יום שבת, 8 בספטמבר 2018

טל אורנן - מסכם שנה מוסיקלית אישית בפוסט אורח





היי,
שנה חדשה טובה לכולם,
ו....שנה נהדרת מאחוריי.  ואיזו שנה זו היתה.
נתבקשתי על ידי הבלוג לכתוב כמה מילים על השנה האחרונה, על הדרך שעברתי, מעין סיכום, מבט לאחור, מבט קדימה וכו.
יש מי שישאלו WTF?
מי אתה בכלל?
למה אתה?
ובמידה רבה של צדק.
לא עשיתי שום דבר משמעותי מוסיקלית ציבורית משך הרבה שנים.
אבל בואו נתחיל בהתחלה.
אציג את עצמי:
שמי טל אורנן,
מוסיקאי.
בוגר רימון ומנהאטן סקול אוף מיוזיק.
נושם מוסיקה מגיל 0 מהבית.
אמא פסנתרנית ומורה לפסנתר, דודה פסנתרנית עם קריירה עולמית, דוד מנצח בעל שם עולמי. במשפחה כזו אי אפשר לברוח ממוסיקה.
למדתי פסנתר מגיל 5, ניגנתי גיטרה מגיל 16, למדתי קומפוזיציה, תזמור כתיבה להרכבים מכל סוג אפשרי כמעט, אי שם בארה"ב. ניגנתי בס וזה האחרון התחיל באופן לחלוטין מקרי אי - שם החל מגיל 35 כשבעת הגלות/גירושין  שלי מהעולם המקצועי -  בא חבר של והציע שאנגן איתו בס בהרכב קברט שהקים.
הקלטתי כמעט מספיק שירים לאלבום כפול בשנות ה90 אבל הוא לא יצא....בשל נסיבות בריאות אישיות במשפחה שנתגלו יומיים לפני הופעת השקה בלוגוס זכרו לברכה.
(ההופעה התקיימה – ומשם שנה פלוס של בתי חולים)
וכשהג'וק הזה נכנס ותוצאותיו עוד מביטות עליך מהמדפים זועקות "תוציא אותי לאור Damn it",
הוא לא עוזב אותך!
גם אחרי שניסית בכל דרך לגרש ולהתגרש ממנו, להפסיק ללמד ולעסוק במוסיקה באופן מקצועי ולצאת לעבודה במקום עבודה "נורמלי", ולהרויח הרבה יותר טוב, לפרנס משפחה ולנסות כדרכם של רבים וטובים מאוד, לתרגל מוסיקה כתחביב לא מקצועי!
שנים שאלו אותי חברים, למה אתה לא הולך לנגן להנאתך ג'אז על במה לא מקצועית להנאתך,
ותמיד עניתי: "זה לא מעניין אותי"
ברגע שהייתי על במה מקצועית בעבר אין לי עניין לחלטר גיגים.
וכך אני מוצא את עצמי בגיל 51.
ובואו נודה על האמת –
כאשר המון מחשבות על פאתטיות עוברות במוחי, כשחבר, קולגה,אלעד אדר שהיה פעם תלמיד שלי והיום הוא מהטובים ביותר אומר לי: "טל, בשביל מה אתה צריך את זה....?"
וכמעט משכנע אותי!
וכשאני רואה את הדור שלי,דור הנפילים, (למשל חמי רודנר,ואיפה הילד, אמיר בן דוד וטל יניב מאב טיפוס) עושים קאמבקים ומוציאים אלבומים חדשים – ואני בלי כמעט כלום רשמי מאחורי, (למעט המון עשייה מוסיקלית שלא זכתה לפרסום)
מחליט להקים מחדש את ההרכב שלי, אותו הרכב מה – 90S, ללכת לתמונע, לסגור תאריך להופעה, לעשות שתי חזרות, (עוד שתיים מתוכננות לשבוע שאחרי)
ובעצם להתחיל מ – 0!
מההתחלה!
ואז... מיד לאחר החזרה השניה כשיש עוד שבוע עוד שתי חזרות ותאריך סגור להופעה, לנסוע לפריס לאיזו נסיעת עבודה כי אתה עדיין שם בעולם ה"מסודר", ו....אופס:
אימי מחליטה לסיים את חייה באותו היום שבו חיפה נשרפת ואני בפריס,
ו...החזרות שנותרו וכך גם ההופעה שתיכננתי בכיף ליום הולדתי בדצמבר 16 מבוטלות.
הנגנים שסגרתי - כבר מחוייבים לפרוייקטים אחרים שכן הם מהטובים ביותר בשוק ומבוקשים מאוד,
יש  לי פתאום אחריות לאבי בן ה88 לחייו ולרכושו.....יחד עם אחי.
וכך שוב עוברת לה חצי שנה.....ושוב המחשבות הללו:
בשביל מה אני צריך את זה? אין לי מה לעשות...???
והמבטים והקולות מסביב:
אתם מכירים את זה –
"אין בזה פרנסה, בגיל שלך? מה אתה ילד? חולם להיות רוק סטאר בגיל שאנשים פורשים לפנסיה?
אבל אני עקשן!
אני מקים את ההרכב מחדש, דרור יקר יקירי עימו אני מנגן מאז ימינו כמלוים של דפנה ארמוני, ממליץ על עמית הראל המצויין, כמחליף לאלעד אדר יקירי הנפלא, ומביא את עידו נמר,
"הנמר" שלנו – מתופף מטורף,
ושוב יש לי צוות נהדר!
ואני קובע שוב 4 חזרות, תאריך מחודש בתמונע  ואנחנו מגיעים לתמונע, מופיעים, מצלמים ומקליטים את ההופעה.
המחשבה מאחורי זה...?
נקליט ונצלם שיהיה.
אני לא באמת מאמין שאחרי 20 שנה אבצע מספיק טוב ועוד בהופעה יחידה וראשונה ברמה ששווה הוצאה לאור.
הרי לא הייתי שם 20 שנה ואני עוד מעז לנגן בס שאינו הכלי העיקרי שלי ולשיר באותו זמן.
כל זה בגלל שבאיזה נסיון לאודישן לנגנים צעירים, הבסיסט הבריז וניגנתי במקומו וכשהעסק אחר כך קרם עור וגידים, עם הנגנים המנוסים שאיתי,....אמרתי לעצמי....
מה... אצטרך לתאם עם עוד נגן....?
יאללה אני אנגן!




