אם ישאלו את ירונה כספי באחד מהראיונות את השאלה הבנאלית "אם היית יכולה לחזור בזמן , מה היית אומרת לירונה בת ה 17 מ"בעניין הבסים" ?" החל מהיום יש לה את התשובה הכי מפורטת ומקורית. קצת אחרי יציאת אלבומה האחרון בעקבות קמפיין meetoo# היא חשפה את הסיפור האישי שלה , מה שגרם לי להקשיב מחדש לכל הדיסקוגרפיה שלה ולהבין את הטקסטים אחרת. בפעם האחרונה שנפגשנו בהשקת "דדלוס ציפור" ששוב עסק בשירי משוררים , היא חייכה ואמרה לי "אל תדאג , אני עוד אחזור אל הרוק הבועט". אחרי שבעבר היה לה הרכב בשם "אנחנו ירונה כספי" היא חוברת ליובל שפריר לדואו חדש. שני ענקים עם מיילאג' ארוך בהיסטוריה מוסיקלית שלא תבייש כל אחד מהם בקבלת פרס מפעל חיים כבר עכשיו (לא , אני לא מגזים) הסינגל הראשון "מילים טובות" מתוך התנגשות טובה , חושף אותה יותר
"בעיניים של הילדה ראיתי צל בנתונים שלה חוויתי סכנה לא יכולתי לספר לה שאני מרגישה איך הבגידה בלעה את ליבה קשרה את חוטי הדם סביב צווארה ופרשה סדיני אימה מעל ראשה רציתי לחבק אותה אבל היא שונאת מגע אז כל מה שנותר לי הוא לשיר לה, לשיר בשבילה"...
ושפריר , כמו "מכין לה לבעיטת וולה" מחזיר אותה אל הרוק ונותן לה לבעוט הכי חזק שהיא יכולה
כשמאי זיו העלתה סטטוס "בזמן שאני ממלצרת בתל אביב , כותבים על המוסיקה שלי בסא"
היא לא חשבה לרגע שתבחר ל"זמרת השנה" של רדיו זה רוק.
בפוסט אורח בבלוג היא כתבה בעבר.
"הקיום מלא בסתירות, אנחנו גוש של רגש וגוש של בשר במקביל באותו הזמן, משם ההשלכות הן עצומות והחיים זה לא פיתה עם שווארמה. אז אני כותבת על זה. המוסיקה שלי לא מנסה לתקן את המשבר הישראלי-פלסטיני, לחבר את השמאל והימין או בין אוכלי בשר וטבעונים. המוסיקה שלי מנסה לתאר תהליך פנימי של אדם המנסה להבין את עצמו בתוך כל הדברים האלו."
טקסטים לא מתפשרים שמדברים על רגשות סוחפים וגם מחאתיים , בהם היא אוהבת "להרחיב את המסגרת" ולא להיות קונקרטית מדי.
הסיפור הולך ונבנה ככול שהשיר מתקדם ומקבל תפנית כשהוא מסתיים.
וגם הקליפים שלה כאלה , היא עוברת מקליפ עמוס קאסט ולוקיישנים לאחד אחר שמצולם במקום אחד כשרק היא על המסך אבל גם הוא מושקע בסטיילינג ואיפור לא פחות.
אחרי שנים בהם הופיעה בבתי מלון מול קהל , היא מגשימה את החלום.
במופע ההשקה היא עולה על הבמה עם הרכב מלא הכולל זמרות ליווי , תומר צדקיהו שיתארח בשיר אחד ,כשלצידה ב הזוג שלה שהפיק את האלבום והוא גם "המפיק של החיים שלי", וביחד הם לוקחים את השליטה "משאירים אבק" ל "דיקטטור" שנותר מאחור, וכובשים את הקהל שממלא את המקום, רוקד ושר ביחד איתם.
מה השלב הבא ?
- universe control -
שהמוסיקה שלה תגיע גם לתחנות רדיו נוספות בעולם ולא רק בארץ ובסאן דייגו.
הוא סיפר ש"עקרונית עם עצמי , בלב , פרשתי מהמרוץ של תעשיית המוסיקה"
אחרי 4 אלבומים כשלכל אחד מהם מסגרת שעוטפת אותו והופכת במורכבות שלה לחבילה אחת שנוגעת חותכת ומרגשת בו זמנית ואפשר להגדיר כל אלבום כאלבום קונספט מופת.
אני יכול להבין את פסק הזמן הזה שלקח לעצמו.
כבר חצי עשור עבר מהאלבום האחרון , ובזמן הזה הוא היה חלק מכתיבת טקסטים לאחרים והפקה..
בשנתיים האחרונות הוא הופיע בעיקר לבד בהופעות אקוסטיות בכדי לשוב ול"התכנס לתוך זה"
"בדרך כלל אני מתחיל עם הופעה וזה נותן לי מוטיבציה" , השבוע הוא חזר ללבונטין והפעם עם הרכב כשלצידו על הבמה ג'נגו "גיבור הבס" ויחד איתו, הוא "מוצא שוב את העומק שבדיסטורשן"
כשטל הפטר וגור שפיגל משלימים ביחד בסנכרון מושלם את המסגרת החדשה שהולכת ונבנת.
מצד אחד נוכחות חזקה של טרובדור שמספר את הסיפור שלו וסוחף את הקהל איתו עם הטקסטים והצלילים , ובינהם מתגנבת המבוכה שלו כשהוא אומר בחיוך נבוך שוב ושוב תודה
לפני שהוא יבצע את "אחד לאחד" הקהל זורק שמות של שירים (בכל זאת 4 אלבומים ולכל אחד יש את השיר המיוחד שנגע בו אישית)
- "אנחנו לא באמת חושבים מה יהיה השיר הבא" הוא אומר בחיוך , "אנחנו מכוונים את הגיטרות כי וודי גטרי לא היה מקבל את הכיוון הזה" אבל הבקשות מחלחולת פנימה.
בהדרן הקהל יקפוץ כשברקע "עזרה בדרך"
ואם עד עכשיו הכל היה מסונכרן ומרגש , הוא מארח את עדי קשת כהן בביצוע מפתיע חזק ל"לפני תהום" , אפשר היה לשמוע את הלחישות ממספר מוקדים בקהל "מי זו , היא ממש טובה" כשהשיר הסתיים.
ולמרות שהוא יוצא ממעגל האור הוא חוזר אליו שוב בהופעת הרכב סוחפת ותפורה בדיוק לרצפת הלבונטין שרכזה בערב אחד "חום אנושי" של קהל חיכה להופעה הזו והחזרה שלו מהופעת הסולו אל ההרכב החשמלי והדיסטורשן.
יום אחרי ההופעה , הוא יוצא שוב מחוץ למעגל האור מזיז הצידה את הברזל והאבנים וחושף את ה"אדמה" של ג'נגו, פלסקוב, תורן
כשהוא משתתף בפרוייקט "האדמה שלי היא שירים"
ומבצע את נפל כוכב.
פעם ביום , בשעה קבועה תכנית אחת.
זה היה הזמן שהוקצב ברשתות ה fm לתכניות על טהרת הרוק ורוק בלבד.
וגם זה נמאס , כי כמה כבר אפשר לשמוע את Black של פרל ג'אם או stairway , גם הגראנג' כבר נשחק לחלוטין ואפילו חולצות הפלאנל דהו כבר מזמן.
כן ! יש גם משהו טוב בהקמת תאגיד השידור ברדיו !
דחיקת הרוק לשוליים לחלוטין והפעלת הפלייליסט האוטומטי , הן אלה גרמו לאיש אחד מהצפון להבין שזו ההזדמנות שלו להגשים חלום.
כששאלו את יובל יוספסון בקורס הרדיו
"אז למה בעצם אתה פה" ?
כמו ברפלקס מותנה שנשלף מתוך חלל המודעות הוא ענה
-"אני הולך להקים פה תחנת רדיו שתשדר רק רוק."
אפילו הוא הופתע מהתשובה שיצאה לו מהפה.
יהירות ?
- ממש לא
הרעיון התחיל להתבשל אצלו עוד ב2001
כשנאלץ כחלק מעבודותו בפורטוגל לבצע נסיעות הארוכות ברחבי המדינה, כשהוא מזפז בתחנות הרדיו ומגלה עוד ועוד תחנות שמשדרות ג'אנרים שונים של רוק.
אבל גם "הזמן נוסע" ואחרי שחזר לארץ התחתן, נולדו לו שני ילדים והתגרש , הוא הבין שזה הזמן להגשים את החלום.
ההיענות לקמפיין הדסטארט הייתה עצומה והכסף גויס במהירות, מה שהוכיח שוב את הביקוש הרב למוזיקת רוק.
בראשון בנובמבר 2017, עלתה התחנה לאוויר, והחלה משדרת 24/7 מוסיקת רוק על כל סוגיה.
פלייליסט מובנה מראש ? - אולי "כאן" אבל בהחלט לא פה !
תחנה שמאפשרת לשדרים שלה יד חופשית בעריכה מתי בפעם האחרונה התעוררתם עם איירון מיידן או ספולטורה ברדיו בדרך לעבודה ?
ומנעד הרוק בתחנה רחב
ספיישלים לפי ז'אנרים , "שאבי און דה רוקס" שמביאה אולדסקול רוק, אינדי ,אלטרנטיב וסיפורים מאחרי הקלעים של הרוק בימי רביעי , "highway 7" של גלית קורני שמשמיעה החל מרוק ועד לפוסט פאנק , "מורידים את הרף" מלאת ההומור - שרק הפורומואים שלה בפייסבוק גורמים לי לפתוח את האפליקציה ולחכות לה.
ה "total rock" של אלעד אביגן, היא בהחלט מסירות טוטאלית בעריכה ובבחירת איכות בכל רצועה
ואיך אפשר בלי "Metal monday" שכמו נועדה לתת בוסט למאזינים להמשך השבוע בכל יום שני על הבוקר
ויש גם את הדאגה לדור העתיד
אחת לשבועיים בשבת בבוקר, יוספסון מגיש עם הבת שלו הלל (10 וחצי) את "אין קץ לילדות"
(מה פתאום , אני לא מקנא בכלל...ספויילר - היא גונבת לו את ההצגה)
זו תחנה שמחוברת למאזינים שלה
דף הפייסבוק של התחנה צבר 7000 לייקים לאורך השנה לאט לאט אחד לאחד , אמיתיים כמו האיש שעומד מאחרי הרעיון , יושרה.
מדי יום בין השעות 07:00 ל08:00 בכל פעם מאזין אחר עורך את רצועת הבוקר , בימי שלישי 3 שעות של "בחירות המאזינים" שמבקשים שירים בדף הפייסבוק והם עולים בלייב בתחנה
אבל היא קשובה לא רק למאזינים אלא גם לסצינת הרוק המקומית.
