מאת : לורן מילק
גבריאל יכול למות כל יום מחדש, כל שיר שלו הוא פרח רע שנעקר מתוך העץ הטבעי שלו.
"אמיר גבריאל והשותפים" עומדים עם כל הכוח. הם נמצאים עכשיו על הבמה ופותחים את ההופעה לכבוד עשור לאלבום "מנועים קדימה" של להקת אלגי'ר: "תיפתח האדמה בשבילך, מי זה בא אליי, פותח את דלתותיי, מי זה בא אליי, סוגר את עיניי". (האדמה תיפתח). אני בתוך שרֵפה, רעד של כרובים, צרחות של אווזים מפוטמים וברביקיו מושפרץ לווריד. עמירם עיני ורעות יהודאי מבצעים את "מול הים עם תפילין" וקוצרים אבקת כוכבים. אבי עדאקי עושה את "שיר הבתולים", מפגיז רוק'נרול מחוספס ומסוקס.
שלישית עולה סיון טלמור. היא מספרת על ההתאהבות שלה באלג'יר, וכשהיא עוברת לשיר אפשר להרגיש זרמים תת קרקעיים של יופי באוויר. היא שרה ומלווה את עצמה בקסילופון ובפלייבק של פסנתר, ואחר כך נותנת בראש בגיטרה החשמלית: "הפציצו אלף זיקוקים, אנחנו מאושרים, להתראות ילדים וילדות, אני אלך בעקבות הכוכב הנופל..." (זיקוקים). המילים והלחנים עוברים דרך פילטרים כל כך נכונים. היא באה כמו מלאך שחור עם שק לבן, אוחזת ספר תפילות וספר קללות. זהו שיר אשכבה, המילים מנצנצות בקדושה פיזית.
רחל ירון מפצחת שני אגוזים קשים לביצוע: פעמוני המאה וירח במזל עקרב, שהם חצי קטעי חזנות. היא יושבת על העורק הראשי של הלחן ועל הגולגולת של המילים. בתמימות אלמותית, מורבידית, מקאברית, שבין טומאה לבין טהרה, היא שרה בפלצט: "אני מבקש את המוות בך/ אני מבקש את השבר המוחלט ולא את החלקי/ אני מבקש את השבר הסופי/ השבר האלוהי, השבר המלכותי..."
כל מי שהגיע להופעה הזאת קנה את עולמו בשעה. כל מי שעלה לבמה קרע אותה ונקרע, בלב האוזן יש אווירת תפילה ורגש דתי. הקהל מגוון מאוד, נערות צלולות עיניים לצד קהל ותיק שהוא לא כאן מהיום. כולם שרים במקהלה את הטקסטים הכבדים, הדתיים, המיירטים. כל פריטה מרוכזת, כל מילה יוצאת מתוך קנה של רובה. במקום הזה כל אחד יכול לשאוג את עצמו, להיות קרוב אצל עצמו, לנגן במפרט של הלב. הביצועים מופרחים לאוויר כמו נשיקות מוזיקליות. חברי להקת אלג'יר שהגיעו ממשפחות אלג'יראיות מתלמי אליהו הפכו את העיסוק במוזיקה לעבודת קודש. האוזןבר הפך לבית מקדש. אני שומעת את קולו של אלוהים, הוא נכנס דרך כל המראות, שמתלכדות למראה אחת. מאי והלביאות עולות, מאי מייבבת, הקול שלה נשרף באוויר והופך לאש. הסכין של הצעקה שלה חותכת את רקמת העולם, הפגזים יורים, אנרגיות בוערות, גיטרות בס, תופים, צרחות של מלאכים בוכים: "יש לי עין אחת אדומה ועין אחת צהובה/ אחת מאלכוהול, אחת מחוסר שינה, מחוסר אהבה/ יש לי תיבת נגינה ושיר אהבה..."(דם על הים).