ואז ההופעה הזו נגמרת.....חוזרים לשיגרה.
אבל לחיים חוקים משלהם:
למחרת ההופעה אני רואה פירסום שג'ואל פראהם בארץ נותן שבוע מאסטר קלאסס – בקונסרבטוריון הישראלי למוסיקה.
זוכרים? אני עוד בלעשות הופעה וזהו....להוכיח לעצמי משהו ויאללה לחזור לסולידיות הבטוחה של עבודה...מסודרת. הרי ברור, אין לזה סיכוי...
מה,
אני אתחיל עכשיו להתחרות במוניטין של איפה הילד או אחרים שכבר בשטח 20 שנה עם המיתולוגיה של רוקסן שפיספסתי לגמרי כי הייתי בניו יורק? ומה עם כל הצעירים שבינתיים מעיפים קריירות? איזה סיכוי יש לי מולם...המוסיקה השתנתה העולם השתנה.
אבל ג'ואל בארץ...והוא הסקסופוניסט שלמד וניגן איתי במנהאטן סקול בניו יורק, והסולואים שלו מעטרים כל יצירת ביג בנד שהקלטתי שם.
ובינתיים כשאני התברברתי ועזבתי את העולם המוסיקלי המקצועי הוא הפך לאחד מהטובים בתחומו בעולם.
ושיר שעשיתי שעבר בעברית עם יסמין גמליאל וסינגולדה, ושוב...לא יצא מעולם, שיר שכבר הספקתי להציע לדפנה לוי זמרת הג'אז לעשות איתי באנגלית, אולם הפלייבקים שלו (דאטים) התפוררו לנו בידיים והסיכוי להציל את המיקס בו ניגנו נגני על כמו אלון נאדל, סינגולדה ואיתן איצקוביץ (ואנוכי) מתוך סרטי ה2 אינץ' -
קלוש.
וכבר התיאשתי ועברה כמעט שנה מאז השיחה עם דפנה לוי, ומאז ששלחה לי טקסט חדש לשיר,
ובכלל  אני רק הולך להופיע וזהו וחוזר לקונכיה ומה פתאום הקלטות וכו....?
אבל דפנה אכן כבר הספיקה לכתוב טקסט חדש באנגלית לשיר, והנה ג'ואל פראהם בארץ, והוא טס בעוד שבוע, ו....זה יהיה משהו אם הוא יוכל לנגן סולו סקסופון על השיר הזה לא?
אז בלי לחשוב כאילו משהו מניע אותי מבפנים בלי יכולת להמנע מכך,
אני מצלצל לירון אלדמע, (שהיה עוזר טכנאי כשהקלטתי באולפני אשל בS -  90  ואפילו שר קולות באלבום ההוא, והיום מנהל את האולפן בקונסרבטוריון) ובודק איתו אם ניתן להקליט אצלו, בקונסרבטוריון,
ומבקש מדפנה שתדבר עם ג'ואל כשהיא מלמדת בקונסרבטוריון, כי לי לא היה קשר איתו כל השנים הללו, ותשאל אותו בעדינות אם הוא בכלל זוכר אותי אחרי כל השנים הללו, (הוא עונה להפתעתי ושמחתיSure -  Yes  ) ומסכים להקליט איתנו,
ואני מבקש מכל הנגנים שלי לוותר על העבודות שיש להם ומתאם הקלטה ככה מיום שלישי לשישי.
וכל זה כי ג'ואל ענה בחיוב ואמר שבין מאסטר קלאס לקונצרט לטיסה חזרה לניו יורק יש לו שעתיים מ - 12 בצהריים.
הג'וק שם ביג טיים, כבר שכחתי שאני סולידי.....
שוב אני קופץ למים בלי להרגיש והולך להקליט, מתחיל לשפוך תקציבים כי הרכב כזה לא מבזבזים על הקלטת מחשב ביתי וכו...
ומשם לשם התכנסנו ב – No time  להקלטה הזו והקלטנו אותה בלייב, ויש לנו טייקים מטורפים שהוקלטו  בשטריקר עם ההרכב שלי הטילורמדס עם דפנה לוי ועם ג'ואל פרהאם.

