מיכה הרשליקביץ - כשכל גיבורי הילדות שלו מתו, היא באה להציל אותו.

"היוצא מפסיד תורו".
אותיות דפוס חומות בכתב יד על שלט מרובע ירוק שהיה תלוי במספרת הגברים בשנות ה-80, היחידה בישוב בו גדלתי.
זיגו הספר שאהב גם תוכים, היה מגדל אותם בחלקו השני של המקום וככה היה יוצא שהייתי ממתין לתור שלי מקשיב להם מצייצים ובוהה בשלט, ילד.

זה השיר הראשון של מיכה שהכרתי והקליפ של "אחרי מה שעבר" עם המספרה הישנה והטקסט שלו, מחזיר אותי כל פעם מחדש אל אותם רגעי התמימות כשהכול היה פשוט.

הכרתי אותו כחלק מהסופרגרופ שמנגנים בהופעות עם רוני אלטר, אחרי שראיתי את הקליפ, חיפשתי  את עמוד הבאנדקאמפ שלו ולחצתי PLAY  אם "אחרי מה שעבר" זרק אותי לאותה הנוסטלגיה, "כל גיבורי הילדות" החזיר אותי אל המציאות היומיומית המפוקחת והנוקשה, המקצב האלקטרוני פופי עדיין הזכיר לי את סוף שנות ה80 אבל הטקסט שלו כל כך רלוונטי לשנה האחרונה, בה אושיות מוסיקליות וקולנועיות שהשפיעו על יצירה של דורות עברו לעולם שכולו טוב, ובמקביל מתקיימת מחאה חדשה על יוקר המחיה (מחאת המילקי) ומחאה תרבותית  בעקבות ה"פסטי-סלפי"(תוכן פסטיבל הילדים ב2014). 
רצועה שכלל לא היתה אמורה להיכלל באלבום ולבסוף היא נושאת את שמו ומגדירה תקופה, ביום שהיתה אמורה לצאת כסינגל אסי דיין נפטר, במקום לנצל את המומנטום הרשליקביץ' דחה את יציאתה בשבועיים. 

"כל גיבורי הילדות שלי מתו
כמעט ולא נשאר למה לצפות
יושב מול המסך לראות טלוויזיה
ופרסומות כמה זמן עוד צריך לחכות
פרסומות לחכות לחכות לחכות

כל חלומות הנעורים כבר נמסו
כמעט ולא נשאר מה לדמיין
אז אני יורד אל האוטו נוסע ונוסע
והטנק מתרוקן אז צריך לשלם
תשלם תשלם את המחיר תשלם"

הכל התחיל בנקודת משבר - (רוב הדברים הטובים במוסיקה מתחילים משם)
בימים שה"חדשות" הרכב בו ניגן התפרק ובנוסף לכך בת הזוג שאיתה היה לאורך שנים מצאה "סיבה לעזוב" במראה, כשרצתה "לחלום בעיר שלא נרדמת" סיפרה שזה רק לקצרה ולבסוף נשארה שם ו"השאירה אותו על "מדפים",  ברצועה השישית  ישאל אותה "הלב שלך איפה ? ". 

כשאמדורסקי התקשר לברך  

בודדים המקרים בהם אתה אוהב קאבר יותר מהמקור, ונדיר שזה קורה כשמישהו מבצע קאבר לשיר של אמן שיש לך את כל הדיסיקוגרפיה שלו.
 הרשליקביץ' בוחר לבצע את "ליד עצמך" של אמדורסקי באלבום וכאן לפחות מבחינתי זה המקרה.
הרצועה משתלבת בדיוק בקונספט של האלבום אם בטקסט או במיקום שלה כרצועה השביעית.
בוקר אחד הוא קיבל שיחת טלפון מפתיעה מאמדורסקי שסיפר שאהב את הביצוע. 

ואז היא הגיעה. 

