מכניסים את השבת עם Yemen Blues - בפאב הפטריה

מאת: תמר ביטון

קשה להאמין שרביד כחלני ולהקת "ימן בלוז" פרצו אלינו לתודעה רק לפני שנים ספורות, אך מסתבר שבמקרה שלהם האיכות משחקת תפקיד מכריע יותר מהכמות. 

בשנים שעברו הם הספיקו  להופיע בכל העולם בשלל פסטיבלים נחשבים, לצבור קהל מעריצים מגוון שהולך וגדל, ורק אצלי בפלייליסט הם עדיין לא התנגנו. 

לא כי לא רציתי, פשוט טרם יצא לי לשמוע אותם בצורה מסודרת ולאמוד על טיבם, חוץ משמיעה אקראית של כמה סינגלים.

קיבלתי מהם את הרושם, המוטעה בדיעבד, שזאת להקה "כבדה" ולפיכך נדרשת ממני הקשבה טוטאלית ולא סתם שמיעה "על הדרך". היום אני מודה שטעיתי.

 כשרביד כחלני, סולן הלהקה, עולה לבמה ומתחיל לנגן, ואיתו ההרכב המפואר שלצידו, הוא לוקח אותנו מהר מאד למימד אחר מחוץ לגבולות הזמן. 

אני לא זוכרת הופעה שהרגשתי כבר בשיר הראשון תחושות של שיא שמגיעות בדרך כלל באמצע ההופעה, אחרי השלב הראשוני יחסית. השיר הפותח "Mountains will Dance" הוא שילוב ייחודי של מזרח ומערב, ישן וחדש, יהודי- ערבי, שיר שמבטא את המורכבות שלנו כעם וקורא תיגר על הלחן המקורי שלו. כלי המיתר היחודי (גימברי) שכחלני פורט בקצב אחיד, לצלילי התופים ושאר הכלים של הלהקה, יחד עם הריקוד שלו על הבמה, לא משאיר הרבה ברירות לקהל שנסחף גם הוא לריקוד אקסטטי סוער. 

הריקוד הסוחף לא נרגע למשך שעה ארוכה שבמהלכה ימן בלוז מפלרטטים עם הקהל במספר שפות שונות, נעים בין שירי נשמה לשירי מחאה, בקצב איטי או מהיר, ובהתאמה גם פעימות הלב. הסגנון המוזיקלי גם הוא מושפע ממספר סגנונות כמו מוסיקת עולם, ג'ז, בלוז, רוק, פאנק וביחד הם מתלכדים לכדי יצירה מוזיקלית צבעונית ומרהיבה. אני מרגישה שדווקא השפה הערבית שאיננה מובנת לי, לא רק שלא מהווה עבורי מחסום אלא להיפך, היא מאפשרת להתחבר אליה ממקום נקי יותר בו הלב מרגיש. 

בין שיר לשיר כחלני מזכיר לנו את הרצונות הפנימיים שלנו לחיות ביחד בשלווה, ומספר שהוא מתרגש מהדו-קיום שקיים בצפון. "קורים דברים טובים יותר מרעים בעולם הזה וזאת המציאות" הוא אומר בפשטות, ואני לא יכולה שלא להסכים איתו במעמד זה. 

  

 זאת הופעה חשמלית תמציתית כמו שהגדירו אותה בהזמנה. מתומצתת אך מדויקת וכל רגע בה מזוקק לכדי עונג. קטעי הסולו המופלאים של הגיטריסט עוזי רמירז, החיבור הטבעי של כחלני לקהל, כמו גם אל חברי הלהקה, כשהוא מביט בהם בריכוז בזמן שמבצעים קטעי סולו דקות ארוכות, השליטה שלו בקול כמו בגוף, ואי אפשר שלא להזכיר את הסטייל המשגע (שנדיר לראות בארצנו) כיאה לרוק סטאר שכמותו. אין לי ספק שהוא נהנה מכל רגע, והקהל עוד יותר.

 בעיניי ימן בלוז הם הרבה מעבר לבלוז מתימן, הם ההוכחה לכך שמוזיקה יכולה לגשר בין עולמות, להשכין שלום וליצור שפה משותפת בה הלב מקשיב ומדבר. לכו לראות!