במה וכשרונות עם לב ענק - הוד שריד, אורן רזניק, ג׳ייסון טונג ואייל רפאלוב, כשבראשם גילי מאיר (כל החתיכים אצלי) שהלחין והפיק את כל האלבום. גילי ביקש ממני לכתוב טקסט לאחד השירים, ולהקליט לו את הליד ווקאלז. למי שטרם שמע על הפרוייקט - גילי אסף סביבו קבוצה של יוצרים אמנים משובחים מתחומים שונים, שכל אחד תרם מכשרונו לפרוייקט (בין אם זה כתיבה, הלחנה, ביצוע, צילום, עריכה, הפקה, איור, גרפיקה ועוד) מתוך אהבה כיף ושיתוף. האלבום יצא באופן רשמי ממש לפני מספר ימים והלהקה החליטה לשחרר אותו ברוח היצירה של הפרוייקט - להורדה בחינם (!) מאתר הבאנדקמפ שלהם. כל מה שצריך לעשות בתמורה הוא לשתף באהבה ורצון טוב ולספר לחברים :)
הנה לינק להורדה: https://mayorchannel.bandcamp.com
כל מה שצריך לעשות הוא ללחוץ על הלינק לרכישה ולכתוב בסכום ‘0’ - או כל סכום אחר שמתאים לכם אם תרצו בכך.

לא מעט יוצא לי להסתכל אחורה ולהתבונן במהלך האירועים, ותמיד אני חצי מופתעת מאיך שהכל מתגלגל. היו לי הרבה פנטזיות שהגעתי איתן לתוך העבודה על האלבום, וחלקן אכן ראיתי מתגשמות מול עיניי. היו גם תכניות שעברו טרנספורמציה במהלך הדרך, השתנו והתפתחו מתוך אילוצי החיים. למדתי בשנה האחרונה איך לשחרר. נכון יותר להגיד שאני עדיין לומדת ומתרגלת, אבל אני שמחה להגיד שאני משתפרת עם כל יום שעובר. למדתי להקשיב למה שלפעמים מוכתב לי מהדרך עצמה, להקשיב לסינכרוניות ולתת לזרימה הטבעית של החיים והיצירה לקחת אותי איתה. אני מנצלת את ההזדמנות הזו עכשיו כדי להודות על הבחירה לצאת   אל הדרך הזו שלי, וליקום על ששלח אלי את הנגנים ואנשי המקצוע הנכונים לי ביותר, נשמות גדולות ומאירות שהביאו כל אחד קסם לתוך הפרוייקט הזה ויצרו איתי משהו חדש מכלום. אשכרה מכלום. מדהים לחשוב על זה. ובעיקר בעיקר סאן, שהוא פשוט השראה כזמר ויוצר, מפיק ומעבד. היתה לי גם הזכות הגדולה השנה להקליט לו קולות לאלבום השני שלו-This Light-
 ולהופיע איתו ועם הלהקה המדהימה שלו בבארבי בהשקת האלבום בנובמבר האחרון. האלבום הזה הוא יצירת מופת ולדעתי אחד האלבומים הטובים שיצאו השנה. ממליצה לכל אחד להקשיב לו מהתחלה עד הסוף ולאפשר לעצמו להסחף עם היופי הזה לאן שיקח אותו.

אני מתרגשת לקראת 2015. הדף הראשון נפתח, והספר עוד לא נכתב.


בחודשים הקרובים יצא הסינגל הראשון מהאלבום יחד עם קליפ שצילמנו במצדה לפני כמה שבועות.
בהמשך סינגל נוסף ועוד קליפים, הופעות אקוסטיות והופעות הרכב, שיתופי פעולה ואירוחים למיניהם, וכמובן סדרת הופעות ההשקה לאלבום. בהמשך השנה אקח חלק בפרוייקט מחווה מיוחד ללהקת Sigur Rós בחסות Bring Sigur Rós to Israel


שתי הופעות קרובות שאשתתף בהן וכדאי ממש להגיע:
20.1 - 40 שנה לBlood On The Tracks של בוב דילן באוזן בר
24.1 - Winter’s Tale // Acoustic MiniFest בפסאז’


אני מאחלת לכולכם שנה אזרחית טובה ומלאת קסם. שנה שתעורר בכם השראה ותהיה מאתגרת ומפתחת. שנה של פריצת גבולות ומחסומים, והגשמת חלומות.



3>

מיה יוהנה

מיכה הרשליקביץ' מסכם שנה מוסיקלית בפוסט אורח.

צילום : אביתר הרשטיק

אנחנו לא עוצרים להסתכל אחורה, לפרגן, לתפוח לעצמנו על השכם. לא עוצרים לרגע להגיד - בואנ'ה כל הכבוד, תראה כמה עשית תראה כמה יפה מסביבך, פשוט שועטים קדימה. אז הנה, השנה, אני עוצר להגיד תודה על כל מה שמסביב: על האנשים היפים, השירים ואפילו על הפוסט הזה שכאן בשביל להזכיר לי שזו הייתה שנה יקרה ואהובה מאוד.

תה, עוגיות, עראק ופתקיות
השנה יצא אלבום הסולו הראשון שלי. כלכך הרבה זמן הוא חיכה, ישב אצלי בראש, אבל מהרגע שהחלטתי שזה קורה הוא פשוט נזל ממני. זה התחיל בחורף בין כתלי ה"מקום", מעין בית מדרש מודרני. שם פגשתי את אביתר בנאי וקבוצה של אנשים יקרים שמלווים אותי עד היום, נפגשנו כל יום שני (או שלישי אני כבר לא זוכר) כדי לשבת ולדבר על החיים שלנו כיהודים, כבני אדם.

בהתחלה היינו שותים תה ואוכלים עוגיות, אחר כך היה יוצא גם בקבוק העראק ואיתו גם הביטחון... והשירים. שבוע אחרי שבוע יצאו שירים חדשים: קצרים, מוזרים, שמחים ומרגשים. כדי שלא אוכל להתעלם מהשירים החדשים הדבקתי פתקיות על המקרר, על כל פתקית התנוסס שם של שיר חדש. פתקיות צבעוניות, כך מסתבר, זה דבר שמאד קשה להתעלם ממנו.

אחרי חצי שנה של תה, עוגיות ועראק המקרר היה מוצף בפתקיות, המון מדבקות זוהרות. כל בוקר שהוצאתי את החלב לקפה הפתקיות הסתכלו עלי וכל לילה בשלוק האחרון ישר מהבקבוק הן נעצו מבט נוסף.

"אתם מאותו השבט, אתם צריכים לעבוד ביחד"
העבודה עם אביתר בנאי הכירה לי את אמיר צורף. אמיר הוא לא רק מפיק אדיר אלא גם גיבור הגיטרה שלי ואם זה לא מספיק אז באחת הפעמים אביתר אמר לי: "אתם מאותו השבט, אתם צריכים לעבוד ביחד".

העובדה שאמיר חי בברלין גרמה לתהליך להיות אינסטנסיבי ומזוקק: אין הרבה זמן לעבוד, אבל בזמן שעובדים אז נוכחים מאוד. המסע הזה היה רצוף ברגעים מיוחדים ומרגשים, בהקלטות עם מוזיקאים אדירים ואנשי סאונד מוכשרים. אחד הדברים שנחרטו אצלי בזכרון היה מן שבוע שבו נסגרנו באולפן שלי בנחלת בנימין: כל יום תשע עד שש של גיטרות, מקלדות, שירות וסירי אוכל טעימים שאורית השאירה.

הבנתי שככה עשים אלבום, מתחייבים, זה כיף להתחייב, להיות בתוך מה שאתה עושה ולהתמסר, בלי הסחות.
חמישה שירים יצאו בסוף התהליך וככה נולד לו EP. קפצתי למים ומול קהל מצומצם של חברים עליתי עם גיטרה אקוסטית ונגנתי את השירים ערומים, ככה כמו שהם

אחרי ההופעה באו אליי המון אנשים וסיפרו על שני שירים שבלטו להם מאוד. שני שירים שבכלל לא הגיעו לסוף מסלול EP.
כמה ימים של התבשלות והתייעצות עם אמיר, שבנתיים חזר לברלין, גרמו לי להבין שאני קם ומפיק אותם לבדי וכך בעצם ה-EP גדל להיות אלבום.