אז מה את עושה כשכל גיבורי הילדות שלך נגמרים ואתה נמצא ליד עצמך באמצע החיים ? אם התמזל מזלך, בדיוק באותו הרגע בו לא ציפית היא מגיעה.
אביתר בנאי הגדיר את בת הזוג שלו "את שקט" והרשליקביץ' הלך רחוק יותר.
פרט לזה שהיא מכינה עוגיות גזר וטחינה מעולות (ע"פ הסטטוסים שלו)
היא גם זו שמצילה אותו. 
והיא נמצאת שם לאורך העשייה של האלבום החל משלב ההקלטות,עריכה וביום קטעי וידאו ועד למסירת העוגיות המפורסמות שלה כאות תודה לאדם שהשאיל את המקרן לצורך צילום עטיפת האלבום, והרשליקביץ' פרט לכך שהקדיש לה את האלבום זכה גם לשמוע "כן" לאחר שהשכיל לעשות והציע לה נישואים בספטמבר האחרון. 

"צריך נס אחד גדול שיאיר אותך
ולב אחד יפה שיפשיר ממך
עומדת שם מסתכלת מחכה לך
היא זו שתציל אותך
....
כשנשכחת מהלב
היא זו שתציל אותך
תדליק קצת אור בשיר כאב
היא זו שתציל אותך
מהרעש הגדול"

הוא בוחר לסגור את האלבום עם רצועה קצרה בשם "יפה" והיא כמו מסכמת את הכל (ואולי זה טקסט שזו שמצילה אותו אומרת לו ?) בדיוק לפני שנה כשצילמו את הטיזר להופעת הבכורה שלו, הם יצאו לרחוב  מבלי לתכנן איך בדיוק זה יראה פריים אחרי פריים, צילמו עוברי אורח והתוצאה כמו הרצועה עצמה, נפלאה. 

ומה שלא יהיה
מה שלא תעשה
חברים שתחליף דעות שתשנה
תמיד תשאר
יפה

בימי מחאות על יוקר המחיה או איכות צריכת התרבות כשבכל יום קמים בפייסבוק אתגרים מוסקליים כמו  "עשרת אלבומים" מיכה הרשליקביץ' בתזמון מושלם נכנס לחיי עם אלבום רוק על גבול הפופ שהפיק מוסיקלית אמיר צורף (שהוא, גיבור ילדות שלי ונכס למוסיקה הישראלית).
והוא מצליח להחזיר אותי אחורה בזמן לרגעי ילדות נוסטלגיים נשכחים, שולף אותי מהם בחזרה למציאות היומיומית הקשוחה בה גיבורי הילדות שלי אט אט נעלמים ובכל ערב "שן ילד" הרצועה השנייה באלבום מתנגנת לי בראש כשאני מרדים את הבן שלי.
לפעמים לא צריך שיהיו 10 אלבומים, אלא אחד כזה טוב שיטמע בפס הקול של חייך וב DNA המוסיקלי האישי.  
ו"כל גיבורי הילדות" - הוא בהחלט אחד כזה. 

Pits- Premeditated Ending

מאת: גיא טנא.

טליה פרי, אורי סגל ותום קמינסקי מוציאים אלבום שלישי לאחר שבע שנים בהן ההרכב עבר תהפוכות כאשר יונתן יידוב ועוד לפניו אסף תאג'ר עזבו וקמינסקי הצטרף על מנת לאייש את עמדת הבס.

עמי שלו שהפיק את אלבום הבכורה Pits ב2005 שב להפיק את הלהקה באלבומה השלישי לאחר שדויד פרץ ונדב אזולאי הפיקו את האלבום השני של ההרכב Cerberus. שלו מיטיב לשמר באלבום הזה את הייחודיות הסגנונית של "פיטס" ועושה עבודה טובה ביצירת צליל מגובש וסוחף.