עכשיו התאריך – מאי 17.
יש לי כבר הופעה שלמה, מצולמת ומוקלטת, שיר נוסף עם שני טייקים מופלאים, ואני עדיין מתווכח עם עצמי אם אני צריך לצלול לפוזיציה של הקלטות והוצאת סינגלים ואלבום.
כן ככה חברים.

אני בן כבר כמעט 52 – מה לכל הרוחות אני עושה?
ואז כמו שד שנכנס בי.
אני כבר שם.
תקציב, יח"ץ, החלטות מה לוקחים מתוך ההופעה ומה מקליטים מחדש.
כן אני שם – מקליט, מוציא סינגלים, מוציא אלבום!
 2.8.17 יוצא לרדיו חידוש של שיר מ – 97 שהוספתי לו בית עדכני וביצענו בהופעה.
שנות ה – 90!


כן, אני שלם עם השיר הזה.
20 שנה וכמה דברים בסיסיים לא השתנו אולי אפילו החמירו.
ובכלל – קבעתי לעצמי כלל:
אם כבר חזרתי לביצה הזו בגילי – זה לא כדי לעשות משהו שאיני שלם איתו!
אז לא אלאה אתכם – מי שעוקב אחרי יודע ומי שלא –
די אם אומר שמאז הוצאתי 6 סינגלים לרדיו.
חרשתי אולפני רדיו בכל הארץ.
הופענו שוב עם הלהקה מספר פעמים והופעתי גם כמה הופעות סולו.
אנחנו רואים גידול בקהל בהופעות הלהקה, ובהופעות הסולו  - (ומי שמעוניין מוזמן לקרוא פוסט שכתבתי על אחת מהן) – אני חווה ומתנסה בקושי להביא קהל ולכבוש אותו.

