כבר 10 שנים ו 4 אלבומים שהם מנגנים
דארק אלקטרו-סול , הקול היחודי של פלדינגר שחודר אליך לנימים ומרקיד לך את כדוריות הדם בצמוד לעיבודים של צוק שמשלים אותה באלקטרוניקה, לצד נשיפות החצוצרה והקול השני והשירה של גבע שמתיישבים בול עם המיתרים של נטע מימון והסנכרון המושלם עם התופים והבס של רוטמן ובלום.
החיבור ביניהם הוא מעבר למוסיקה, זו משפחה שהילדים נולדים וגדלים בה.
כשיעל גבע ילדה בסמוך להשקת האלבום האחרון , הם החליטו לא למצוא לה מחליף , פשוט כי "אין לה תחליף מבחינתינו ולמרות שפיזית היא לא פה , היא כאן איתנו על הבמה" פלדינגר תגיד ותקדיש לה שיר.
כשאלכס רוטמן לא מתופף ברצועה מסויימת , גם תוך כדי הופעה , הוא מצלם.
לאורך השנים עם ההופעות בחו"ל, ההשקות והשינויים בתא המשפחתי הפרטי של כל אחד, הוא צילם.
ולכבוד העשור הם העלו קליפ שמתעד חלקים מהתקופה, לרצועה בשם grow up.
הרצועה הזו נכתבה לאחר שערב אחד, בנה של פלדינגר שאל אותה "רגע , אז מחר שוב הולכים לבית ספר ויום אחר כך שוב ? ועוד פעם ? שוב ושוב ?"
להגשים חלום מוסיקלי , לפרוץ גבולות , להוציא אלבום ועוד אלבום עד שתגיע הפריצה הגדולה בעולם, למרות כל הקשיים והשגרה כשלכל חבר הרכב יש את ההתמודדויות והקושי לשלב גם עם ה day job ולנסות "שוב ועוד פעם ושוב ושוב"
זה לא דבר שהוא מובן מאליו.
לכל אחד יש את ה Salvation שלו
אצלי , היא מגיעה דרך המוסיקה
וה phototaxis בעשור האחרון חלק בלתי נפרד מפסקול חיי , החיבור שלהם במוסיקה ומחוץ לבמה מעורר השראה
ומחר הם בפסטיבל הפסנתר בפעם הראשונה.
- אני מתכוון להיות שם
"מה ? אף פעם לא היית בהופעה שלהם ??!"
ימית הגר שאלה אותי כשנכנסתי בדיוק כשהתחילה ההופעה.
"כתבתי עליהם בעבר פשוט לא יצא" עניתי.
" - כנס פנימה לתוך הקהל , אתה חייב"
גם הפעם הראשונה שלי בבסקולה
(כן כן יודע, מחדל) מקום מרווח , במה גדולה ומלא עד אפס מקום.קהל מקיר לקיר וגם בקומה השניה.
ו 16 נגנים על הבמה.
הם מתחילים את ההופעה עם Bam intro וכבר בדקה הראשונה אני מבין שימית צדקה, כלי הקשה פרקשנס ושלל כלי נשיפה והקהל קופץ בקדמת הבמה וגם בחלקו האחורי של הבסקולה.
" לא נשארו חילונים בירושלים.." שאנן סטריט יגיד כשיעלה אל הבמה ויראה את הקהל
הוא יצטרף בהפתעה באמצע jambo ואם חשבתי עד אז שהקהל קפץ , סטריט מרים אותם יותר גבוה.
"אני חולה עליהם" הוא אומר ומתחיל לצחוק
"אבל אני מפחד להסתבך ולהגיד לא נכון את השם שלהם ...דון - דור -מה...אמרתי נכון ?"
- כן
שאנן : "!!! yyyessss" (עכשיו הקהל צוחק).
כשיתחיל להתנגן "במקלחת של סוף היום" הקהל האדוק שלהם יפתיע אותם בחזרה , זה יתחיל בהפרחת בועות סבון וימשיך לזוג שעלה לבמה בחלוקי אמבט.
והם בתמורה יענקו להם ויניל במתנה.
דותן יוגב :"כששואלים אותי בן כמה ההרכב , אני לא ממש יודע להגיד
- אבל היום יש פה מישהו שטס איתנו להופעה כשהיה בן 8 בפעם הראשונה והערב הוא חוגג 20"
אחרי הפלפלים , יבוא "סוכר" בהדרן
הקהל קופץ ושר ושוב גם מצטרף שאנן
זה כמו פסטיבל גרוב וויב בתל אביב החל מהדקה הראשונה , השבוע ב27/10 הם יופיעו בצוללת בירושלים מול הקהל הבייתי.
ואני לא רוצה לדמיין מה הולך לקרות.
פשוט כי אני גם רוצה להיות שם.
הוא מצליח להגדיר את מה שאני.
לא "חוזר בתשובה"
לא "מתחזק"
וגם לא"מהרהר תשובה"
- הכינוי החדש שמודבק לכל מי שמאמין בדרך אחרת.
"אני מקיים מצוות מבלי להיות מוגדר בהכרח כ"דתי", וללא צורך להשתייך למעגל קהילתי־דתי מובחן. אני נשאר בסביבה הטבעית שבה צמחתי, הנתפסת כ"חילונית" ברובה, באופן מכליל.
אני גם לא מרגיש צורך להציג עצמי כ"מתחזק", מונח המקבע מראש ציפייה חברתית לנוע לקצה השני, המרוחק, של הציר "חילוני־דתי". נשארתי אותו אדם, באותו מקום, ואני גם מקיים מצוות. מי אמר שחייבים לציית לקטגוריות הנכפות עלינו? למען האמת, זה נחמד להיות קצת אחר; אחידות היא קיבעון. אחדות, לעומת זאת, מבורכת: אנו מאוחדים סביב רעיון משותף, אבל אין זה אומר שצריכים להיות אותו הדבר. אנו מגוון, שהוא שלם.."
סינגל חדש לקראת אלבום רביעי
20 שנה אחרי שהניח את המכחול של הצייר ההוא ו17 שנים אחרי "שהלך אחורנית" בקליפ כשחיכה שיבואו ימים טובים
הוא כמו מצליח לסגור מעגל ברצועה מעגלית (שנכתבה כפרפרזה לשיר של רוני סומק)
כ"שמציאות הפוכה" מתחברת עם הביט של RBS.
