דדלוס ציפור - ירונה כספי חשיפת הלינקטון לאלבום

                            צילום : אניה גולה 

הגיע הרגע לחשוף בפניכם את אלבומי החדש "דדלוס ציפור"

מעבר לשם האלבום, הלקוח משירו של המשורר עזריאל קאופמן ז"ל

והמופיע באלבום.
יצירה שאורכה שש וחצי דקות ושהעיבוד שלה בוצע ע"י האקורדיוניסט הבינלאומי אמיל אייבינדר.

החלטתי לקרוא לאלבום בשם זה כי הוא מסמל עבורי דרך שחייבת להיות הדבר עצמו.

והדבר עצמו היא תשוקה ורצון אמיתי להגיע לכל מי שרוצה לשמוע.

למה דדלוס ? אותה אגדה מהמיתולוגיה היוונית, שיש בה את כל מה שיוצר חייב לעצמו. עצמאות !

האגדה מספרת על דדלוס ואיקרוס, אב ובן, אדריכלים שבנו ארמון למלך כריתים, ומכיוון שכל כך הצליחו בעבודתם הוא סירב לשחרר אותם לארצם.

מוכי געגועים בנו השניים כנפיים מנוצות שהדביקו בשעווה.

דדלוס האב הזהיר את בנו איקרוס שלא ימריא לגובה בגלל חום השמש והשניים יצאו לדרכם.

איקרוס הבן שיכור מאושר המריא לשחקים, חום השמש המיס את השעווה והוא נפל אל מותו ואילו דדלוס שהקפיד על טיסה נמוכה הגיע בשלום.

בֶּן אָדָם, מָה אַתָּה כּוֹתֵב?
אַתָּה כּוֹתֵב אֶת נַפְשְׁךָ
אֶת נַפְשְׁךָ בַּחשֶׁךְ
אֶת הַחֵץ שֶׁבְּדָמְךָ
אֶת לִבְּךָ הַמִּתְגּוֹנֵן
אֶת הַיְדִיעָה הָאֲפֵלָה
אַתָּה כּוֹתֵב אֶת נַפְשְׁךָ
אֶת הָרִסּוּק לַשֶּׁמֶשׁ
אֶת הַקְּרִיאָה הָאֲדֻמָּה מִגְּרוֹנוֹ שֶׁל השֶּׂכְוִי
אֶת אַשְׁמֹרֶת טַל הָעִוָּרוֹן
אֶת תְּחִלַּת הַנְּשִׁימָה 
אֶת הַצְּלִיל הַמְעַנֶּה
עוֹשֶׂה מִמּוּזִיקָה צְלָבִים
אַתָּה כּוֹתֵב אֶת נַפְשְׁךָ
אֶת חֶרְדַּת הַשִּׁכְחָה

עבורי יש בסיפור משמעות שיכולתי לנכס לעצמי, להזדהות בדרכו של דדלוס האב ולהגיע לתכלית היצירה שלי שהיא מבחינתי "המולדת".

בשנתיים האחרונות לקחתי פסק זמן "מהגיטרה - בס - תופים" והרוקנרול העצבני שהרגשתי בתוכו כדג במים.

בחרתי להרחיב ולהכניס למעגל גם כלים שלא עשיתי בהם שימוש עד היום. שילוב הכלים מתכתב עם עומק המילים. יצרתי אוסף אקלקטי מארצות ומתקופות שונות ומשירי משוררים מהארץ ומהעולם. התוצאה - הרכב הרמוני ועשיר שנוצר בתהליך מורכב מאין כמותו שהביא לי סיפוק ונחמה. מקווה שתפנו לעצמם זמן כדי להכיר את האלבום , יצרתי אותו עבורכם.

מזמינה אתכם להופעת ההשקה ב1.6 בשעה 20.00 בבית היוצר.

שלכם , ירונה כספי.

להאזנה לאלבום לחץ על התמונה 

"כנגד" 4 נשים - המלצות לאלבומי חג

כתבה: תמר ביטון

ברוח החג עלתה בי מחשבה משעשעת, איך היתה נראית הגרסה הנשית לארבעת הבנים בהגדת הפסח. חכמה?מרשעת?תמימה?שאינה יודעת לשאול?..
לא נשמע טוב, נכון?
כי האמת היא שאנחנו, הנשים, מורכבות מעולם ומלואו, ואי אפשר לשים אותנו תחת קטגוריה אחת. יש בנו גם מזה וגם מזה. אנחנו עגולות, מתפתחות, משתנות, מגלות, וזאת הייחודיות שלנו.
ממליצה על ארבעת המוזיקאיות הבאות, שמביאות איתן, כל אחת בדרכה שלה, עושר מוזיקלי, יופי ורכות שאני בטוחה שיענגו לכם את המשך החג. 

ענת מלמוד/ לפני השינה

את ענת שמעתי לראשונה דרך הסינגל "ניגון" ותוך כדי ניגוב הדמעות נשביתי בקסמה. אלבומה הראשון הוא בבחינת "מים שקטים חודרים עמוק". 13 שירים שנשזרים ברוך, ברהיטות ובחן ומוגשים בצורה אינטליגנטית ומרשימה, בהפקתו של צח דרורי, מרכיבים אלבום שכולו תפילה. 

שמרית גרייסלאמר/ שירים מהבית 

אחרי שנים רבות של עשייה לצד בן זוגה, מוזיקאי וכנר בינלאומי, מיכאל גרייסלאמר, לוקחת שמרית צעד קדימה לקדמת הבמה, ומוציאה אלבום סולו ראשון. במתיקות ובקול צלול, באופן שהיא מבטאת את המילים, מספרת לנו בפשטות על ימים של שגרה ורגעים של חסד, על אהבה של פעם בחיים לצד התמודדויות וקשיים, אנחנו מקבלים הצצה לתוך ביתה החמים של שמרית. העבודה לצד דניאל סלומון והבחירה לכתוב דווקא מהמקום האינטימי, יצרו אלבום שיש בו חיבוק, נחמה והמון רגש.

סיון טלמור/ Fire

הקול המלטף של סיון, עושה חשק לעצום את העיניים ולהתמסר לצלילים. והצלילים מגוונים ורבים; כלי הקשה פעמוניים שמזכירים משחק ילדים, לצד כלי נשיפה שיוצרים דרמטיות מרשימה, התרפקות ורוך לצד עוצמה נשית. 
דרך ההגשה הייחודית של השירים, לצד ההפקה המשובחת של אורי וינוקור, אנחנו מקבלים אלבום יפהיפה שכולו יצירת אומנות. 