כשמאי זיו העלתה סטטוס "בזמן שאני ממלצרת המוסיקה שלי מושמעת בתחנות רדיו בעולם" , היא לא חשבה לרגע שתבחר ל"זמרת השנה" במצעד השנתי הרשמי הראשון של התחנה.
יוספסון ושאר חברי התחנה עושים עבודת קודש.
בזמן שהשבוע בדרום ב"ועידת אילת' תוכניות אקטואליה ורדיו בנאליות שנבחרו ע"י 10 אנשים זכו בפרסים.
בצפון עושים היסטוריה אמיתית
וכ- 15 אלף איש בוחרים בכל חודש בתחנת הרדיו שהולכת והופכת לקהילת הרוק הגדולה והרשמית של ישראל , שמקדמת ונותנת במה ליצירה מקומית
ב01/11/18
לכבוד שנה להקמת 'רדיו זה רוק', ולאור התאוצה שהתחנה צוברת בקרב המאזינים, התחנה תחגוג את יום הולדתה בדיוק ביום השנה להקמתה
באירוע 'זה רוק פסט' -מרתון הופעות חיות, תיקלוטים של שדרני התחנה, יריד מרצ'נדייס ועוד, במועדון הוונדרבר בחיפה.
כבר 10 שנים ו 4 אלבומים שהם מנגנים
דארק אלקטרו-סול , הקול היחודי של פלדינגר שחודר אליך לנימים ומרקיד לך את כדוריות הדם בצמוד לעיבודים של צוק שמשלים אותה באלקטרוניקה, לצד נשיפות החצוצרה והקול השני והשירה של גבע שמתיישבים בול עם המיתרים של נטע מימון והסנכרון המושלם עם התופים והבס של רוטמן ובלום.
החיבור ביניהם הוא מעבר למוסיקה, זו משפחה שהילדים נולדים וגדלים בה.
כשיעל גבע ילדה בסמוך להשקת האלבום האחרון , הם החליטו לא למצוא לה מחליף , פשוט כי "אין לה תחליף מבחינתינו ולמרות שפיזית היא לא פה , היא כאן איתנו על הבמה" פלדינגר תגיד ותקדיש לה שיר.
כשאלכס רוטמן לא מתופף ברצועה מסויימת , גם תוך כדי הופעה , הוא מצלם.
לאורך השנים עם ההופעות בחו"ל, ההשקות והשינויים בתא המשפחתי הפרטי של כל אחד, הוא צילם.
ולכבוד העשור הם העלו קליפ שמתעד חלקים מהתקופה, לרצועה בשם grow up.
הרצועה הזו נכתבה לאחר שערב אחד, בנה של פלדינגר שאל אותה "רגע , אז מחר שוב הולכים לבית ספר ויום אחר כך שוב ? ועוד פעם ? שוב ושוב ?"
להגשים חלום מוסיקלי , לפרוץ גבולות , להוציא אלבום ועוד אלבום עד שתגיע הפריצה הגדולה בעולם, למרות כל הקשיים והשגרה כשלכל חבר הרכב יש את ההתמודדויות והקושי לשלב גם עם ה day job ולנסות "שוב ועוד פעם ושוב ושוב"
זה לא דבר שהוא מובן מאליו.
לכל אחד יש את ה Salvation שלו
אצלי , היא מגיעה דרך המוסיקה
וה phototaxis בעשור האחרון חלק בלתי נפרד מפסקול חיי , החיבור שלהם במוסיקה ומחוץ לבמה מעורר השראה
ומחר הם בפסטיבל הפסנתר בפעם הראשונה.
- אני מתכוון להיות שם
"מה ? אף פעם לא היית בהופעה שלהם ??!"
ימית הגר שאלה אותי כשנכנסתי בדיוק כשהתחילה ההופעה.
"כתבתי עליהם בעבר פשוט לא יצא" עניתי.
" - כנס פנימה לתוך הקהל , אתה חייב"
גם הפעם הראשונה שלי בבסקולה
(כן כן יודע, מחדל) מקום מרווח , במה גדולה ומלא עד אפס מקום.קהל מקיר לקיר וגם בקומה השניה.
ו 16 נגנים על הבמה.
הם מתחילים את ההופעה עם Bam intro וכבר בדקה הראשונה אני מבין שימית צדקה, כלי הקשה פרקשנס ושלל כלי נשיפה והקהל קופץ בקדמת הבמה וגם בחלקו האחורי של הבסקולה.
" לא נשארו חילונים בירושלים.." שאנן סטריט יגיד כשיעלה אל הבמה ויראה את הקהל
הוא יצטרף בהפתעה באמצע jambo ואם חשבתי עד אז שהקהל קפץ , סטריט מרים אותם יותר גבוה.
"אני חולה עליהם" הוא אומר ומתחיל לצחוק
"אבל אני מפחד להסתבך ולהגיד לא נכון את השם שלהם ...דון - דור -מה...אמרתי נכון ?"
- כן
שאנן : "!!! yyyessss" (עכשיו הקהל צוחק).
כשיתחיל להתנגן "במקלחת של סוף היום" הקהל האדוק שלהם יפתיע אותם בחזרה , זה יתחיל בהפרחת בועות סבון וימשיך לזוג שעלה לבמה בחלוקי אמבט.
והם בתמורה יענקו להם ויניל במתנה.
דותן יוגב :"כששואלים אותי בן כמה ההרכב , אני לא ממש יודע להגיד
- אבל היום יש פה מישהו שטס איתנו להופעה כשהיה בן 8 בפעם הראשונה והערב הוא חוגג 20"
אחרי הפלפלים , יבוא "סוכר" בהדרן
הקהל קופץ ושר ושוב גם מצטרף שאנן
זה כמו פסטיבל גרוב וויב בתל אביב החל מהדקה הראשונה , השבוע ב27/10 הם יופיעו בצוללת בירושלים מול הקהל הבייתי.
ואני לא רוצה לדמיין מה הולך לקרות.
פשוט כי אני גם רוצה להיות שם.
הוא מצליח להגדיר את מה שאני.
לא "חוזר בתשובה"
לא "מתחזק"
וגם לא"מהרהר תשובה"
- הכינוי החדש שמודבק לכל מי שמאמין בדרך אחרת.
"אני מקיים מצוות מבלי להיות מוגדר בהכרח כ"דתי", וללא צורך להשתייך למעגל קהילתי־דתי מובחן. אני נשאר בסביבה הטבעית שבה צמחתי, הנתפסת כ"חילונית" ברובה, באופן מכליל.
אני גם לא מרגיש צורך להציג עצמי כ"מתחזק", מונח המקבע מראש ציפייה חברתית לנוע לקצה השני, המרוחק, של הציר "חילוני־דתי". נשארתי אותו אדם, באותו מקום, ואני גם מקיים מצוות. מי אמר שחייבים לציית לקטגוריות הנכפות עלינו? למען האמת, זה נחמד להיות קצת אחר; אחידות היא קיבעון. אחדות, לעומת זאת, מבורכת: אנו מאוחדים סביב רעיון משותף, אבל אין זה אומר שצריכים להיות אותו הדבר. אנו מגוון, שהוא שלם.."
סינגל חדש לקראת אלבום רביעי
20 שנה אחרי שהניח את המכחול של הצייר ההוא ו17 שנים אחרי "שהלך אחורנית" בקליפ כשחיכה שיבואו ימים טובים
הוא כמו מצליח לסגור מעגל ברצועה מעגלית (שנכתבה כפרפרזה לשיר של רוני סומק)
כ"שמציאות הפוכה" מתחברת עם הביט של RBS.
וגורמת לי לחייך בזמן שהיא מתנגנת כבר שעה בלופ ברכב, כמו תפילה אישית.
כי גם אני מאמין..
עידו מימון מוכר יותר כמפיק מוסיקלי וסקסופוניסט
ששיתופי הפעולה הבולטים שלו הם עם
נצ'י נצ' , לירון עמרם , הדג נחש , נעה קירל ויוסי פיין (והרשימה עוד ארוכה)
לקראת אלבומו השני הוציא מיימון
סינגל ראשון בו ארח את אלון עדר
וסינגל נוסף בו ארח את הראפרית עדן דרסו.
בסינגל השלישי הוא שולף הפתעה משרוול הקפוצ'ון חוזר אחורה בזמן למילים של גרי אקשטיין והקלטה בקולה של אופירה יוספי ומבצע "מחווה רומנטית" לזכרה.
שנה לאחר לכתה הוא משחרר לאוויר את הסינגל השלישי בו היא מתארחת בקולה
כמו מבקש לעשות לה כבוד אחרון , ההקלטה של הקולות בו היא שרה היתה כל הזמן הזה בארכיון של מימון כמו חכתה 4 שנים מאז המפגש של מימון ויוספי (בו שתפה אותו באלבום שגנזה)
בכדי לצאת ברגע הנכון.
"אז תן לי רק עוד רגע אחד, נסה
להרגיש בקסם..."
ומימון בהפקה ועיבוד משותפים עם דני שניידרמן
בהחלט מחזיר לרגע את אותו הקסם מתקופת האייטיז כשהמוסיקה שלה התנגנה
בשילוב האלקטרוניקה והביט שהופכים את הרצועה הזו לעכשווית כלכך.
כל מי שגדל בניינטיז זוכר את הפעם הראשונה ששמע או ראה את המכשפות.
הן שברו מוסכמות עם המראה הסטייל השונה והמוסיקה.
בזמנו , קסם על ים כנרת שודר בטלוויזיה , כשאמא של כפיר חבר ילדות שלי ראתה ושמעה את הביצוע שלהן ל"קסם על ים כנרת" היא נחרדה.
אני זוכר את הקטעים שביציאות מהצבא "עד העונג הבא" התנגן כל פעם בטרמינל או בסיטיהול בחיפה והיינו משתוללים שם.
וגם את הדיווח על התאונה בחדשות הלילה המאוחרות ברדיו.
בשלישי הקרוב , יערך בבר-גיורא מופע לציון 21 שנים למותה הטרגי של ענבל.
את הערב יזמו יפעת נץ ודורי לילה במסגרת לין ההופעות "באנה" , ישתתפו בו מוסיקאים שניגנו והקליטו עם פרלמוטר וגם כאלה שנחשפו למוסיקה של המכשפות לאחר מותה.
ביקשתי מחלקם להזכר בקטע מצחיק או מעורר השראה שהיה לו עם ענבל או עם המוסיקה שלה.
ירונה כספי.