מספרה ריקה ומסיבת ויום הולדת שאף אחד לא בא
אחרי שהאלבום היה מוכן אני מודה שקצת איבדתי את הצפון. פתאום העבודה על המוזיקה הייתה חייבת לפנות מקום להתעסקויות מסוג אחר לחלוטין, לגרפיקה ועיצוב ויח"צ. המקום החדש הזה גרם לאחיזה שלי להיות מעט רופפת. למזלי הגדול או יותר נכון המזל עצמו היא זוגתי היקרה שהחזיקה ידיים חזק במקום ששלי נחלשו. היא עיצבה עבורי את העטיפה, ביימה והפיקה את הקליפים ובעצם וניהלה את הפרוייקט בשלבי הפוסט.
הכל קרה מהר מאוד, היום אני מבין שהמהירות גרמה לי לאהוב את האלבום מאוד ולהישאר רומנטי לגביו גם היום, קצת פחות משנה מיציאתו.

שני הקליפים שיצאו ("אחרי מה שעבר" ו"כל גיבוריי הילדות") הצליחו לדייק את התחושות שעטפו אותי בתהליך הכתיבה של האלבום. הסיפורים של הקליפים סיפרו את מה שהרגשתי: המספרה הזאת שאף לקוח כבר לא ניכנס אליה והבדידות של הספר שממשיך להגיע כל בוקר לעבודה רק כי לגזור שיער זה הדבר הכי טוב שהוא יודע לעשות; האיש המריר שמתעקש לחגוג חגיגת יום הולדת של ילדים שמבהירה לו שהוא עצמו, כבר לא ילד.

הדיוק הזה קרה לא סתם, אורית הייתה סביבי בכל התקופה שכתבתי את השירים והצליחה לתרגם את זה באופן מדויק לתמונה.

להשיט ספינת ענק בים סוער ולצאת מזה בחיים
לפניי ההקלטה של האלבום הזה הייתי חלק מ"החדשות", אחד הדברים שאהבנו לעשות זה להופיע. הופענו המון בעיר ומחוץ לעיר והחלטתי שככה אנסה לעשות גם הפעם. עטפתי את עצמי במוזיקאים אהובים ומוכשרים מאוד (ברק איצקוביץ', מתי גלעדי, רז בורג ואלעד כהן בונן).

הופענו בתל אביב ואחרי כמה הופעות מעולות יחד עם הלהקה החלטתי שהגיעה הזמן לצאת מהעיר. השותף שלי למסע הזה היה ברק איצקוביץ' שהוא גיבור גיטרה פרטי שלי אבל יותר מהכול הוא חבר שלי כבר כל כך הרבה שנים.

באר שבע-חיפה-ירושלים-פתח תקווה-תל אביב. נכנסים לסיריון שלי ומנגנים את השירים לאנשים. אחת החוויות החזקות הייתה בהופעת סלון במושב אביגדור. מצאנו את עצמנו מופיעים בטווח אפס מול ארבעים איש עם קשב נדיר. הופעה עם אפס מיסוך, בלי מגברים, בלי מיקרופונים, רק אתה והשירים. זו הייתה הזדמנות נדירה להגיש את השירים האלה בצורה הכי ישירה וישרה.
מהסלון האינטימי באביגדור לבארבי בסולדאאוט: לפתוח את ההופעה של אביתר בנאי הייתה חוויה מטלטלת ומרגשת, קצת כמו להשיט ספינת ענק בים סוער ולצאת מזה בחיים.
חליפה של חתן, חליפה של מוזיקאי, חליפה של 
חלק מהמוזיקאים ואני בניהם מודדים את החיים שלהם בכמה שירים אנחנו כותבים, כמה הם טובים, כמה הופעות, כמה קהל, כמה התרגשתי, כמה וכמה וכמה. הברומטר הזה שלנו לא טבעי בעיניי, הרי הגעתי לכאן בתור אדם ורק אחרי זה לבשתי על עצמי את החליפה הזאת שנקראת מוזיקאי.

ב17 בספטמבר התמונה הזאת השתנתה עבורי. זה היה יום הולדתי ה36 וביום הזה הצעתי לזוגתי אורית נישואים.
הרגשתי ששם התחיל מסע חיפוש חדש מבחינתי, מסע חיפוש אחרי מיכה שהוא לא רק מוזיקאי אלא גם אדם בעולם הזה.
ההבנה של הדבר הזה נפלה לי אחרי טקס החינה, אירוע שחוגג את החתונה בחוג המצומצם של המשפחה והחברים.

אירוע שמח כלכך שמח ששם הבנתי כמה עד עכשיו הייתי עצור ברגשות, כמה אפשר להיות שמח. פתאום הרגשתי חזק שיש עוד משהו חוץ מלחפש את האוצרות שטמונים למטה איפה שאנחנו כותבי השירים הולכים לחפש בו שירים חדשים. פתאום הבנתי שיש משהו מרגש אפילו יותר בשמחה ובצחוק. הלוואי ואצליח לקחת משהו ואפילו הקטן ביותר מהתחושות האלה שאני חולק איתכם עכשיו לשנה הקרובה. הלוואי ומשהו מזה ייכנס לשירים החדשים של האלבום הבא ויגיע לאנשים.

אמן ואמן.



ההופעה הקרובה:
הופעה אקוסית בלייב סטייג' ברמלה |5/2| 20:00
הופעה משותפת עם טל פוגל.

יעל פלדינגר מ Phototaxis מסכמת שנה מוסיקלית בפוסט אורח.

אז מה היה לנו?
שנת 2014 היתה השנה בה סיימנו את העבודה על האלבום השלישי שלנו,
השירים החלו להכתב מיד עם סיום העבודה על האלבום ה2 (2012) ובמהלך הטור שעשינו (2013)

ובחצי השנה האחרונה הצלחנו לגבש אותם לכדי אלבום - שאנחנו מאוד אוהבים וגאים בו, הזמן שעבר גרם לשירים לשקוע ולהתגבש אצלנו, הצלחנו בזכות השריה ארוכה ליצר צליל המורכב ממקומות מאוד אלקטרוניים ואפלים, ומצד שני אקוסטיים ואישיים
התוצאה- כמו מרינדה טובה, מרגישה מאוד מגובשת ואורגנית

מכאן גם שם האלבום Marinade

אנחנו מופיעים כבר 6 שנים החל מהמקומות הקטנים ביותר
(תתפלאו באיזה קומבינציות 6 נגנים יכולים לנגן) דרך במות מרווחות יותר , השנה הופענו בוועידה הבין לאומית של הצוללת הצהובה, אירוע מיוחד שנועד לחשוף הרכבים ישראלים לאנשי תעשיה מהעולם.
היה לנו אירוע מאוד מוצלח שם, שמוביל אותנו לטור באירופה ואסיה בסוף יוני 2015 

עוד מתוכננת השנה הופעת השקה של האלבום החדש במועדון הבארבי (18.3)

השירים והתוכן כולו שאוב מריאליזם מדומיין (החייים שלי) , מחוויות שהגיעו מקריאת ספרים - הרמן הסה ומורשתו הם גולת הכותרת. סרטים חזקים שנשארים איתך הרבה אחרי ( לארס פון טרייר ומישל גונדרי ממשיכים לככב) וכמובן החיים.. הרצון לצאת לאור, לשמור על קור רוח, לנסות לסנן את הטינופת והרעש שמגיע בכל רגע נתון דרך המסכים, להרחיק את התפל ולאמץ את העיקר,כמובן ים יצירה , לפזר זרעים ולטפח פירות מהמוזרים ביותר עד לבשלותם!