הדרה לוין/ love in the wrong time- the kitchen session

ברזומה שלה יש יותר מ10 אלבומים, יש לה קול של זמרת קאנטרי אמריקאית והיא נראית צעירה ב20 שנה לפחות. כל זה נחת עליי בהפתעה יום אחד כששמעתי שיר של הדרה בהמלצת חבר. אני מודה שמהר מאד התאהבתי ושמרתי את הפלייליסט שלה במומלצים. הדרה היא מוזיקאית ייחודית; היא פורטת על מיתרים שבלב אך גם בועטת במוסכמות, היא מטלטלת ומנערת ורגע לאחר מכן מלטפת. באומץ, רגישות וכישרון גדול, הדרה מביאה קול אחר וייחודי למוזיקה הישראלית שגורמים למאזין נחת ועונג צרוף. אלבומה החדש יצא בקרוב.  

"ארץ שלא שם" - דויד פרץ משיק אלבום בלבונטין

כתבו וצילמו : "ההלפרינים" - שחר ושרית (לינקר)


[שרית] "אז למה לא אמרת להביא כרית?" נישאה לחלל הרכב השאלה, שהפכה כבר קוד מוסכם בינינו, ושחררה פרץ (שימו לב לכפל המשמעות הגאוני) צחוק משחר. "את ממש מפגרת" הוא דיאגנז מתוך הצחוק והרגיע: "הוא לא ירדים אותך".

"השיר הזה מרדים", התעקשתי וכבר דימיינתי ערב משמים.. אני טיפוס של קצב, דם חם, קרשנדו מהיר, סוחף.. מה זה הרגיעון הזה עכשיו?? "זה מזמן. זה בלובנד" ענה שחר, והדמיון שלי נדד לנייר פרגמנט שמנוני בצבעי כחול וצהוב ופתאום התחשק לי פיתה על הגז. "תסמכי עלי. הוא לא ירדים אותך" הוא אמר שוב בטון סמכותי ומשכנע עד שתהיתי אם היו נותנים לי להכנס להופעה עם פוך. אני לא טיפוס שמשתכנע בקלות...

[שחר] כמעריץ מושבע של סינגר סונרייטרס מלנכוליים מכל העולם וחיבה עזה לאינדי הישראלי אני מכיר את דויד פרץ מזה זמן רב ולצד חומר לא רב שהוא הקליט מ 1999 קל יותר לפגוש ראיונות או מאמרים פרי עטו וקרדיט על הפקת אלבומים וקידום המוסיקה בבאר שבע.

פרץ הוציא אלבום אחד נפלא עם "בלובנד" ב 1999 (https://davidperetz.bandcamp.com/album/blueband), שני מיני אלבומים המכילים חומר מתורגם, שלושה אלבומים במסגרת להקת "לנסס" וב 2007 את אלבום הסולו הראשון שלו "הייקו בלוז" (https://davidperetz.bandcamp.com/album/haiku-blues).

בשבוע שעבר הוא עלה על במת הלבונטין7 להופעת ההשקה ומייד התנצל/התפלא שלקח לו 9 שנים להוציא את אלבומו השני "ארץ שלא שם" (https://davidperetz.bandcamp.com/album/--39)

למרות שלצד עבודה עם אמנים אחרים הוא פרסם, הופיע ויצר שירים וקטעים אינסטרמנטלים לא מעטים המתארחים בערוצי הבנדקמפ והיוטיוב שלו. כך עכברי אינטרנט כמוני יכלו לפגוש את מחצית (!) משירי האלבום החדש זמן רב לפני יציאתו

– ב 2010 פורסם "עשן הזמן" (https://youtu.be/5xCogrZnK9Q), וב 2014 פורסמו לא פחות מ 4 שירים מהאלבום –

- "הדרך הביתה" (https://youtu.be/qbyVb-UPiGs),

- "למכור את נשמתי לשטן" (https://youtu.be/faCvzX7UEOg),

- "המוות בא לפנות בוקר" נכתב אחרי המלחמה של קיץ 2014 והתפרסם לצד טקסט נוגה בבלוג של פרץ: 

- "דרך מצדה" המתאר הווי באר שבעי ויחסים מורכבים של אהבה-שנאה עם המקום בו הוא גדל ומתגורר עד היום

("שברת לי את הלב / מחר אני עוזב") הופיע במאמר נוקב ב"המקום הכי חם בגיהנום" שכתב פרץ בגנות האנשים שיורדים להפריח את השממה (http://www.ha-makom.co.il/post/madhom-david-peretz.)

בשבוע שעבר האלבום שוחרר בבנדקמפ ולחנויות וכך הגעתי מוכן להופעה לאחר הכרות טובה עם כל עשרת שיריו, שנעים בין בלוז ישראלי לקאנטרי פולק שלעתים מזכיר את טום וויטס או אהוד בנאי אבל יחודיים לפרץ ורובם קצביים, מרעננים ונוגעים בהוויה הדרומית ובחוויות האישיות של פרץ מהשנים האחרונות הכוללות דייטים, ילדים וסיכומי "אמצע החיים" של גבר באמצע העשור החמישי לחייו.

בהופעה עורבבו שירי האלבום בצורה מעניינת כאשר בחלקה הראשון פרץ והלהקה ניגנו ברצף את שירים 3 עד 8 מהאלבום:

- "עשן הזמן" על המועדון הבאר שבעי,

- "השיר של אמצע החיים" זכה להקדמה ובה תיאור ארוך ומשעשע של באר שבע כעיר הגדולה לצד ערי הלווין דימונה, ירוחם ואופקים המוזכרות בשיר,

- "ארץ שלא שם" הנוגע גם הוא בדרך מתל אביב לפריפריה,

- "המוות בא לפנות בוקר" על המלחמה,

- "דרך מצדה" חתם את השירים על הדרום,

- "כמו אגדה" השקט סימן מעבר לשירים אישיים, רומנטיים ומלנכוליים.

לאחר ששת השירים מהאלבום, פרץ שר לבד שיר חדש בשם "שיר ישראלי" בו הביע תקווה שהילדות שלו יבחרו כמוהו להשאר בדרום / בישראל.

בחלק השני של ההופעה פרץ ולהקתו אירחו את רונה קינן וביחד הם ביצעו ארבעה שירים נפלאים:

- "עיניים זרות" של רונה:

- "אני הולך להתאהב בך" שיצא ב 2014 אך לא זכה להיכנס לאלבום וזכה לגירסה יפהפיה בהופעה: 

- "למכור את נשמתי לשטן" שפותח את האלבום החדש ומתאר את הקשיים של המוסיקאים בארץ,

- "מקום בתוכי" מהאלבום הראשון שזכור לי בעיקר מהקאבר של דניאלה ספקטור

רונה חילקה לפרץ קומפלימנטים, כינתה אותו "המשורר של באר שבע" ואין ספק שהעיר והדרום כולו נוכח ברוב שירי האלבום באופן מפורש ואנחנו נחשפים ליחסים המורכבים של פרץ עם העיר, חווים את העיר יחד איתו ומאמינים לו כשהוא מצהיר שהוא גאה בעיר, אוהב אותה, מנסה לשפרה ומשתמש בה ככר פורה ליצירותיו.