אני לא יודעת אם זה זכרון מצחיק
אבל היה בו מימד משעשע באותו הזמן
יום אחד אני מקבלת טלפון מפתיע מענבל שהזמינה אותי לדירתה ברחוב המכבי, דירתה היתה אפלה וקצת מבולגנת, היתה שם טלוויזיה שבורה שהיא עיצבה מחדש ספרים באנגלית וגם גיטרה אחת.
איתה חיו כלב פינצ׳ר נבחני וחתול, היא תיארה לי בצורה די משעשעת את שיגרת הבוקר שלה באותו הזמן ״כדור אנטיביוטי לחתול ולכלב ולי בתורות, מפטרייה שכנראה חטפתי מהכלב״ אמרה. היא שמחה שביקרתי אותה והיתה במצב רוח טוב אך משתנה יש לומר, בשלב מסויים ישבנו על אותה הספה, היא לקחה את הגיטרה החשמלית (שלא היתה מחוברת למגבר) ושרה לי משיריה החדשים ככה בפשטות ובאינטימיות נעימה אך מבלבלת. אקצר ואומר שהמפגש היה לפני ההופעה של המכשפות בקולנוע אלנבי והיא היתה משועשעת מחליפת החצאית הצבאית המחויטת שהיא תלבש בשיר שלווה (על המחנה ניצב ירח)
תגובתי היתה ״נו ענבל קדימה, תראי לי, לבשי את החליפה״
אז היא ענתה ״לא גילחתי את הרגליים״
אלה שיק בלום
בגיל 10 אחשלי קנה לי דיסק של המכשפות
קצת נרתעתי בהתחלה
אבל כנראה שזה ממש חדר
כי המוסיקה שלי מאד מושפעת מהמכשפות ומענבל.
אני חושבת שהיא כותבת בחסד.
והיום אחרי 15 שנה אני ממש מבינה על מה היא דיברה ומה היא הרגישה.
אור אדרי
השנה הייתה נראה לי 1992, הייתי בת 9, ילדה מערד, בעיר פסטיבל ערד ואבא שלי השיג לי כניסה לבריכה העירונית בה צולמה באותן שעות התוכנית ״תוסס״, המכשפות ניגנו את קסם על ים כינרת אם אני זוכרת נכון, ואני זוכרת את עצמי עומדת מול הבמה בפה פעור, בעיקר בהלם מהקול המיוחד של ענבל ומזה שיש על הבמה שלוש בנות קשוחות שמנגנות על כלים ״של בנים״ 😍
נעה סגל
הפעם הראשונה ששמעתי את המכשפות הייתה מתישהו סביב גיל 12. אני זוכרת שהקול של ענבל אכן כישף אותי. אז והיום משכו אותי קולות לא סטנדרטיים, שהם לא של "זמרים" או "זמרות" ששומעים בדרך כלל. כשגיליתי שיחד איתה מנגנות מתופפת ובסיסטית בכלל התרגשתי, הן נראו לי חבורת הבנות הכי מגניבה שראיתי. המוזיקה שלהן ליוותה את כל שנות ההתבגרות שלי ונתנה לי להרגיש שיש מקום לנשיות קצת אחרת. נורא רציתי להכיר אותן.
האמת שאפילו חשבתי לשלוח לעוזי חיטמן ב'חלום עליכם' בקשה. לעוזי לא שלחתי אבל כנראה שהיא נשלחה באיזשהו אופן בקוסמוס, ואני שמחה ומתרגשת שהחלום הזה מתגשם (לפחות בצורה חלקית) בערב לזכר ענבל.
מאור ויזל
הכרתי את המוזיקה של המכשפות כשהייתי בערך בן 15 דרך בת דודה שלי שאהבה את הלהקה ממש, זאת היתה תקופה שממש התחלתי להתעניין במוזיקה וגיטרות, באותה תקופה זה כל מה שעניין אותי ואהבתי בעיקר את תפקידי הגיטרה המגניבים בשירים, בתקופה יותר מאוחרת כבר התחברתי למוזיקה מכיוון אחר והבנתי את הטקסטים יותר לעומק
ובשלב יותר מאוחר בחיים שמחתי ממש שיצא לי לנגן עם יפעת בכל מיני פרויקטים והרכבים
בשבילי זה כבוד וכיף גדול לקחת חלק במופע הזה.
דורילילה(דורי קוטאי)
בגיל 15, זמן ראש השנה בחנות הדיסקים היחידה שהייתה לנו בעיר דאז הבחנתי לפתע באלבום אוסף לבן של להקה בשם המכשפות, לא יודעת מה תפס אותי אבל הסתקרנתי עמוקות מהנשים שהיו על העטיפה והרגשתי שהן חייבות לבוא איתי הביתה.. כל מילה נוספת מיותרת שהערצה שלי ללהקה הזאת זרמה בדמי, בצורה קיצונית וסוחפת, אני גם חושבת שחיי השתנו אז. הכל כל כך סיקרן אותי במוזיקה שלהן, יכלתי להזדהות, הרגשתי מחובקת וקצת פחות נטע זר.
התבאסתי שהגעתי לזה באיחור כי כל כך רציתי לגעת אבל זה כבר לא היה זמין בכלל. רק המוזיקה, המילים והסיפורים...
18 שנים אחרי ובמבט לאחור לא הייתי מאמינה, מצפה או חולמת שיום אחד אזכה לגעת כל כך מקרוב.
קרן ברנר
כשהמכשפות התחילו אני הייתי רק בת 4 וכשענבל נפטרה הייתי רק בת 9.
כמובן שאם היית קיים בשנות ה90 לא משנה אם היית תינוק או קשיש - הפסקול של הלהיטים של המכשפות וכל ההילה המטורפת שהייתה סביב המכשפות ובכלל סביב הרוק בניינטיז מאוד נחרטה לי בזיכרון, וכשהתבגרתי הרגשתי שנולדתי בעשור הלא נכון כי זאת בדיוק המוזיקה שאני מתחברת אליה וששאפתי לנגן אותה מהרגע שהרמתי גיטרה.
למזלי ההזדמנות הזאת באה בגלגול המחודש של המכשפות - ״המחשפות״ - יצא לי לנגן עם ההרכב המקורי ולמלא את מקומה של ענבל בתור הגיטריסטית של הלהקה. דרך תפקידי הגיטרה יצא לי לגלות מחדש את השירים ולהכנס לראש היצירתי והלפעמים אפל של ענבל. למדתי להשתחרר הרבה יותר כנגנית וגיליתי בעצם את העומק של המוזיקה שלה בגיל שבאמת אפשר להכיל ולהבין יותר. שמחה שיוצא לי שוב לנגן את החומרים האלה.
שלישי הקרוב 2 באוקטובר בבר גיורא.
יעל כהן , יפעת נץ "המכשפות" , קורין אלאל (האמא של המכשפות), רם אוריון, טל גורדון, אסי לוי, ירונה כספי, איתי שמואל בלטר, שילה פרבר, דורילילה, ארז נץ, הגר רוה, אלה שיק בלום, אפרת קולברג
גיטרות: קרן ברנר ומאור ויזל בס: אור אדרי, תופים: נעה סגל
"אל תתעסק עם מכשפות " !
אמרו לי לא פעם ..אחרי שבניינטיז שלישיה כזו כישפה אותי
כל מכשיר רדיו שהייתי פותח הן היו שם !!
אבל לקחתי סיכון (כי היא הניחה את המטאטא שלה מזמן)
וכתבתי ביוטיוב "יפעת נץ הזונה".
ואז ב-ו-ם
הטקסט החד הזה עם הגיטרות שברקע דוקר אותך
אתה לא יכול להשאר אדיש אליו לרגע.
והשילוב של וואן שוט קלוז-אפ עם הפנים של עינת ויצמן ברקע בהחלט הופך אותו למורכב יותר.
הוא בהחלט עושה את העבודה שלשמה הוא נוצר במסגרת "התהפכו היוצרות".
ב"תמיד אותו הדבר" מילים ולחן שנכתבו עם דורי קוטאי , היא תוכיח שלמרות מה שחושבים למכשפות יש גם רכות ורגש
ה"תחושות המקדימות" שלה יגלו ש
"ארבע עיניים בוהות
שקט חתך את כל המדורה
ומסביב רוחשת שמועה
הם יודעים שאת תכף תלכי.
תמיד אותו דבר.."
ועם העדינות של הגיטרות תופים, ביחד עם סצנת ה"עוד דקה את נעלמת" שמצויירת בשיר היא תמשוך אותך להקשיב לו עד הסוף בכדי לגלות אם זה אכן קורה .
והיא עזבה בסוף , בזמן שקיעה
"ארזה חפצים לתפוס זריחה" באוקיינוס אחר
כשהסינטי והעיבוד של מתן בן צבי מוסיפים לדרמטיות ברקע.
בסינגל האחרון שהוציאה "שיר כמו ציפור"
במילים ולחן שנכתבו ביחד עם הגר רוה והפיק שחר סגינר.
היא תוהה "מה תעשי אם ייגמר"
- תכלס , זה אף פעם לא נגמר
מי שיפגוש במוסיקה שלה יגיד
"אה נו, זו ההיא מהמכשפות"
אבל מי שמכיר את סצנת האינדי בעשור האחרון
יודע להגיד שהיא שותפה לעשרות פרוייקטים ואלבומים. (נעה סגל, שני רחל , סער ליבן ..)
החל מבס ועד להפקה או הלחנת פסי קול של הצגות , נדמה היה כי היא נעלמה לאחר פירוק המכשפות (והמחשפות) , אבל בעצם היא תמיד נמצאת ברקע.
מוציאה סינגלים אחת לתקופה ובקרוב גם האלבום.
ב02/10 בבר גיורא ,תעלה הופעה בשם "עשרים ואחת" לציון 21 שנים למותה של פרלמוטר
בו ישתתפו יעל כהן, רם אוריון , קורין אלאל , ירונה כספי, אור אדרי שילה פרבר , אפרת קולברג ועוד..
במסגרת "באנה" - ליין ההופעות של דורי קוטאי ויפעת נץ למופעי נשים, עוד מימי הבר גיורא הישן.
איך מחליטים החלטות בתזמורת של שישה-עשר נגנים ואיך הם מצליחים להמשיך ליצור יחד כבר שלוש-עשרה שנים? לאן טסו להופיע השנה ואיך התוכניות שלהם לשנה הבאה מערבות תנינים?
חברי מארש דונדורמה מסכמים שנה.
