Lahis - ברלין, כרוניקה ידועה מראש של פרידה

אחרי e.p אקוסטי באנגלית היא משחררת סינגל אלקטרוני והפעם בעברית.

בחצי העשור האחרון היא גרה בברלין
יוצרת שם את המוסיקה שלה
זה לא עוד שיר על העיר,

"הו ברלין...
כשאני ואת נפרד
זה יכאב אך לא כמו שכואב
להיות בודד"

כי למרות החופש והשקט שיש שם ליצור
זו כרוניקה ידועה מראש של פרידה.

"קשה לאהוב במינוס מעלות.
אנחנו הדור של אורזי התיקים,
סותמים את החור במסטיקים. (מדחיקים)"

בעברי היתה לי הזדמנות כזו, לעזוב הכל ולהעתיק את החיים לעבודה מסודרת בחו"ל, ויתרתי עליה, זה צעד שדורש מהלך אמיץ.
ולהיס כבר הוכיחה שיש לה Bravery בעבר
חושפת את הקור שבמרחק ובצעד אמיץ נוסף אבל בהחלט משובח, משנה כיוון מוסיקלי ועושה מעבר חד לאלקטרוני לקראת אי.פי אלקטרוני שיצא באנגלית.

אלון ברק ונועם פנחסוב - הופכים את הקושי לקל יותר

כשכתבתי על המוסיקה של אלון ברק בפעם הראשונה לפני 4 שנים, הוא הוציא סינגלים לקראת אלבום אקוסטי אינסטרומנטלי בן 11 רצועות שהושמעו בתחנות רדיו בארה"ב ואוסטרליה.

מאז הוא הספיק להניח את האקוסטית בצד להתמקד בעבודה כמפיק מוסיקלי לאחרים ולהצגות תיאטרון, לגדל ראסטות ולעבור מאינסטרומנטלי לאלקטרו-רוק וטקסטים שהוא כותב, בפרוייקט בו הוא משתף פעולה עם מוסיקאים נוספים.

בסינגל הראשון הוא מארח את נועם פנחסוב (שבעצמו יוציא אלבום חמישי בקרוב) וביחד שניהם מתרחקים מהמגרש הביתי הקלאסי שלהם ומתקרבים לאלקטרוני בטקסט שנכתב על ידי שניהם.

'תירי בי" - כשאתה מרגיש שנתת את המקסימום במערכת היחסים ואין לך כבר את הכח לתת יותר.
אבל במקום לבוא עם דרמה וכלי מיתר הם באים מהכיוון ההפוך ועוטפים את המילים הלא קלות באלקטרוניקה מקפיצה ושמחה שגורמת לקושי להשמע טוב יותר.

Sharon Gesthalter - Looking For a Witness

לפני 6 שנים בערך, נפגשנו כקהל בהופעה של רועי דהן שהפיק את אלבומה הראשון, דיברנו על מוסיקה והיא סיפרה שמוציאה אלבום בקרוב
כשקיבלתי אותו חצי שנה מאוחר יותר, הוא הגיע בעטיפה מעוצבת ברכות וגם הצלילים שבקעו ממנה הצהירו "רוך תהומי", ולמרות שהוא אלבום נפלא, היא לא ממש דחפה אותו קדימה.
5 וחצי שנים אחרי, נמאס לה מסמולטוק "תשעים שנים לחיות, ויש כל כך הרבה שיחות קטנות"
והפעם בניגוד לאלבום הקודם היא כן רוצה ומחפשת את ה"עד" שישמע אותה ויהיה נוכח.
ויאיר רובין שמפיק את האלבום לוקח אותה בדיוק למקום הנכון..
Witness היא אומרת, זה מצב שנובע מבידוד ובדידות .. הוא כמו זעקה..
והלמות התופים בתחילת הרצועה, עם הקול שלה שכמו עבר תהליך והוא פתוח מודע ובוגר יותר, מגלה שמשהו השתנה פה בתפיסה והכינורות צ'לו עם המקצב המתגבר שנותן תחושה ש"אוזל הזמן"
יגרום לך לצעוק "גסטהלטר ! הנה אני פה ...מוכן להעיד שהסינגל הזה מעולה".