וגורמת לי לחייך בזמן שהיא מתנגנת כבר שעה בלופ ברכב, כמו תפילה אישית.
כי גם אני מאמין..
עידו מימון מוכר יותר כמפיק מוסיקלי וסקסופוניסט
ששיתופי הפעולה הבולטים שלו הם עם
נצ'י נצ' , לירון עמרם , הדג נחש , נעה קירל ויוסי פיין (והרשימה עוד ארוכה)
לקראת אלבומו השני הוציא מיימון
סינגל ראשון בו ארח את אלון עדר
וסינגל נוסף בו ארח את הראפרית עדן דרסו.
בסינגל השלישי הוא שולף הפתעה משרוול הקפוצ'ון חוזר אחורה בזמן למילים של גרי אקשטיין והקלטה בקולה של אופירה יוספי ומבצע "מחווה רומנטית" לזכרה.
שנה לאחר לכתה הוא משחרר לאוויר את הסינגל השלישי בו היא מתארחת בקולה
כמו מבקש לעשות לה כבוד אחרון , ההקלטה של הקולות בו היא שרה היתה כל הזמן הזה בארכיון של מימון כמו חכתה 4 שנים מאז המפגש של מימון ויוספי (בו שתפה אותו באלבום שגנזה)
בכדי לצאת ברגע הנכון.
"אז תן לי רק עוד רגע אחד, נסה
להרגיש בקסם..."
ומימון בהפקה ועיבוד משותפים עם דני שניידרמן
בהחלט מחזיר לרגע את אותו הקסם מתקופת האייטיז כשהמוסיקה שלה התנגנה
בשילוב האלקטרוניקה והביט שהופכים את הרצועה הזו לעכשווית כלכך.
כל מי שגדל בניינטיז זוכר את הפעם הראשונה ששמע או ראה את המכשפות.
הן שברו מוסכמות עם המראה הסטייל השונה והמוסיקה.
בזמנו , קסם על ים כנרת שודר בטלוויזיה , כשאמא של כפיר חבר ילדות שלי ראתה ושמעה את הביצוע שלהן ל"קסם על ים כנרת" היא נחרדה.
אני זוכר את הקטעים שביציאות מהצבא "עד העונג הבא" התנגן כל פעם בטרמינל או בסיטיהול בחיפה והיינו משתוללים שם.
וגם את הדיווח על התאונה בחדשות הלילה המאוחרות ברדיו.
בשלישי הקרוב , יערך בבר-גיורא מופע לציון 21 שנים למותה הטרגי של ענבל.
את הערב יזמו יפעת נץ ודורי לילה במסגרת לין ההופעות "באנה" , ישתתפו בו מוסיקאים שניגנו והקליטו עם פרלמוטר וגם כאלה שנחשפו למוסיקה של המכשפות לאחר מותה.
ביקשתי מחלקם להזכר בקטע מצחיק או מעורר השראה שהיה לו עם ענבל או עם המוסיקה שלה.
ירונה כספי.
אני לא יודעת אם זה זכרון מצחיק
אבל היה בו מימד משעשע באותו הזמן
יום אחד אני מקבלת טלפון מפתיע מענבל שהזמינה אותי לדירתה ברחוב המכבי, דירתה היתה אפלה וקצת מבולגנת, היתה שם טלוויזיה שבורה שהיא עיצבה מחדש ספרים באנגלית וגם גיטרה אחת.
איתה חיו כלב פינצ׳ר נבחני וחתול, היא תיארה לי בצורה די משעשעת את שיגרת הבוקר שלה באותו הזמן ״כדור אנטיביוטי לחתול ולכלב ולי בתורות, מפטרייה שכנראה חטפתי מהכלב״ אמרה. היא שמחה שביקרתי אותה והיתה במצב רוח טוב אך משתנה יש לומר, בשלב מסויים ישבנו על אותה הספה, היא לקחה את הגיטרה החשמלית (שלא היתה מחוברת למגבר) ושרה לי משיריה החדשים ככה בפשטות ובאינטימיות נעימה אך מבלבלת. אקצר ואומר שהמפגש היה לפני ההופעה של המכשפות בקולנוע אלנבי והיא היתה משועשעת מחליפת החצאית הצבאית המחויטת שהיא תלבש בשיר שלווה (על המחנה ניצב ירח)
תגובתי היתה ״נו ענבל קדימה, תראי לי, לבשי את החליפה״
אז היא ענתה ״לא גילחתי את הרגליים״
אלה שיק בלום
בגיל 10 אחשלי קנה לי דיסק של המכשפות
קצת נרתעתי בהתחלה
אבל כנראה שזה ממש חדר
כי המוסיקה שלי מאד מושפעת מהמכשפות ומענבל.
אני חושבת שהיא כותבת בחסד.
והיום אחרי 15 שנה אני ממש מבינה על מה היא דיברה ומה היא הרגישה.
אור אדרי
השנה הייתה נראה לי 1992, הייתי בת 9, ילדה מערד, בעיר פסטיבל ערד ואבא שלי השיג לי כניסה לבריכה העירונית בה צולמה באותן שעות התוכנית ״תוסס״, המכשפות ניגנו את קסם על ים כינרת אם אני זוכרת נכון, ואני זוכרת את עצמי עומדת מול הבמה בפה פעור, בעיקר בהלם מהקול המיוחד של ענבל ומזה שיש על הבמה שלוש בנות קשוחות שמנגנות על כלים ״של בנים״ 😍
נעה סגל
הפעם הראשונה ששמעתי את המכשפות הייתה מתישהו סביב גיל 12. אני זוכרת שהקול של ענבל אכן כישף אותי. אז והיום משכו אותי קולות לא סטנדרטיים, שהם לא של "זמרים" או "זמרות" ששומעים בדרך כלל. כשגיליתי שיחד איתה מנגנות מתופפת ובסיסטית בכלל התרגשתי, הן נראו לי חבורת הבנות הכי מגניבה שראיתי. המוזיקה שלהן ליוותה את כל שנות ההתבגרות שלי ונתנה לי להרגיש שיש מקום לנשיות קצת אחרת. נורא רציתי להכיר אותן.