השירים שהוצאנו רשמית כסינגלים, וכמה מהאלבום מושמעים היטב בכ 20 תחנות רדיו כבר יותר משנה יום יומית.
אורן הוף מהרדיו הבינתחומי בחר בהורוסקופ שלי כשיר השנה שלו לשנת תשע"ח.

קיבלנו ביקורות מצויינות על כמה מן השירים ועל האלבום:

האלבום יצא כאשר חלקו בעברית וכולל כמה  מאותם שירים שעמדו במבחן הזמן מהאלבום שלא יצא אם כי רובם בביצועים חדשים ומיעוטם בהקלטות מאז, –
וחלקו האחר באנגלית.
בפלייליסטים בניגוד לדיסק הפיזי בשירותי הסטרימינג וביוטיוב הם מופיעים כאלבומים נפרדים.

Tal Ornan & The TalorMads "Play It Once Again"

טל אורנן 97.

תוכלו להוריד אותו כאן:
https://talornan.bandcamp.com/ 

וניתן לרכוש עותק פיזי בפנייה ישירה אלי לכתובת האימייל imortal@inter.net.il.
בקרוב הויניל... :-)

אני מופיע קבוע ולמעשה עוסק בכל הפנים של ביצוע, הפקה, הפקה בפועל, בוקינג ושיווק דיגיטלי כאן בארץ וגם מחוצה לה כאשר מתחילים לראות ניצנים של השמעות בחול של אחד מהשירים שיצאו והמטרה –
לצאת גם לטור בחו"ל.


אני רוצה להודות ליובל על ההזדמנות לתאר לכם את המסע המופלא הזה,
לחלוק איתכם את הדרך, את ההצלחות וגם את הכשלונות.
....למשל עדיין לא עשינו אירוח באחת התחנות הארציות!

אני רוצה גם להודות לשדרנים ותחנות הרדיו שמפרגנות לנו יומיומית. זה לא עובר מעלינו.
אנחנו מעריכים כל השמעה וכל הזמנה לראיון!
ולהודות גם לשותפים לדרך – אנשי ה – TalorMads, עמית הראל, דרור יקר, ועידו נמר,
איש הסאונד שלנו אסף קמרמן, איש ברדו ארז כספי, אנשי היחצ גיל דרביאנסקי, ואמיר גבריאל, הצלמת אלה מאירוביץ וזיו רגב שאחראית לגרפיקה.

ולכולנו
 שתהיה שנה טובה מלאת מוסיקה טובה, בריאות, כן וגם קצת שלום בינינו ובינינו לאחרים!


 Tal Ornan & The TalorMads.
אתם מוזמנים להירשם באתר או לערוץ היוטיוב.
אני מבטיח לא להספים!
או לעקוב אחרינו בפייסבוק ובאינסטגרם

הופעות קרובות :

הערת הבלוג : יש גם פרוייקט fanfund שנפתח במטרה לקבוע הופעה בעמק יזרעאל
ניתן להצטרף בלחיצה על הלינק.
https://fanfund.live/event/tal_ornan/




DALUMI - מסכם שנה מוסיקלית אישית בפוסט אורח

                            צילום : רונן גוטר

כשפנו אלי מהבלוג לספר מה קרה לי בשנה אחרונה קפצו לי מילים כמו התבוננות, התעמקות, חפירה, שיוף, ליטוש וכו'. שעות אינסופיות של איסוף וליקוט משפטים, מילים, אותיות, פסיקים, נקודות, תווים ופראזות. זו היתה שנה של ירידה ועליה, גאות ושפל, שקיעה ובתקווה גם זריחה של  אלבום חדש, אלבום שהולך לצאת בקרוב ושמו "צעד לאחור".