When a Bear hits a Hammer aginst the odds

הכרתי את דב המפוחית בפעם הראשונה לפני חצי עשור כשהגעתי להופעה של ברנרד אליסון.
ה Blues Rebels ארחו את ברנרד וחשפו אותי לסצנת בלוז אחרת ושלא הכרתי.
מסתבר שכבר לפני הרבה שנים, המר היה הראשון שהקליט בארץ אלבום בלוז באנגלית.
כמו לכל מוסיקאי שהוא לא בחמישיית המיינסטרים גם להמר היה day job  - עד לא מזמן במאי מוערך

ברשות השידור. 

A change is due, I need something new" 

Time for a brand new song 

Stop reading the news, get back to the Blue  Before anyone sees that I'm gone

הוא פותח עם רצועת בלוז במקצב ניו-אורלינס

שמח, אבל הטקסט חושף ומספר את האמת הפחות נעימה והקשה, על המסע שלו עם המוסיקה שנמשך שנים ושבעצם אף פעם לא נגמר, לצד החיים עצמם.

But it never waits for no-one "

You got a lifetime of being old, just moment of being young 

את עיצוב העטיפה עשתה טל פוגל, מוסיקאית ויוצרת בעצמה, לפני עיצוב העטיפה הקשיבה לשיר התחברה לטקסט ולצלילים, אפשר לראות את זה בניו-אנסים הקטנים ובירידה לפרטים. 

אותו הדבר גם עם הקליפ שהופקד בידי שרית קליינמן גיבורת גיטרה בעצמה.  

הבחירה של המר לעטוף את הסינגל הראשון באלבום הקרוב בעטיפה שיצרו אנשי מקצוע שהם מוסיקאים בעצמם, רק הגבירה את האפקט ומקרבת את הצופה לטקסט ולצלילים של השיר

והוא, עוזב את הנקודה הנוכחית, מפסיק "להתלונן" שולף את המפוחית שלו ומנגן מעומק ה Bluesoul שלו ושולח סנונית ראשונה מאלבום הסולו המתקרב ישירות אל הלב.

NAAMA - Keeps her head up with her walk of freedom

היא לא מפסיקה להפתיע.
כתבתי בעבר שבכל פעם שמתפתח דיון ועולה השאלה אם ללכת לתכנית ראליטי מוסיקה או לא, אני תמיד נותן את הדוגמא שלה ל "למה כן".
8 שנים אחרי , כשאלבום בכורה בעברית וe.p באנגלית ברשותה, היא בוחרת להשתתף שוב בריאלטי מוסיקה, והפעם המטרה חשיפה בינלאומית. (למרות שרצועות מה e.p כבר מתנגנות בעולם)

פרפקציוניסטית
בכל הופעה שלה גם אם מדובר במועדון הופעות קטן היא משקיעה בעיצוב במה ואאוטפיט שלרוב נתפר במיוחד בשבילה ולא רק בהופעות, הקליפים שלה מושקעים ועתירי לוקיישנים וארט

לצילומים של SHINE היא נסעה לפנות בוקר עם צוות שלם בשיא הקיץ, לצלם קליפ זריחה בים המלח.
אפילו בביצוע הספונטני שלה ושל יהל ל one dance של דרייק בחניון , נדמה כאילו הריוורב הטבעי במקום התאים את עצמו במיוחד בשבילה.

keep's her head up

"כשסיפרנו לחברים שאנחנו רוצים לעשות "מועדון התיאטרון", הם חשבו שהשתגענו וגם אנחנו הרגשנו ככה לרגע". היא סיפרה בהופעה,  החשיפה בתכנית הריאלטי האחרונה בשילוב השיר החדש בו היא מארחת את גיא ויהל שיצא בשבוע קודם לכן , מילאו את מועדון התיאטרון בקהל מכל הגילאים שהחזיר לה טון אהבה
(התור להגיד לה שלום אחרי ההופעה הרגיש כמו קהל שבא לחבק כלה).