ממש עכשיו יצא הסינגל הראשון מתוך האלבום השלישי --when doves cry--
השיר הוקלט בתקופה של סערת רגשות ושהתחושה של הסוף והתפרקות נראו ממשיים מתמיד, אם תקשיבו טוב , תשמעו את הדמעות..

אבל גם את זה צלחנו- והנה אנחנו מחוזקים מתמיד , עם הופעה חדשה וים של מאמינים , נעמוד מולכם יחפים רגשית ולבושים טיפטופ.



חברי ההרכב :
נטע כהן שני (צ'לו), יעל גבע (חצוצרה), אלכס רוטמן (תופים), ניר בלום (בס), איתי צוק (קלידים ומחשב) ויעל פלדינגר (גיטרה ושירה).
ההרכב מופיע בארץ ובעולם כבר 6 שנים 

רועי דהן מסכם שנה מוסיקלית אישית בפוסט אורח

אז מה עבר עליי השנה...

בעצם מה לא עבר עליי השנה.
2014 תזכר אצלי כאחת מהשנים היפות/עצובות/משמחות של חיי..
זה התחיל בינואר ,

כשהתחלתי את סיבוב הופעות הסלון בכל רחבי הארץ
התוודעתי לקהל המדהים שלי מקרוב, אחד על אחד..
הגעתי לכל פינה בארץ ולעשרות בתים , נזכרתי מחדש למה בחרתי במוזיקה או למה היא בחרה בי.

זה המשיך במסע לאירופה, נסעתי לחיות קצת בארץ אחרת, לטעום את הקהל הארופאי, וגם שם התגלגלתי להרבה מקומות בלתי צפויים וקהל חם ומפתיע, המלחמה בארץ פרצה יומיים אחריי שנסעתי,מה שהפף את כל סיבוב ההופעות למאוד חזק ועוצמתי.

הפכתי ברגע לשגריר בעל כורחי, וגם שם למדתי המון שיעורים על החיים ועל המדינה שלי.
הופעתי בברלין בלונדון בוינה ובלוקסמבורג , פגשתי אנשים טובים על הדרך שהפכו לחברים קרובים.
הבנתי גם שזה המקום שלי, ושאני לא באמת יכול לחיות בשום מקום אחר.

עברה עליי שנה מרגשת , שנה מיוחדת מכל השנים שקדמו לה.
הבנתי שגם בלי חברת תקליטים או גוף מסחרי מאחורייך אפשר להגיע רחוק מאוד.

וזה כמובן הרבה בזכות הקהל המדהים שמלווה אותי כבר שנים והקהל המצטרף למסע הזה כל יום מחדש.

תודה לכולם על האהבה והאמונה.

2015 , הגיע הזמן להגשים עוד כמה חלומות.

איתי מזילו מסכם "שנה של אלבום בכורה. (ושל אנשים, החלטות והגשמה)." בפוסט אורח.

צילום:יואב קדם

ערב השנה החדשה
מישהו פעם החליט לספור את העניין הזה, אז הנה שוב מצאנו את עצמנו בנקודה המדוייקת שבו היה הכדור לפני 365 ימים (דקה לפה, דקה לשם)... אז ברכות לביתנו הקט על עוד הקפה סביב השמש!
ומה זה אומר לגבינו?
בתוך מירוץ יומיומי מטורף להגשמה עצמית/נפשית/כלכלית, לפעמים לעצור ולקחת החלטה נחרצת לשינוי עתידי דווקא בתוך מסגרת הזמן הידועה מראש הזו, יכול להפתיע גם את גדולי הציניקנים.

או בקיצור, New Year's Resolutions.

כך היה המקרה שלי בדצמבר 2013, שנייה לפני שנכנסה השנה הכי משמעותית בחיי ובעקבות החלטה שנעשתה זמן-מה לפני כן;
בדרך קוסמית-משהו המסע התחיל בדיוק עם כניסתה של השנה החדשה.

עכשיו המוזיקה היא השמש
אני כותב ומלחין מאז שאני זוכר את עצמי, מופיע ועוסק במוזיקה כבר מעל לעשור – מגיל התיכון ועד עכשיו ללא הפסקה.
כלומר עם הפסקות מתודיות קלות לטובת...
הצבא.
והלימודים.
ועבודה, כמובן, עבודה זה חשוב...
כן, כל המסגרות המוכרות האלו.

אבל העיסוק במוזיקה, ובייחוד ביצירת מוזיקה חדשה, תמיד ריחף מעל הכל.
אמנם, אולי קצת יותר מדי בצד.
אפשר לומר שדרך החיים הברורה, המוכרת והמעט שגרתית היא השמש.
היא המרכז של המערכת שסביב כוח המשיכה שלה סובבים הפלנטות,
הירחים שלה והמוזיקה הייתה תמיד ירח שכזה; סובב ומשפיע על רגעים של גאות ושפל, תמיד באותו המקום בנוף, תמיד שם.

ואז הגיע הרגע שבו החלטתי לשים את המוזיקה במרכז;
לתעד ולהקליט את השירים שמלווים אותי בחיים האלה,
להתמקד בעשייה שגם ככה לא זנחתי אף פעם,להוציא אלבום ראשון אחרי שנים של שינויים, למידה והתפתחות עם להקה של חברים טובים ושיתופי פעולה עם המון מוזיקאים, אתה מבין שכולך חייב להיות שקוע בדבר הזה, ביישות הזו. 

שהגיע הזמן שהירח יהפוך לשמש.

כי אין דרך אחרת לעמוד מאחוריי היצירה שלך, לפחות לא כשהיא עושה את צעדיה הראשונים בעולם.
הרי אם אתה לא תהייה מאחוריה 100 אחוז, מה הסיבה שכל אחד אחר יהיה?
ולא, כנראה ש-99 אחוז זה לא מספיק.

שנה של אנשים והחלטות
ואחרי שיש לך את עצמך במאת האחוזים כדי לדחוף את היישות הזו קדימה,
עכשיו אתה צריך אנשים. ישנים וחדשים.
בין אם היו תומכי ההדסטארט, המוזיקאים ששיתפתי איתם פעולה לאורך הדרך או האנשים שתומכים ביצירה שלי כבר שנים –
בלי האנרגיות שלהם, אני נאבק בתחנות רוח.
בכל שלב בשנה החולפת הזו;
בכל צעד שנלקח, מטרה שהושגה, תהייה שנבנתה – עמדו לצידי אנשים
מוכשרים ומסורים שנתנו לב, נשמה וראש והפכו את המשימה שלי, לשלנו.
אבל קודם כל, בכדי שהאנרגיות והמסירות של אנשים טובים יהיו מנת חלקך,
אתה חייב להחליט החלטות ולדבוק בהן.


2014 הייתה שנה של דינמיקה וחופש בהחלטות, זה עשה את כל הדרך מיוחדת ומסקרנת וזורמת כמו נהר שאתה לא בטוח איפה הוא נגמר.
כי ברגע שאתה החלטי וחופשי מספיק כדי ללכת על זה, דברים מסתדרים מעצמם. לא פעם ולא פעמיים כך היה, לאורך כל השנה הזו.
נשמע לי כמו תכנית טובה גם לשנה הבאה.
את כל אחד ואחת שעזרו לי והצטרפו למסע הזה אני זוכר, זוהי הייתה תקופה שבלי מלוא התמיכה שקיבלתי מהם כנראה שלא הייתה נרשמת כמוצלחת.

שנת בכורות
פרוייקט מימון-חברתי לאלבום הבכורה;
סיבוב הופעות במקומות חדשים;
סינגלים ברדיו;
הופעת השקה בבארבי;
הרכב חדש ועמוס כשרון;
חברים חדשים למסע;

ו...אלבום ראשון.

ואלו רק הדברים שאני מסוגל לזכור עכשיו..
הכל בכורות, הכל לראשונה והכל מדרבן ומעורר להמשיך ולהגשים.