ההופעה הסתיימה בשני שירים איטיים, "יפה כמו שקט" מהאלבום הראשון ו"הדרך הביתה" ששלח אותנו ללילה הקר בחוץ עם השורות: "זה מרגיש כמו, הדרך הביתה / זה מרגיש כמו, סוף והתחלה / כי חיפשתי ומצאתי / אבל אותך איבדתי / ועכשיו נותרההדרך חזרה / להתחיל מהתחלה / כשנחזור שוב הביתה".

מועדון קטן כמו הלבונטין7 מתאים מאוד לפרץ ולהופעה שהוא רקח, החלטתו להופיע בליווי להקה מלאה כאשר הוא מנגן על גיטרה אקוסטית שלעתים מפיקה צליל חשמלי ומפוחית, עזרה להעביר את העושר המוסיקלי של האלבום לבמה ולשמור על אנרגיות וקצב לאורך כל ההופעה.

[שרית]יחד עם פרץ הופיעו גם נועה שמר הנהדרת –האישה מאחורי הקלידים והעמוד, דניאל אדה –הנחבא אל התופים, ואלון פנר-טסלר על גיטרה בס. למי שיגיע להופעה הקרובה בבאר שבע הובטח שיזכה לראות את אלון פנר-טסלר מנגן גם על קונטרבס (שזכה מיד לכינוי קונטרב"ש).

[שחר] אני ממליץ לכם לקנות או להאזין לאלבום ברשת, לנבור אחורה בחומרים המוקדמים ובעיקר לקרוא ולעקוב אחרי פרץ ברשת בשלל ערוציו הפעילים – לצד מוסיקה מצויינת הוא תמיד כותב בצורה מרתקת וישירה.
השיר היחיד מהאלבום שלא נוגן "בואי אלי" זכה בחודש שעבר לקליפ: http://e.walla.co.il/item/2933286 

ויכלל באלבום אוסף של הרכבים מהדרום.

[שרית] לפני ההופעה שתיתי כוס יין אדום. וכשההופעה נגמרה הייתי שיכורה, ולא מיין.

אני לא מומחית גדולה ביין או במוזיקה. אבל אני יודעת מה טעים לי ומה מרגש את חושיי.

התרגשתי מהמוזיקה של דויד פרץ. והתרגשתי מדויד פרץ שנשקף מבעד לחלונות שיריו הפתוחים לרווחה לרוח המדבר הדרומית. וכשרונה קינן המהממת והכה תל אביבית עלתה לבמה לא ידעתי כבר במי אני מאוהבת יותר, בה או בו או בקסם המרהיב שהם יצרו יחד. כשההופעה הסתיימה והענן שלי נחת, חרגתי ממנהגי וניגשתי לדויד, כדי להודות לו. את ההנאה וההתרגשות הוא ראה בעיני.

דויד פרץ הוא איש מיוחד. המוזיקה שלו היא כמו יין טוב ובלתי פלצני בעליל. יודעים מה? המוזיקה שלו היא גם כוס תה עם נענע שנקטפה זה עתה בגינה.

לכו לראות. זה יעשה לכם טוב בלב ובבטן, וזה לא מעט בעולם הזה.

אביב גדג' - "סיבוב של חמש הופעות, של הופעה חד פעמית.." באוזן בר

כתבה : אופירה זילברשטיין


"סיבוב של חמש הופעות, של הופעה חד פעמית.." אביב גדג', מגדיר יפה, את השתלשלות האירועים שהביאה אותו להיות המופע הכי מבוקש לחג האהבה

- "נשיר שירי אהבה אבל נשתדל לא למכור לכם אשליות", מבטיח (ומקיים) אביב מביא איתו לאוזן השלישית את כל סירות ההצלה ומיטיב להגדיר את היעד: "זו אהבת חינם אפילו כשאין, אין לך למי לתת" סומך על הקהל שלו שלוקח עליו אחריות. מועדון מעריצים רוחש, לוהט, מתמסר, פעיל מאוד ומגובש. יענו לך בכל שעה על כל שאלה שקשורה באיך להגיע, איפה אפשר לארגן כרטיס למאחרים, מתי בדיוק יתחיל....

אביב יודע שהיחסים עם הנאמנים, היכו שורשים. שהוא יכול לנסות דברים חדשים (מזהה בקהל את אותם שבאים הופעה הופעה. מזהה בשם, כל אחד שפתח איתו פעם שיחה נבוכה של מעריץ, קורא לו לשבור את ה"קיר", להתקרב)

ועם זאת אי אפשר שלא להעריך את האומץ ... "האם את עוד אוהבת אותי? למה האמת נשארת במקום והשקר חופשי?" שיר חדש שמקליט בימים אלה ונשמע כל כך בשל.

הוא יודע לערבב טוב את החדש עם המוכר. להיות הוא וגם לספק את כל הסחורה. מצליח להישאר תמיד טרי וכבראשונה. "אני מצטער שתיתי קצת לפני ההופעה. זה עושה אותי קצת פטפטן" מתוודה אבל כל מילה שלו מהמקום הנכון ובמקום והוא מכשף אותך וכובש בעדינות שיא וגם מקשיב.

"צאי אהבה צאי אלי" הוא שר, ואהבה יוצאת אליו גם מהאנשים הכי ציניים בקהל "לא מלמדים אותנו איך לאלף געגועים. מלמדים אותנו איך להעמיד פנים.. הכל צומח שולח שורשים, אתה לא תאמין..הכל קצת כאבי גדילה אלה רק דמעות שמחה" - בעיניי, השיר הזה יחד עם הקאבר הכי מוצדק שנשמע כאן לאחרונה של נושאי המגבעת- אני טקסט פוליטי? שהיה לא פחות מהברקה בהופעה, היוו את שני רגעי השיא, של ערב עם הרבה שיאים.

מכוון את הלב טוב טוב ומוהל בפנים, השפעות ומתכתב עם חברים שעדיין איתנו וגם עם אלה שכבר לא ונשמעים חיים ורלוונטיים מתמיד, בפיו. "יש אדם שמדבר יש אדם ששומע" (גבריאל בלחסן. לה לה לה) מספר לנו איך הכל התחיל (כי את הסיפור על איך לא היה לו דו בפסנתר שמעו אלה שחזרו שוב, כבר בחמישי): ילד קטן במושב שלא היה לו פסנתר משלו והמועדון והפסנתר היחיד, בו, היו נעולים אי אפשר היה סתם להשחית אותו, אומר בחיוך, רק לנגן בחגים ואיך ראה אותו מנצנץ כלומר, סתם מכוסה אבק וכמה אליו וניסה להתגנב ובבת אחת הצליח לפתוח את החלון ונפלו עליו כדורים צהובים -צרעות וחיכה בלי לזוז, כמו שלמדו, צרעה, צרעה עד שהתעופפה ויכל לנגן עליו.