ג׳יימס בונד ברחוב סומסום
אחד מהסודות שמאפשרים לנו לנגן יחד כבר יותר משלושה-עשרה שנים ביחד הוא זה שאנחנו נותנים כל פעם לאנשים שונים בתזמורת להוביל. אנחנו להקה מאוד שוויונית שמחליטה על רוב הדברים ביחד: לקחת את ההופעה הזאת או לא? באיזה אולפן נקליט? תה או קפה? אבל למדנו שכשכולם מחליטים החלטות אומנותיות ביחד יוצא לפעמים משהו ממוצע ונטול אופי שבעצם אף אחד לא מרוצה ממנו... נגן הטרומבון ירון אוזנה, שהוא חולה ויניל אמיתי עם אוסף תקליטים רציני, פנטז להוציא תקליט ויניל של מארש דונדורמה וקיבל את המושכות של התקליט החמישי שלנו. הוא החליט מה הקטעים שייכנסו לתקליט וגם בחר שעל העטיפה לא יופיע שום טקסט, רק הלוגו שלנו בענק. על הקליפ שיצא לצד האלבום לקח אחריות אודי רז, שמנגן בסוזאפון. היו לו פנטזיות משלו על קליפ אנימציה פסיכדלי וצבעוני, שיזכיר גם פתיחות של סרטי ג׳יימס בונד וגם קטעי אנימציה מרחוב סומסום. בהרפתקה שיצא אליה עם האנימטורים אלי רבינוביץ׳ והילה מוטעין הם הפכו את הדמיון למציאות ביד אמן.
את האלבום אנחנו משיקים במוצ"ש הקרוב, ה15.9, עם אורח מיוחד: שאנן סטריט.
קעקועים בקנדה
טיסה עם מארש דונדורמה היא תמיד חוויה מיוחדת. כמובן שעד רגע הטיסה יש אינספור עניינים טכניים שצריך להתמודד איתם כדי להצליח להטיס שישה-עשר נגנים עם כל הכלים שלהם מעבר לאוקיינוס. אבל מרגע שיוצאים לדרך כולם בהפסקה מכל העניינים הבוערים של החיים בארץ ויש זמן לשיחות נפש בזמן נסיעות, שיטוטים משותפים בחנויות תקליטים וחוויות לא רגילות. הפעם, למשל, אחת מחברות התזמורת הפתיעה את כולנו ועשתה קעקוע בפעם הראשונה. בזמן שהתאוששנו מהבדלי השעות הסתובבנו והקשבנו להופעות בפסטיבל הג׳אז של אוטאווה, נפגשנו לג׳אם מוצלח בפארק עם תזמורת כלי נשיפה מקומית, ולבסוף הגענו להופעה שלנו, מול קהל גדול ומקסים שרקד בהתלהבות וקיבל את המוזיקה שלנו בידיים פתוחות.
איך הוא הולך לישון?
כבר זמן מה אנחנו מטפחים חלום: אלבום ומופע סיפורים מוזיקליים לילדים, קצת כמו פטר והזאב אבל עם גרוב. "תנינים על הראש" הוא הפרוייקט הכי גדול ומורכב שעשינו עד היום, שיתפרסם בתחילת 2019 ואנחנו עובדים עליו מאחורי הקלעים כל הזמן. לפני כמה חודשים הוצאנו חלק מהחומרים לעולם למופע טרום בכורה, והתרגשנו לראות ילדים עוקבים אחרי סיפור על תנינים ערמומיים במתח, צוחקים עם חתולים חסרי ביטחון עצמי ורוקדים עם המוזיקה. פרוייקט כל כך גדול ומורכב מביא איתו גם קשיים וספקות לאורך הדרך, והמפגש המוצלח עם הילדים וההורים שבשבילם אנחנו יוצרים אותו נתן לנו דחיפה גדולה ועידוד להמשך הדרך. שמענו שילדה אחת שאלה אחרי ההופעה את אמא שלה על אודי, שעטוף בסוזאפון הענקי, "אבל איך האיש עם החצוצרה הולך לישון?"
סיכום השנה שלי במוסיקה הוא תמיד התחלה.
אני לא ממש זוכרת איך היא התחילה, השנה זאת אומרת... איך המוסיקה התחילה אצלי? את זה אני מאוד זוכרת, אספר בהמשך.
אני רק יודעת שאני חיה את המוסיקה בשנים האחרונות באותה דרך, ואומר שיגרה.
לקום ברבע לשבע בבוקר, להכין את הילדים לבית הספר, לחזור הביתה, להתעדכן קצת במה שקורה, לאכול ארוחת בוקר ונכנסת אל חדר המוסיקה - שם נמצא בערך כל עולמי.
אני יוצאת לחיפוש בכל יום, אני לא יכולה בלי זה, אם זה מתפספס כי היום היה עמוס בדברים אחרים אני מרגישה שמשהו חסר.
החיפוש הוא אחרי שיר חדש, מנגינה חדשה, משהו שיישאר איתי לימים הבאים עד שיבוא משהו אחר.
בשלושת השנים האחרונות אני נוהגת להקליט את מה שנולד לי כסקיצה ואף משחררת אל אוויר העולם, לרוב לפייסבוק וליוטיוב.
זה מאפשר לי להמשיך את החיפוש ולשחרר את השירים, כי נורא קשה לשמור הכל בבטן ובאיזה שהוא מקום זה משחרר גם אותי. השחרור הזה החוצה מביא אליי גם קהל שכבר התרגל לפתיחות הזאת.
בעצם התחלתי לנגן בגלל חלום שחלמתי, אחרי טיול שנתי בגיל 14 שבו חוויתי מגע ראשון עם גיטרה ללא מיתרים באיזה לילה בקיבוץ, כשחזרנו הביתה חלמתי שאני מנגנת על גיטרה בצורה מושלמת וחופשית.
אחרי החלום הזה, ביקשתי מאימי לקנות לי גיטרה סתם ככה, אבל זה היה אחי הגדול שקנה לי את הגיטרה הספרדית הראשונה שנמצאת אצלי עד היום ושם בעצם הכל התחיל ולא הפסיק עד היום.
יש בי אהבה עצומה לכלי הזה.
אז בכל זאת קרו כמה דברים בשנה האחרונה. שחררתי סינגל נוסף בשם 'איך' מתוך האי פי שלי,
אי פי בעברית בן 4 שירים. עד כה שוחררו השירים : 'ארמונות של חול' ו'איך'. יש עוד שניים שממתינים למועד המתאים.
'ארמונות של חול' מועמד כעת לשיר השנה ברדיו 'זה רוק' וזה מאוד משמח אותי.
ההחלטה להקליט את האי פי הזה בכוחות עצמי, קרתה מנסיבות של רקע שדי אילץ אותי לפעול לבד. הטריו שהיה לי אז ושניגן איתי את החומרים האלה התפרק, אני קוראת לזה מסיבות של החיים, ומשהו בשירים האלה בער בי בבטן ולא וויתר לי, אז החלטתי לעשות את זה לבד. לא מצאתי שום סיבה למה לא לעשות את זה, השירים כבר נשמו בכוחות עצמם והיו מאוד מוכנים.
נעזרתי ברונן רוט מאולפני 'פלוטו' כטכנאי ההקלטה של התופים, הבס, השירה והגיטרה האקוסטית וגם כאיש המיקסים שלי. את הגיטרות החשמליות הקלטתי בבית בשקט שלי, בזמן שלי ובלי לחץ, זאת לאחר שהקלטתי את הגיטרות באולפן והחלטתי לא להשתמש בהקלטות האלה.
רציתי להיות יותר משוחררת בהקלטות ואיפה אהיה יותר משוחררת אם לא במתחם בו אני יוצרת כל יום. אני יכולה להגיד שאני מאוד שלמה עם האי פי הזה .
מעבר לזה, בכל השנים שאני עוסקת במוסיקה כבר כמעט 30 שנים, תמיד הנהגתי הרכבי טריו ובהם ניגנו את החומרים שלי. ההרכבים קמו ונפלו , המוסיקאים שליוו אותי התחלפו אבל האש תמיד בערה בי להמשיך. עד היום.
נכון להיום אני מנהיגה הרכב רוק בשם Sarit Kleinman Trio ושם אנחנו מנגנים חומרים שאני כותבת באנגלית. עשינו כמה הופעות, וכעת אנחנו עובדים עם מתופף חדש ובונים שוב ליין אפ להופעות.
אני דואגת תמיד לנסות ולהתפתח ולתת לכל גווני המוסיקה לצאת ממני , אין בי רק צבע אחד.
דבר משמעותי שקרה בשנה הזאת והיא תיזכר אצלי לנצח - שברתי אצבע ביד שמאל בגלל שהכלבה האהובה שלי משכה אותי וכף היד שלי נתפסה ברצועה. הייתי צריכה להיות בהפסקה מהגיטרה חודש ימים. זה היה גזר דין קשה מאוד עבורי ולא יכולתי להישאר רחוקה מהכלי שלי, אז עברתי לנגן על אצבע אחת .זאת הייתה תקופה מלאת השראה, כתבתי והלחנתי עם אצבע אחת משהו כמו עשרה שירים. את אחד מהשירים אני מבצעת עם הטריו בהופעות.
ההצלחה מבחינתי היא היכולת לקבל את המוסיקה כל יום מחדש בחיי, כי בעבור היכולת הזאת עשיתי וויתורים ע"מ שאוכל להמשיך ולקיים אותה כמעט בכל מחיר.
שתהייה לכם שנה טובה ומוצלחת מכל הבחינות .
בגדול אני לא בן אדם של סיכומים.
אני אף פעם לא זוכרת שנים.
אני תמיד צריכה להתאמץ חזק מאוד כדי לדעת מתי סיימתי תיכון, מתי סיימתי צבא, מתי נולד האחיין הראשון שלי.
אין לי שום תחושת זמן אף פעם ואני לא יודעת איפה הייתי ומה עשיתי ב2015. משום מה, את שנת 2017 אני זוכרת היטב (זאת גם הייתה השנה החולפת אז זה יותר קל). שנת יציאת האלבום שלי ''צעדי רדיפה'' בהפקתו הרגישה והמדויקת של תמיר גורדין.
אולי זה נשמע נרקסיסטי וברור שאני נרקסיסטית, בכל זאת, אני אמנית. בפעם הראשונה בחיי התמודדתי עם להוציא החוצה לעולם את השירים שלי.
התחלתי להופיע בגיל 20 עם השירים שלי אבל עדיין לא הייתי בטוחה שמוזיקה זאת הדרך שלי לפעול בעולם ובמידה מסוימת לקח לי הרבה זמן להחליט שאני מוציאה לעולם את החומרים שלי. משום מה להופיע תמיד נראה לי כמו דבר יותר טבעי בשבילי (על אף שזה פחד אלוהים תמיד) מאשר להוציא סינגל. כשאני מופיעה אני פוגשת את הקהל בעיניים.