"Maybe you'll be the first one to ever perform on the Moon?"
- Flickers

אתה עומד על הירח ומביט רחוק אל האופק.
ובאופק נמצא הבית הכחול שלך.
הרועש, הגועש,
רווי חוסר סבלנות וצרות מוחין,
גדוש החרדות והפחדים, חיים ומוות, מנהיגים וקרובי משפחה,
כסף, טכנולוגיה, עמים, מדינות, ילדים, מבוגרים, קשישים ואינסוף תהיות קיומיות של מוחות כבדי-תודעה;
והכל נבלע במרוצת היום-יום.
במרוצת השנים.
בחילופי העונות שכרגע אתה מעליהן.
ואיתן, המשמעות של מה ולמה.
רק החלומות שלך יזיזו אותך קדימה.
המטרות שלך והמחויבות שלך להגשים משהו שהוא גדול ממך.
כי גם ככה,
הכל יותר גדול ממך.
בטח ובטח הבית הכחול שלך, שאתה חושב שאתה בשליטה עליו.
אז נותר רק לעשות.
לחלום ולעשות.
וזה כמעט אירוני, או בעצם פשוט צירוף מקרים,
להביט לאופק בעומדך על ים השלווה ולחוות אותה לראשונה באופן הכי טהור.
וזה הנוף הנשקף כרגע מבעד לחלון תודעתך,
עד שהתמונה תתבהר או תתחלף.
עד בוא חלום חדש.

שנה טובה לכולם

מזילו

נעה סגל מסכמת שנה מוסיקלית אישית בפוסט אורח.

פוסט אורח לסיכום השנה. זו הזדמנות ממש טובה להתבונן, לחשוב, להתכוונן.
הייתה לי שנה לא פשוטה במישור האישי, היה בה הרבה כאב, היו סיומים, אתגרים. לצד זה – מקום וזמן ואפשרות לגדול מחדש. כשעוסקים במוזיקה, באמנות, המישור האישי והמישור המקצועי הרי לעולם לא ממש נפרדים, כך שהשברים, תהליכי האיחוי, ההתחדשות והצמיחה זולגים מיד לאמנות ומתבטאים בה. ובאמת, מבחינה מוזיקלית, הייתה לי שנה עשירה ומלאה, ובלוג סיכום שנה הוא גם הזדמנות להוקיר תודה. איזה כיף שאני עושה את מה שאני עושה, לא מובן מאליו.

הרבה דברים קרו השנה, הרבה דברים הבשילו ונשאו פרי. הדבר המשמעותי ביותר בשבילי הוא שעברתי לקדמת הבמה, בהרכב "נעה והסגל" שבו אני שרה ומנגנת חומרים שלי כבר יצא לנו להופיע לא מעט וכיף לשמוע שהתגובות טובות ומה שבטוח, זה מרגש וזה גדול, וזה התאפשר בין השאר בזכות הדברים האחרים שאני עושה, שבהם אני גדלה ולומדת ומתפתחת. כל הרכב הוא אהבה, חוויה, עולם ובעיקר אנשים שאליהם אני מאוד מחוברת.

"NORIA. זה בית "
אחד ההרכבים הוותיקים שבהם אני מתופפת, שבהם גדלתי כמתופפת הוא נוריה [ניר צפתי, דותן מושנוב, אלון פרץ ואורי דרור].
לקראת סוף השנה שעברה הוצאנו אלבום ראשון בשם clear backgrounds, והשנה היינו עסוקים בלהופיע, לקדם ולחגוג את האלבום. אחרי שנרגענו ונחנו קצת הקלטנו סינגל חדש בשם home. גם צילמנו לו קליפ והכול הכול, בהתאם לשם השיר, נעשה על ידינו בבית. נוריה זה בית.

"בין הזמנים, עשר שנים במארש דונדורמה "

במארש דונדורמה הייתה שנה משמעותית ביותר. אחרי עשר שנים של פעילות משותפת הקלטנו את האלבום הרביעי שלנו שנקרא "בין הזמנים", על שם קטע שהלחנתי. זו הייתה פעם ראשונה שבה הבאתי קטע משלי לתזמורת. איזה אושר זה היה לשמוע אותו מבוצע לראשונה בחזרה! ואושר עוד יותר גדול לנגן אותו בהופעת ההשקה שלנו בבארבי, עם צעד ראשוני שלי לכיוון מרכז הבמה:

העבודה על האלבום הייתה הנאה צרופה, וסביבו ובמהלך השנה נוצרו שיתופי פעולה עם אמנים מדהימים, בהם הזמרים ליאורה יצחק ושי צברי, ונגן הקאנון אמיר אלייב. כל אורח לקח אותנו לכיוון חדש, ופתח עבורי דלת למחוזות חדשים של מוזיקה נהדרת ומרגשת. ועוד בסימן התחדשות במארש [ועוד צעד קטן בשבילי] אנחנו שרים! שיר מעולה של אודי רז שיצא בתור סינגל מהאלבום, עם קליפ אדיר:

הרכב נוסף שיש לי העונג לקחת בו חלק הוא פוטומט. זה הרכב יחסית טרי מבחינת וותק, ממש נולד השנה, ומאוד טרי ורענן מבחינת חומרים, היישר ממוחו היצירתי והקודח של נועם ברמן. הנה לדוגמא:

אני חייבת לומר עוד משהו על העבודה עם ההרכב הזה, שחברים בו חוץ מנועם וממני גם ענב אבן-צור [בס], אלון ברייאר [סאמפלים], ושרי כהן [מנהלת קבוצת הווטסאפ שלנו!]. זה אחד ההרכבים שאני הכי נהנית בחברתם, הם פשוט חבורה של משהו בין חננות/ווירדוז/אאווט סיידרים/ הכי קולים וסבבה שיש. אנחנו עושים הרבה שטויות יחד [למשל צילום קליפ גרילה באיקאה שייצא בקרוב] וזה מרגיש קצת כמו להיות שוב טינאייג'רית, במובן החיובי.[ בין השאר כי ענב מורידה את הגיל הממוצע שלנו ל3 בערך.] איזה כיף שהכרתי את פוטומט.

עוד דברים שקרו השנה הם שבמסגרת העבודה עם אדם ג'יימס המוכשר והמבריק [ולראייה, שיר התגובה שלו לhappy של פארל וויליאמס: https://www.youtube.com/watch?v=v5KfXdUQ9VM ]

הצטלבו דרכיי שוב עם הבסיסטית הנהדרת רינה שוגל, ואחרי שאדם זנח אותנו לטובת לימודים בארה"ב, הקמנו יחד עם הגר לוי, מיטל סיידוף ודנה איילון המעולות הרכב בנות [ואני מתכוונת לבנות בנות!] של קאברים ללהיטי פיפטיז וסיסקסטיז. ההופעה הראשונה שלנו הייתה הצלחה מסחררת בכנס פסיכולוגים חינוכיים בטבריה. באופן קצת מפתיע זה היה אחד הערבים הכי רוק'נרול בחיי. בחיי!

גם "אף על פי כן" הרכב הסקא-פאנק המעולה [רוברט שילוני, יובל שנהר, ערן אילת, ליאור מור] שוקדים לקראת הופעת ההשקה לאי. פי החדש שלנו "זה לא זז". עדיין אין מה להראות כי זה פאקינג לא זז! אבל עד ההשקה ב24.1 בגגרין זה יזוז, וגם כל מי שיהיה בקהל יזוז. באחריות. אז כדאי להגיע.

אז כן, הייתה הרבה עשייה השנה, וכאמור הדבר הכי משמעותי בשבילי היה הקמת ההרכב שלי "נעה והסגל", עם חברי הסגל המופלאים יובל שנהר על הגיטרה, גיא גולדשטיין על הבס ועודד אלוני המפיק המוזיקלי הרגיש המדויק והחכם. לבצע ולשיר חומרים שלי על במה זו ממש הרפתקה חדשה.