"אנחנו לא מספיק שיכורים", אומר זאב טנא, "אני זאב וגדלתי בקראקוב, ואני שר שיר של להקת אלג'יר, וזה אומר שהעולם קטן". הוא מביא ורסיה מוכת חשמל ושואגת ל'הביאו את הנגרים': "הביאו את הציירים, שיציירו אותי בצבעים חדשים. הייתי רוצה לשיר בצעקה גדולה, אבל עכשיו אני אשיר כמו מכונת אהבה שבורה".
אני לא מצליחה להירגע, אני רעבה ואני לא מצליחה להפסיק לשבוע, אני טובעת ואני נאחזת בכל כוחי בכנפי הטביעה שלי, שותה בכל פי את המים הניגרים מהפנים של אלוהים הכואב. ההתעלפות שלי נרשמת בתוך הסט ליסט. הביאו את הציירים שיציירו את הכאב בצבעים חדשים.
עם זאב טנא מנגן הגיטריסט קוסטה קפלן שהוא גם סולן ההרכב 'חיה מילר'. עכשיו קוסטה שר בכבודו ובעצמו את שיר הנושא 'מנועים קדימה', נוגע בגיטרה ועושה איתה מין טהור, הקול שלו זה מוות להמונים. הוא עולה על קצות האצבעות, הפה שלו פתוח, אני לא נושמת, כל תנועה שלו נרשמת לי במוח. קוסטה בורא עולם טקסטואלי קטן, מקסים ומדויק. בלב שלי עולים געגועים לסן פדרו, ההרכב שהופיע בערב המחווה הקודם, כשגבריאל עוד היה בחיים. בקהל ועל הבמה המון רגש מתפזר באוויר, מעיף אותי לגובה, עד הים של השמים. בלחסן במועדון הרוק, יושב לידי, בכיסא. לבוש כמו מלך בבגדים של מת מזהב.
אמיר גבריאל והשותפים עולים לבמה שוב, באקסטזה, "חברים, בטח שמתם לב שכל האלבום כבר בוצע אבל נחתום את הערב עם 'בתוך הצינורות'. הם עושים את זה 'כמו שזה' ונשארים נאמנים לביצוע המקורי, אבל בלי הנחות. אותו השיר על אותה הבמה, הפעם בלי גבריאל. ההדרן לא היה מתוכנן. אמיר לובש חולצה עם משבצות, כמו חולצת המשבצות שלבש בלחסן. זה השיר האחרון. כולם הולכים הביתה על החיים ועל המוות.
"אמיר גבריאל והשותפים" עומדים עם כל הכוח. הם נמצאים עכשיו על הבמה ופותחים את ההופעה לכבוד עשור לאלבום "מנועים קדימה" של להקת אלגי'ר: "תיפתח האדמה בשבילך, מי זה בא אליי, פותח את דלתותיי, מי זה בא אליי, סוגר את עיניי". (האדמה תיפתח). אני בתוך שרֵפה, רעד של כרובים, צרחות של אווזים מפוטמים וברביקיו מושפרץ לווריד. עמירם עיני ורעות יהודאי מבצעים את "מול הים עם תפילין" וקוצרים אבקת כוכבים. אבי עדאקי עושה את "שיר הבתולים", מפגיז רוק'נרול מחוספס ומסוקס.
שלישית עולה סיון טלמור. היא מספרת על ההתאהבות שלה באלג'יר, וכשהיא עוברת לשיר אפשר להרגיש זרמים תת קרקעיים של יופי באוויר. היא שרה ומלווה את עצמה בקסילופון ובפלייבק של פסנתר, ואחר כך נותנת בראש בגיטרה החשמלית: "הפציצו אלף זיקוקים, אנחנו מאושרים, להתראות ילדים וילדות, אני אלך בעקבות הכוכב הנופל..." (זיקוקים). המילים והלחנים עוברים דרך פילטרים כל כך נכונים. היא באה כמו מלאך שחור עם שק לבן, אוחזת ספר תפילות וספר קללות. זהו שיר אשכבה, המילים מנצנצות בקדושה פיזית.