רגע לפני שאסתר רדא עולה להתארח, נעמה תספר על ההכרות שלהן ב"לוסיל קרו" , בימים שלפני שאסתר הפכה לאייקון גרוב מקומי ותחמיא לה , רדא כמובן לא נשארה חייבת והחזירה לה במחמאות וחיבוק גדול בחזרה.
והביצוע המשותף שלהן של הפוג'יז לא השאיר אדם אחד לשבת בקהל.
כשגיא מנטש עולה לבמה עם מקל הליכה ("זה לא טרנד חדש שאני מתחיל אני פשוט אחרי ניתוח") היא  מזכירה לו שבדיוק לפני 5 שנים הוא החזיק מקל אחר על אותה הבמה, מוט החופה של יהל ושלה.
הם מבצעים ביחד את השיר והקהל מרים את ראשו, רוקד וקופץ גבוה.

אירופה ? הצחקתם אותה, היא מכוונת הרבה יותר גבוה, בהפקות מושקעות מלאות בלוקיישנים לא שגרתיים עם טקסטים חזקים ועיבודים שמחברים ביחד היפהופ וגיטרות רוק לגרוב ווייב מדוייק שלא יורד מהפקות בינלאומיות.
לכו לראות אותה בהופעות בארץ כל עוד היא פה,  כי כמו שזה נראה כרגע, בקרוב היא תכבוש במות ופסטיבלים בחו"ל.

פסיכדליה מעבר לכביש שש

כשפגשתי את שולמית בפעם הראשונה לפני כמעט שנה, היה לה מבט שונה בעיניים נדמה היה כאילו היא עדיין מחפשת מישהו...
 או את הדרך שלה לפרוץ החוצה, שלא תבינו אותי לא נכון - אהבתי אותה מהרגע הראשון.
ואז כשנפגשנו שוב בגרסת האלבום כבר ידעתי.
התאהבתי בה, זו הרצועה שאני הכי אוהב בו. היא הזכירה לי מישהי מאוד קרובה אליי.

קולות הקשר הצבאי ברקע בסוף השיר התחברו לי ל"יותר מדי".
הארט וידאו עם הנעליים הצבאיות המרוחקות משאר נעלי המשפחה והמיצג במופע ההשקה, חיברו לי את הפאזל לתמונה המלאה.

את "שנית מצדה" יעל דוד כתבה לאחר שבאמצע שגרת היום העמוסה קיבלה הודעה לנייד שלה ושבשרה לה על ניסיון התאבדות של דמות הקרובה אליה.

"שינוי רגעי שמתניע תגובה מהירה ויכול להניע ריצה שנמשכת כל החיים"
שוב נגיעה ב"חוסר אונים/ חוסר ברירה" ונגיעה בפחד.

ואז הגיע "פעמון זכוכית".
יצירה פסיכדלית שמתחילה בהקלטה של תיבת נגינה ומשם עוברת לדיסטורשנים, לא תיבת נגינה שמבוצעת מתוך קלידים, אלא אחת כזו אמיתית שנדרשת עבודת נמלים בחירור כרטיסיית נייר שמנגנת את הצלילים בעת סיבוב ידני של מנואלה שמפעילה את המנגנון.

ואם חשבתי שהיצירה הזו חזקה ומיוחדת
כשהסיפור מאחריה נחשף בכתבת חדשות

וגיליתי את המשמעות של המילים, עברה בי לרגע צמרמורת, החיים בצל אב/בן זוג אלים..

"את ואני ולונדון בגשם גופך הקטן נמס אל חיקי
אורות בחלון ומשחק במחשב
ידך הקטנה מלטפת אותי
עוד מעט יהיה שקט אני לך לוחשת
הביטי ישר ולא לצדדים
שערי עזאזל נפתחו בחדרנו
סביבנו סוערים כל הרוחות והשדים.."

מופע ההשקה כמו האלבום עצמו, לא היה סטנדרטי.
זה התחיל בבחירת המיקום,
 סטודיו בלב אזור תעשייתי , לא אולם שמיועד לכך.
מי שהגיע להופעה, כבר בכניסה יכול היה להבחין במייצגים שהוכנו והותקנו מראש במקום שמשלבים אלמנטים חזותיים, קולים וטכניים (תיבות הנגינה למשל) 
על הקיר, מעבר לפלורסנטים תעשייתיים שתלויים בשלשלאות מהאוויר, הותקן מסך.
בזמן שכל רצועה ורצועה התנגנה, הוקרן ארט וידאו שהעבודה עליו ארכה שבועות והותאם לה במיוחד, מקטעי וידאו מצולמים/חתוכים
(לא דיגיטל אבסטרקטי)

באחת מהרצועות הבחנתי בטל מביט לאחור במבט מאוכזב, בשל העדר ארט וידאו שלא נכנס לפעולה.
 לאחר מכן כשהם התחילו לנגן את "וירוס" ועלה מסך כחול עם הודעת שגיאה, לקח לי 2 שניות להבין שזה חלק מהארט ולא תקלה (גאוני). 