כשהכיוון שמכתיבים לנו הוא כל הזמן קדימה, היה בלתי נמנע מבחינתי להביט לאחור, לנסות למצוא סדק בין התלמים, לנסות ולמצוא את הקו הפנימי שלי.


נחזור 3 שנים אחורה. בשנת 2015 הוצאתי אלבום בכורה ׁׁ("סוף היום") ובשנת 2017 הוצאתי  אלבום באנגלית (HAPPINESS ׂ)

בין שני האלבומים האלה נכתבו שירים שהיו עבורי אחרים. קרובים, אישיים וחשופים יותר. שירים שכתבתי בחדרים של הילדים שלי, עם גיטרה קלאסית ישנה (לרוב עם מיתר רביעי קרוע). היה בתהליך הזה  משהו מאוד לא מתיימר, פשוט, כנה וקרוב.



הרגשתי עמוק בפנים שמתחולל אצלי שינוי מבחינת הכתיבה, בעיקר בגזרת הטקסטים. חזרתי להיות תולעת ספרים, פשוט בלעתי ספרים ושטתי בעולם כצייד של מילים, סיטואציות ומחשבות. תקופה מסוימת נסעתי לטל גורדון בתל אביב למעין סדנת כתיבה אישית בסלון שלה ובמקביל קיימתי דיאלוג מתמשך עם משוררים וכותבים אחרים.

כשהרגשתי שהדברים בשלים פניתי אל מאסטר דודו חמד כדי שיפיק את האלבום (דודו הפיק את האלבום הראשון) והחלטנו הפעם לעבוד מאוד מאוד מסודר.

לא נכנסים לאולפן וזורמים, אלא כיאה לשירים שנאספו, עושים תהליך פרה פרודקשיין מובנה וארוך במטרה להגיע לאולפן אחרי סינון וכשהכל מבושל על פתילייה.

מעבר לכך השקענו המון זמן ומחשבה בשאלה מה האלבום הזה רוצה להיות כשיהיה גדול: מבחינה סגנונית, מבחינה מסחרית וכו'. קודם שוחחנו על הפילוסופיה של הדברים ורק אז התחלנו לנגן.



במשך כמה חודשים טובים נפגשנו בחצר הבית של דודו בעיר העתיקה בבאר שבע, והתחלנו להריץ את השירים.

הקלטנו הכל במיקרופון "זום" ועד היום אני ודודו עפים על הקסם שהיה שם, כששומעים את המכוניות בחוץ, כשהופעות ממועדונים זלגו אלינו, וגם צעקות, צחוקים וסתם דיבורים מהרחוב, ואנחנו בחצר יושבים מבחינתנו בטבור העולם, או בשוליו (תלוי איך מסתכלים) ומקשיבים.

בסוף התיישרנו על רשימת השירים ואני חייב לציין שויתרתי בכאב לב על כמה שלדעתי ממש מעולים אבל לא התאימו סגנונית לקו העדין של האלבום. אין ספק שבמובן הזה "צעד לאחור" הוא אולד פאשן גם בכך שהוא מאוד לא מתכתב עם הרעיון של סינגלים. הוא בנוי, כתוב ומופק כחטיבה אחת שלמה.

גם בשלב הזה עדיין לא התקדמנו עדיין הגדול, אלא נכנסנו ל "קקטוס" (האולפן של נדב אזולאי וגיל נמט). אזולאי בדיוק הקים אולפן צדדי וקטן בתוך האולפן הגדול שלו, ושם, באותו אולפן קטן, במשך כמה חודשים גיבשנו מבנה לכל שיר, בחרנו סולם נכון, קבענו את הטמפו ועשינו עיבוד ראשוני עם הקלטות בסיסיות.

רק אחרי עבודת ההכנה המשמעותית והלא קצרה הזו התחלנו להקליט את האלבום באולפני מרי ג'ין אצל מאסטר יוסי שטרית.

יוסי שטרית, הצלע השלישית של האלבום, הפיק את האלבום השני שלי HAPPINESS ושימש על תקן יועץ אומנותי (וגם טכנאי הסאונד הראשי של האלבום, וגם ניגן במליון כלים ואפילו הסכים לשיר איתי בחלק מהשירים) (חפשו את יוסי תחת שם הבמה שלו JOZZEF  ותגיעו למקומות נפלאים).