אני מרגישה שיש לי שליטה על הקרבה שלי לקהל בזמן ההופעה. לשחרר סינגל לעומת זאת, היה הדבר המפחיד בעולם. זה מוקלט. זה בלתי הפיך. זה אי שם בחלל האינטרנט, הפייסבוק, היוטיוב ואין לי שום שליטה על מי שומע את זה.
הקלישאה של ''ילדתי ילד לעולם'' היא באמת נכונה. רק שהילד במקרה הזה גדל נורא מהר ויש לו כבר חיים משלו והוא רק נולד וכבר עוזב את הבית. אין לי שום דרך להגן עליו ואם אני במקרה אגן עליו או אגונן עליו, זה יהיה הדבר הכי פתטי ועלוב שאעשה בחיים. אני מיד אתפס כאמא היסטרית שלא יודעת לשחרר. אחרי הסינגל הראשון שהוצאתי בחיים ''קל להתאהב בי'' התמוטטתי לגמרי.
האמת שהוא די הצליח. צבר 70 אלף צפיות בפייסבוק ונכנס לפליילסט של 88. אבל לא הצלחתי להתמודד עם זה. משהו בי לא הצליח להכיל.
לא את הטוב ולא את הרע. אני זוכרת שהוא הגיע לכל כך הרבה אנשים חדשים בפייסבוק עד שמישהי הגיבה שם תגובה בסגנון של: ''אני לא מבינה על מה כל ההתלהבות. זה משעמם''. לא הצלחתי לעצור את הדמעות כשקראתי את זה. זאת הייתה הפעם הראשונה שנתקלתי בתגובה לא טובה ברשת. יש שיגידו, ובצדק, שזה דבר טוב. כי ככל שיש יותר אנשים ששומעים את זה, ככה גדלות הדעות וכן, גם השליליות. אבל אני זוכרת שפשוט התרסקתי לחתיכות, נהייתי חולה עם שיעול וצינון והכל ואמרתי לעצמי זהו, את לא יכולה לעשות את זה. אבל אז רציתי להוציא סינגל שני ושלישי ואלבום וכו'. אז פשוט המשכתי. כיום זה עדיין קשה כל פעם מחדש לשתף בשירים חדשים. אבל קצת פחות. ואני ממשיכה לעשות את זה. סדיזם טהור! יש! אבל עכשיו באמת.
שנת 2017 הייתה השנה שבה התמודדתי עם הפחדים הכי גדולים שלי. לפעמים ניצחתי אותם. לפעמים קצת הפסדתי. אבל תמיד בחרתי להתמודד איתם מאשר לא להתמודד.
כיום אני באמת יכולה להגיד שהסינגלים והאלבום שלי הגיע להרבה מאוד אוזניים. בפרספקטיבה של שנה, פתאום אני יכולה להגיד שעברה רק שנה מאז יציאתו של האלבום אבל הוא כבר קיבל הרבה מאוד אהבה. ההופעות מלאות ועוד ועוד אנשים חדשים מגיעים.
הלהקה שמלווה אותי הם אנשים מדהימים ומוזיקאים הכי מוכשרים שיש. בשנה הזאת שום דבר לא קרה באופן קיצוני או גרנדיוזי, הכל התקדם בצעדי תינוק. לפעמים היה נראה אפילו ששום דבר לא מתקדם. אבל אם באמת עוצרים לסכם רגע – שזה דבר שאני ממש לא רגילה לעשות.
השנה החולפת הייתה השנה הכי טובה למוזיקה שלי. ואפילו הכי טובה בכלל.
אני מרגישה שאני עומדת מאחורי השירים שלי. יש לי את הלהקה הטובה בעולם: שלי לוי, מיכאל מיטל, ליטל גרסטנר ותמיר עמאר. והם איתי ולפעמים זה לא נתפס וזאת תחושה מדהימה.
באוקטובר הקרוב אני מתחילה להקליט את האלבום השני שלי. אני מרגישה שהוא יהיה מאוד שונה מהאלבום הראשון. השירים בו יהיו הרבה יותר קצביים ויהיו בו פחות בלדות. כנראה שהציניות וההומור ישלטו יותר מאשר שירי האהבה.
אבל יש גם שירי אהבה כואבים.
היי,
שנה חדשה טובה לכולם,
ו....שנה נהדרת מאחוריי. ואיזו שנה זו היתה.
נתבקשתי על ידי הבלוג לכתוב כמה מילים על השנה האחרונה, על הדרך שעברתי, מעין סיכום, מבט לאחור, מבט קדימה וכו.
יש מי שישאלו WTF?
מי אתה בכלל?
למה אתה?
ובמידה רבה של צדק.
לא עשיתי שום דבר משמעותי מוסיקלית ציבורית משך הרבה שנים.
אבל בואו נתחיל בהתחלה.
אציג את עצמי:
שמי טל אורנן,
מוסיקאי.
בוגר רימון ומנהאטן סקול אוף מיוזיק.
נושם מוסיקה מגיל 0 מהבית.
אמא פסנתרנית ומורה לפסנתר, דודה פסנתרנית עם קריירה עולמית, דוד מנצח בעל שם עולמי. במשפחה כזו אי אפשר לברוח ממוסיקה.
למדתי פסנתר מגיל 5, ניגנתי גיטרה מגיל 16, למדתי קומפוזיציה, תזמור כתיבה להרכבים מכל סוג אפשרי כמעט, אי שם בארה"ב. ניגנתי בס וזה האחרון התחיל באופן לחלוטין מקרי אי - שם החל מגיל 35 כשבעת הגלות/גירושין שלי מהעולם המקצועי - בא חבר של והציע שאנגן איתו בס בהרכב קברט שהקים.
הקלטתי כמעט מספיק שירים לאלבום כפול בשנות ה90 אבל הוא לא יצא....בשל נסיבות בריאות אישיות במשפחה שנתגלו יומיים לפני הופעת השקה בלוגוס זכרו לברכה.
(ההופעה התקיימה – ומשם שנה פלוס של בתי חולים)
וכשהג'וק הזה נכנס ותוצאותיו עוד מביטות עליך מהמדפים זועקות "תוציא אותי לאור Damn it",
הוא לא עוזב אותך!
גם אחרי שניסית בכל דרך לגרש ולהתגרש ממנו, להפסיק ללמד ולעסוק במוסיקה באופן מקצועי ולצאת לעבודה במקום עבודה "נורמלי", ולהרויח הרבה יותר טוב, לפרנס משפחה ולנסות כדרכם של רבים וטובים מאוד, לתרגל מוסיקה כתחביב לא מקצועי!
שנים שאלו אותי חברים, למה אתה לא הולך לנגן להנאתך ג'אז על במה לא מקצועית להנאתך,
ותמיד עניתי: "זה לא מעניין אותי"
ברגע שהייתי על במה מקצועית בעבר אין לי עניין לחלטר גיגים.
וכך אני מוצא את עצמי בגיל 51.
ובואו נודה על האמת –
כאשר המון מחשבות על פאתטיות עוברות במוחי, כשחבר, קולגה,אלעד אדר שהיה פעם תלמיד שלי והיום הוא מהטובים ביותר אומר לי: "טל, בשביל מה אתה צריך את זה....?"
וכמעט משכנע אותי!
וכשאני רואה את הדור שלי,דור הנפילים, (למשל חמי רודנר,ואיפה הילד, אמיר בן דוד וטל יניב מאב טיפוס) עושים קאמבקים ומוציאים אלבומים חדשים – ואני בלי כמעט כלום רשמי מאחורי, (למעט המון עשייה מוסיקלית שלא זכתה לפרסום)
מחליט להקים מחדש את ההרכב שלי, אותו הרכב מה – 90S, ללכת לתמונע, לסגור תאריך להופעה, לעשות שתי חזרות, (עוד שתיים מתוכננות לשבוע שאחרי)
ובעצם להתחיל מ – 0!
מההתחלה!
ואז... מיד לאחר החזרה השניה כשיש עוד שבוע עוד שתי חזרות ותאריך סגור להופעה, לנסוע לפריס לאיזו נסיעת עבודה כי אתה עדיין שם בעולם ה"מסודר", ו....אופס:
אימי מחליטה לסיים את חייה באותו היום שבו חיפה נשרפת ואני בפריס,
ו...החזרות שנותרו וכך גם ההופעה שתיכננתי בכיף ליום הולדתי בדצמבר 16 מבוטלות.
הנגנים שסגרתי - כבר מחוייבים לפרוייקטים אחרים שכן הם מהטובים ביותר בשוק ומבוקשים מאוד,
יש לי פתאום אחריות לאבי בן ה88 לחייו ולרכושו.....יחד עם אחי.
וכך שוב עוברת לה חצי שנה.....ושוב המחשבות הללו:
בשביל מה אני צריך את זה? אין לי מה לעשות...???
והמבטים והקולות מסביב:
אתם מכירים את זה –
"אין בזה פרנסה, בגיל שלך? מה אתה ילד? חולם להיות רוק סטאר בגיל שאנשים פורשים לפנסיה?
אבל אני עקשן!
אני מקים את ההרכב מחדש, דרור יקר יקירי עימו אני מנגן מאז ימינו כמלוים של דפנה ארמוני, ממליץ על עמית הראל המצויין, כמחליף לאלעד אדר יקירי הנפלא, ומביא את עידו נמר,
"הנמר" שלנו – מתופף מטורף,
ושוב יש לי צוות נהדר!
ואני קובע שוב 4 חזרות, תאריך מחודש בתמונע ואנחנו מגיעים לתמונע, מופיעים, מצלמים ומקליטים את ההופעה.
המחשבה מאחורי זה...?
נקליט ונצלם שיהיה.
אני לא באמת מאמין שאחרי 20 שנה אבצע מספיק טוב ועוד בהופעה יחידה וראשונה ברמה ששווה הוצאה לאור.
הרי לא הייתי שם 20 שנה ואני עוד מעז לנגן בס שאינו הכלי העיקרי שלי ולשיר באותו זמן.
כל זה בגלל שבאיזה נסיון לאודישן לנגנים צעירים, הבסיסט הבריז וניגנתי במקומו וכשהעסק אחר כך קרם עור וגידים, עם הנגנים המנוסים שאיתי,....אמרתי לעצמי....
מה... אצטרך לתאם עם עוד נגן....?
יאללה אני אנגן!
ואז ההופעה הזו נגמרת.....חוזרים לשיגרה.
אבל לחיים חוקים משלהם:
למחרת ההופעה אני רואה פירסום שג'ואל פראהם בארץ נותן שבוע מאסטר קלאסס – בקונסרבטוריון הישראלי למוסיקה.