"What are you going to do without us?/ Chase yet another day?/ Things won't be the same without us/    will you let it fade 

כמעט והתפתיתי לשאול את חברי ההרכב מהו המסתורין שמונח מאחורי מילות השיר הפותח "5.1" שכל מילותיו מוצגות כאן לפניכם. ארבע שורות שפונות לאלמוני שניכר כי החלטה משמעותית מאחוריו ומשימה כבדה לפניו. את החשיבות, המשמעות וכובד הראש "פיטס" ממחישים היטב בצבע האפל של העיבוד עם התיפוף הכוחני של טליה פרי, הגיטרה עם הארומה הצפון אנגלית של סגל והבס היציב של קמינסקי. כמו אצל הCranes ההיסטוריים וכמו אצל "ועדת חריגים" השירה מרחפת מימד אחד לפחות בנפרד מן הכלים והפער הזה הוא המקור לייחוד לסאונד של "פיטס".

הטקסטים של "פיטס" זוויתיים ומעניינים- איך לא תעבור צמרמורת קרה בעורף למשמע השורה "All your little lies/ will come to life" בשיר השני באלבום "White Lies" . בשיר הזה קיימת נטייה לשבירה של מוסכמות, לתאטרליות וחיתוכים בשירה, לצליל שמן יותר ושורט יותר בגיטרה ולסאונד תעשייתי יותר. במרכז השיר רצועת נויז שמעבירה לוריאציה סוריאליסטית של הטקסט ושירה מנחמת של פרי.

בנוסף לרוק הגיטרות האגרסיבי, אלמנט בלוזי מתגלה ב Closure יחד עם ממד של פאנק.
נדמה שגם הטקסט מתחבר למרכיבי המסע בבלוז והחוסר התוחלת בפאנק.

 "פיטס" שרים על דברים מוזרים שיכולים לקרות לסיגריה בגשם, על הבטחות אבודות, על מחט בערימת שחת, על שחייה עיוורת, קונכיות ריקות, ועל נשק גלוי ומוכן ומהם כל אלה אם לא ייצוגים של מסע אינסופי אחרי תכלית ותחושה של תסכול לא נגמר באין תשובות.

"פיטס" אומרים Premeditated Ending ומעניקים לאלבום את שמו אך מהו הסוף, הסיום המכוון אותו הם כותבים בגדול על הקיר, אשאיר לכל מאזין להחליט בעצמו.

מרגשת אותי ויקרה בעיני הבחירה של ההרכב לשלב שירת משוררים באלבום, מעשה נדיר בז'אנר. מדובר במילותיו של שמעון אדף כאשר "שבור" שלו הופך ל " Valhalla ", קטע של עשר וחצי דקות המלווה באורך נשימה רגע משברי בחייו של יוצר ואדם. הפתיח ארוך ומדיטטיבי וסגל צובט ומלקט פיסות סאונד מענגות לפני שהוולטג' מתגבר והולך עד ששבע דקות מתחילת הקטע מתחיל אורי סגל לקרוא בקול את השורות העוצמתיות של אדף המתורגמות כאן לעברית : "לעולם לא אפנה לשירה יותר", "בקצות אצבעותי אני מרגיש שלא אפנה עוד לשירה" ובין שתי אלו טקסט פילוסופי מאתגר ומרתק.

"מאז שהתעוררת/ בחדר ריק/ כל השעונים נעצרו/ ואין ירח/ כל סיפורי האגדות עליהם גיחכת התגשמו/ כעת אתה אחד מהם/ ואני מתגעגעת אליך" שרה טליה פרי בשיר "Our Valor " החותם את האלבום בשיר אהבה שמגיש צד רך יותר ביצירה של הלהקה ומפגיש את המאזין עם תערובת של קור וחמימות שנמצאת בדיוק במקום הנכון ובמינון הנכון לסגור אלבום בשל ואיכותי ששווה להאזין לו.

נעם רותם - הופעה בקפה ביאליק

 

                                   צילום: צליל חנוכה 

מאת: לורן מילק  

כשהוא מופיע סולו, אני מרגישה במריחה של נשיקה אדומה על נייר, כרטיס אחר כרטיס הלב שלי נמכר. כל הכרטיסים להופעה בקפה ביאליק סולד אאוט כי "צוף דבש, אמרי נעם, מתוק לנפש ומרפא לעצם" (משלי, ט"ז, 24). 