וכך, אני יוסי ודודו נפגשנו אחת לשבוע במרי ג'ין ותפרנו את "צעד לאחור" מחדש, בעדינות, ברגישות ואהבה גדולה. היה לי העונג לשבת במחיצת שני ענקים כאלה שלימדו אותי יותר מהכל שיעור בצניעות.

רצה הגורל ויוסי בדיוק קנה טייפ סלילים, וכך חלקים נרחבים מהאלבום הוקלטו כמו פעם. התהליך הזה והצליל המהדהד של טייפ הסלילים התאים מאוד לסאונד שחיפשנו וגם לסגנון של האלבום שהוא ברובו פולק ולעתים אף קאנטרי עדין (האלבום מושפע מאוד בדברים שקורים בשנים האחרונות בארה"ב ובעיקר בנאשוויל).

את התהליך כולו ליוו שיר ירושלמי (להקמת המוסד) ושי זריהן (SOCKPUPPET) כבעלי הלייבל 517 שאיתי עוד מימי HAPPINESS. לא ברור איך השניים מוכנים לסבול את החרדות, השאלות וההרהורים שלי אבל דבר אחד בטוח, הם עבורי עוגן, מעניקים כוח ורוח בכנפיים, מייעצים, תומכים ונותנים פלטפורמה שלמה של פתרונות ורעיונות בגובה העיניים ובאהבה גדולה.

בפתח השנה החדשה הגוף שלי בוער אבל הלב יציב.

"צעד לאחור" מרגיש כמו ספינת מפרש שבנינו בשלושים אצבעות, ספינה המורכבת ממליון עצים, ברגים, מסמרים, בדים, מפרשי ענק ודבק, יש בה מנוע פועם ועכשיו היא מוכנה ומתרגשת להפליג בים הגדול, מיד אחרי החגים, עם הגשם הראשון.



עמרי נובל מסכם שנה מוסיקלית אישית בפוסט אורח

מכירים את משחקי ההכרות בדינמיקה קבוצתית? איזו חיה מאפיינת אותך?
אז בואו נשחק משחק ביחד.. איזו חיה מאפיינת את החיה המוזיקלית שלכם? ואני לא מתכוון לכך שכולכם חיות במה בלתי ניתנות לעצירה,
אלא איזו חיה מאפיינת אתכם בהתאם לסיטואציה והשלב בו נמצאת הקריירה המוזיקלית שלכם,
אתם ביצה? אתם כבר תרנגולת? אתם זיקית המשנה את צבעה וסגנונה משיר לשיר.
הבנתם לאן אני חותר, אני מקווה לפחות.
הרשו לי להתחיל את המשחק, אני עמרי נובל, בן, אח, בן זוג, אבא, מנהל פרויקטים, מוזיקאי, זמר, מעבד, מפיק, שדרן רדיו, מנהיג ההרכב "עמרי נובל והאצילים".
החיה שהכי מאפיינת אותי היא שילוב של כמה מהן בו זמנית, יציר כלאיים שהאבולוציה טרם מצאה לו הגדרה דרווינסטית. 