זוכרים? אני עוד בלעשות הופעה וזהו....להוכיח לעצמי משהו ויאללה לחזור לסולידיות הבטוחה של עבודה...מסודרת. הרי ברור, אין לזה סיכוי...
מה,
אני אתחיל עכשיו להתחרות במוניטין של איפה הילד או אחרים שכבר בשטח 20 שנה עם המיתולוגיה של רוקסן שפיספסתי לגמרי כי הייתי בניו יורק? ומה עם כל הצעירים שבינתיים מעיפים קריירות? איזה סיכוי יש לי מולם...המוסיקה השתנתה העולם השתנה.
אבל ג'ואל בארץ...והוא הסקסופוניסט שלמד וניגן איתי במנהאטן סקול בניו יורק, והסולואים שלו מעטרים כל יצירת ביג בנד שהקלטתי שם.
ובינתיים כשאני התברברתי ועזבתי את העולם המוסיקלי המקצועי הוא הפך לאחד מהטובים בתחומו בעולם.
ושיר שעשיתי שעבר בעברית עם יסמין גמליאל וסינגולדה, ושוב...לא יצא מעולם, שיר שכבר הספקתי להציע לדפנה לוי זמרת הג'אז לעשות איתי באנגלית, אולם הפלייבקים שלו (דאטים) התפוררו לנו בידיים והסיכוי להציל את המיקס בו ניגנו נגני על כמו אלון נאדל, סינגולדה ואיתן איצקוביץ (ואנוכי) מתוך סרטי ה2 אינץ' -
קלוש.
וכבר התיאשתי ועברה כמעט שנה מאז השיחה עם דפנה לוי, ומאז ששלחה לי טקסט חדש לשיר,
ובכלל אני רק הולך להופיע וזהו וחוזר לקונכיה ומה פתאום הקלטות וכו....?
אבל דפנה אכן כבר הספיקה לכתוב טקסט חדש באנגלית לשיר, והנה ג'ואל פראהם בארץ, והוא טס בעוד שבוע, ו....זה יהיה משהו אם הוא יוכל לנגן סולו סקסופון על השיר הזה לא?
אז בלי לחשוב כאילו משהו מניע אותי מבפנים בלי יכולת להמנע מכך,
אני מצלצל לירון אלדמע, (שהיה עוזר טכנאי כשהקלטתי באולפני אשל בS - 90 ואפילו שר קולות באלבום ההוא, והיום מנהל את האולפן בקונסרבטוריון) ובודק איתו אם ניתן להקליט אצלו, בקונסרבטוריון,
ומבקש מדפנה שתדבר עם ג'ואל כשהיא מלמדת בקונסרבטוריון, כי לי לא היה קשר איתו כל השנים הללו, ותשאל אותו בעדינות אם הוא בכלל זוכר אותי אחרי כל השנים הללו, (הוא עונה להפתעתי ושמחתיSure - Yes ) ומסכים להקליט איתנו,
ואני מבקש מכל הנגנים שלי לוותר על העבודות שיש להם ומתאם הקלטה ככה מיום שלישי לשישי.
וכל זה כי ג'ואל ענה בחיוב ואמר שבין מאסטר קלאס לקונצרט לטיסה חזרה לניו יורק יש לו שעתיים מ - 12 בצהריים.
הג'וק שם ביג טיים, כבר שכחתי שאני סולידי.....
שוב אני קופץ למים בלי להרגיש והולך להקליט, מתחיל לשפוך תקציבים כי הרכב כזה לא מבזבזים על הקלטת מחשב ביתי וכו...
ומשם לשם התכנסנו ב – No time להקלטה הזו והקלטנו אותה בלייב, ויש לנו טייקים מטורפים שהוקלטו בשטריקר עם ההרכב שלי הטילורמדס עם דפנה לוי ועם ג'ואל פרהאם.
עכשיו התאריך – מאי 17.
יש לי כבר הופעה שלמה, מצולמת ומוקלטת, שיר נוסף עם שני טייקים מופלאים, ואני עדיין מתווכח עם עצמי אם אני צריך לצלול לפוזיציה של הקלטות והוצאת סינגלים ואלבום.
כן ככה חברים.
אני בן כבר כמעט 52 – מה לכל הרוחות אני עושה?
ואז כמו שד שנכנס בי.
אני כבר שם.
תקציב, יח"ץ, החלטות מה לוקחים מתוך ההופעה ומה מקליטים מחדש.
כן אני שם – מקליט, מוציא סינגלים, מוציא אלבום!
2.8.17 יוצא לרדיו חידוש של שיר מ – 97 שהוספתי לו בית עדכני וביצענו בהופעה.
שנות ה – 90!
כן, אני שלם עם השיר הזה.
20 שנה וכמה דברים בסיסיים לא השתנו אולי אפילו החמירו.
ובכלל – קבעתי לעצמי כלל:
אם כבר חזרתי לביצה הזו בגילי – זה לא כדי לעשות משהו שאיני שלם איתו!
אז לא אלאה אתכם – מי שעוקב אחרי יודע ומי שלא –
די אם אומר שמאז הוצאתי 6 סינגלים לרדיו.
חרשתי אולפני רדיו בכל הארץ.
הופענו שוב עם הלהקה מספר פעמים והופעתי גם כמה הופעות סולו.
אנחנו רואים גידול בקהל בהופעות הלהקה, ובהופעות הסולו - (ומי שמעוניין מוזמן לקרוא פוסט שכתבתי על אחת מהן) – אני חווה ומתנסה בקושי להביא קהל ולכבוש אותו.
השירים שהוצאנו רשמית כסינגלים, וכמה מהאלבום מושמעים היטב בכ 20 תחנות רדיו כבר יותר משנה יום יומית.
אורן הוף מהרדיו הבינתחומי בחר בהורוסקופ שלי כשיר השנה שלו לשנת תשע"ח.
האלבום יצא כאשר חלקו בעברית וכולל כמה מאותם שירים שעמדו במבחן הזמן מהאלבום שלא יצא אם כי רובם בביצועים חדשים ומיעוטם בהקלטות מאז, –
וחלקו האחר באנגלית.
בפלייליסטים בניגוד לדיסק הפיזי בשירותי הסטרימינג וביוטיוב הם מופיעים כאלבומים נפרדים.
וניתן לרכוש עותק פיזי בפנייה ישירה אלי לכתובת האימייל imortal@inter.net.il.
בקרוב הויניל... :-)
אני מופיע קבוע ולמעשה עוסק בכל הפנים של ביצוע, הפקה, הפקה בפועל, בוקינג ושיווק דיגיטלי כאן בארץ וגם מחוצה לה כאשר מתחילים לראות ניצנים של השמעות בחול של אחד מהשירים שיצאו והמטרה –
לצאת גם לטור בחו"ל.
אני רוצה להודות ליובל על ההזדמנות לתאר לכם את המסע המופלא הזה,
לחלוק איתכם את הדרך, את ההצלחות וגם את הכשלונות.
....למשל עדיין לא עשינו אירוח באחת התחנות הארציות!
אני רוצה גם להודות לשדרנים ותחנות הרדיו שמפרגנות לנו יומיומית. זה לא עובר מעלינו.
אנחנו מעריכים כל השמעה וכל הזמנה לראיון!
ולהודות גם לשותפים לדרך – אנשי ה – TalorMads, עמית הראל, דרור יקר, ועידו נמר,
איש הסאונד שלנו אסף קמרמן, איש ברדו ארז כספי, אנשי היחצ גיל דרביאנסקי, ואמיר גבריאל, הצלמת אלה מאירוביץ וזיו רגב שאחראית לגרפיקה.
ולכולנו
שתהיה שנה טובה מלאת מוסיקה טובה, בריאות, כן וגם קצת שלום בינינו ובינינו לאחרים!
Tal Ornan & The TalorMads.
אתם מוזמנים להירשם באתר או לערוץ היוטיוב.
אני מבטיח לא להספים!
או לעקוב אחרינו בפייסבוקובאינסטגרם
כשפנו אלי מהבלוג לספר מה קרה לי בשנה אחרונה קפצו לי מילים כמו התבוננות, התעמקות, חפירה, שיוף, ליטוש וכו'. שעות אינסופיות של איסוף וליקוט משפטים, מילים, אותיות, פסיקים, נקודות, תווים ופראזות. זו היתה שנה של ירידה ועליה, גאות ושפל, שקיעה ובתקווה גם זריחה של אלבום חדש, אלבום שהולך לצאת בקרוב ושמו "צעד לאחור".
כשהכיוון שמכתיבים לנו הוא כל הזמן קדימה, היה בלתי נמנע מבחינתי להביט לאחור, לנסות למצוא סדק בין התלמים, לנסות ולמצוא את הקו הפנימי שלי.
נחזור 3 שנים אחורה. בשנת 2015 הוצאתי אלבום בכורה ׁׁ("סוף היום") ובשנת 2017 הוצאתי אלבום באנגלית (HAPPINESS ׂ)
בין שני האלבומים האלה נכתבו שירים שהיו עבורי אחרים. קרובים, אישיים וחשופים יותר. שירים שכתבתי בחדרים של הילדים שלי, עם גיטרה קלאסית ישנה (לרוב עם מיתר רביעי קרוע). היה בתהליך הזה משהו מאוד לא מתיימר, פשוט, כנה וקרוב.
הרגשתי עמוק בפנים שמתחולל אצלי שינוי מבחינת הכתיבה, בעיקר בגזרת הטקסטים. חזרתי להיות תולעת ספרים, פשוט בלעתי ספרים ושטתי בעולם כצייד של מילים, סיטואציות ומחשבות. תקופה מסוימת נסעתי לטל גורדון בתל אביב למעין סדנת כתיבה אישית בסלון שלה ובמקביל קיימתי דיאלוג מתמשך עם משוררים וכותבים אחרים.
כשהרגשתי שהדברים בשלים פניתי אל מאסטר דודו חמד כדי שיפיק את האלבום (דודו הפיק את האלבום הראשון) והחלטנו הפעם לעבוד מאוד מאוד מסודר.
לא נכנסים לאולפן וזורמים, אלא כיאה לשירים שנאספו, עושים תהליך פרה פרודקשיין מובנה וארוך במטרה להגיע לאולפן אחרי סינון וכשהכל מבושל על פתילייה.
מעבר לכך השקענו המון זמן ומחשבה בשאלה מה האלבום הזה רוצה להיות כשיהיה גדול: מבחינה סגנונית, מבחינה מסחרית וכו'. קודם שוחחנו על הפילוסופיה של הדברים ורק אז התחלנו לנגן.