לרגעים אפשר עוד לראות את הצרעות מסתובבות סביבו ורק מייקרות את הרגע. ההתגברות על הפחד והנגינה הזו ששווה הכל, הכאב והתרופה. יהוא ירון, האיש שאיתו, "בשר מבשרו" ממש מדבר דרך הבס. משאיר אותך פעור פה, ממה שעושה שם על הבמה, בלי אגו אבל גם בלי שום ביטול עצמי או הקטנה (אבל מי בכלל רוצה להקטין את יהוא הענק?) יכולת ההקשבה שלו, היכולת שלו להיעלם בתוך זה ולהיות הכי נוכח, בעת ובעונה אחת היא פנומנלית וצריך לומר: יש לופר והכל בחלק מהמקומות, אבל שניים על הבמה בלבד ונשמעו כמו תזמורת שלמה. "היה לי קטע עם קליידרמן.." טיפס וירד מסולמות והזהיר: "בכל גן עדן יש נחש" "תמיד תפסנו את הרגע ואבדנו את כל השאר .." (לתמיד ולעולם לא עוד) תודעה רומנטית מפותחת מכיתה א מסתבר מדניאלה, שעזבה ביום הראשון של כיתה ב, לנשר או גשר וטל פלר שאחריה, שהסתובב הרבה עם חברה שלה, בשבילה ועזבה לבאר שבע עם המשפחה שלה ותליון עם לב שקנה ליוליה, שעם המשפחה שלה, ברחו בלילה לקנדה אחרי קיץ שלם בחממת עגבניות "מבחוץ את מלאת קוצים ומבפנים, עוד ועוד קוצים" הלכו לו לאיבוד "כמו שורה בשיר" ( ונוס בתמוז) ומסיים במשפט הכי מייצג: "אין לי אף אחד למות למענו, או לחיות בשבילו"

הכי מופע אהבה והכי אין אהבה אבל זה הכי יש בתוך האין הגדול. בתוך הכאב שמבצבץ משם, מריחים גם אושר, שיכול להיות ... אביב גדג' הוא בדיוק מה שצריך בפולמוס, בחג הזה, שהתפלח לנו ליומן. מישהו שמזכיר לנו איך באמת, האהבה נראית וכמה דרושה. סופרת ימים לפעם הבאה, שידברו ככה יפה, את מה שמרגישה

מיטל מיכאלי I Am Project

ה I am Project נולד על מרפסת.

שמתי יד על העורף, על הקעקוע שלי. אני לא יכולה לראות אותו אבל התמזל מזלי ומרגישים אותו. ממש מרגישים את האותיות.

 עשיתי אותו לכבוד ההורים שלי. A & m זה ראשי התיבות של השמות שלהם. וה I זה אני.

מין דע מאין באת שכזה. חוץ מזה שהם תמיד שומרים לי על הגב (וזה נשמע יותר טוב באנגלית)

בכל אופן שמתי יד על העורף וחשבתי שבא לי לכתוב פרוייקט שלם ולקרוא לו ה I Am Project.

למחרת התחלתי לכתוב ומהר מאוד היו עשרה שירים. אחר כך נכנסתי לעניינים אחרים, התעמקתי בקשר המוזיקלי עם עציון מאיר ונכנסנו לעבודה אינטנסיבית.

ה I am חיכה איזה שנה וחצי על המדף. אבל המשכתי לכתוב שירים במסגרתו. ולהקליט לו סקיצות. בינתיים כשאני ועציון כבר מבשלים אלבום שני, הלכתי ללמוד אולפן ביתי בBPM ובתמיכתו של איתי צוק החלטתי לנסות להקליט את ה I am באולפן שלי.
זה הרגיש נכון כי כולו אני. אני מחוברת אליו בנשמתי, הוא מדבר אותי בכנות רבה ומכיל את כל המורכבות שלי, והביטוי שלה במפגש עם האחר. נשמע לי מתאים לפרוייקט כזה להיות כולו שלי. אני גאה בו ומתרגשת ממנו ונהנית מהחיפוש ומהתהליך.
תמיד חשבתי שאני טכנופובית. אבל מסתבר שלא עד כדי כך... I am sleepless שהוא סנונית ראשונה מתוך הפרוייקט, הוא שיר על מיטה אחת. מיטה כשם עצם, מיטה כתיאור מקום, ועל שני האנשים הבודדים החולקים אותה מדי לילה

I am a Forest הוא השיר השני מתוך הפרוייקט והוא האחרון שכתבתי.

אני אוהבת אותו מאד מאד. אוהבת את הדילוג בין הפנטזיה למציאות ומתעסקת הרבה במרחק והקרבה ביניהן.

היער הזה בשיר, הוא מקום לחלום בו והוא מקום לכאוב בו והוא חלל ביניים בין מיטל הילדה החולמת למיטל שחווה את החיים על כל מורכבותם, שמבינה את המשמעות של קשר. \

יש ב-I am forest תסכול ויש בו תקווה ויש בו אכפת אמיתי וקרוב ויש בו בגרות ויש בו געגוע ואני מרגישה שהצלחנו גם בעיבוד ובהפקה להביא את המתח הזה וזה משמח מאוד מבחינתי 

סטלה גוטשטיין - BILL & MURRAY - פוסט אורח

צילום: הילה ווגמן

אז למרות שהאלבום הזה הוא לא רק שלי, הוא של הרכב שהתהווה במשך יותר מ3 שנים יחד עם דיויד בלאו ורן יעקובוביץ, החלטתי לכתוב את הפוסט הזה לבד, כדי להגיד משהו אישי.


צריך הרבה כח פנימי בשביל להיות בלהקה פעילה ויוצרת. צריך להכיר את האגו שלך וללמוד לשלוט בו, צריך לדעת להתפשר ולא להתפשר, לפי הצורך ותחושת הבטן.
אתה חולק עם אנשים שהיו זרים לך לחלוטין (במקרה שלנו) שעות ארוכות מהחיים שלך, בחדרי חזרות, באולפנים ובנסיעות אינסופיות בארצות זרות. ובנוסף לכל זה הם הראשונים שישמעו את השיר האחרון שכתבת והראשונים לתת עליו ביקורת.

אז התמזל מזלי ובחרתי לעבוד עם שני אנשים שהופכים את כל החוויה הזאת לנסבלת ואפילו מהנה מאד.
ההרכב הזה התפתח בצורה מאד אורגנית, וזאת כנראה הסיבה שלקח לנו 3 שנים להוציא אלבום.
את דיויד בלאו ראיתי פעם ראשונה בהופעה של ההרכב הקודם שלו "לצ'אק" ואז שמעתי שיר מהפרוייקט סולו שלו שריגש אותי מאד והחלטתי ליצור קשר,
הרגיש לי שיש פוטנציאל מאד גדול לחיבור מוזיקלי. וכך היה. התחלנו להביא שירים לחזרות ביתיות ולעבד אותם בהתחלה לגיטרה וצעצועים שונים
ואז הגיעו לידינו קלידים ומכונת תופים והחלטנו לזרום על זה.
החזון היחיד שעמד מולנו היה לעבד את השירים שלנו בצורה היפה ביותר עם הכלים והאמצעים שהיו לנו. התחלנו להופיע ובמקביל להקליט את החומרים.
בלי תוכנית, בלי לו"ז ממשי, לאט לאט התהווה משהו שהרגיש כמו אלבום.