דיברתי בתחילת הפוסט על כאבים, סיומים ואתגרים ובינתיים הכל נראה די דיבידי דיבידם... אבל עם הסגל זה משהו קצת אחר, זו התמודדות, זה אתגר, זה לימוד, וזאת לגמרי אני. בשירים שלי אפשר לשמוע קצת מהכאב, קצת על התהליך, ולראות את ההתחדשות. במשך הרבה שנים כתבתי טקסטים, והנה עכשיו משהו הבשיל, משהו זז, התחלתי להלחין והשנה גם קיבלתי ביצים לעלות עם זה לבמה ולא רק לעלות לבמה, אלא בפעם הראשונה בחיי גם לשיר, שזה לא פשוט בכלל. התרגשות שלא הכרתי, אנרגיות שלא הרגשתי, הכל חדש, ומרגש וממלא. מוזמנים לבוא לראות את זה קורה, אנחנו מופיעים בלבונטין 7 ב13.1.15 ב22:00.

הלוואי שנזכה כולנו עוד פעם, לאהבה, להתרגשות, להתחדשות. ואשריי שזכיתי. אשריי שזכיתי במוזיקה. מזל שיש מוזיקה.

שנה טובה.

שני מאיו - מסכמת שנה מוסיקלית אישית בפוסט אורח

השנה האחרונה הייתה מהירה מאוד עבורי, 365 ימים שחלפו ביעף ולרגעים נראים לי כחלום. החלום הכי טוב שאי פעם חלמתי. אני יושבת לסכם ורק עכשיו מתחילה לעכל ולהבין כמה משמעותית, קיצונית ומלאה בשינויים היא הייתה. עברתי מסע במערכת היחסים עם עצמי, עם המוזיקה ועם היצירה, דרך שלא תמיד הייתה פשוטה, אבל לא הייתי מוותרת לרגע על ההופעות, הקושי, שיתופי הפעולה, השמחות הגדולות וגם האכזבות, הניסיון, השעות, הכתיבה וההקלטות. כל אלו הביאו אותי לתובנות חדשות ברמה המקצועית מוזיקלית וגם האישית, אין אפשרות להפריד בין השניים כשמדובר ביצירה. ממש בתחילת השנה יצא הסינגל הראשון מתוך אלבום הבכורה שלי. אי שם בתיכון, למדתי לבגרות בספרות את השיר של ביאליק "לא זכיתי באור מן ההפקר". הוא נכנס לי עמוק ללב והרגשתי איך הוא מתאר את תהליך הכתיבה בצורה מדויקת. באותה התקופה חבר טוב בשם אבירם ברט הלחין את השיר. שנים אחר כך, כשהתחלתי לעבוד על האלבום ולסנן חומרים שכתבתי יחד עם צור בן זאב הבסיסט, המפיק המוזיקלי והשותף שלי לדרך הזו, היה לי ברור שהשיר של ביאליק יהיה חלק מהאלבום. הוא נצרב לי בגוף ובהוויה כך שגם כאשר במהלך התקופות השונות בחיי נתקלתי בקשיים שהיצירה והמוזיקה לפעמים מביאה איתה, בין אם בכתיבה, בהלחנה, בהופעות, במימון היצירה או בשליחה של השירים שלי לעולם, תמיד חזרתי לטקסט הזה של ביאליק. השיר ליווה אותי במשך שנים והלך איתי דרך מאוד ארוכה עד לרגע יציאתו ותמיד "לא זכיתי" היה שם להזכיר לי שזה חלק מהתהליך שאמן עובר כדי לחצוב את הניצוץ והאמת הפנימית שבלבו גם בימינו, אפילו שהשיר נכתב ב1902.

החלטתי שאני רוצה להוציא את השיר החוצה כסינגל ראשון. ומרגע שהחלטתי, היה לי ברור שאני רוצה לצלם לו קליפ. פה נכנס לתמונה זיו שדה. שקיבל לידיו ברוכות הכישרון משימה לא פשוטה כלל. איך מתרגמים שיר של ביאליק למשהו ויזואלי? אז אחרי שישבנו, ניתחנו וגיבשנו קונספט, הנה התוצאה. הקליפ כולו צולם בטייק אחד. ללא אפשרות לתקן או לערוך. הכי אמיתי שיכול להיות.

בשלושת החודשים שלאחר מכן, יצאו שני סינגלים נוספים מהאלבום "עכשיו זה טוב" ו"באותו הבית" ובמרץ יצא אלבום הבכורה שכולל עשרה שירים. אלבום שעבדתי עליו במשך תקופה ארוכה בה גיבשתי חומרים, אספתי שירים, סיפורים, חוויות ובעיקר חשבתי מה אני רוצה להגיד ואיך.

לרגל יציאת האלבום התכוננתי לחגיגת יום ההולדת שלו – מופע השקה. לקראת המופע הרמתי טלפון לקובי אוז והצעתי לארח אותו, לשמחתי הוא נענה בחיוב וזו הייתה חוויה מיוחדת ומרגשת מאוד עבורי. אין שום דבר שמשתווה לאדרנלין המשוגע שמתלווה להופעות. אני מכורה להרגשה הזו. למגע עם הקהל, לדו שיח איתו. שרנו את "כלוב של זהב" דואט יפהפה שכתב והלחין קובי ושר עם מירי מסיקה במקור.

מעט לאחר יציאת האלבום. עברתי לגור בתל אביב. ואז התחיל סחרור שלם ובלבול גדול. קרו כל כך הרבה דברים נפלאים, המוזיקה שלי שעבדתי עליה במשך המון זמן יצאה לעולם ופתאום צצה לה גם ריקנות מאוד גדולה, בדידות, מחשבות על העתיד ומחסום כתיבה. ימים ולילות מלאים בחרדות שמא המחסום לא ישבר. התחילה תקופה של חיפוש גדול שעדיין לא נגמר וכנראה גם לעולם לא יגמר. בעיצומו של חוסר הוודאות חשתי צורך במשהו יציב שייתן לי השראה וכלים נוספים: נרשמתי ללימודי תואר ראשון במוזיקה במכללת לוינסקי לחינוך וחיכיתי לתחילת שנת הלימודים. תוך חודש נפרץ הסכר וחודשים של תהפוכות מוזיקליים הפכו להמון שירים חדשים שאני מקווה להקליט ולתעד בקרוב. שירים מאוד שונים מהדברים שכתבתי עד היום, וזה מסקרן אותי לצפות ביצירה משתנה בתהליך שתמיד יהיה עבורי חידה. בעיני, המעניין הוא אמן שעבר כברת דרך כדי להשיג את המטרה שלו. את האמנות שלו. התגלגל, נפל, התלכלך, בדק, התחבט, שאל, התלבט והגיע עם יצירה שמשקפת אותו, את חייו את האמנות שלו ואת החיפוש שלו. החיפוש לעולם לא נפסק הוא חלק מהדרך ומהתהליך.

השנה, מצאתי את עצמי מתמודדת בסיטואציות חדשות ומסקרנות על בסיס כמעט יום יומי, גיליתי שאני אמיצה מאוד ונהנית להתעמת עם הפחדים הכי גדולים שלי. שבוע שעבר איבדתי את סבתי, שהלכה לעולמה בגיל 92, אישה מיוחדת חזקה ודומיננטית. למדתי לנצור את הדברים הפשוטים, המשפחה והחברים הקרובים. גיליתי שלמרות רכבת ההרים הרגשית בשנה האחרונה אני דווקא חזקה מאוד ונמצאת במקום מאוד שפוי ויציב.