רחל ירון מפצחת שני אגוזים קשים לביצוע: פעמוני המאה וירח במזל עקרב, שהם חצי קטעי חזנות. היא יושבת על העורק הראשי של הלחן ועל הגולגולת של המילים. בתמימות אלמותית, מורבידית, מקאברית, שבין טומאה לבין טהרה, היא שרה בפלצט: "אני מבקש את המוות בך/ אני מבקש את השבר המוחלט ולא את החלקי/ אני מבקש את השבר הסופי/ השבר האלוהי, השבר המלכותי..."
כל מי שהגיע להופעה הזאת קנה את עולמו בשעה. כל מי שעלה לבמה קרע אותה ונקרע, בלב האוזן יש אווירת תפילה ורגש דתי. הקהל מגוון מאוד, נערות צלולות עיניים לצד קהל ותיק שהוא לא כאן מהיום. כולם שרים במקהלה את הטקסטים הכבדים, הדתיים, המיירטים. כל פריטה מרוכזת, כל מילה יוצאת מתוך קנה של רובה. במקום הזה כל אחד יכול לשאוג את עצמו, להיות קרוב אצל עצמו, לנגן במפרט של הלב. הביצועים מופרחים לאוויר כמו נשיקות מוזיקליות. חברי להקת אלג'יר שהגיעו ממשפחות אלג'יראיות מתלמי אליהו הפכו את העיסוק במוזיקה לעבודת קודש. האוזןבר הפך לבית מקדש. אני שומעת את קולו של אלוהים, הוא נכנס דרך כל המראות, שמתלכדות למראה אחת. מאי והלביאות עולות, מאי מייבבת, הקול שלה נשרף באוויר והופך לאש. הסכין של הצעקה שלה חותכת את רקמת העולם, הפגזים יורים, אנרגיות בוערות, גיטרות בס, תופים, צרחות של מלאכים בוכים: "יש לי עין אחת אדומה ועין אחת צהובה/ אחת מאלכוהול, אחת מחוסר שינה, מחוסר אהבה/ יש לי תיבת נגינה ושיר אהבה..."(דם על הים).
"אנחנו לא מספיק שיכורים", אומר זאב טנא, "אני זאב וגדלתי בקראקוב, ואני שר שיר של להקת אלג'יר, וזה אומר שהעולם קטן". הוא מביא ורסיה מוכת חשמל ושואגת ל'הביאו את הנגרים': "הביאו את הציירים, שיציירו אותי בצבעים חדשים. הייתי רוצה לשיר בצעקה גדולה, אבל עכשיו אני אשיר כמו מכונת אהבה שבורה".
זאב טנא (צילום :יובל זוהר)
עם זאב טנא מנגן הגיטריסט קוסטה קפלן שהוא גם סולן ההרכב 'חיה מילר'. עכשיו קוסטה שר בכבודו ובעצמו את שיר הנושא 'מנועים קדימה', נוגע בגיטרה ועושה איתה מין טהור, הקול שלו זה מוות להמונים. הוא עולה על קצות האצבעות, הפה שלו פתוח, אני לא נושמת, כל תנועה שלו נרשמת לי במוח. קוסטה בורא עולם טקסטואלי קטן, מקסים ומדויק. בלב שלי עולים געגועים לסן פדרו, ההרכב שהופיע בערב המחווה הקודם, כשגבריאל עוד היה בחיים. בקהל ועל הבמה המון רגש מתפזר באוויר, מעיף אותי לגובה, עד הים של השמים. בלחסן במועדון הרוק, יושב לידי, בכיסא. לבוש כמו מלך בבגדים של מת מזהב.
אמיר גבריאל והשותפים עולים לבמה שוב, באקסטזה, "חברים, בטח שמתם לב שכל האלבום כבר בוצע אבל נחתום את הערב עם 'בתוך הצינורות'. הם עושים את זה 'כמו שזה' ונשארים נאמנים לביצוע המקורי, אבל בלי הנחות. אותו השיר על אותה הבמה, הפעם בלי גבריאל. ההדרן לא היה מתוכנן. אמיר לובש חולצה עם משבצות, כמו חולצת המשבצות שלבש בלחסן. זה השיר האחרון. כולם הולכים הביתה על החיים ועל המוות.