ברגליים אני צב -
איטי כל כך, כל צעד שלי בקריירה לוקח המון זמן עד שאני עובר לצעד הבא, דווקא לא בהכרח בגללי, כלומר זה שיש עבודת יום ומשפחה ובת זוג זה בהחלט מאט את הקצב אבל אני צב כי ההתקדמות שלי מאוד שקולה ומדודה, לפעמים היא כמעט בלתי נראית, לדוגמא ההופעות, פעם הייתי מופיע באמצע שבוע, בימים פחות שווים אבל לאט לאט התחלתי לטפס לכיון הסופ"ש, בשנה האחרונה כמעט כל ההופעות שלי היו בימי חמישי או שישי, התקדמות מיום שני לא? אבל זה לקח לאט לאט בצעדים של צב.
העור שלי הוא עור של פיל ברווזי –
עור של פיל לא צריך להסביר, כדי להתקדם מקבלים הרבה תשובות שליליות בדרך וצריך לגדל עור של פיל כדי שהלב לא יפגע (ועל כך בהמשך) כמות ה"לא" שאני מקבל מזכירה לי את כמות ה"לא" שקיבלתי מבחורות בשנות הרווקות שלי ותנו לי להגיד לכם משהו.. היו הרבה "ללאאאא", ולמה ברווז? כי ממוזיקה צריך להתרגש ושאני שומע משהו שמרגש אותי יש לי עור ברווז.
חשוב לשמור על השילוב הזה של עור פיל ברווזי, אתה בונה אופי ועדיין שומר על הרגש.
יש לי לב של כלב –
לא רק בגלל שאני נאמן לאנשים שאני עובד איתם אלא כי אני באמת אוהב את מה שאני עושה ואת האנשים שאני עושה את זה איתם ולמענם (שזה הצד שמקשיב), בעלי כלבים יודו שהאהבה שכלב מעריף עלייך היא טהורה ונקייה.
המוח שלי הוא דולפין-
אני כותב מילים ומוזיקה לאנשים כמוני וחשוב לי לייצר מוזיקה איכותית עם מסר, זה שאני מקפיד על גרוב ו"גוד טיים" לא אומר שהנושאים עליהם אני כותב רדודים או "זולים", אני לא מכוון למכנה המשותף הנמוך ביותר.
הראש שלי  הוא אריה-
טוב רעמה אין לי על הראש ואני יותר כמו סיבמה שאומרים לו ש"יום אחד כל זה יהיה שלך"  אבל שאני פותח את הפה ואת הלב, אי אפשר להתעלם, בתור אופטימיסט נצחי אני מאמין שאחרי הרבה עבודה קשה, התמדה, התפתחות ושימור הקשר עם המאזינים בין אם זה בהופעות או בתכניות הרדיו אני אהיה "המליכ" בדומיין שלי...

כמה מילים שחשוב לי לכתוב -
לא משנה איזו חיה אתם או אם אתם שילוב של כמה, חשוב לדעת עם מי לרוץ ולחיות בג'ונגל הפראי של תעשיית המוזיקה, חיות חיות בקהילות וכוחן גדול יותר ביחד, תבחרו נכון את השותפים שלכם לדרך.
ההצלחה הגדולה ביותר מבחינתי היא שאנסטסיה (אשתי ואם בנותיי) מגישה איתי את תכנית הרדיו שלנו "בפנוכו" (ברדיו סול ורדיו חוף אילת) ומאז הצטרפותה התכנית הפכה ליותר טובה מהסיבה הפשוטה שמדובר בסטארית שמאירה את המסך עם אוזן מצוינת ופרשנות רגשית שאני נפעם ממנה כל פעם מחדש והכי חשוב פשוט כיף לנו ביחד, כיף לנו לתת במה לאמנים בדיוק כמוני, שכדאי, צריך ושווה להכיר! תאמינו לי זה אחלה לזוגיות, הידיעה שיש לנו שעתיים בשבוע, דייט מוזיקלי עושה לנו טוב ברמת התקשורת, החברות והאינטימיות של הקשר שלנו.
באותה נשימה אני אומר תודה ל"אצילים"  לאחים שלי, אבי לוי, יניב שטיינברג ורומן אלקין, לנגן איתם, להופיע איתם, להקליט איתם, לעשות איתם על האש זו חוויה נטולת אגו ומלאת תשוקה לדבר שהכי ממלא כל אחד מאתנו וזו האהבה העצומה למוזיקה ו"הגוד טיים" שזה מייצר סביבנו  



תתחברו לקהילות המוזיקליות שרצות ברשת בין עם בלזריה או יחצינו לאן ותנו והעניקו תמיכה לקולגות שלכם, לכו להופעות, תקשיבו באמת לשירים שלהם, תנו ביקורת בונה, אם אנחנו נדאג ביחד לעצמנו אנחנו לא נצטרך שום גורם אחר שיעשה עבורנו את העבודה