אני בוחרת לסיים עם ציטוט מהשיר האהוב עלי בכל הזמנים:

"Well I'm on my way.
I don't know where I'm going
I'm on my way, I'm taking my time
But I don't know where"

השנה אני מאחלת לעצמי ולכולם להמשיך את החיפוש, למצוא שלווה, להתעטף ביצירה, להתנהל מתוך תשוקה ואהבה. מלא אהבה. שמחירי האלכוהול ירדו, שהרוקנרול לעולם לא ימות, שחדי קרן יתחילו סוף סוף להתהלך בינינו וגם שלום עולמי לא יכול להזיק ;) שתהיה לנו שנה נהדרת. קדימה 2015 אני מוכנה.

מסכמת את 2014 בפוסט אורח. Gal Goldie De-Paz Keshet

השנה עומדת להיגמר ואני, כמו כולם מסתכלת רגע לאחור לפני שאני ממשיכה קדימה בכל הכח.

לפני כמעט שנה חזרנו מתקופה ארוכה בלוס אנג׳לס, של הופעות ופגישות וכל מיני דברים שתמיד חלמתי לעשות בלוס אנג׳לס.

אבל, אני חייבת להודות שלא הרבה זמן עבר שם עד שהתחלנו להתגעגע לארץ. אז נכון ששם זול יותר, ואנשים סבלניים יותר והמריחואנה חוקית יותר וזה נראה כאילו יש הרבה יותר אפשרויות. אבל דווקא מרחוק רואים כמה הארץ שלנו מדהימה. וכמה העולם היום פתוח, וזה לא באמת משנה איפה אתה נמצא. הייתה חסרה לנו הקרבה, החופש, האהבה והיצירתיות הבלתי נגמרת שיש פה. עזבנו עבודה, משפחה, קריירה. ולמרות שעשינו חיים וזו היתה חוויה חד פעמית, משהו היה חסר. בתור מוסיקאים שיש להם בסיס בתעשייה, מצאנו את עצמנו במקום חדש ולגמרי לגמרי- Two Nobody's.

זו הרגשה מעניינת. כי מצד אחד זה מאוד מוריד אותך לרצפה. אבל מצד שני זה טוב. כי הרגליים על הקרקע בזמן שהראש בעננים. ואתה צריך לחוות את הבנייה שלך מחדש. זה עשה לי בעיקר טוב. יש משהו מאוד משחרר בלקבוע הופעה בארץ אחרת, בה אין לך את מי להזמין (קלטתי את זה פתאום כשפתחתי איבנט ראשון בפייסבוק להופעה באל איי ולא היה לי את מי To Invite) ואז משתחרר בך משהו לאט לאט. כל הלחץ הזה שיש לנו לפני הופעה אם יבוא קהל או לא כמה ואיך, כל זה נעלם. ונשארתי רק עם הרצון לעשות הופעה טובה והכי חשוב- להנות. וזה יישאר איתי תמיד. ההרגשה הזו שלאף אבל אף אחד אין שום מושג קלוש מי אתה. הנסיעה הזו הזכירה לי שוב שאני עושה מוסיקה קודם כל כי אני פשוט נהנית מזה יותר מכל דבר אחר.

 חוץ מאת הלהקה המדהימה שלי השארתי מאחור גם את Lucille Crew. שלוסיל הם משפחה בשבילי לגמרי.זה התחיל משיר אחד באלבום והפך לרומן ארוך ואהבה אמיתית. עשיתי איתם דרך קצרה לפני שנסעתי וכל השהייה שלי שם הם חסרו לי מאוד והם בהחלט היו אחת הסיבות לחזור. יש משהו משחרר בלוסיל. הצטרפתי למסע שלהם כשהם כבר היו בשיא העשייה וכל מה שנותר היה לי הוא למצוא את המקום שלי בתוך היצירה שלהם. ובגלל שהמוסיקה של לוסיל כל כך שונה מהמוסיקה שלי, זה היה עוד יותר כיף ומפתה וסקסי לעבוד עם זה. מצאתי בעצמי דברים חדשים, כמו הכיף בלעמוד על הבמה בזמן שירים שלמים ורק לרקוד. להנות מהמוסיקה. בלי לשיר.להנות. היום אנחנו כבר עובדים על חומרים חדשים יחד ומתכננים נסיעות לאירופה בשנה הבאה. זה מאוד מרגש.

משפחה נוספת שלי ושאיתה אני מופיעה הרבה לאחרונה הם Full Trunk. שלקחו גם את בעלי אליהם ומאז הוא לא אותו הדבר.
הם 3 פסיכים אמיתיים עם תעודות.רוקנרול ובלוז זורמים להם בדם. הפרעת קשב וריכוז מהלכת. אני אוהבת אותם אהבת נפש. ההופעות איתם אדירות, האנרגיה תמיד בשמיים ואין כמו לעמוד על הבמה עם אנשים שאתה אוהב ופשוט ליהנות. גם איתם מתוכננים הרבה שיתופי פעולה לשנה הבאה. אש.

Speed of Life

אני והמוסיקה שלי עברנו כברת דרך. אני כל הזמן מוצאת ומאבדת את עצמי. כל פעם בצורה שונה. הלהקה עוברת כל מיני שינויים, ואני מאמינה ומקווה שסוף סוף מצאנו את המשפחה האמיתית והסופית שלנו. אני ואריאל מנגנים ועובדים כבר 8 שנים יחד. מוטי הגיטריסט ואני מנגנים עובדים כבר 10 שנים יחד. וזכינו בשני מלאכים, אור כחלון ורז בליצבלאו מהג׳נדרז, על הבס תופים, ויש לנו תכניות אדירות לשנה הבאה. אלבום חדש, הופעות, שיתופי פעולה, הקלטות וכל מה שרק אפשר. אין כמו לעבוד על חומרים חדשים. זה מרגש אותי יותר מכל דבר אחר. בכלל הדרך המדהימה הזו שהיא החיים כאומן. הלכלוך, הקושי, הסאונד, הברים, ההופעות ההזויות, החזרות, השמחה, האכזבות, הכתיבה, הקהל, הבוקינג, הנסיעות, השעות, ההשקעה, האולפן, הכל הכל הכל פשוט מדהים. וזו ההגדרה של מוסיקאי בעיניי, כל הדברים האלו ועוד. הבנייה העצמית הזאת, שהיא גם משותפת. הקהל מרגיש אחרת כשאתה אוסף אותו לאורך שנים. אני מקבלת לפעמים הודעות בפייסבוק שמשאירות אותי מאושרת והרת מזל לכל היום אחר כך. 

אנשים כותבים דברים מדהימים ומפרגנים. גם בהופעות וגם אחרי. כל מי שקונה את האלבום... כל זה זה רוקנרול. לא ללכת לתכנית טלויזיה, לשיר שיר ולהפוך להיות סלב על כלום. מוסיקאים צריכים לעבור דרך. מוסיקאי זה דרך חיים. לא השקות אופנה ופאפארצי.

"תעשי הופעה, כל מה שצריך לקרות הוא שיבוא קהל- ואת כבר תתני את כל מה שיש לך לתת בשבילם."