האמת שאפילו חשבתי לשלוח לעוזי חיטמן ב'חלום עליכם' בקשה. לעוזי לא שלחתי אבל כנראה שהיא נשלחה באיזשהו אופן בקוסמוס, ואני שמחה ומתרגשת שהחלום הזה מתגשם (לפחות בצורה חלקית) בערב לזכר ענבל.
מאור ויזל
הכרתי את המוזיקה של המכשפות כשהייתי בערך בן 15 דרך בת דודה שלי שאהבה את הלהקה ממש, זאת היתה תקופה שממש התחלתי להתעניין במוזיקה וגיטרות, באותה תקופה זה כל מה שעניין אותי ואהבתי בעיקר את תפקידי הגיטרה המגניבים בשירים, בתקופה יותר מאוחרת כבר התחברתי למוזיקה מכיוון אחר והבנתי את הטקסטים יותר לעומק
ובשלב יותר מאוחר בחיים שמחתי ממש שיצא לי לנגן עם יפעת בכל מיני פרויקטים והרכבים
בשבילי זה כבוד וכיף גדול לקחת חלק במופע הזה.
דורילילה(דורי קוטאי)
בגיל 15, זמן ראש השנה בחנות הדיסקים היחידה שהייתה לנו בעיר דאז הבחנתי לפתע באלבום אוסף לבן של להקה בשם המכשפות, לא יודעת מה תפס אותי אבל הסתקרנתי עמוקות מהנשים שהיו על העטיפה והרגשתי שהן חייבות לבוא איתי הביתה.. כל מילה נוספת מיותרת שהערצה שלי ללהקה הזאת זרמה בדמי, בצורה קיצונית וסוחפת, אני גם חושבת שחיי השתנו אז. הכל כל כך סיקרן אותי במוזיקה שלהן, יכלתי להזדהות, הרגשתי מחובקת וקצת פחות נטע זר.
התבאסתי שהגעתי לזה באיחור כי כל כך רציתי לגעת אבל זה כבר לא היה זמין בכלל. רק המוזיקה, המילים והסיפורים...
18 שנים אחרי ובמבט לאחור לא הייתי מאמינה, מצפה או חולמת שיום אחד אזכה לגעת כל כך מקרוב.
קרן ברנר
כשהמכשפות התחילו אני הייתי רק בת 4 וכשענבל נפטרה הייתי רק בת 9.
כמובן שאם היית קיים בשנות ה90 לא משנה אם היית תינוק או קשיש - הפסקול של הלהיטים של המכשפות וכל ההילה המטורפת שהייתה סביב המכשפות ובכלל סביב הרוק בניינטיז מאוד נחרטה לי בזיכרון, וכשהתבגרתי הרגשתי שנולדתי בעשור הלא נכון כי זאת בדיוק המוזיקה שאני מתחברת אליה וששאפתי לנגן אותה מהרגע שהרמתי גיטרה.
למזלי ההזדמנות הזאת באה בגלגול המחודש של המכשפות - ״המחשפות״ - יצא לי לנגן עם ההרכב המקורי ולמלא את מקומה של ענבל בתור הגיטריסטית של הלהקה. דרך תפקידי הגיטרה יצא לי לגלות מחדש את השירים ולהכנס לראש היצירתי והלפעמים אפל של ענבל. למדתי להשתחרר הרבה יותר כנגנית וגיליתי בעצם את העומק של המוזיקה שלה בגיל שבאמת אפשר להכיל ולהבין יותר. שמחה שיוצא לי שוב לנגן את החומרים האלה.
שלישי הקרוב 2 באוקטובר בבר גיורא.
יעל כהן , יפעת נץ "המכשפות" , קורין אלאל (האמא של המכשפות), רם אוריון, טל גורדון, אסי לוי, ירונה כספי, איתי שמואל בלטר, שילה פרבר, דורילילה, ארז נץ, הגר רוה, אלה שיק בלום, אפרת קולברג
גיטרות: קרן ברנר ומאור ויזל בס: אור אדרי, תופים: נעה סגל
"אל תתעסק עם מכשפות " !
אמרו לי לא פעם ..אחרי שבניינטיז שלישיה כזו כישפה אותי
כל מכשיר רדיו שהייתי פותח הן היו שם !!
אבל לקחתי סיכון (כי היא הניחה את המטאטא שלה מזמן)
וכתבתי ביוטיוב "יפעת נץ הזונה".
ואז ב-ו-ם
הטקסט החד הזה עם הגיטרות שברקע דוקר אותך
אתה לא יכול להשאר אדיש אליו לרגע.
והשילוב של וואן שוט קלוז-אפ עם הפנים של עינת ויצמן ברקע בהחלט הופך אותו למורכב יותר.
הוא בהחלט עושה את העבודה שלשמה הוא נוצר במסגרת "התהפכו היוצרות".
ב"תמיד אותו הדבר" מילים ולחן שנכתבו עם דורי קוטאי , היא תוכיח שלמרות מה שחושבים למכשפות יש גם רכות ורגש
ה"תחושות המקדימות" שלה יגלו ש
"ארבע עיניים בוהות
שקט חתך את כל המדורה
ומסביב רוחשת שמועה
הם יודעים שאת תכף תלכי.
תמיד אותו דבר.."
ועם העדינות של הגיטרות תופים, ביחד עם סצנת ה"עוד דקה את נעלמת" שמצויירת בשיר היא תמשוך אותך להקשיב לו עד הסוף בכדי לגלות אם זה אכן קורה .
והיא עזבה בסוף , בזמן שקיעה
"ארזה חפצים לתפוס זריחה" באוקיינוס אחר
כשהסינטי והעיבוד של מתן בן צבי מוסיפים לדרמטיות ברקע.
בסינגל האחרון שהוציאה "שיר כמו ציפור"
במילים ולחן שנכתבו ביחד עם הגר רוה והפיק שחר סגינר.
היא תוהה "מה תעשי אם ייגמר"
- תכלס , זה אף פעם לא נגמר
מי שיפגוש במוסיקה שלה יגיד
"אה נו, זו ההיא מהמכשפות"
אבל מי שמכיר את סצנת האינדי בעשור האחרון
יודע להגיד שהיא שותפה לעשרות פרוייקטים ואלבומים. (נעה סגל, שני רחל , סער ליבן ..)