ויש גם רצועה אינסטרומנטלית "איש בלי שכל" שבניגוד לשם שלה, היא מאוד חכמה ומחברת ביחד לתמונה אחת גדולה את האלבום.

הם נוגעים בפחדים, במצבי קיצון שמתערבלים אל תוך שגרת היום שמיטלטלת כל פעם מחדש. 
כשכל צליל, טקסט וארט - מתיישבים אחד על השני במדוייק ומתחברים למורכבות של הטקסט.

ולמרות כל הפחדים/ההתמודדיות לאורך השנים. כשלצידם גם נדרשת השקעה בהקלטת אלבום (לעיתים כשברקע גם "צבע אדום") 
המכונה הזו שלהם עם האמירה הגאופוליטית ניצחה בגדול.

עבודת הגיטרות של טל "הדוקטור לפיסיקה מיתרית" לצד הבס תופים קלידים, הסמפולים והטקסטים החשופים והחדים של יעל ,רמת ההשקעה הבלתי מתפשרת בכל חלק וחלק בתהליך מבלי לפחד ליצור משהו לא שגרתי.
הופכת את "המכונה שבתוכי" לאחד מאלבומי האינדי החשובים והמושקיעים שעשו כאן בעשור האחרון. 

ערב חתיכים חד פעמי

למזלי גיליתי אותם רק באלבום השני כשגדי לבנה ניגן אותם ב88fm, וככה לא הייתי צריך לחכות שיצא אלבום נוסף.
הטקסטים הנועזים, השנונים חצופים והחותכים של איה זהבי פייגלין,  עם הגיטרות/בס/תופים של גילי נמרוד והוד, בלי סימפולים.
העידו שנכון לאותה התקופה
אין פה עוד דבר כזה".
פרוייקט הקליפים הגאוני שלהם רק גרם לי לאהוב אותם יותר ויותר בכל פעם כששחררו אחד חדש.

ב 19 לאוקטובר סטטוס אחד בלי פירוט שעלה בדף האמן של ההרכב, הקפיץ את הקהל שלהם על הרגליים.
אחרי טיזינג קצר אותו הקהל (ואני ביניהם) רץ לאפליקצית הבארבי הקרובה במכשירו לרכוש כרטיס

הם עולים אל הבמה ופותחים עם "מתישהו" והקהל כבר עף באוויר, וממשיך לשיר איתם רצועה אחרי רצועה.
בלי יותר מדי דיבורים בין השירים  ("לא הופענו הרבה זמן אז נדבר אחר כך.." היא אומרת והקהל צוחק)
כשהביצוע שלהם ל"למה לי לקחת ללב" חישמל את הבארבי, לי רצה שורה בראש
 "תן לעצמך.. בגיל 42 לקפוץ בהופעה בבארבי ולהנות" והקאץ' עם שורה מתוך "take me out" בסופו גרם לי לחייך עוד יותר.

 

הם מאטים לרגע קצר פעם אחת ב"יום שלישי"
 שלא נכנס לשום אלבום, ואז חוזרים להדביק את דוושת הפאנק לרצפה ולדהור שוב עם הקהל קדימה.

"קצת היה לי מוזר עם זה" איה אומרת
"הרי אנחנו לא מתאחדים או מוציאים סינגל/אלבום, אז הרמתי טלפון ליהודה עדר שהוא חלק חשוב במהות של הלהקה, התשובה שלו היתה..."
- "אההמ" מלווה בשתיקה חכמה "את עוד תביני"..

ובאותו הרגע על הבמה היא הבינה.
הרכב של 3 חתיכים ומלכה אחת, שנהנים לנגן לצרוח לשיר, לצחוק בין השירים על הבמה ולהדביק את הקהל שיצטרף אליהם כבר מהשיר הראשון.