לפני כמה חודשים קבעתי כמה הופעות ואיך שהן הגיעו, התפתח לי משהו בגרון ונאלצתי לעצור הופעה בתחילתה ולבטל את השאר. הייתי שבורה. אין דבר כזה אצלי עד היום לבטל הופעה, אני עושה הופעה עם חצי רגל בקבר. אבל לא הייתה לי ברירה, וזה שבר אותי. אין דבר שיותר קשה לי לעשות מלבטל הופעה. כי כל המוטו שלי בחיים כמוסיקאית הוא- "תעשי הופעה, כל מה שצריך לקרות הוא שיבוא קהל- ואת כבר תתני את כל מה שיש לך לתת בשבילם." ופשוט לא יכולתי. מה שהביא אותי לנקודה שבה אני מתרכזת קצת יותר בכתיבה, בבית. קובעת הופעות, בונה עוד קשרים.... והחלמתי. לא הרבה אחרי, הגיעה עוד כאפה רצינית שקיבלתי שגרמה לי להבין כמה החיים באמת יפים הייתה באוקטובר האחרון, בדיוק כשכל העניינים נכנסו להילוך יותר גבוהה, אחרי שבוע שפשוט התעלמתי מכאבים בבטן והלכתי לחזרות, הופעות כאילו הכל בסדר, מצאתי את עצמי בחדר מיון לפני ניתוח. בחיים לא עשיתי ניתוח ופתאום, בתוך כל הטירוף של ההופעות, ניתוח אפנדיקס. נכון, לא ביג דיל, בסך הכל ניתוח פשוט ושכיח. אבל עדיין, כאבים, הרדמה (חייבת להגיד שמורפיום זה נהדר), ניתוח, 5 ימי אישפוז, ובעיקר, מי שמכיר אותי טוב יודע שמה שהכי הטריד איתי הייתה העובדה שאני צריכה לבטל הופעות. בסדר, העיקר הבריאות. היה לי כמעט חודש להחלים עד סבב ההופעות הבא שגם נפל על היומולדת שלי אז בכלל תענוג שלושה שבועות עברו, יומיים לפני היומולדת שלי ושוב אני חווה כאבי תופת בבטן התחתונה, אבל כבר הוציאו לי את האפנדיקס, אז מה נסגר????? שוב- מיון. אשפוז. חסימה במעי. אני מוצאת את עצמי שוכבת עם זונדה באף, ערב לפני היומולדת, שוב נאלצת לבטל הופעות, ורדיו ומה לא... (אגב, אותו המקום שביטלתי בו את ההופעה בגלל הקול היה גם אחד המקומות בו ביטלתי הופעה בגלל האשפוז, הרגשתי נורא! היום כבר יש להם ביטוי שם במקום. מי שלא מגיע לעבודה, לפגישה, להופעה אומרים עליו שהוא ״עשה גל דה פז״. ככה שלפחות משהו יצא מזה ), ושוב מצאתי את עצמי שוכבת באשפוז. גדלתי בשנה. נכנסתי בת 27 ויצאתי בת 28. רוקנרול. רוב הגיבורים שלי לא שרדו עד גיל 28 כך שאני רואה את עצמי ברת מזל. והיום, אני על הרגליים, במלואי, מינוס כמה קילו ואפנדיקס. אופטימית מתמיד. מלא הופעות באופק, הקלטות, חזרות, שיתופי פעולה, ראיונות ואפילו תכנית רדיו משלי. (הגעתי להתראיין ברדיו - לייק מיי רדיו, וקיבלתי תכנית על רוק. כל שישי בין 16:00-18:00 באתר או באפליקציית RLive. עוד אתגר מעניין ) ביום שני ה29.12 אנחנו חוגגים את סוף 2014 באוזן בר עם אורחים בשעה 21:00. יהיה שמח מאוד.

וכל מה שאני מבקשת לשנה הבאה זו בריאות. לי ולכל מי שסביבי. כי בינינו, גם אם בנית אימפריה, בלי בריאות לא תהנה ממנה. לחיי ההזדמנויות, לחיי התשוקה, לחיי הרוקנרול. נתראה באוזן בר!

מעיין בר יואל - מסכמת את 2014 המוסיקלית שלה בפוסט אורח.

מאז שאני זוכרת את עצמי, או יותר נכון מאז שהייתי בת 14, הייתי מחפשת הופעות חיות של כל מה שטוב במוזיקה הישראלית. בתור ילדה בעידן שלא היה בו עדיין אינטרנט, יוטיוב ושאר ירקות, המוזיקה היתה מגיעה אלינו דרך הרדיו ודרך אנשים. כבודו של הרדיו עד היום במקומו מונח אבל מאז המהפכה הגלגל"צית ועידן הריאליטי קצת לי נהיה קשה להאמין להם. איכות הפכה למילת גנאי ברב התחנות, וכוכבים נולדים בין לילה.

אז ילדת פריפריה, מחפשת מוזיקה כמו אוויר לנשימה. שנת 2014 היא גם השנה שעשיתי מהפך משמעותי בקריירה שלי, חיידק ההופעות החיות והאהבה הבלתי מתפשרת למוזיקה הביאה אותי לבחור בדרך חדשה. עזבתי עבודה יציבה בחברה בטחונית ויצאתי לדרך עצמאית, כמנהלת אישית של מוזיקאים שפועלים באופן עצמאי בסצינת המוזיקה הישראלית.

תחילת הדרך והתפתחותה לוותה בחשיפה אדירה למוזיקה חדשה, איכותית, שכנראה לא תשמעו בגלגל"צ אבל בהחלט תוכלו לשמוע ב- FM88, תחנת הרדיו שדואגת לשקף את המציאות ולא להבנות אותה כראות עינה. אז אם לבחור תחילה את אנשי השנה שלי במוזיקה הישראלית אז שדרני ועורכי התחנה הזו זוכים ובגדול מבחינתי, ובראשם מיכל אסולין, בועז כהן גדי ליבנה, ירון חי מנשה ועוד רבים וטובים מהצוות, שפתוחים למוזיקה חדשה, מפרגנים לכל גווניה ומאפשרים לקהל המאזינים להיחשף לאיכות. ולתחנה עצמה על הפתיחות שלה לתקשורת עם מאזיניה.

טוב ועכשיו למוזיקה (ללא חשיבות כרונולוגית):

Full Trunk – השנה הכרתי את ההרכב הזה, (וגילוי נאות) גם התחלתי לעבוד איתם באופן אישי. חבורת מופרעים שעושים מוזיקה ביחד והתוצאה פשוט נפלאה. הופעה שלהם זו חוויה מהפנטת ומאתגרת במיוחד, הטירוף שמתחולל על הבמה בשילוב של רוקנבלוז מטורף פשוט לוקחים ובגדול. ההופעות שלהם מורכבות מחומרים מהאלבום הראשון, שיצא בפברואר 2014. עכשיו הם עובדים על אלבום שני ואת החומרים החדשים ניתן לשמוע בהופעות ופשוט לעוף איתם. החבר'ה האלה הם תופעה ישראלית ששווה להעמיק בה (והם גם יכולים להיות שדה מחקרי נהדר להפרעות קשב וריכוז). ההופעות שלהם עמוסות באנרגיה, עם רמה מקצועית מאד גבוהה וחומרים איכותיים של הרוק הקלאסי והפרוגרסיבי עם שילוב של בלוז פאנק ועוד. מעין כור היתוך של כל הטוב שיש לרוקנרול להציע. האלבום החדש יצא לקראת מאי 2015 והוא הולך להיות הדבר שהכי שווה להמתין לו בסביבה. Keep trying הוא השיר שכבש אותי משמיעה ראשונה (בבלוג הזה ובזכותו). אחריו כבר לא הייתה דרך חזרה!

נועם רותם – מעולם לא אהבתי את "קרח 9", מודה! הם היו להקת החימום של מוניקה סקס בשנות ה- 90 כשהסתובבתי בהופעות שלהם ולא ממש התחברתי. אבל קריירת הסולו המרשימה של רותם הגיעה בדיוק לנקודה שבה אני מתאהבת טוטאלית. עם האלבום "נשורת" שיצא השנה ומתוכו השיר "ביקשנו אור מהלילה" . השיר הזה יכול להתנגן אצלי בריפיט במשך כמה שעות ואני לא אשים לב בכלל, התחושה שהוא מעביר, של הרגעים הקטנים האלה של אינטימיות באישון לילה, מפגש ראשוני אך לא בהכרח בפעם הראשונה. אשליה ממכרת.

שרון גסטהלטר זמרת יוצרת, הוציאה את אלבומה הראשון בתחילת השנה. עכשיו היא מתחילה להפיץ את שיריה. כל האלבום שווה האזנה, מסוג האלבומים שנכנסים לפלייר ולא יוצאים כמה שבועות. ככה לי זה קרה איתה. הפקה מוזיקלית מדוייקת של רועי דהן, עם כלי מיתר שפורטים על הנשמה. וקול צלול של אישה שמחפשת את דרכה בים של אנשים קולות וצלילים. חיבור חזק מאד היה לי לשיר gone, שהוא גם הסינגל הראשון שיצא מהאלבום.