החל מבס ועד להפקה או הלחנת פסי קול של הצגות , נדמה היה כי היא נעלמה לאחר פירוק המכשפות (והמחשפות) , אבל בעצם היא תמיד נמצאת ברקע.
מוציאה סינגלים אחת לתקופה ובקרוב גם האלבום.
ב02/10 בבר גיורא ,תעלה הופעה בשם "עשרים ואחת" לציון 21 שנים למותה של פרלמוטר
בו ישתתפו יעל כהן, רם אוריון , קורין אלאל , ירונה כספי, אור אדרי שילה פרבר , אפרת קולברג ועוד..
במסגרת "באנה" - ליין ההופעות של דורי קוטאי ויפעת נץ למופעי נשים, עוד מימי הבר גיורא הישן.
איך מחליטים החלטות בתזמורת של שישה-עשר נגנים ואיך הם מצליחים להמשיך ליצור יחד כבר שלוש-עשרה שנים? לאן טסו להופיע השנה ואיך התוכניות שלהם לשנה הבאה מערבות תנינים?
חברי מארש דונדורמה מסכמים שנה.
ג׳יימס בונד ברחוב סומסום
אחד מהסודות שמאפשרים לנו לנגן יחד כבר יותר משלושה-עשרה שנים ביחד הוא זה שאנחנו נותנים כל פעם לאנשים שונים בתזמורת להוביל. אנחנו להקה מאוד שוויונית שמחליטה על רוב הדברים ביחד: לקחת את ההופעה הזאת או לא? באיזה אולפן נקליט? תה או קפה? אבל למדנו שכשכולם מחליטים החלטות אומנותיות ביחד יוצא לפעמים משהו ממוצע ונטול אופי שבעצם אף אחד לא מרוצה ממנו... נגן הטרומבון ירון אוזנה, שהוא חולה ויניל אמיתי עם אוסף תקליטים רציני, פנטז להוציא תקליט ויניל של מארש דונדורמה וקיבל את המושכות של התקליט החמישי שלנו. הוא החליט מה הקטעים שייכנסו לתקליט וגם בחר שעל העטיפה לא יופיע שום טקסט, רק הלוגו שלנו בענק. על הקליפ שיצא לצד האלבום לקח אחריות אודי רז, שמנגן בסוזאפון. היו לו פנטזיות משלו על קליפ אנימציה פסיכדלי וצבעוני, שיזכיר גם פתיחות של סרטי ג׳יימס בונד וגם קטעי אנימציה מרחוב סומסום. בהרפתקה שיצא אליה עם האנימטורים אלי רבינוביץ׳ והילה מוטעין הם הפכו את הדמיון למציאות ביד אמן.
את האלבום אנחנו משיקים במוצ"ש הקרוב, ה15.9, עם אורח מיוחד: שאנן סטריט.
קעקועים בקנדה
טיסה עם מארש דונדורמה היא תמיד חוויה מיוחדת. כמובן שעד רגע הטיסה יש אינספור עניינים טכניים שצריך להתמודד איתם כדי להצליח להטיס שישה-עשר נגנים עם כל הכלים שלהם מעבר לאוקיינוס. אבל מרגע שיוצאים לדרך כולם בהפסקה מכל העניינים הבוערים של החיים בארץ ויש זמן לשיחות נפש בזמן נסיעות, שיטוטים משותפים בחנויות תקליטים וחוויות לא רגילות. הפעם, למשל, אחת מחברות התזמורת הפתיעה את כולנו ועשתה קעקוע בפעם הראשונה. בזמן שהתאוששנו מהבדלי השעות הסתובבנו והקשבנו להופעות בפסטיבל הג׳אז של אוטאווה, נפגשנו לג׳אם מוצלח בפארק עם תזמורת כלי נשיפה מקומית, ולבסוף הגענו להופעה שלנו, מול קהל גדול ומקסים שרקד בהתלהבות וקיבל את המוזיקה שלנו בידיים פתוחות.
איך הוא הולך לישון?
כבר זמן מה אנחנו מטפחים חלום: אלבום ומופע סיפורים מוזיקליים לילדים, קצת כמו פטר והזאב אבל עם גרוב. "תנינים על הראש" הוא הפרוייקט הכי גדול ומורכב שעשינו עד היום, שיתפרסם בתחילת 2019 ואנחנו עובדים עליו מאחורי הקלעים כל הזמן. לפני כמה חודשים הוצאנו חלק מהחומרים לעולם למופע טרום בכורה, והתרגשנו לראות ילדים עוקבים אחרי סיפור על תנינים ערמומיים במתח, צוחקים עם חתולים חסרי ביטחון עצמי ורוקדים עם המוזיקה. פרוייקט כל כך גדול ומורכב מביא איתו גם קשיים וספקות לאורך הדרך, והמפגש המוצלח עם הילדים וההורים שבשבילם אנחנו יוצרים אותו נתן לנו דחיפה גדולה ועידוד להמשך הדרך. שמענו שילדה אחת שאלה אחרי ההופעה את אמא שלה על אודי, שעטוף בסוזאפון הענקי, "אבל איך האיש עם החצוצרה הולך לישון?"
סיכום השנה שלי במוסיקה הוא תמיד התחלה.
אני לא ממש זוכרת איך היא התחילה, השנה זאת אומרת... איך המוסיקה התחילה אצלי? את זה אני מאוד זוכרת, אספר בהמשך.
אני רק יודעת שאני חיה את המוסיקה בשנים האחרונות באותה דרך, ואומר שיגרה.
לקום ברבע לשבע בבוקר, להכין את הילדים לבית הספר, לחזור הביתה, להתעדכן קצת במה שקורה, לאכול ארוחת בוקר ונכנסת אל חדר המוסיקה - שם נמצא בערך כל עולמי.
אני יוצאת לחיפוש בכל יום, אני לא יכולה בלי זה, אם זה מתפספס כי היום היה עמוס בדברים אחרים אני מרגישה שמשהו חסר.
החיפוש הוא אחרי שיר חדש, מנגינה חדשה, משהו שיישאר איתי לימים הבאים עד שיבוא משהו אחר.
