מאת: לורן מילק
כשהוא מופיע סולו, אני מרגישה במריחה של נשיקה אדומה על נייר, כרטיס אחר כרטיס הלב שלי נמכר. כל הכרטיסים להופעה בקפה ביאליק סולד אאוט כי "צוף דבש, אמרי נעם, מתוק לנפש ומרפא לעצם" (משלי, ט"ז, 24).
כמעט חורף, בדרך לפה ירד קצת גשם. החיים שלי נוזלים מבין הידיים, יש פנצ'ר בגלגל המזל, כל החיים אני בדרך, כמו ילד שמשחק בכדור בחדר המדרגות וכל הזמן השכנים מפריעים לו לשחק. עזרה בדרך? "כל מי שאיבד קורת גג/ כל מי שברח מהבית/ כל מי שזקוק לאשפוז, כל מי שלא אכלה כבר יומיים/ כל מי ששבר שמירה אחרי עשר שעות על הרגליים/ כל מי שנרקב באיזה תא, כל מי שנתנו לו חודשיים."
הוא שר, הוא נכנס לפריים כמו תמונה שיוצאת מפוקוס ואפילו כשהוא בחוסר פוקוס הוא משתף את הקהל בחוסר הפוקוס שלו. להיות איתו זה להקשיב לטיפות הדמעות שזולגות. "האוויר טעון בחלקיקים של שיגעון/ אין כאן אף אחד יותר/ סימנים אומרים לי תתרחק/ תיבת המכתבים מלאה נייר לבן וריק" (אף אחד יותר). הנה מונפת "חרב דמוקלס" על ידי מכניע הדרקונים וכוחות האופל. השיר הוא קול הנצח הבוכה אל השוכנים בזמן, שיר ניצחון על המוות, שמושר בירידה אל תוך מעמקי הנפש החשוכים: "ראיתי אנשים מתים מסמים ותאונות/ אוטובוס פגע אתמול בילד ברחוב/ אבל לראות איך חלקים ממך מתים זה כמו עינוי/ והם הורגים כדי להציל, כשחרב דמוקלס מעל ראשך תלוי."
ישנו בגן העדן עץ מניב חלב, ממנו בא טעמו המתוק של השיר. באמצע החיים ההופעה מתחילה והזמר שואל: "כולם מסודרים?" מאחוריו יש שמש דבש אדומה, על הווילון צללים של כוכבים מרצדים, הוא פושט אקוסטית ולובש חשמלית, יחף מכאבים בלתי פוסקים של נעליים, שורך שרוכים של עלי זיכרון: "אתם יודעים, אני גדלתי בקריית חיים, במקום שבאמריקה נקרא: Housing project וכאן קוראים לזה שיכון עובדים. מעבר לכביש היו בתים פרטיים שהיו מתבטלים שם. פתאום באמצע השכונה נולדו בן לילה, הרים ענקיים של חול – כמו שאומר הגשש: חול, חול – חול כזה כתום, קצת דביק, עבה. מושלם לעשות ממנו קציצות ולהעיף אותן אחד על השני, וזה מאוד מסוכן כשאתה ילד חלש ורזה".
הוא מציע לקהל עוד שיר עצוב שכתב לברי סחרוף, "רשום עוד אחד כזה בסט ליסט, אבל נלך על אחד יותר שמח, שנקרא "ימים נוראים" שכביכול נגמרו והם מאחורינו אבל הם לא נגמרים לעולם." זה שיר של ברי בגרסה של בוב דילן: "כשאני בלעדייך נופל לבור ללא תחתית/ על ספסל מול הבית שתיתי בירה מקומית/ עכשיו הלב שלי רעב, הכוס שלי ריקה/ הראש שלי כואב ובבטן מועקה."
נהנה מהשקט
"מישהו רוצה ממני משהו, אני יכול לעשות משהו בשביל מישהו?" מהקהל שולפים לו שפנים: קראת לי קין, קול פנימי, גיבור גיטרה, חום אנושי, הכיתה שלנו. "אוקיי, אתם רוצים רק ת'להיטים. הכיתה שלנו זה להיט בפולין. השיר נכתב בפולין הקומוניסטית ואסור היה לדבר אותו או לשיר אותו. אם היו רמקולים אז המשטרה הייתה באה. נעשה אותו כמו שהיו עושים אותו אז, בלי רמקולים." נעם מפליא לשיר, אנחנו לא רגילים לשירה חשופה ועירומה כל כך ללא פעלולים, ממש שומעים את הכוסות שנשטפות בבר. הוא מפסיק באמצע כמו במשגל נסוג עם הקהל, "זה לא עובד," הוא מודה ועוזב, מבטיח לחזור אל זירת הפשע בכוחות מחודשים, ועובר לשיר של קרח תשע "אסף אמדורסקי" – אחד מרגעי השיא שהיו בהופעה. פיצוץ, ניצוצות של רגשות, אקספרימנט של נשיקה, במצח אות קין של כאב צולל, יש לו קול צלול כמו סיידר חם עם קינמון, "אני נהנה מהשקט," הוא אומר, ואנחנו נהנים מהחום. מנגב פנים מזיעים, המפוחית שלו כבר רטובה מכאבים, עוברת דרך מי הרגש ומי החיים. "תישאר, כי אין לי כל כך לאן ללכת", הוא אומר, ספק לעצמו ספק לקהל.
הוא לוגם צ'ייסר, ושואל: "רוצים שיר וסיפור גם? יום אחד אני יושב בבית ואני שומע מחדר השינה בכי, יבבות. שומע בכי, בכי, בכי, בכי. אשתי לקחה ספר מהספרייה 'אשמת הכוכבים', והילדה לא רצתה לקרוא, אמרה שזה מדכדך מדי, אז אשתי קראה את זה והראתה לי איזה משפט בספר הזה שאמר "לאט לאט, ואז בבת אחת, כמו שנרדמים, התאהבתי בך." והשיר הזה התחיל משם. ביקשנו אור מהלילה, זה נחמד לסיים איתו, שיר מהאלבום החדש שהיה חדש, כבר לא כל כך חדש: "ביקשנו אור מהלילה/ רקדנו עד שיגעון/ נופל עכשיו מלמעלה/ רסיס מכוכב הצפון/ ביקשנו עוד מהלילה/ לא ללכת לישון/ משכת אותי מהלילה/ השמדת אותי במבט/ הדלקת לי את הסיגריה/ בגז של סילביה פלאת'."
לאט לאט, ואז בבת אחת, כמו שנרדמים, התאהבתי בך.
יש משהו ששכחתי? הוא מבקש: תבואו שוב.
חבל שלא הייתי עדיין בהופעה
השבמחק