מאור פרץ – אלבום הבכורה שלו "קילומטרים" אמנם יצא ב- 2013 אולם השתלב בנוף שלי ב- 2014, מאור מביא כמה פנינים למוזיקה הישראלית. קול עמוק ועדין ופריטת גיטרה מלטפת, קשה להישאר אדישה למוזיקה של גבר שמדברת מעומק ליבו. כולם כותבים על אהבה, כולם כותבים על החיים, אבל מאור מביא זווית מאד ייחודית ולא צפויה בשיריו. הרצועות "אמה" ו"פרשים שחורים" מרתקות הן מבחינת מבנה השיר והן מבחינת הלחן, ושוות האזנה ברגעי מתח קשים.

החצר האחורית – פרויקט המופת של יענקלה רוטבליט, תומר יוסף, גדי רונן ואיתמר ציגלר. יש משהו מרגש באיחוד כוחות כל כך מוכשרים עם המילים החותכות של רוטבליט. האיש שכולנו גדלנו על מוצא עטו, ובלי לשים לב יותר מדיי, הביא את הדבר הכי משמעותי מבחינת טקסט פוליטי חברתי למוזיקה הישראלית. ימים ארוכים של שמיעה חוזרת והרגשה שסוף סוף מישהו צועק כאן שהמלך הוא עירום ואשכרה מקשיבים לו. למוזיקה יש כוח לשנות, ואני מאמינה שהאלבום של החצרנים שינה משהו עצום. אולי אנחנו לא מודים בזה אבל הכאב והאמת שמוגשת בטקסטים שבאלבום פשוט משקפת את המציאות העגומה של חיינו במדינה. קשה לי לבחור שיר אחד מתוך הפרויקט הזה שכן כולם ללא יוצא מן הכלל נפלאים אבל אין ברירה אז "פצצה מתקתקת" הוא השיר בה' הידיעה. כנראה בגלל הסוכנת שבנויה לתלפיות. אבל "שיר האביונים" הרצועה שחותמת את האלבום היא זו שקורעת את הלב ומציבה מראה לחברה שלנו. הופעה של החצרנים זה מאסט בלו"ז של חובבי הופעות, ואסור להסתפק רק באחת!

האנג'לסי – הם כאן ובגדול, וקשה להתעלם מהעובדה שההופעות שלהם מפוצצות, שיריהם מושמעים בכל התחנות ואייטמים מפוזרים בכל הרשתות. יש משהו מאד טבעי בחבורת מוזיקאים מוכשרים שעולים על הבמה כקבוצה גדולה שבאה לעשות מוזיקה יחד ועל הדרך הקהל נאסף כדי לחזות בהם. אותי אישית זה מרגש לראות סיפור הצלחה כזה, שכן אין לי ספק שמאחורי היח"צ הענף נעשתה המון עבודה קשה והרבה חצץ נאכל בדרך. לא קל להסתובב ולהופיע בישראל האינדית של 2014, ולממן את כל האופרציה. אבל האנג'לסי הוכיחו שזה לא בלתי אפשרי. עם אהבת הקהל והצורך בחדשנות הם הצליחו לשבור את תקרת הזכוכית הגלגל"צית. זו החביבה עליי.

זהו. זו השישיה שלי. יש על הכוונת כמה אלבומים שיצאו בתחילת 2015 שאני בהמתנה דרוכה לקראתם: Full Trunk כבר אמרנו, דני גלבוע באלבום סולו שני שמשמיעת הסקיצות כבר התאהבתי, מיה יוהנה מעוררת סקרנות גבוהה במיוחד עם אלבום הבכורה שלה שעתיד לצאת וכן להקת 'האנשים', שגייסו מימון לאלבומם החדש והשלישי אחרי העלמות מן השטח של כ- 6 שנים.

מעיין בר-יואל, חיה בצפון הארץ, מנהלת אישית של מוזיקאים עצמאיים ועסוקה בלחפש את ההופעה הבאה.

מיטל דה רזון- End to Start

מאת : גיא טנא 

סולנית ההרכב Epiphony ובת טיפוחיו של עופר ניסים מנפיקה אלבום סולו ראשון שכולו על טהרת הדאנס פופ, עם אפיל בינלאומי שמנצל את מראה המצודד של הראשל"צית שהופכת מעל גבי העטיפה לסטארית רבת פנים, תסרוקות ומלבושים כיאה למי שנבחרה עם ההרכב Tripl לייצג את ישראל בתחרות פרסי MTV אירופה.

"Come Together" הפותח, מתחיל עם גיטרה אקוסטית והופך במהרה לקטע דאנס סוחף בהפקתו של השותף לדרך אסי טל. זהו קטע מצויין בכל קנה מידה שפיתח אצלי ציפיות להמשך איכותי לאלבום. גם ב "One World" ההמנוני האקוסטית מתחלפת עוד לפני שאמרת "עופר נסים" לאלקטרוניקה מקפיצה וסוחפת, את מי שרוצה לרקוד ופחות את מי שרוצה להאזין, ולא מדובר באמירה שיפוטית כלל- דרוש כשרון ואיכות לשיר באופן שיעשיר את הביט ואת הנפח הצלילי הגדוש ולדה רזון יש את שניהם, ללא ספק.

End to Start שיר הנושא גולש לגבולות הטראנס עם טקסט קצר ולמעלה משש דקות של היפר ונטילציה קצבית ואמירה סגנונית ברורה של דה רזון כווקאליסטית וכותבת.

את Le Lo Le אהבתי במיוחד. צליל הכינורות, כנראה של רוניוס, מביא מן המזרח לקרירות האלקטרונית ומקנה לשיר תחושה של שיר אהבה מדברי בקצב הדאנס. בIn To You יש נסיון נוסף, פחות מוצלח לשלב אלמנטים של מוסיקה ים תיכונית ביצירה של דה רזון אבל קשה לי להאמין שהשיר הזה יפצח את תקרת הזכוכית של זמרות ים תיכוניות, ודאי לאור האנגלית המשדרת ריחוק. גם לבינלאומיות יש חסרונות....

Toda La Noche מביא לנו השפעות בולטות של מדונה גם עם השפעות לטיניות וגם צלילים ששמענו מהמלכה כבר לפני חמש עשרה שנה. במקרה הזה, נדמה לי שהפוטנציאל של השיר מעט הוחמץ- יותר מדי שינויי כיוון, יותר מדי דגש על הביט והקול של דה רזון לא מקבל את המרכזיות לה הוא ראוי.

My Pride לעומתו, הוא קטע של כמעט שמונה דקות, שמציג טקסט לוחמני מתריס בסאונד חוצה יבשות ולמרות שהמלכה האם (מדונה כמובן) מצויה ברוחה גם כאן, נמצא כאן שיר יוצא דופן באלבום ואחד משיאיו. כאשר המשפט החוזר בפזמון הוא In your face baby כבר לא משנה נגד מי מתריסה דה רזון, העניין כבר מבוסס. גרסת האמביינט של Out of my Skin חותמת אוסף לא רע שמעורר ציפיות להמשך.

אולם הרצון להתחבר לקהל רחב ככל הניתן כיוון את דה רזון לחזרתיות ונוסחתיות יתר. שמונה עשרה שירים, לא פחות, מקובצים באלבום של דה רזון ולאט לאט העניין הולך ופוחת, גם במסיבה וגם בהאזנה. אמנם קיים באלבום נסיון להתנסות בכיוונים שונים- בלדיים, אפרו קאריבים ועוד אבל נדמה שההפקה בסגנונות כה שונים דורשת גם שינוי או תוספת בצוות העושים במלאכה.

מיטל דה רזון- הפתעה נעימה עבורי אבל יוצרת שנדמה לי לא אמרה את המילה האחרונה מבחינה סגנונית ואנו צפויים ממנה להפתעות בהמשך.