בשלושת השנים האחרונות אני נוהגת להקליט את מה שנולד לי כסקיצה ואף משחררת אל אוויר העולם, לרוב לפייסבוק וליוטיוב.
זה מאפשר לי להמשיך את החיפוש ולשחרר את השירים, כי נורא קשה לשמור הכל בבטן ובאיזה שהוא מקום זה משחרר גם אותי. השחרור הזה החוצה מביא אליי גם קהל שכבר התרגל לפתיחות הזאת.
בעצם התחלתי לנגן בגלל חלום שחלמתי, אחרי טיול שנתי בגיל 14 שבו חוויתי מגע ראשון עם גיטרה ללא מיתרים באיזה לילה בקיבוץ, כשחזרנו הביתה חלמתי שאני מנגנת על גיטרה בצורה מושלמת וחופשית.
אחרי החלום הזה, ביקשתי מאימי לקנות לי גיטרה סתם ככה, אבל זה היה אחי הגדול שקנה לי את הגיטרה הספרדית הראשונה שנמצאת אצלי עד היום ושם בעצם הכל התחיל ולא הפסיק עד היום.
יש בי אהבה עצומה לכלי הזה.
אז בכל זאת קרו כמה דברים בשנה האחרונה. שחררתי סינגל נוסף בשם 'איך' מתוך האי פי שלי,
אי פי בעברית בן 4 שירים. עד כה שוחררו השירים : 'ארמונות של חול' ו'איך'. יש עוד שניים שממתינים למועד המתאים.
'ארמונות של חול' מועמד כעת לשיר השנה ברדיו 'זה רוק' וזה מאוד משמח אותי.
ההחלטה להקליט את האי פי הזה בכוחות עצמי, קרתה מנסיבות של רקע שדי אילץ אותי לפעול לבד. הטריו שהיה לי אז ושניגן איתי את החומרים האלה התפרק, אני קוראת לזה מסיבות של החיים, ומשהו בשירים האלה בער בי בבטן ולא וויתר לי, אז החלטתי לעשות את זה לבד. לא מצאתי שום סיבה למה לא לעשות את זה, השירים כבר נשמו בכוחות עצמם והיו מאוד מוכנים.
נעזרתי ברונן רוט מאולפני 'פלוטו' כטכנאי ההקלטה של התופים, הבס, השירה והגיטרה האקוסטית וגם כאיש המיקסים שלי. את הגיטרות החשמליות הקלטתי בבית בשקט שלי, בזמן שלי ובלי לחץ, זאת לאחר שהקלטתי את הגיטרות באולפן והחלטתי לא להשתמש בהקלטות האלה.
רציתי להיות יותר משוחררת בהקלטות ואיפה אהיה יותר משוחררת אם לא במתחם בו אני יוצרת כל יום. אני יכולה להגיד שאני מאוד שלמה עם האי פי הזה .
מעבר לזה, בכל השנים שאני עוסקת במוסיקה כבר כמעט 30 שנים, תמיד הנהגתי הרכבי טריו ובהם ניגנו את החומרים שלי. ההרכבים קמו ונפלו , המוסיקאים שליוו אותי התחלפו אבל האש תמיד בערה בי להמשיך. עד היום.
נכון להיום אני מנהיגה הרכב רוק בשם Sarit Kleinman Trio ושם אנחנו מנגנים חומרים שאני כותבת באנגלית. עשינו כמה הופעות, וכעת אנחנו עובדים עם מתופף חדש ובונים שוב ליין אפ להופעות.
אני דואגת תמיד לנסות ולהתפתח ולתת לכל גווני המוסיקה לצאת ממני , אין בי רק צבע אחד.
דבר משמעותי שקרה בשנה הזאת והיא תיזכר אצלי לנצח - שברתי אצבע ביד שמאל בגלל שהכלבה האהובה שלי משכה אותי וכף היד שלי נתפסה ברצועה. הייתי צריכה להיות בהפסקה מהגיטרה חודש ימים. זה היה גזר דין קשה מאוד עבורי ולא יכולתי להישאר רחוקה מהכלי שלי, אז עברתי לנגן על אצבע אחת .זאת הייתה תקופה מלאת השראה, כתבתי והלחנתי עם אצבע אחת משהו כמו עשרה שירים. את אחד מהשירים אני מבצעת עם הטריו בהופעות.
ההצלחה מבחינתי היא היכולת לקבל את המוסיקה כל יום מחדש בחיי, כי בעבור היכולת הזאת עשיתי וויתורים ע"מ שאוכל להמשיך ולקיים אותה כמעט בכל מחיר.
שתהייה לכם שנה טובה ומוצלחת מכל הבחינות .
בגדול אני לא בן אדם של סיכומים.
אני אף פעם לא זוכרת שנים.
אני תמיד צריכה להתאמץ חזק מאוד כדי לדעת מתי סיימתי תיכון, מתי סיימתי צבא, מתי נולד האחיין הראשון שלי.
אין לי שום תחושת זמן אף פעם ואני לא יודעת איפה הייתי ומה עשיתי ב2015. משום מה, את שנת 2017 אני זוכרת היטב (זאת גם הייתה השנה החולפת אז זה יותר קל). שנת יציאת האלבום שלי ''צעדי רדיפה'' בהפקתו הרגישה והמדויקת של תמיר גורדין.
אולי זה נשמע נרקסיסטי וברור שאני נרקסיסטית, בכל זאת, אני אמנית. בפעם הראשונה בחיי התמודדתי עם להוציא החוצה לעולם את השירים שלי.
התחלתי להופיע בגיל 20 עם השירים שלי אבל עדיין לא הייתי בטוחה שמוזיקה זאת הדרך שלי לפעול בעולם ובמידה מסוימת לקח לי הרבה זמן להחליט שאני מוציאה לעולם את החומרים שלי. משום מה להופיע תמיד נראה לי כמו דבר יותר טבעי בשבילי (על אף שזה פחד אלוהים תמיד) מאשר להוציא סינגל. כשאני מופיעה אני פוגשת את הקהל בעיניים.
