מאת: גיא טנא.
נדמה שהיה זה לא מכבר שדנה ברגר הייתה יקירת הקהל, המבקרים והקהילה המוסיקלית גם יחד. בסביבות שנת המפנה למילניום, ברגר הייתה בשיא הפופלריות שלה והנפיקה להיט אחר להיט שלא באו על חשבון אמירה סגנונית וביצועית בעלת תוכן ובשר.
האלבום "מתנות של זמן" משלים תהליך שעוברת ברגר ממעמד של יקירת המדיה והמאזינים שפסקול חייהם הוא גלגל"צי במובהק אל מעמד של זמרת בוטיק ששומרת בזכות קולה הייחודי וסגנון ההגשה המרוגש והחושני על נישה תקפה אך מצומצמת בקרב המאזין הישראלי.
כאשר על ההפקה המוסיקלית והעיבודים מופקד יוסי פיין המנוסה והאקלקטי ועל עיבודים לכלי המיתר הדומיננטים באלבום מופקד דניאל קורן המוכשר, מוציאה ברגר תחת ידיה אלבום בוגר מאד, בשל מאד אך כזה שאינו מיועד לכל אחד וככזה, פחות תקשורתי ממה שהוציאה תחת ידיה בעבר.
הסאונד הבינלאומי האהוב על ברגר ושבעבר היה מתחום אחריותו של עופר מאירי, עובר כעת ליוסי פיין ומובלט היטב בשיר הפתיחה המצויין "לבנות ולהרוס", מין שיר אמוני שמשלב גם מרכיבים של ביקורת חריפה למילותיו של מאיר גולדברג שפותח את האלבום בסאונד גדול מהחיים ואמירה חריפה של ברגר.
אהבתי גם את "תחזרי אליו" למילים של איתי פרל ששיתף פעולה עם ברגר ב "הנה באתי הביתה" הזכור לטוב. ניכר שברגר התחברה מאד לטקסט והיא מיטיבה להלחין ולבצע שיר דרמטי שלוקח את האפרוריות של חיי היום יום למחוזות רגשיים , שכמו בחיים, עוצמתם וזכותם, עם כ דגושה, אינה תלויה בכוונותינו אלא רק בתחושותינו.
דווקא שיר הנושא למילים של רונית שחר וללחן של מאיה הרמן איכזב אותי גם מבחינת הטקסט הבנאלי וגם מבחינת עיבוד שאמור להקנות מימד וינטג'י עם אלמנטים קלאסיים אך למעשה נשמע לי מושתל מלאכותית ולא מחמיא ליכולות של ברגר. ב"לכתוב שיר אהבה" למילים של מאיר גולדברג הדגש על המיתרים משתלב טוב יותר עם הביצוע של ברגר והחושניות שלו.
"הקירות שלי" למילים משותפות של ברגר ושני ראפלינו, חוזר לתחושות הישנות והמוכרות של המוסיקה של ברגר מתחילת הקריירה: אותה גישה לביצוע הקולי, אותם מיתרים רומנטים, אותו סוג טקסט אישי, פתוח,אינטימי ופשוט. עלי זה הצליח לעבוד, אחרים יאמרו "מיחזור". "אהבה היא חוצפה" למלים של גולדברג ולחן משותף של ברגר עם עובד אפרת ואלעד אדר, מביא מתכונת מרעננת של שילוב טקסט ולחן במסגרת של עיבוד לא שגרתי ויוצר תחושה מזמינה לחוויה הרומנטית והאופטימית של רגע זוגי קסום ושובר שגרה.
ב"על ברכי" ברגר שרה על תשוקה הרסנית וחסרת מעצורים בדרך שרק יוצרת בשלה ובטוחה בעצמה יכולה להחצין ולבטא. "להתגעגע אליך בן זונה", "אני יורדת על ברכי" ו"עוד פעם אחת אחרונה" הן שורות עוצמתיות שמרכיבות שיר אמיתי, יצרי וכנה שמאוייר ומועצם על ידי עיבוד כלי המיתר של קורן .
האלבום השביעי של דנה ברגר מביא תמונה נשית מאד, יצרית אך מפוכחת של מי שהגיעה לשלב בקריירה שלה בו אינה רוצה להשביע את רצונו של איש חוץ משלה עצמה- האוהבים האמיתיים של ברגר ימצאו אותה שם ללא קושי. מי שממתין לשחזור של "עד הקצה"- שידליק גלגל"צ.