לפני שנתיים צירפנו את רן יעקובוביץ (תופים) להרכב וזה היה מאץ' מושלם.

הקלטנו שיר נוסף יחד איתו והוא נכנס לאלבום.
את האלבום הבא, שנמצא כבר בשלבים מתקדמים, הקלטנו שלושתנו יחד, ביום אחד. ההפך המוחלט.

יש משהו מאד משחרר בעשייה משותפת ויש אושר גדול בחוויה של שחרור אלבום עם עוד אנשים. 

התקלפות - מאור נאוי בפוסט אורח לקראת השקת האלבום GO

התקלפות

GO!  זה הזנקה. התפרצות. פורקן. גילוי. שחרור. התקלפות.
GO   זה להיות ברגע ולבעוט בו.

מוזר לי לכתוב עליו כי הוא מדבר אותי.
הוא לא אסופת שירים שנאגרו במגירה במשך שנים וחיכו לרגע שילבשו חיים.
כל כולו כתיבה תוך כדי תנועה.
הוא הסתערות על תהליך
והוא מסמל את כל מה שעברתי עם עצמי בזמן הכתיבה שלו.


משיר אחד יצא אלבום

נכנסתי להקליט שיר חדש אחד ויצאתי עם אלבום שלם, שכתבתי באותה התקופה.
אחד אחרי השני. מילים ולחן יחד. כאילו שהם רק חיכו להתפרץ.
הם היוו את הכאן ועכשיו שלי. "כאן ועכשיו" שנעלם ממני בכל דבר אחר שלא היה מוזיקה.

לפני כמה שנים חבר אמר לי שאני ציפור חופש שכלאה את עצמה במעין בועת זכוכית או קונכייה שקופה. שכפיתי על עצמי מעטה מסוים שהיה לי נוח להיעטף בו עד שהטמעתי אותו לתוכי.

האלבום התחיל רק כשאני התחלתי.
תהליך של התקלפות.
למדתי שכשמפוררים עטיפה מאבדים שכבות של הגנה.
מודעות זה מקום אכזרי.
היא יכולה לצרוב כמו שמש בעור החשוף,
אפשר להיכוות
משהו בשלמות או בתמימות נפגע.
אבל היה משהו ממכר בכוויה.
העור ה"חדש" שהתגלה,
זה שהיה שם כל השנים חנוק ומוחבא
התחנן לנשום. ביקש להיחשף עוד
ולהיצרב.
למרות הכאב.

מתוך המקום הזה כתבתי ואז ברגעים המזוקקים האלה של הכתיבה ושל ההקלטות התקיימתי. הייתי נוכחת, מחוברת בכל שניה.

דברים קורים מסיבה

לפני כמה שנים שמעתי את האלבום "נקודה טובה" של שולי רנד. אני זוכרת שישבתי עם הגיטרה כשהקשבתי לו, רגע אחרי הנחתי אותה ואמרתי שאם מתקיים משהו כל כך שלם בעולם אז אין לי למה להמשיך ולכתוב מוזיקה. האלבום הזה ניער אותי. הכנות שבו והדרך שבה כל מילה בטקסט קיבלה את המקום שלה דרך העיבוד וההפקה. הרגשתי שמי שהפיק את האלבום הוא גאון שניחן ברגישות מיוחדת.

הייתי באמצע הקלטת אי.פי בעברית כשהשיר הראשון MISTAKE יצא ממני. לא הבנתי למה אני כותבת באנגלית ולמה אני פותחת תיקייה חדשה במחשב תחת הכותרת "אלבום חדש".
הרגשתי שהשינוי הזה שאני חווה בחיים מדבר את עצמו ומתועל לשינוי בכתיבה ובמוזיקה שלי.
לא יכולתי להמשיך עם ההקלטות של החומרים בעברית, משהו שם כבר לא הרגיש לי רלוונטי למה שאני חווה.
נפגשתי עם שמוליק דניאל (שולי רנד, דודו טסה, קובי אפללו ועוד), דרך תיווך והמלצה של מכרה משותפת. הרגשתי שיש בינינו חיבור אמיתי ושהוא מצליח להבין מאיזה מקום אני מגיעה ואת הכמיהה שלי לשינוי.
רק בדיעבד חיברתי בינו לבין אותו אלבום מופת ששמעתי לפני כמה שנים.
הרגשתי שדברים ומפגשים מסוימים קורים מסיבה.

MISTAKE

את הקליפ הובילו  אנשים מדהימים. ביניהם: אליעד גולן שצילם/ערך/ביים ודפי פלס שהפיקה.

את לא ביונסה

עוד לפני שידעתי שיהיה אלבום וכשעוד היינו בתהליך של הקלטת שלושה שירים בלבד ראיתי את השירים. ראיתי את הצבעים שלהם. את האווירה והייתה בי מעין משאלה כזו שכל שיר ילווה בויז'ואל.
כמיהה כזאת להגיש משהו שלם יותר.
חברה יקרה ומוזיקאית מדהימה הרגיעה אותי ואמרה שאני לא מחויבת להחלטה הזו, אחרי הכל אני לא ביונסה(:

אבל התמונות לא הניחו לי וכשאני "נדלקת" על משהו אני עושה!
חבר טוב וגיטריסט (עמית שוקר) שסיים לימודי עריכת וידאו ביקש "להחזיר לי טובה" על שיר שהקלטתי עבורו פעם. הרגשתי שהוא "נפל" עליי מהשמיים ובדיוק בזמן. יחד חברנו לצלם מדהים (תומר זמורה) ובעזרתו של אחי היקר (אסף נאוי) הוצאנו את הקליפ לפועל. 

BROKEN היה השיר השני שכתבתי והסינגל והקליפ הראשון שיצא.
באותה התקופה הייתי במהלך לימודי התואר השני לטיפול רגשי במוזיקה. העבודה המעשית שלי הייתה בבית חולים לאנשים המתמודדים עם הפרעות נפש. כל הלימודים עצמם היו מבוססים על התבוננות פנימה. 
כל החקירה הזו והמגע עם העולם המרתק הזה השפיעה עליי בכתיבת האלבום ובקליפ של BROKEN. אי שקט שמדבר חיפוש ומעבר בין חדרים בתוכנו.
הרגשתי שהשיר קיבל את שמגיע לו. הוא הושמע ברדיו ויצר התעוררות וסקרנות לגבי המוזיקה שלי. 