אני מרגישה שיש לי שליטה על הקרבה שלי לקהל בזמן ההופעה. לשחרר סינגל לעומת זאת, היה הדבר המפחיד בעולם. זה מוקלט. זה בלתי הפיך. זה אי שם בחלל האינטרנט, הפייסבוק, היוטיוב ואין לי שום שליטה על מי שומע את זה.
הקלישאה של ''ילדתי ילד לעולם'' היא באמת נכונה. רק שהילד במקרה הזה גדל נורא מהר ויש לו כבר חיים משלו והוא רק נולד וכבר עוזב את הבית. אין לי שום דרך להגן עליו ואם אני במקרה אגן עליו או אגונן עליו, זה יהיה הדבר הכי פתטי ועלוב שאעשה בחיים. אני מיד אתפס כאמא היסטרית שלא יודעת לשחרר. אחרי הסינגל הראשון שהוצאתי בחיים ''קל להתאהב בי'' התמוטטתי לגמרי.
האמת שהוא די הצליח. צבר 70 אלף צפיות בפייסבוק ונכנס לפליילסט של 88. אבל לא הצלחתי להתמודד עם זה. משהו בי לא הצליח להכיל.
לא את הטוב ולא את הרע. אני זוכרת שהוא הגיע לכל כך הרבה אנשים חדשים בפייסבוק עד שמישהי הגיבה שם תגובה בסגנון של: ''אני לא מבינה על מה כל ההתלהבות. זה משעמם''. לא הצלחתי לעצור את הדמעות כשקראתי את זה. זאת הייתה הפעם הראשונה שנתקלתי בתגובה לא טובה ברשת. יש שיגידו, ובצדק, שזה דבר טוב. כי ככל שיש יותר אנשים ששומעים את זה, ככה גדלות הדעות וכן, גם השליליות. אבל אני זוכרת שפשוט התרסקתי לחתיכות, נהייתי חולה עם שיעול וצינון והכל ואמרתי לעצמי זהו, את לא יכולה לעשות את זה. אבל אז רציתי להוציא סינגל שני ושלישי ואלבום וכו'. אז פשוט המשכתי. כיום זה עדיין קשה כל פעם מחדש לשתף בשירים חדשים. אבל קצת פחות. ואני ממשיכה לעשות את זה. סדיזם טהור! יש! אבל עכשיו באמת.
שנת 2017 הייתה השנה שבה התמודדתי עם הפחדים הכי גדולים שלי. לפעמים ניצחתי אותם. לפעמים קצת הפסדתי. אבל תמיד בחרתי להתמודד איתם מאשר לא להתמודד.
כיום אני באמת יכולה להגיד שהסינגלים והאלבום שלי הגיע להרבה מאוד אוזניים. בפרספקטיבה של שנה, פתאום אני יכולה להגיד שעברה רק שנה מאז יציאתו של האלבום אבל הוא כבר קיבל הרבה מאוד אהבה. ההופעות מלאות ועוד ועוד אנשים חדשים מגיעים.
הלהקה שמלווה אותי הם אנשים מדהימים ומוזיקאים הכי מוכשרים שיש. בשנה הזאת שום דבר לא קרה באופן קיצוני או גרנדיוזי, הכל התקדם בצעדי תינוק. לפעמים היה נראה אפילו ששום דבר לא מתקדם. אבל אם באמת עוצרים לסכם רגע – שזה דבר שאני ממש לא רגילה לעשות.
השנה החולפת הייתה השנה הכי טובה למוזיקה שלי. ואפילו הכי טובה בכלל.
אני מרגישה שאני עומדת מאחורי השירים שלי. יש לי את הלהקה הטובה בעולם: שלי לוי, מיכאל מיטל, ליטל גרסטנר ותמיר עמאר. והם איתי ולפעמים זה לא נתפס וזאת תחושה מדהימה.
באוקטובר הקרוב אני מתחילה להקליט את האלבום השני שלי. אני מרגישה שהוא יהיה מאוד שונה מהאלבום הראשון. השירים בו יהיו הרבה יותר קצביים ויהיו בו פחות בלדות. כנראה שהציניות וההומור ישלטו יותר מאשר שירי האהבה.
אבל יש גם שירי אהבה כואבים.
היי,
שנה חדשה טובה לכולם,
ו....שנה נהדרת מאחוריי. ואיזו שנה זו היתה.
נתבקשתי על ידי הבלוג לכתוב כמה מילים על השנה האחרונה, על הדרך שעברתי, מעין סיכום, מבט לאחור, מבט קדימה וכו.
יש מי שישאלו WTF?
מי אתה בכלל?
למה אתה?
ובמידה רבה של צדק.
לא עשיתי שום דבר משמעותי מוסיקלית ציבורית משך הרבה שנים.
אבל בואו נתחיל בהתחלה.
אציג את עצמי:
שמי טל אורנן,
מוסיקאי.
בוגר רימון ומנהאטן סקול אוף מיוזיק.
נושם מוסיקה מגיל 0 מהבית.
אמא פסנתרנית ומורה לפסנתר, דודה פסנתרנית עם קריירה עולמית, דוד מנצח בעל שם עולמי. במשפחה כזו אי אפשר לברוח ממוסיקה.
למדתי פסנתר מגיל 5, ניגנתי גיטרה מגיל 16, למדתי קומפוזיציה, תזמור כתיבה להרכבים מכל סוג אפשרי כמעט, אי שם בארה"ב. ניגנתי בס וזה האחרון התחיל באופן לחלוטין מקרי אי - שם החל מגיל 35 כשבעת הגלות/גירושין שלי מהעולם המקצועי - בא חבר של והציע שאנגן איתו בס בהרכב קברט שהקים.
הקלטתי כמעט מספיק שירים לאלבום כפול בשנות ה90 אבל הוא לא יצא....בשל נסיבות בריאות אישיות במשפחה שנתגלו יומיים לפני הופעת השקה בלוגוס זכרו לברכה.
(ההופעה התקיימה – ומשם שנה פלוס של בתי חולים)
וכשהג'וק הזה נכנס ותוצאותיו עוד מביטות עליך מהמדפים זועקות "תוציא אותי לאור Damn it",
הוא לא עוזב אותך!