May - מסכמת שנה מוסיקלית אישית בפוסט אורח


המוסיקה שלי בדרך כלל לא מספרת על המשברים של הנרטיב. רק על עולמו הפנימי של האדם החייב לגלות את עצמו בתוך המסגרות, החוקים, רוח הזמנים והגבלות, להבין מה העולם רוצה ממך ותוך כדי מה אתה רוצה ממנו. הקיום מלא בסתירות, אנחנו גוש של רגש וגוש של בשר במקביל באותו הזמן, משם ההשלכות הן עצומות והחיים זה לא פיתה עם שווארמה. אז אני כותבת על זה. המוסיקה שלי לא מנסה לתקן את המשבר הישראלי-פלסטיני, לחבר את השמאל והימין או בין אוכלי בשר וטבעונים. המוסיקה שלי מנסה לתאר תהליך פנימי של אדם המנסה להבין את עצמו בתוך כל הדברים האלו.



במשך 15 שנה הופעתי בבתי מלון כזמרת, עם שירים של אנשים אחרים. ניסיתי להיות מי שרציתי להיות, זה קצת היה בעייתי כי שמתי לעצמי מקל בגלגלים. להיכנס לתוך תבנית של זמרת לובי זו כבר משבצת קטנה מידי בשביל הנפש הגדולה שלי והתשוקות שלה, זה אולי רק רובד אחד קטן שיש בי ( האהבה לשיר שירי דיוות ולעשות קול גדול במיקרופון). הלכתי תקופה מאוד ארוכה לאיפה שהכסף כי מלמדים אותנו ששם נמצאת גם התהילה. יש לי קול נחמד, אבל אף פעם לא חשבתי שזה חשוב כי זה כמו פנים יפות, מה עם מה שבפנים? מה שעושה אנשים יפים בשבילי זה איך שהם. ובמוסיקה יש הרבה אפשרות לאינטרפרטציה. הבעיה היא שאף אחד לא מלמד אותנו להכנס פנימה להקשיב ואז להיות אנחנו. הרוב מנחים להישגים והצלחה מבלי להתייחס לדבר החשוב ביותר – למי אתה?


מהיום בו אנחנו נולדים כבר מייעדים אותנו למשהו. אנו משכילים לתוך תרבות, ערכים, רוח התקופה, מוסר, חוקים. קשה לדעת מי לעזאזל אני בתוך כל הדבר הזה. ואם הייתי נולד בתרבות אחרת הייתי לגמרי מישהו אחר ? אני זוכרת שכשעזבתי מקומות עבודה עם הרבה כסף, תהילה עם הרבה ליקוק, חשבתי על זה שאני אשכרה עוזבת מה שיכול לגרום למשפחה שלי להיות גאה והולכת על כל הקופה. על מה שהכי מרגש אותי, ואין סיכוי שאני אפסיד כי רק לעשות את זה, זה ממלא. בישראל, במזרח התיכון, איפה שכמעט אף אחד לא מקשיב למוסיקה הזאת, בוודאי לא למחאות פנימיות שלא משויכות לאיזה נרטיב מגניב, הפכתי לאמן אינדי אלטרנטיבי שלא מפחד להגיד דברים מכוערים על עצמו, על העולם, ותוך כדי ללמוד על עצמו ועל העולם. ממלצרת כי עבודות אחרות עושות לי קונוטציה עתידנית, כאילו נגמר לכולם הרגש, השתלטו על העולם רובוטים ומכרתי להם את הנשמה שלי. סופרת שקלים אבל מבסוטה.

תכלס, החלום שלי הוא שהמוסיקה שלי תגיע לאירופה ולמקומות שיותר פתוחים לז'אנר , אבל החלום הגדול ממש שלי זה מהפכה תרבותית בישראל, כי אנחנו לא הרוב. יום יבוא ויהיה כאן מחזמר נגד הגאות. אני אעשה סאונדטראק לזה.