BROKEN

שערה לבנה 

לקראת סיום הקלטת האלבום הבנתי שיש עוד המון עבודה בכל המסביב. זו התעסקות שיכולה לבלבל ובמיוחד כשהאלבום הוא הפרויקט שלי ואני מחויבת להוביל ולקדם אותו בכוחות עצמי.
בשלב מסוים וכדי לסיים את ההקלטות פתחתי פרוייקט בהדסטארט – פלטפורמה לגיוס המוני.
במשך חודשיים התעסקתי בשיווק ובגיוס של אנשים לזה. הרצון להפחית תלות באחרים הובילה אותי ללמד את עצמי לערוך וידאו. מה שהתגלה כאהבה חדשה שלי.
לפני תאריך היעד שהצבתי, הסכום גויס.
אני זכיתי בתמיכה מרגשת, בחשיפה לקהל חדש ו...בשערה לבנה ראשונה.

את הקליפ הבא החלטתי ליצור מצילומים שאספתי ותיעדתי במשך השנתיים האחרונות. הוא הקליפ הכי אינטימי ואישי שלי ועשוי מקטעים וזיכרונות שנצרבו במצלמה שלי. הקליפ נעשה בשיתוף עם צלמת מוכשרת ומרגשת (מאיה מאירי).

LEAVING

אתנחתא קומית

FIX YOU הוא הסינגל החדש שעתיד לצאת ממש בימים אלו. הוא נולד מתוך כמיהה לפורקן מסוים.
האלבום כולו טעון וכל שיר בו נכתב על חוויה והתנסות אמתית ששאבה תעצומות נפשיות והתמודדות. כל שיר הוא תולדה של יום או תקופה שההתמודדות בתוכם הייתה מאתגרת.

FIX YOU  היה המרד הקטן. השלב שבו אפשרתי לעצמי להתרחק קצת ולצחוק על הדברים. יש בו טיזריות ומעין "נקמה שקטה" וציניות כלפי הכמיהה שלנו לנסות ו"לתקן" אנשים אחרים שיתאימו יותר לסכמות שלנו.
כשהשמעתי אותו לשמוליק בפעם הראשונה אמרתי לו שהוא צריך להיות ילד ערבי שהוגלה בילדותו לספרד והפך למטדור. שמוליק ידע לתרגם את המשפט הזה לעיבוד מוזיקלי בצורה הכי מדויקת שיכולתי לבקש.
זה היה אחד השירים שהכי נהניתי להקליט. יש בו קטעים ששמוליק מנגן על רדיאטור, בחלק אחר הוא פתח את המכסה של הפסנתר והפיק משם כל מיני צלילי כיוון, יש שם כפיים שהקלטנו יחד ורקיעות רגליים שלי על במה קטנה שהצבנו באולפן. הכל היה ספוג בצחוק וטרוף של עשייה. זה היה השיר האחרון שנכתב והוקלט והיה בו את הקסם לתמצת ולספוג לתוכו את כל המסע המטורף הזה שנקרא אלבום.
המשך ישיר להנאה הצרופה מהקלטת השיר התקיימה בצילומי הקליפ שלו.
גל אלי, מי שצילם לי את העטיפה לאלבום ובהחלט אדם שאני מרגישה שחולק איתי תאים משותפים במוח יצר לי קליפ שמתמצת את הטרוף שמאחורי FIX YOU ומכיל בתוכו את מה שדמיינו שיהיה בו.
קרח יבש, מבחנות מעבדה, מסור חשמלי, פטיש אויר ועוד היו שותפים בקליפ.
מחכה כבר בקוצר רוח שיצא.


הריון – השקה – לידה
אני נמצאת רגע לפני השקה חגיגית של האלבום.
בהשקה אהיה בעצמי עם בטן של חודש שמיני להריון שלי.
אני עדיין מנסה למצוא זווית נוחה לגיטרה.

כאחת שמבשילה לאיטה אני יודעת שההיריון הוא תולדה של התהליך הזה.
האלבום היה עיבוד של חוויות של שינוי של הסתערות. זה לא במקרה שהוא נולד רגע לפני לידה אמתית.
אני שומעת את האלבום וכל כך גאה בו ובעשייה המטורפת הזו סביבו. עבורי הוא שווה כל שריטה או פציעה בדרך אליו.


ההשקה לאלבום תיערך ב11/8 בתיאטרון תמונע בשעה 21.30.
אני מאוד מתרגשת לארח בהופעה את שמוליק דניאל שהפיק אותו באהבה וברגישות כל כך גדולה.
יהיו לנו שתי מערכות תופים על הבמה!
גם NoaBe , יוצרת מדהימה שהמוזיקה שלה היא תענוג לאוזניים שלי, תתארח.

ילוו אותי בנאמנות ובמסירות ההרכב המדהים והבועט שלי. אלו שמזינים אותי בדלק ובאהבה ונמצאים שם תמיד עם התלהבות ואהבה גדולה למוזיקה.
אסף קראוס – תופים. יוסי זמיר – גיטרות ומברגה. רוני סיילר – כינור אלקטרוני ולאטיפה K  סנואו המחשב האהוב שלנו.

תזמינו כרטיסים מראש ותרשו לי לשתף אתכם במסע שלי.
להזמנת כרטיסים:03-5611211 שלוחה 0
או בלינק: http://goo.gl/fIJvAa

עשור ל"מנועים קדימה" - מופע באוזן בר

מאת : לורן מילק 

גבריאל יכול למות כל יום מחדש, כל שיר שלו הוא פרח רע שנעקר מתוך העץ הטבעי שלו.

"אמיר גבריאל והשותפים" עומדים עם כל הכוח. הם נמצאים עכשיו על הבמה ופותחים את ההופעה לכבוד עשור לאלבום "מנועים קדימה" של להקת אלגי'ר: "תיפתח האדמה בשבילך, מי זה בא אליי, פותח את דלתותיי, מי זה בא אליי, סוגר את עיניי". (האדמה תיפתח). אני בתוך שרֵפה, רעד של כרובים, צרחות של אווזים מפוטמים וברביקיו מושפרץ לווריד. עמירם עיני ורעות יהודאי מבצעים את "מול הים עם תפילין" וקוצרים אבקת כוכבים. אבי עדאקי עושה את "שיר הבתולים", מפגיז רוק'נרול מחוספס ומסוקס. 

שלישית עולה סיון טלמור. היא מספרת על ההתאהבות שלה באלג'יר, וכשהיא עוברת לשיר אפשר להרגיש זרמים תת קרקעיים של יופי באוויר. היא שרה ומלווה את עצמה בקסילופון ובפלייבק של פסנתר, ואחר כך נותנת בראש בגיטרה החשמלית: "הפציצו אלף זיקוקים, אנחנו מאושרים, להתראות ילדים וילדות, אני אלך בעקבות הכוכב הנופל..." (זיקוקים). המילים והלחנים עוברים דרך פילטרים כל כך נכונים. היא באה כמו מלאך שחור עם שק לבן, אוחזת ספר תפילות וספר קללות. זהו שיר אשכבה, המילים מנצנצות בקדושה פיזית.