גם אחרי שניסית בכל דרך לגרש ולהתגרש ממנו, להפסיק ללמד ולעסוק במוסיקה באופן מקצועי ולצאת לעבודה במקום עבודה "נורמלי", ולהרויח הרבה יותר טוב, לפרנס משפחה ולנסות כדרכם של רבים וטובים מאוד, לתרגל מוסיקה כתחביב לא מקצועי!
שנים שאלו אותי חברים, למה אתה לא הולך לנגן להנאתך ג'אז על במה לא מקצועית להנאתך,
ותמיד עניתי: "זה לא מעניין אותי"
ברגע שהייתי על במה מקצועית בעבר אין לי עניין לחלטר גיגים.
וכך אני מוצא את עצמי בגיל 51.
ובואו נודה על האמת –
כאשר המון מחשבות על פאתטיות עוברות במוחי, כשחבר, קולגה,אלעד אדר שהיה פעם תלמיד שלי והיום הוא מהטובים ביותר אומר לי: "טל, בשביל מה אתה צריך את זה....?"
וכמעט משכנע אותי!
וכשאני רואה את הדור שלי,דור הנפילים, (למשל חמי רודנר,ואיפה הילד, אמיר בן דוד וטל יניב מאב טיפוס) עושים קאמבקים ומוציאים אלבומים חדשים – ואני בלי כמעט כלום רשמי מאחורי, (למעט המון עשייה מוסיקלית שלא זכתה לפרסום)
מחליט להקים מחדש את ההרכב שלי, אותו הרכב מה – 90S, ללכת לתמונע, לסגור תאריך להופעה, לעשות שתי חזרות, (עוד שתיים מתוכננות לשבוע שאחרי)
ובעצם להתחיל מ – 0!
מההתחלה!
ואז... מיד לאחר החזרה השניה כשיש עוד שבוע עוד שתי חזרות ותאריך סגור להופעה, לנסוע לפריס לאיזו נסיעת עבודה כי אתה עדיין שם בעולם ה"מסודר", ו....אופס:
אימי מחליטה לסיים את חייה באותו היום שבו חיפה נשרפת ואני בפריס,
ו...החזרות שנותרו וכך גם ההופעה שתיכננתי בכיף ליום הולדתי בדצמבר 16 מבוטלות.
הנגנים שסגרתי - כבר מחוייבים לפרוייקטים אחרים שכן הם מהטובים ביותר בשוק ומבוקשים מאוד,
יש לי פתאום אחריות לאבי בן ה88 לחייו ולרכושו.....יחד עם אחי.
וכך שוב עוברת לה חצי שנה.....ושוב המחשבות הללו:
בשביל מה אני צריך את זה? אין לי מה לעשות...???
והמבטים והקולות מסביב:
אתם מכירים את זה –
"אין בזה פרנסה, בגיל שלך? מה אתה ילד? חולם להיות רוק סטאר בגיל שאנשים פורשים לפנסיה?
אבל אני עקשן!
אני מקים את ההרכב מחדש, דרור יקר יקירי עימו אני מנגן מאז ימינו כמלוים של דפנה ארמוני, ממליץ על עמית הראל המצויין, כמחליף לאלעד אדר יקירי הנפלא, ומביא את עידו נמר,
"הנמר" שלנו – מתופף מטורף,
ושוב יש לי צוות נהדר!
ואני קובע שוב 4 חזרות, תאריך מחודש בתמונע ואנחנו מגיעים לתמונע, מופיעים, מצלמים ומקליטים את ההופעה.
המחשבה מאחורי זה...?
נקליט ונצלם שיהיה.
אני לא באמת מאמין שאחרי 20 שנה אבצע מספיק טוב ועוד בהופעה יחידה וראשונה ברמה ששווה הוצאה לאור.
הרי לא הייתי שם 20 שנה ואני עוד מעז לנגן בס שאינו הכלי העיקרי שלי ולשיר באותו זמן.
כל זה בגלל שבאיזה נסיון לאודישן לנגנים צעירים, הבסיסט הבריז וניגנתי במקומו וכשהעסק אחר כך קרם עור וגידים, עם הנגנים המנוסים שאיתי,....אמרתי לעצמי....
מה... אצטרך לתאם עם עוד נגן....?
יאללה אני אנגן!
ואז ההופעה הזו נגמרת.....חוזרים לשיגרה.
אבל לחיים חוקים משלהם:
למחרת ההופעה אני רואה פירסום שג'ואל פראהם בארץ נותן שבוע מאסטר קלאסס – בקונסרבטוריון הישראלי למוסיקה.
זוכרים? אני עוד בלעשות הופעה וזהו....להוכיח לעצמי משהו ויאללה לחזור לסולידיות הבטוחה של עבודה...מסודרת. הרי ברור, אין לזה סיכוי...
מה,
אני אתחיל עכשיו להתחרות במוניטין של איפה הילד או אחרים שכבר בשטח 20 שנה עם המיתולוגיה של רוקסן שפיספסתי לגמרי כי הייתי בניו יורק? ומה עם כל הצעירים שבינתיים מעיפים קריירות? איזה סיכוי יש לי מולם...המוסיקה השתנתה העולם השתנה.
אבל ג'ואל בארץ...והוא הסקסופוניסט שלמד וניגן איתי במנהאטן סקול בניו יורק, והסולואים שלו מעטרים כל יצירת ביג בנד שהקלטתי שם.
ובינתיים כשאני התברברתי ועזבתי את העולם המוסיקלי המקצועי הוא הפך לאחד מהטובים בתחומו בעולם.
ושיר שעשיתי שעבר בעברית עם יסמין גמליאל וסינגולדה, ושוב...לא יצא מעולם, שיר שכבר הספקתי להציע לדפנה לוי זמרת הג'אז לעשות איתי באנגלית, אולם הפלייבקים שלו (דאטים) התפוררו לנו בידיים והסיכוי להציל את המיקס בו ניגנו נגני על כמו אלון נאדל, סינגולדה ואיתן איצקוביץ (ואנוכי) מתוך סרטי ה2 אינץ' -
קלוש.
וכבר התיאשתי ועברה כמעט שנה מאז השיחה עם דפנה לוי, ומאז ששלחה לי טקסט חדש לשיר,
ובכלל אני רק הולך להופיע וזהו וחוזר לקונכיה ומה פתאום הקלטות וכו....?