כמעט חורף, בדרך לפה ירד קצת גשם. החיים שלי נוזלים מבין הידיים, יש פנצ'ר בגלגל המזל, כל החיים אני בדרך, כמו ילד שמשחק בכדור בחדר המדרגות וכל הזמן השכנים מפריעים לו לשחק. עזרה בדרך? "כל מי שאיבד קורת גג/ כל מי שברח מהבית/ כל מי שזקוק לאשפוז, כל מי שלא אכלה כבר יומיים/ כל מי ששבר שמירה אחרי עשר שעות על הרגליים/ כל מי שנרקב באיזה תא, כל מי שנתנו לו חודשיים."  

הוא שר, הוא נכנס לפריים כמו תמונה שיוצאת מפוקוס ואפילו כשהוא בחוסר פוקוס הוא משתף את הקהל בחוסר הפוקוס שלו. להיות איתו זה להקשיב לטיפות הדמעות שזולגות. "האוויר טעון בחלקיקים של שיגעון/ אין כאן אף אחד יותר/ סימנים אומרים לי תתרחק/ תיבת המכתבים מלאה נייר לבן וריק" (אף אחד יותר). הנה מונפת "חרב דמוקלס" על ידי מכניע הדרקונים וכוחות האופל. השיר הוא קול הנצח הבוכה אל השוכנים בזמן, שיר ניצחון על המוות, שמושר בירידה אל תוך מעמקי הנפש החשוכים: "ראיתי אנשים מתים מסמים ותאונות/ אוטובוס פגע אתמול בילד ברחוב/ אבל לראות איך חלקים ממך מתים זה כמו עינוי/ והם הורגים כדי להציל, כשחרב דמוקלס מעל ראשך תלוי."

ישנו בגן העדן עץ מניב חלב, ממנו בא טעמו המתוק של השיר. באמצע החיים ההופעה מתחילה והזמר שואל: "כולם מסודרים?" מאחוריו יש שמש דבש אדומה, על הווילון צללים של כוכבים מרצדים, הוא פושט אקוסטית ולובש חשמלית, יחף מכאבים בלתי פוסקים של נעליים, שורך שרוכים של עלי זיכרון: "אתם יודעים, אני גדלתי בקריית חיים, במקום שבאמריקה נקרא: Housing project וכאן קוראים לזה שיכון עובדים. מעבר לכביש היו בתים פרטיים שהיו מתבטלים שם. פתאום באמצע השכונה נולדו בן לילה, הרים ענקיים של חול – כמו שאומר הגשש: חול, חול – חול כזה כתום, קצת דביק, עבה. מושלם לעשות ממנו קציצות ולהעיף אותן אחד על השני, וזה מאוד מסוכן כשאתה ילד חלש ורזה".

האור במדרגות כבה, המלצרית יורדת במדרגות ומפנה בקבוקי קולה זירו וגולדסטאר. נעם רותם שולף מפוחית, מתרחק מהמיקרופון, ויוצר ויברציה בקול של תא בודד שאבד עם השלג בזיכרון: "משהו קצת יותר אופטימי, זה נקרא בשורות רעות, הנה עוד שיר מאותה מחלקה, זה שיר שאני לא עושה הרבה, די קשה לי לעשות אותו, והיום קשה לי במיוחד איתו, אבל צריך: 'הקיר הריק, הגבר ששותק/ הכוס בקצה שולחן שעוד רגע תתרסק/ כל החברים שמתחילים להתרחק/ תאריכים מסוימים שלא משאירים ספק." (מדברים על הילד)

הוא מציע לקהל עוד שיר עצוב שכתב לברי סחרוף, "רשום עוד אחד כזה בסט ליסט, אבל נלך על אחד יותר שמח, שנקרא "ימים נוראים" שכביכול נגמרו והם מאחורינו אבל הם לא נגמרים לעולם." זה שיר של ברי בגרסה של בוב דילן: "כשאני בלעדייך נופל לבור ללא תחתית/ על ספסל מול הבית שתיתי בירה מקומית/ עכשיו הלב שלי רעב, הכוס שלי ריקה/ הראש שלי כואב ובבטן מועקה."