במשך כמה חודשים טובים נפגשנו בחצר הבית של דודו בעיר העתיקה בבאר שבע, והתחלנו להריץ את השירים.
הקלטנו הכל במיקרופון "זום" ועד היום אני ודודו עפים על הקסם שהיה שם, כששומעים את המכוניות בחוץ, כשהופעות ממועדונים זלגו אלינו, וגם צעקות, צחוקים וסתם דיבורים מהרחוב, ואנחנו בחצר יושבים מבחינתנו בטבור העולם, או בשוליו (תלוי איך מסתכלים) ומקשיבים.
בסוף התיישרנו על רשימת השירים ואני חייב לציין שויתרתי בכאב לב על כמה שלדעתי ממש מעולים אבל לא התאימו סגנונית לקו העדין של האלבום. אין ספק שבמובן הזה "צעד לאחור" הוא אולד פאשן גם בכך שהוא מאוד לא מתכתב עם הרעיון של סינגלים. הוא בנוי, כתוב ומופק כחטיבה אחת שלמה.
גם בשלב הזה עדיין לא התקדמנו עדיין הגדול, אלא נכנסנו ל "קקטוס" (האולפן של נדב אזולאי וגיל נמט). אזולאי בדיוק הקים אולפן צדדי וקטן בתוך האולפן הגדול שלו, ושם, באותו אולפן קטן, במשך כמה חודשים גיבשנו מבנה לכל שיר, בחרנו סולם נכון, קבענו את הטמפו ועשינו עיבוד ראשוני עם הקלטות בסיסיות.
רק אחרי עבודת ההכנה המשמעותית והלא קצרה הזו התחלנו להקליט את האלבום באולפני מרי ג'ין אצל מאסטר יוסי שטרית.
יוסי שטרית, הצלע השלישית של האלבום, הפיק את האלבום השני שלי HAPPINESS ושימש על תקן יועץ אומנותי (וגם טכנאי הסאונד הראשי של האלבום, וגם ניגן במליון כלים ואפילו הסכים לשיר איתי בחלק מהשירים) (חפשו את יוסי תחת שם הבמה שלו JOZZEF ותגיעו למקומות נפלאים).
וכך, אני יוסי ודודו נפגשנו אחת לשבוע במרי ג'ין ותפרנו את "צעד לאחור" מחדש, בעדינות, ברגישות ואהבה גדולה. היה לי העונג לשבת במחיצת שני ענקים כאלה שלימדו אותי יותר מהכל שיעור בצניעות.
רצה הגורל ויוסי בדיוק קנה טייפ סלילים, וכך חלקים נרחבים מהאלבום הוקלטו כמו פעם. התהליך הזה והצליל המהדהד של טייפ הסלילים התאים מאוד לסאונד שחיפשנו וגם לסגנון של האלבום שהוא ברובו פולק ולעתים אף קאנטרי עדין (האלבום מושפע מאוד בדברים שקורים בשנים האחרונות בארה"ב ובעיקר בנאשוויל).
את התהליך כולו ליוו שיר ירושלמי (להקמת המוסד) ושי זריהן (SOCKPUPPET) כבעלי הלייבל 517 שאיתי עוד מימי HAPPINESS. לא ברור איך השניים מוכנים לסבול את החרדות, השאלות וההרהורים שלי אבל דבר אחד בטוח, הם עבורי עוגן, מעניקים כוח ורוח בכנפיים, מייעצים, תומכים ונותנים פלטפורמה שלמה של פתרונות ורעיונות בגובה העיניים ובאהבה גדולה.
בפתח השנה החדשה הגוף שלי בוער אבל הלב יציב.
"צעד לאחור" מרגיש כמו ספינת מפרש שבנינו בשלושים אצבעות, ספינה המורכבת ממליון עצים, ברגים, מסמרים, בדים, מפרשי ענק ודבק, יש בה מנוע פועם ועכשיו היא מוכנה ומתרגשת להפליג בים הגדול, מיד אחרי החגים, עם הגשם הראשון.
מכירים את משחקי ההכרות בדינמיקה קבוצתית? איזו חיה מאפיינת אותך?
אז בואו נשחק משחק ביחד.. איזו חיה מאפיינת את החיה המוזיקלית שלכם? ואני לא מתכוון לכך שכולכם חיות במה בלתי ניתנות לעצירה,
אלא איזו חיה מאפיינת אתכם בהתאם לסיטואציה והשלב בו נמצאת הקריירה המוזיקלית שלכם, אתם ביצה? אתם כבר תרנגולת? אתם זיקית המשנה את צבעה וסגנונה משיר לשיר.
הבנתם לאן אני חותר, אני מקווה לפחות.
הרשו לי להתחיל את המשחק, אני עמרי נובל, בן, אח, בן זוג, אבא, מנהל פרויקטים, מוזיקאי, זמר, מעבד, מפיק, שדרן רדיו, מנהיג ההרכב "עמרי נובל והאצילים".
החיה שהכי מאפיינת אותי היא שילוב של כמה מהן בו זמנית, יציר כלאיים שהאבולוציה טרם מצאה לו הגדרה דרווינסטית.
ברגליים אני צב -
איטי כל כך, כל צעד שלי בקריירה לוקח המון זמן עד שאני עובר לצעד הבא, דווקא לא בהכרח בגללי, כלומר זה שיש עבודת יום ומשפחה ובת זוג זה בהחלט מאט את הקצב אבל אני צב כי ההתקדמות שלי מאוד שקולה ומדודה, לפעמים היא כמעט בלתי נראית, לדוגמא ההופעות, פעם הייתי מופיע באמצע שבוע, בימים פחות שווים אבל לאט לאט התחלתי לטפס לכיון הסופ"ש, בשנה האחרונה כמעט כל ההופעות שלי היו בימי חמישי או שישי, התקדמות מיום שני לא? אבל זה לקח לאט לאט בצעדים של צב.
העור שלי הוא עור של פיל ברווזי –
עור של פיל לא צריך להסביר, כדי להתקדם מקבלים הרבה תשובות שליליות בדרך וצריך לגדל עור של פיל כדי שהלב לא יפגע (ועל כך בהמשך) כמות ה"לא" שאני מקבל מזכירה לי את כמות ה"לא" שקיבלתי מבחורות בשנות הרווקות שלי ותנו לי להגיד לכם משהו.. היו הרבה "ללאאאא", ולמה ברווז? כי ממוזיקה צריך להתרגש ושאני שומע משהו שמרגש אותי יש לי עור ברווז.
חשוב לשמור על השילוב הזה של עור פיל ברווזי, אתה בונה אופי ועדיין שומר על הרגש.
יש לי לב של כלב –
לא רק בגלל שאני נאמן לאנשים שאני עובד איתם אלא כי אני באמת אוהב את מה שאני עושה ואת האנשים שאני עושה את זה איתם ולמענם (שזה הצד שמקשיב), בעלי כלבים יודו שהאהבה שכלב מעריף עלייך היא טהורה ונקייה.
המוח שלי הוא דולפין-
אני כותב מילים ומוזיקה לאנשים כמוני וחשוב לי לייצר מוזיקה איכותית עם מסר, זה שאני מקפיד על גרוב ו"גוד טיים" לא אומר שהנושאים עליהם אני כותב רדודים או "זולים", אני לא מכוון למכנה המשותף הנמוך ביותר.
הראש שלי הוא אריה-
טוב רעמה אין לי על הראש ואני יותר כמו סיבמה שאומרים לו ש"יום אחד כל זה יהיה שלך" אבל שאני פותח את הפה ואת הלב, אי אפשר להתעלם, בתור אופטימיסט נצחי אני מאמין שאחרי הרבה עבודה קשה, התמדה, התפתחות ושימור הקשר עם המאזינים בין אם זה בהופעות או בתכניות הרדיו אני אהיה "המליכ" בדומיין שלי...
כמה מילים שחשוב לי לכתוב -
לא משנה איזו חיה אתם או אם אתם שילוב של כמה, חשוב לדעת עם מי לרוץ ולחיות בג'ונגל הפראי של תעשיית המוזיקה, חיות חיות בקהילות וכוחן גדול יותר ביחד, תבחרו נכון את השותפים שלכם לדרך.
ההצלחה הגדולה ביותר מבחינתי היא שאנסטסיה (אשתי ואם בנותיי) מגישה איתי את תכנית הרדיו שלנו "בפנוכו" (ברדיו סול ורדיו חוף אילת) ומאז הצטרפותה התכנית הפכה ליותר טובה מהסיבה הפשוטה שמדובר בסטארית שמאירה את המסך עם אוזן מצוינת ופרשנות רגשית שאני נפעם ממנה כל פעם מחדש והכי חשוב פשוט כיף לנו ביחד, כיף לנו לתת במה לאמנים בדיוק כמוני, שכדאי, צריך ושווה להכיר! תאמינו לי זה אחלה לזוגיות, הידיעה שיש לנו שעתיים בשבוע, דייט מוזיקלי עושה לנו טוב ברמת התקשורת, החברות והאינטימיות של הקשר שלנו.
באותה נשימה אני אומר תודה ל"אצילים" לאחים שלי, אבי לוי, יניב שטיינברג ורומן אלקין, לנגן איתם, להופיע איתם, להקליט איתם, לעשות איתם על האש זו חוויה נטולת אגו ומלאת תשוקה לדבר שהכי ממלא כל אחד מאתנו וזו האהבה העצומה למוזיקה ו"הגוד טיים" שזה מייצר סביבנו
תתחברו לקהילות המוזיקליות שרצות ברשת בין עם בלזריה או יחצינו לאן ותנו והעניקו תמיכה לקולגות שלכם, לכו להופעות, תקשיבו באמת לשירים שלהם, תנו ביקורת בונה, אם אנחנו נדאג ביחד לעצמנו אנחנו לא נצטרך שום גורם אחר שיעשה עבורנו את העבודה
המוסיקה שלי בדרך כלל לא מספרת על המשברים של הנרטיב. רק על עולמו הפנימי של האדם החייב לגלות את עצמו בתוך המסגרות, החוקים, רוח הזמנים והגבלות, להבין מה העולם רוצה ממך ותוך כדי מה אתה רוצה ממנו. הקיום מלא בסתירות, אנחנו גוש של רגש וגוש של בשר במקביל באותו הזמן, משם ההשלכות הן עצומות והחיים זה לא פיתה עם שווארמה. אז אני כותבת על זה. המוסיקה שלי לא מנסה לתקן את המשבר הישראלי-פלסטיני, לחבר את השמאל והימין או בין אוכלי בשר וטבעונים. המוסיקה שלי מנסה לתאר תהליך פנימי של אדם המנסה להבין את עצמו בתוך כל הדברים האלו.