רחל ירון מפצחת שני אגוזים קשים לביצוע: פעמוני המאה וירח במזל עקרב, שהם חצי קטעי חזנות. היא יושבת על העורק הראשי של הלחן ועל הגולגולת של המילים. בתמימות אלמותית, מורבידית, מקאברית, שבין טומאה לבין טהרה, היא שרה בפלצט: "אני מבקש את המוות בך/ אני מבקש את השבר המוחלט ולא את החלקי/ אני מבקש את השבר הסופי/ השבר האלוהי, השבר המלכותי..."
כל מי שהגיע להופעה הזאת קנה את עולמו בשעה. כל מי שעלה לבמה קרע אותה ונקרע, בלב האוזן יש אווירת תפילה ורגש דתי. הקהל מגוון מאוד, נערות צלולות עיניים לצד קהל ותיק שהוא לא כאן מהיום. כולם שרים במקהלה את הטקסטים הכבדים, הדתיים, המיירטים. כל פריטה מרוכזת, כל מילה יוצאת מתוך קנה של רובה. במקום הזה כל אחד יכול לשאוג את עצמו, להיות קרוב אצל עצמו, לנגן במפרט של הלב. הביצועים מופרחים לאוויר כמו נשיקות מוזיקליות. חברי להקת אלג'יר שהגיעו ממשפחות אלג'יראיות מתלמי אליהו הפכו את העיסוק במוזיקה לעבודת קודש. האוזןבר הפך לבית מקדש. אני שומעת את קולו של אלוהים, הוא נכנס דרך כל המראות, שמתלכדות למראה אחת. מאי והלביאות עולות, מאי מייבבת, הקול שלה נשרף באוויר והופך לאש. הסכין של הצעקה שלה חותכת את רקמת העולם, הפגזים יורים, אנרגיות בוערות, גיטרות בס, תופים, צרחות של מלאכים בוכים: "יש לי עין אחת אדומה ועין אחת צהובה/ אחת מאלכוהול, אחת מחוסר שינה, מחוסר אהבה/ יש לי תיבת נגינה ושיר אהבה..."(דם על הים).

"אנחנו לא מספיק שיכורים", אומר זאב טנא, "אני זאב וגדלתי בקראקוב, ואני שר שיר של להקת אלג'יר, וזה אומר שהעולם קטן". הוא מביא ורסיה מוכת חשמל ושואגת ל'הביאו את הנגרים': "הביאו את הציירים, שיציירו אותי בצבעים חדשים. הייתי רוצה לשיר בצעקה גדולה, אבל עכשיו אני אשיר כמו מכונת אהבה שבורה". 

זאב טנא (צילום :יובל זוהר)

אני לא מצליחה להירגע, אני רעבה ואני לא מצליחה להפסיק לשבוע, אני טובעת ואני נאחזת בכל כוחי בכנפי הטביעה שלי, שותה בכל פי את המים הניגרים מהפנים של אלוהים הכואב. ההתעלפות שלי נרשמת בתוך הסט ליסט. הביאו את הציירים שיציירו את הכאב בצבעים חדשים.

עם זאב טנא מנגן הגיטריסט קוסטה קפלן שהוא גם סולן ההרכב 'חיה מילר'. עכשיו קוסטה שר בכבודו ובעצמו את שיר הנושא 'מנועים קדימה', נוגע בגיטרה ועושה איתה מין טהור, הקול שלו זה מוות להמונים. הוא עולה על קצות האצבעות, הפה שלו פתוח, אני לא נושמת, כל תנועה שלו נרשמת לי במוח. קוסטה בורא עולם טקסטואלי קטן, מקסים ומדויק. בלב שלי עולים געגועים לסן פדרו, ההרכב שהופיע בערב המחווה הקודם, כשגבריאל עוד היה בחיים. בקהל ועל הבמה המון רגש מתפזר באוויר, מעיף אותי לגובה, עד הים של השמים. בלחסן במועדון הרוק, יושב לידי, בכיסא. לבוש כמו מלך בבגדים של מת מזהב.

אמיר גבריאל והשותפים עולים לבמה שוב, באקסטזה, "חברים, בטח שמתם לב שכל האלבום כבר בוצע אבל נחתום את הערב עם 'בתוך הצינורות'. הם עושים את זה 'כמו שזה' ונשארים נאמנים לביצוע המקורי, אבל בלי הנחות. אותו השיר על אותה הבמה, הפעם בלי גבריאל. ההדרן לא היה מתוכנן. אמיר לובש חולצה עם משבצות, כמו חולצת המשבצות שלבש בלחסן. זה השיר האחרון. כולם הולכים הביתה על החיים ועל המוות. 

לירון בן שמעון מסכמת שנה מוסיקלית אישית.

צילום : אביתר דיין

אז השנה החולפת שלי התחילה ב"סרטים מצוירים" איי שם בינואר האחרון 

סינגל ראשון לקראת אלבום שני.

שנה שהיו בה הרבה תובנות וטלטלות מוזיקליות.
מוצאת את עצמי משאירה את הרוק של שנות ה90 עליו
גדלתי קצת מאחוריי ומתחילה להתעניין ולהימשך גם לסגנונות חדשים.

אירחתי בהופעות שלי פעם אחת את יהודה קיסר ובהופעה שאחריה
את אהובה עוזרי.כאילו נפתח עולם חדש.הלהקה שלי ואני נהננו מאוד
ונראה שגם הקהל.אבא שלי תמיד אומר לי: מתי תחזרי קצת לשורשים
המרוקאיים שלך? אז אבא יש מצב שהיום הזה מתקרב..
מניחה שבגלל זה השאלה שאני לא אוהבת ששואלים אותי היא מה הסגנון
המוזיקלי שלי.

אני אוהבת הרבה דברים ובעיקר מילים ומנגינות.
מאבדת את עצמי ושוב מוצאת כל פעם מחדש והגדרה היא הגדרה
מעין צורך לשים גדר מסביב למשהו.ככה זה ואני מבינה את זה .
היו גם פסטיבלים,אירוחים, ראיונות, שיתופי פעולה עם עוד זמרים
או להקות ופרויקטים. כיף לי להופיע עם הלהקה שלי שמורכבת ממוזיקאים
מדהימים:מאור ויזל,שלומי אורון, אסף סומך וזהר לוי מרגישה איתם בבית.
שני קליפים צולמו בשנה הזאת,כאשר אחד מהם היה מורכב מסרטוני אייפון
של אנשים שנרתמו ושלחו סרטונים מדליקים ל"כל חלומות העולם".
שנה שבה היצירה הייתה הדבר המשמעותי ביותר עבורי
כך זה קרה באופן טבעי. להסתגר בחדר ולכתוב שירים.
התחלתי לכתוב גם לזמרים אחרים,גיליתי שזה מטריף אותי לנסות להיכנס
לראש של מישהו אחר ולחשוב משם ויותר מהכל – זה משחרר אותי.
כי להתעסק בעצמנו זה לפעמים מעייף.
שנה שבה גיליתי כותבים ומלחינים מעולים ואיתם גם יצרתי ביחד.