נהנה מהשקט

"מישהו רוצה ממני משהו, אני יכול לעשות משהו בשביל מישהו?" מהקהל שולפים לו שפנים: קראת לי קין, קול פנימי, גיבור גיטרה, חום אנושי, הכיתה שלנו. "אוקיי, אתם רוצים רק ת'להיטים. הכיתה שלנו זה להיט בפולין. השיר נכתב בפולין הקומוניסטית ואסור היה לדבר אותו או לשיר אותו. אם היו רמקולים אז המשטרה הייתה באה. נעשה אותו כמו שהיו עושים אותו אז, בלי רמקולים." נעם מפליא לשיר, אנחנו לא רגילים לשירה חשופה ועירומה כל כך ללא פעלולים, ממש שומעים את הכוסות שנשטפות בבר. הוא מפסיק באמצע כמו במשגל נסוג עם הקהל, "זה לא עובד," הוא מודה ועוזב, מבטיח לחזור אל זירת הפשע בכוחות מחודשים, ועובר לשיר של קרח תשע "אסף אמדורסקי" – אחד מרגעי השיא שהיו בהופעה. פיצוץ, ניצוצות של רגשות, אקספרימנט של נשיקה, במצח אות קין של כאב צולל, יש לו קול צלול כמו סיידר חם עם קינמון, "אני נהנה מהשקט," הוא אומר, ואנחנו נהנים מהחום. מנגב פנים מזיעים, המפוחית שלו כבר רטובה מכאבים, עוברת דרך מי הרגש ומי החיים. "תישאר, כי אין לי כל כך לאן ללכת", הוא אומר, ספק לעצמו ספק לקהל.

לאט לאט, ואז בבת אחת, כמו שנרדמים, התאהבתי בך.

הוא לוגם צ'ייסר, ושואל: "רוצים שיר וסיפור גם? יום אחד אני יושב בבית ואני שומע מחדר השינה בכי, יבבות. שומע בכי, בכי, בכי, בכי. אשתי לקחה ספר מהספרייה 'אשמת הכוכבים', והילדה לא רצתה לקרוא, אמרה שזה מדכדך מדי, אז אשתי קראה את זה והראתה לי איזה משפט בספר הזה שאמר "לאט לאט, ואז בבת אחת, כמו שנרדמים, התאהבתי בך." והשיר הזה התחיל משם. ביקשנו אור מהלילה, זה נחמד לסיים איתו, שיר מהאלבום החדש שהיה חדש, כבר לא כל כך חדש: "ביקשנו אור מהלילה/ רקדנו עד שיגעון/ נופל עכשיו מלמעלה/ רסיס מכוכב הצפון/ ביקשנו עוד מהלילה/ לא ללכת לישון/ משכת אותי מהלילה/ השמדת אותי במבט/ הדלקת לי את הסיגריה/ בגז של סילביה פלאת'."

יש משהו ששכחתי? הוא מבקש: תבואו שוב.

דנה ברגר- מתנות של זמן.

                                          צילום: אוהד רומנו.
מאת: גיא טנא.