במשך 15 שנה הופעתי בבתי מלון כזמרת, עם שירים של אנשים אחרים. ניסיתי להיות מי שרציתי להיות, זה קצת היה בעייתי כי שמתי לעצמי מקל בגלגלים. להיכנס לתוך תבנית של זמרת לובי זו כבר משבצת קטנה מידי בשביל הנפש הגדולה שלי והתשוקות שלה, זה אולי רק רובד אחד קטן שיש בי ( האהבה לשיר שירי דיוות ולעשות קול גדול במיקרופון). הלכתי תקופה מאוד ארוכה לאיפה שהכסף כי מלמדים אותנו ששם נמצאת גם התהילה. יש לי קול נחמד, אבל אף פעם לא חשבתי שזה חשוב כי זה כמו פנים יפות, מה עם מה שבפנים? מה שעושה אנשים יפים בשבילי זה איך שהם. ובמוסיקה יש הרבה אפשרות לאינטרפרטציה. הבעיה היא שאף אחד לא מלמד אותנו להכנס פנימה להקשיב ואז להיות אנחנו. הרוב מנחים להישגים והצלחה מבלי להתייחס לדבר החשוב ביותר – למי אתה?
מהיום בו אנחנו נולדים כבר מייעדים אותנו למשהו. אנו משכילים לתוך תרבות, ערכים, רוח התקופה, מוסר, חוקים. קשה לדעת מי לעזאזל אני בתוך כל הדבר הזה. ואם הייתי נולד בתרבות אחרת הייתי לגמרי מישהו אחר ? אני זוכרת שכשעזבתי מקומות עבודה עם הרבה כסף, תהילה עם הרבה ליקוק, חשבתי על זה שאני אשכרה עוזבת מה שיכול לגרום למשפחה שלי להיות גאה והולכת על כל הקופה. על מה שהכי מרגש אותי, ואין סיכוי שאני אפסיד כי רק לעשות את זה, זה ממלא. בישראל, במזרח התיכון, איפה שכמעט אף אחד לא מקשיב למוסיקה הזאת, בוודאי לא למחאות פנימיות שלא משויכות לאיזה נרטיב מגניב, הפכתי לאמן אינדי אלטרנטיבי שלא מפחד להגיד דברים מכוערים על עצמו, על העולם, ותוך כדי ללמוד על עצמו ועל העולם. ממלצרת כי עבודות אחרות עושות לי קונוטציה עתידנית, כאילו נגמר לכולם הרגש, השתלטו על העולם רובוטים ומכרתי להם את הנשמה שלי. סופרת שקלים אבל מבסוטה.
תכלס, החלום שלי הוא שהמוסיקה שלי תגיע לאירופה ולמקומות שיותר פתוחים לז'אנר , אבל החלום הגדול ממש שלי זה מהפכה תרבותית בישראל, כי אנחנו לא הרוב. יום יבוא ויהיה כאן מחזמר נגד הגאות. אני אעשה סאונדטראק לזה.
"רגע, סילונה זה בטח שם הבמה אז איך קוראים לך?" שאלתי
- " זה השם שלי, סילונה - כמו סילון מים גייזר שמתפרץ בעוצמה"
בעמוד הפייסבוק שלה היא תספר שכשהייתה ילדה הרגישה דחויה בגלל הקנטות של ילדים לשמה ("אבא שלך טייס סילון"?)
את ההשראה לסינגל הראשון שלה היא קיבלה מסיפורי הפולקלור בדאואיזם הסיני.
לפני שנה כשהיתה בהימלאיה, אחרי מדיטציהשנמשכה שעות ארוכות היא פתאום חשה את מה שהשיר מנסה להעביר , התחושה הזו של הבדידות ואי השייכות אל מול האחד השלם והגדול , "ומה זה בעצם אומר ?"
ואז בסינגל השני שלה , היא מגלה שהיא יכולה לעוף בדיוק כמו סילון המים שמתפרץ ומגיע לשמיים.
וגם אם יקח לה זמן , היא יודעת שלבסוף היא תגשים את החלום שלה ותגיע לשם.
דרימפופ מדוייק, פשוט, לא מתחכם ומצויין , שנשמע כמו פסקול מתוך החלומות שלה.
ב 03/11 היא תשיק אי.פי ובו 5 רצועות בתמונע.
וכמו שזה נשמע עד עכשיו היא בהחלט מצליחה לרחף גבוה.
INYU - להתכנס ולהתבונן בתוך עצמך
כשהם הוציאו בפברואר האחרון את Odds הסינגל השני במספר , הבנתי כבר שהולך לקרות פה משהו טוב.
האלקטרוניקה השנהרית שמתיישבת על המיתרים המדוייקים של אילת ומתחברת לקול של אורין יוסף וביחד הכל הופך ל אלקטרו סול פופי עדין שגורם לך לחפש רצועות נוספות
against all odds - המחשבה הזו שחוזרת על עצמה לאחר מעשה, "אם היית עושה את הכל אחרת כנגד כל הסיכויים , האם הדברים היו משתנים ?"
טקסט שמתחבר לשם ההרכב , ומכאן הם בהחלט
"rising up"
Survival - לשרוד את השגרה , את העבודה היומיומית בקיוביקל הפינתי ומערכת היחסים שהפכה לאפורה , לרצות לעזוב את המקום (תרתי משמע) שעושה כל כך רע - לשבור את הכלים ולהתחיל מהתחלה
סינגל השלישי עם קליפ מושקע והחיבור בין שנהר, אילת ואורין יוסף, רק הולך ונהיה טוב יותר.
והוא גם נבחר לשיר השבוע בתכנית הרדיו של ירון חי מנשה
אחרי אלבום באנגלית , שהביצוע המחודש לArmy song מתוכו בפרוייקט סינתיסייזר נחרש בחודש האחרון ללא הפסקה ברדיו , השתתפות ב דה-וויס שוויץ , היא חזרה לתקופה קצרה לארץ ומשיקה אלבום חדש , הפעם בעברית.
* טוסקה - געגוע לדבר / משהו שלא קיים.
האלבום נפתח ברצועה "רכה" בשמיעה ראשונה , נעימה לאוזן , היא וקלידים.
ואז כשאתה מקשיב למילים אתה מבין עד כמה היא עוצמתית.
והתחושה מתגברת כשלהאזנה מצורף הקליפ בו רונן מטיילת ברחובות ריקים, בשילוב קטעי וידאו ישנים שצולמו במצלמת 8 מ"מ בילדותה.
6 רצועות כשכל רצועה לוקחת אותך עם הטקסט והלחן הלא מתפשר שלה למקום אחר, שלפעמים גם טריקי ורק האזנה לטקסט תגלה לך שהרצועה יותר מורבידית משמחה.
אם ב"הסדר הישן" שמתחבר עם כלי הנשיפה הציניים שבו ל #metoo ומכריז לכל הגברים ש"פג תוקפך המעושן שלום ולא להתראות , שלום לסדר הישן".
או בגעגוע לסבתא שלה ברצועה החמישית, ביום בו מחקה אחרי 3 שנים את המספר שלה מהנייד
ו"פתאום הרגשתי אותך לרגע אחד, תיק עור ישן ושוקולד".
כשראיתי את השם של הרצועה השניה באלבום "מר וגברת ישר" , זה כמו אדון כמעט וגברת כבר ?שאלתי , כשמסרה לי את האלבום
- "לא בדיוק" היא חייכה לרגע , תקשיב לזה..
ואז כשהתחלתי בנסיעה והשיר התנגן , נשמטה לי הלסת - הסוף המפתיע של הרצועה הזו ביחד עם הלחן , הופך אותה לחזקה באלבום (מיותר לציין שהקשבתי לה בלופ 3 פעמים לפני שהמשכתי הלאה)
ובעצם אולי הטוסקה היא של גברת ישר..
אלה רונן נעה על קו ישראל-שוויץ
ואולי הגעגוע שלה לכאן , לארץ
גרם לה להקליט אלבום שמזכיר את המוסיקה שעשו כאן פעם
אלבום נטול מניירות וסימפולים או מקצב פופי/ פולקי מסונתז , עם עטיפה מושקעת.
"זה כמו תקליט" (היא אמרה לי כשהסתכלתי על העיצוב של yael'ke)
מחר בערב היא משיקה את האלבום בקן הקוקיה ותארח את יהוא ירון.
מסתבר שכבר 20 שנה עברו מאז שאנשים התחפשו לצייר וזמרת ברים אדומה בתחפושת זוגית.
והיא , עלתה מיד אחרי שהוא יצא על ה"ראלי צ'ופר" שלה ודהרה אל האופק,
כשהיא נעלמת מהתודעה לחלוטין.
היום הוא , טבעוני, שומר שבת, בזוגיות שהוא יכל רק לחלום עליה.
אחרי 3 אלבומי סולו ואלבום הרכב (RBS) שעשה היסטוריה והיה הראשון להיות אלבום האינדי הישראלי שהופץ ברשת בלבד , ללא חברת תקליטים , בעידן טרום הפייסבוק, עוד לפני שבכלל ידעו מה זה באנדקאמפ, ומישהו שיער שיהיו דיזר או ספוטיפיי
בשנה האחרונה הוא שחרר 2 סינגלים חדשים
"שמש" שהופק בשיתוף עם גיא ויהל והקליפ שלו מורכב מאוסף צילומי וידאו מהחתונה שלו ושל בת הזוג שלו לדרך (שבעצם אותה הוא חלם כל השנים , "הוראות הפעלה","לחלום אותך")
ו"ממטר" שמדבר על מערכת יחסים אחרת, קשוחה ומורכבת, שונה לחלוטין מזו שיש לו היום. וקשורה לעבר של אחת מהנשים שקרובות אליו.
למרות שלאורך השנים החשמלית היתה המובילה באלבומים שלו , במהות הוא בכלל "נגן קלאסי"
מי שיקשיב טוב יבחין בזה ב 2 אלבומי הסולו הראשונים.
ובסיבוב ההופעות לציון 20 שנה הוא חוזר אל הקלאסית שלו , מבצע בהופעות שירים מאותם האלבומים ואולי גם יגניב יצירה קלאסית אחת בין לבין.
20 שנה ש"זה כל הקסם" זו הרצועה שמזוהה איתו לצערי , שלא תבינו אותי לא נכון , יש באלבומים שלו שירים הרבה יותר טובים וחזקים
(ימים טובים, הוראות הפעלה , אדום, נצא לרחוב..)
וסיבוב ההופעות הנוכחי, ישמש לי פלטפורמה להגיע להופעה שלו ולבקש שירים שהוא כבר לא מבצע.