אז יש דברים מרגשים שעומדים לקרות, סינגל שייצא בקרוב בו אנחנו מארחים את
אהובה עוזרי, ועוד סינגלים מעניינים ואלבום שני שבסוף ייצא לעולם, שירים לזמרים
שכתבתי, פרויקט משותף עם אלעד שודלר "כמה נעים" מחווה לשירי שמוליק קראוס
והפרויקט הסודי עם נושא חשוב ביותר שייחשף בקרוב J
בפעם הראשונה, באלבום הזה אני לוקחת חלק בהפקה בשני שירים ביחד עם מאור ויזל
שהפיק בכישרון [את שאר השירים הפיק אחי המוכשר מיכאל] דודו לוי [בונז האדיר]
הופקד על ההקלטות והסאונד. גיליתי שיש כל כך הרבה אחריות בזה ולקיחת החלטות
ושאני חייבת לסמוך על האוזניים שלי והאינטואיציה שלי
זו לא חוויה פשוטה בשבילי אבל אני שמחה בבחירה הזו כי למדתי ממנה
ואחרי כל העבודה הקשה שלנו הולכת לצאת תוצאה שאני גאה בה מאוד.
המוזיקה היא המסע שלי, הוא לא קל, מלא קונפליקטים אבל מרתק והוא כבר חלק ממני.
מאחלת לכולנו שנת יצירה מוזיקלית עמוסה כייפית ומרגשת, עשייה מתוך שימחה
והכרת תודה.

כמו שאיש חכם אמר פעם: [ואולי אני ממציאה] "אם אתה חי את חיי הלב, את הרצון האמיתי שלך

אתה חייב לקחת בחשבון שאתה תיפגע יותר אבל תרגיש יותר בכל מובן"

הופעה קרובה שלנו ב2.2 קפה ביאליק, תבואו יהיה אש.

https://www.facebook.com/events/645616295550713/?fref=ts

גליה גלעדי מסכמת שנה מוסיקלית אישית - Wanderers of the deep

צילום : עדי עופר

פוסט סיכום שנה.. ואני בכלל בהתחלת הדרך המוזיקלית שלי...

די ברור שמילת המפתח היא מוזיקה. אחד המפתחות היקרים אל ליבי ואם צריך לסכם, אז זה מרגיש כמו לסכם חיים שלמים.

תהליך היצירה, למרות שנראה כאילו התחיל רק לפני שלוש או ארבע שנים כשהתחלתי לעבוד על אלבום הבכורה שלי, "Wanderers of the deep" , התחיל בעצם בחדר ילדותי, עם הקסטות, התקליטים של אחי, הרדיו ועם המחברות שבהן הייתי כותבת. לא זוכרת איך זה התחיל, רק שהיום יש לי ערימת מחברות עם שירים והרהורים, ערימה ששוכבת בתוך הארון הסגור ולאו דווקא מחכה שמישהו יגלה אותה.

אבל אלו ממש זיכרונות מן העבר, וגם האלבום שהוצאתי  הוא כבר חדשות ישנות.

אך לשם המיקוד, הוא היה התחלה של דרך חדשה. דרך חדשה אל הלא נודע. (בתקווה גדולה גם להגיע אל הלא נודע בתוך נבכי התת מודע..)

לא ידעתי לאן תיקח אותי הדרך, עדיין לא ידעתי אם זוהי בכלל דרך, או אירוע חד פעמי. אבל האלבום, שהופק ע"י שי ברשישת והוקלט ומוקסס באולפן "תשע" של פטריק סבג,  יצא בסוף 2012.

לאחר צאת האלבום. היה חלום נוסף שרציתי להגשים. להופיע עם המוזיקה שיצרנו.

בדמיון ראיתי משהו מינימליסטי. משהו שאולי יהיה קצת קשוח למראית עין, אך עם רכות. הסאונד האלקטרוני, שנמצא בחלק מהקטעים באלבום,  היה חייב להיכלל בה.

לשמחתי, בא לעזרי, האחד היחיד והמיוחד האצ'ימן (זיו פמיליה), מוזיקאי והחבר הכי קרוב שלי מאז גיל העשרה.

אז האצ'ימן נרתם למשימה. וזו בהחלט הייתה משימה.

לקחנו את כל הערוצים של הקטעים באלבום, והתחלנו לבדוק מה נשאר, מה הולך ומה בא במקום. שינינו סאונדים, קיקים ובסים, עיבדנו מחדש כמה מהקטעים ואיכשהו, תוך כדי העבודה המשותפת נוצרו גם קטעים חדשים. אלקטרונים במהותם, כשכל אחד מאיתנו מביא משל עצמו ושנינו ביחד נותנים לקטעים עצמם לגלות את עצמם באוזנינו וליבנו.

שנינו לעיתים, היינו מופתעים מהמקומות אליהם הגיע קטע מסוים. זה פשוט קרה. הרגשנו שהחיבור בינינו עובד טוב, שיש מקום ליצור, שיש מקום ללכת לאיבוד, וכך נהינו צמד. הרכב. מכל השמות שעלו בראשנו, החלטנו להישאר עם שם האלבום שלי , וכך קראנו לעצמנו

" Wanderers of the deep", בתחושה שהשם הזה מבטא חלק גדול מהמהות שלנו כבני אדם, כאן על האדמה.

ועכשיו הגענו סוף סוף לשנה האחרונה, שמבחינה מוזיקלית אפשר לחלק אותה להופעות והמשך עבודה באולפן.

ההופעות הן החלק היותר מטלטל. העבודה באולפן הפכה להיות ממכרת.

אני חייבת להודות שבהתחלה, ההופעות היו לי מוזרות, אולי אפילו קשות. אבל זו ללא ספק חוויה . לא ממש הבנתי מה אני עושה על הבמה, היה לי קשה להבין את המטרה. החשיפה גרמה קצת למבוכה, אבל לאט לאט נפתח משהו, עד שלהופעה בפסטיבל "אינדי נגב", כבר הגעתי רעבה לעלות על הבמה ופשוט לעשות עליה מוזיקה.

בינתיים, באולפן, התחלנו לעבוד על הקטעים החדשים, שכבר ניגנו בהופעות.

האצ'ימן פתח בפניי עולם חדש... פעם ראשונה שאני לוקחת לקחתי חלק בעיצוב הסאונד, ובכלל, בזכות השותפות, יכולתי לקחת חלק בכל שלב ושלב של היצירה, על כל גווניה.

התהליך הפעם הוא הפוך מזה של יצירת קטעים מהאלבום ללייב, הפעם היה צריך להדק את הסאונד של הקטעים, ולהביא את העיבודים והאפקטים מהמקום החופשי שלהם בהופעות, למקום סגור ומופק.

בסופ"ש האחרון התחלנו להקליט שירה, וממשיכים לעבוד על ההפקה של הקטעים.

מקווה מאד שבסיכום של השנה הבאה, יהיה לי לספר על אי.פי חדש

אי.פי בכורה של "Wanderers of the deep".