אבל דפנה אכן כבר הספיקה לכתוב טקסט חדש באנגלית לשיר, והנה ג'ואל פראהם בארץ, והוא טס בעוד שבוע, ו....זה יהיה משהו אם הוא יוכל לנגן סולו סקסופון על השיר הזה לא?
אז בלי לחשוב כאילו משהו מניע אותי מבפנים בלי יכולת להמנע מכך,
אני מצלצל לירון אלדמע, (שהיה עוזר טכנאי כשהקלטתי באולפני אשל בS - 90 ואפילו שר קולות באלבום ההוא, והיום מנהל את האולפן בקונסרבטוריון) ובודק איתו אם ניתן להקליט אצלו, בקונסרבטוריון,
ומבקש מדפנה שתדבר עם ג'ואל כשהיא מלמדת בקונסרבטוריון, כי לי לא היה קשר איתו כל השנים הללו, ותשאל אותו בעדינות אם הוא בכלל זוכר אותי אחרי כל השנים הללו, (הוא עונה להפתעתי ושמחתיSure - Yes ) ומסכים להקליט איתנו,
ואני מבקש מכל הנגנים שלי לוותר על העבודות שיש להם ומתאם הקלטה ככה מיום שלישי לשישי.
וכל זה כי ג'ואל ענה בחיוב ואמר שבין מאסטר קלאס לקונצרט לטיסה חזרה לניו יורק יש לו שעתיים מ - 12 בצהריים.
הג'וק שם ביג טיים, כבר שכחתי שאני סולידי.....
שוב אני קופץ למים בלי להרגיש והולך להקליט, מתחיל לשפוך תקציבים כי הרכב כזה לא מבזבזים על הקלטת מחשב ביתי וכו...
ומשם לשם התכנסנו ב – No time להקלטה הזו והקלטנו אותה בלייב, ויש לנו טייקים מטורפים שהוקלטו בשטריקר עם ההרכב שלי הטילורמדס עם דפנה לוי ועם ג'ואל פרהאם.
עכשיו התאריך – מאי 17.
יש לי כבר הופעה שלמה, מצולמת ומוקלטת, שיר נוסף עם שני טייקים מופלאים, ואני עדיין מתווכח עם עצמי אם אני צריך לצלול לפוזיציה של הקלטות והוצאת סינגלים ואלבום.
כן ככה חברים.
אני בן כבר כמעט 52 – מה לכל הרוחות אני עושה?
ואז כמו שד שנכנס בי.
אני כבר שם.
תקציב, יח"ץ, החלטות מה לוקחים מתוך ההופעה ומה מקליטים מחדש.
כן אני שם – מקליט, מוציא סינגלים, מוציא אלבום!
2.8.17 יוצא לרדיו חידוש של שיר מ – 97 שהוספתי לו בית עדכני וביצענו בהופעה.
שנות ה – 90!
כן, אני שלם עם השיר הזה.
20 שנה וכמה דברים בסיסיים לא השתנו אולי אפילו החמירו.
ובכלל – קבעתי לעצמי כלל:
אם כבר חזרתי לביצה הזו בגילי – זה לא כדי לעשות משהו שאיני שלם איתו!
אז לא אלאה אתכם – מי שעוקב אחרי יודע ומי שלא –
די אם אומר שמאז הוצאתי 6 סינגלים לרדיו.
חרשתי אולפני רדיו בכל הארץ.
הופענו שוב עם הלהקה מספר פעמים והופעתי גם כמה הופעות סולו.
אנחנו רואים גידול בקהל בהופעות הלהקה, ובהופעות הסולו - (ומי שמעוניין מוזמן לקרוא פוסט שכתבתי על אחת מהן) – אני חווה ומתנסה בקושי להביא קהל ולכבוש אותו.
השירים שהוצאנו רשמית כסינגלים, וכמה מהאלבום מושמעים היטב בכ 20 תחנות רדיו כבר יותר משנה יום יומית.
אורן הוף מהרדיו הבינתחומי בחר בהורוסקופ שלי כשיר השנה שלו לשנת תשע"ח.
האלבום יצא כאשר חלקו בעברית וכולל כמה מאותם שירים שעמדו במבחן הזמן מהאלבום שלא יצא אם כי רובם בביצועים חדשים ומיעוטם בהקלטות מאז, –
וחלקו האחר באנגלית.
בפלייליסטים בניגוד לדיסק הפיזי בשירותי הסטרימינג וביוטיוב הם מופיעים כאלבומים נפרדים.
וניתן לרכוש עותק פיזי בפנייה ישירה אלי לכתובת האימייל imortal@inter.net.il.
בקרוב הויניל... :-)
אני מופיע קבוע ולמעשה עוסק בכל הפנים של ביצוע, הפקה, הפקה בפועל, בוקינג ושיווק דיגיטלי כאן בארץ וגם מחוצה לה כאשר מתחילים לראות ניצנים של השמעות בחול של אחד מהשירים שיצאו והמטרה –
לצאת גם לטור בחו"ל.
אני רוצה להודות ליובל על ההזדמנות לתאר לכם את המסע המופלא הזה,
לחלוק איתכם את הדרך, את ההצלחות וגם את הכשלונות.
....למשל עדיין לא עשינו אירוח באחת התחנות הארציות!
אני רוצה גם להודות לשדרנים ותחנות הרדיו שמפרגנות לנו יומיומית. זה לא עובר מעלינו.
אנחנו מעריכים כל השמעה וכל הזמנה לראיון!
ולהודות גם לשותפים לדרך – אנשי ה – TalorMads, עמית הראל, דרור יקר, ועידו נמר,
איש הסאונד שלנו אסף קמרמן, איש ברדו ארז כספי, אנשי היחצ גיל דרביאנסקי, ואמיר גבריאל, הצלמת אלה מאירוביץ וזיו רגב שאחראית לגרפיקה.
ולכולנו
שתהיה שנה טובה מלאת מוסיקה טובה, בריאות, כן וגם קצת שלום בינינו ובינינו לאחרים!
Tal Ornan & The TalorMads.
אתם מוזמנים להירשם באתר או לערוץ היוטיוב.
אני מבטיח לא להספים!
או לעקוב אחרינו בפייסבוקובאינסטגרם