נדמה שהיה זה לא מכבר שדנה ברגר הייתה יקירת הקהל, המבקרים והקהילה המוסיקלית גם יחד. בסביבות שנת המפנה למילניום, ברגר הייתה בשיא הפופלריות שלה והנפיקה להיט אחר להיט שלא באו על חשבון אמירה סגנונית וביצועית בעלת תוכן ובשר.
האלבום "מתנות של זמן" משלים תהליך שעוברת ברגר ממעמד של יקירת המדיה והמאזינים שפסקול חייהם הוא גלגל"צי במובהק אל מעמד של זמרת בוטיק ששומרת בזכות קולה הייחודי וסגנון ההגשה המרוגש והחושני על נישה תקפה אך מצומצמת בקרב המאזין הישראלי.
כאשר על ההפקה המוסיקלית והעיבודים מופקד יוסי פיין המנוסה והאקלקטי ועל עיבודים לכלי המיתר הדומיננטים באלבום מופקד דניאל קורן המוכשר, מוציאה ברגר תחת ידיה אלבום בוגר מאד, בשל מאד אך כזה שאינו מיועד לכל אחד וככזה, פחות תקשורתי ממה שהוציאה תחת ידיה בעבר.
הסאונד הבינלאומי האהוב על ברגר ושבעבר היה מתחום אחריותו של עופר מאירי, עובר כעת ליוסי פיין ומובלט היטב בשיר הפתיחה המצויין "לבנות ולהרוס", מין שיר אמוני שמשלב גם מרכיבים של ביקורת חריפה למילותיו של מאיר גולדברג שפותח את האלבום בסאונד גדול מהחיים ואמירה חריפה של ברגר.

אהבתי גם את "תחזרי אליו" למילים של איתי פרל ששיתף פעולה עם ברגר ב "הנה באתי הביתה" הזכור לטוב. ניכר שברגר התחברה מאד לטקסט והיא מיטיבה להלחין ולבצע שיר דרמטי שלוקח את האפרוריות של חיי היום יום למחוזות רגשיים , שכמו בחיים, עוצמתם וזכותם, עם כ דגושה,  אינה תלויה בכוונותינו אלא רק בתחושותינו.
 
דווקא שיר הנושא למילים של רונית שחר וללחן של מאיה הרמן איכזב אותי גם מבחינת הטקסט הבנאלי וגם מבחינת עיבוד שאמור להקנות מימד וינטג'י עם אלמנטים קלאסיים אך למעשה נשמע לי מושתל מלאכותית ולא מחמיא ליכולות של ברגר. ב"לכתוב שיר אהבה" למילים של מאיר גולדברג הדגש על המיתרים משתלב טוב יותר עם הביצוע של ברגר והחושניות שלו.
"הקירות שלי" למילים משותפות של ברגר ושני ראפלינו, חוזר לתחושות הישנות והמוכרות של המוסיקה של ברגר מתחילת הקריירה: אותה גישה לביצוע הקולי, אותם מיתרים רומנטים, אותו סוג טקסט אישי, פתוח,אינטימי ופשוט. עלי זה הצליח לעבוד, אחרים יאמרו "מיחזור". "אהבה היא חוצפה" למלים של גולדברג ולחן משותף של ברגר עם עובד אפרת ואלעד אדר, מביא מתכונת מרעננת של שילוב טקסט ולחן במסגרת של עיבוד לא שגרתי ויוצר תחושה מזמינה לחוויה הרומנטית והאופטימית של רגע זוגי קסום ושובר שגרה.

ב"על ברכי" ברגר שרה על תשוקה הרסנית וחסרת מעצורים בדרך שרק יוצרת בשלה ובטוחה בעצמה יכולה להחצין ולבטא. "להתגעגע אליך בן זונה", "אני יורדת על ברכי" ו"עוד פעם אחת אחרונה" הן שורות עוצמתיות שמרכיבות שיר אמיתי, יצרי וכנה שמאוייר ומועצם על ידי עיבוד כלי המיתר של קורן .
האלבום השביעי של דנה ברגר מביא תמונה נשית מאד, יצרית אך מפוכחת של מי שהגיעה לשלב בקריירה שלה בו אינה רוצה להשביע את רצונו של איש חוץ משלה עצמה- האוהבים האמיתיים של ברגר ימצאו אותה שם ללא קושי. מי שממתין לשחזור של "עד הקצה"- שידליק גלגל"צ.