 "אנשים הם עם מוזר ,מתלבשים חם ומדברים קר", היא כתבה פעם.
אתמול בבארבי הקהל נכנס הוריד שכבות שר קפץ "דיבר חם" והחזיר להם אהבה.
והערב הם פרסמו בדף האמן סטטוס
"נתראה בעוד 6 שנים..".

ואני אומר, בסדר אל תוציאו עוד אלבום
אבל בואו נתפשר על אחת לשנתיים ?
בכל זאת "רוצה למות" ו"הכל בסדר" לא היו בליינאפ "ולפעמים צריך גם לעשות דברים שאתה אוהב כי
אתה פשוט אוהב לעשות אותם".😉

אשרת קדוש "אהיה שלום" - שברה לי את הלב והחזירה לי אמונה

השנים טסו לא התראנו 20 שנה , שמעתי שהיא חזרה בתשובה.
לפני שנתיים בטקס אזכרה היא הגיעה קצת באיחור
כשעוד עמדתי מחוץ לאולם , ואז הבחנתי בה.
שנינו חייכנו, אמרנו שלום מתרגש של געגוע ממרחק קצר כי להתחבק אי אפשר.
והיא בתלבושת שלה , עמדה שם "מוארת" יותר מתמיד עם החיוך שמשדר רוגע.

צפון , בכלל לא הייתי אמור לעבוד באזור הזה באותו היום.
אחרי יום ארוך ועמוס עצרתי לרגע בדרך, מפגש קצר שני במספר , אחרי עשרים שנה שלא התראינו.
אספתי ממנה את הספר והאלבום.

ביציאה מטבעון לכיוון דרום עומס תנועה מאסיבי ארוך עד לאמצע כביש 6 , הכנסתי את הדיסק אחרי מהדורת החדשות של 17:00 ונתתי לו להתנגן.

פקקים ,  ומתוך הרדיו ברבעי טונים מתנגנים סאז, ג'ומבוש ,עוד ופרקשנס במזמורי תהילים שהיא הלחינה , היא שרה ביחד עם הבנות שלה ולכמה רגעים , לא היה אכפת לי שהפקקים למרכז נמשכים ונמשכים כמו משהו בעיבוד ובהפקה המושקעים והמדוייקים של אושיק ניזרי ונדב חביב , לצד הצלילים והמילים אמר לי "אתה צריך להקשיב לו רצוף מהתחלה ועד הסוף".

ופתאום הדרך הזו שעשיתי עשרות פעמים שמתחילה מנופי הילדות שלי ועד למקום שאני גר בו היום נראתה, נשמעה והרגישה אחרת.

אני זוכר את התאונה הזו ואת תקופת השיקום שהיא עברה בעקבותיה.
בגיל 14 המח שלה עשה ריסטארט
(כמו אצל קוטנר)
כשהיינו ילדים, אשרת היתה החברה הכי טובה של התאומה שלי , עיירת פיתוח צפונית שהחברים הכי טובים הופכים למשפחה.
כבר אז כשהיינו ילדים יכולת להגיד
ש"יש בה משהו מיוחד" אולי בגלל הצחוק המתגלגל שהשתלב עם העיניים היוקדות שלה (ואני עוד הייתי מהבודדים בשכבה שלא התאהבו בה באיזשהו שלב).
מה שלא ידעתי זה עד כמה חמור היה אובדן הזכרון שלה, שהסיפור היה כל כך קשה ומורכב ושהתאונה עצמה היתה רק החלק הקל.

יומיים אחרי שאספתי את הספר , לקחתי אותו איתי לנופש חברה , היה ברור לי שאצטרך לפנות לו זמן ולקרוא אותו ברצף, מה שלא ידעתי שמהרגע שאפתח אותו, אני לא אצליח להניח אותו בצד (כבר שנים שלא קרה לי את זה עם ספר) ויתרתי על האטרקציות הבריכה והמינגלינג עם אנשים, נכנסתי לחדר והמשכתי לקרוא בלי להפסיק.

לאט לאט ככל שהנסיעה לצפון באוטובוס נמשכה
נחשפתי לעוד ועוד פרטים,כשבכל פעם מחדש אני פוער את פי.

 חוויה חוץ גופית ? אובדן זכרון מוחלט עד שהיא לא מבינה אם היא בן או בת ??
רגע , מה ? בנוסף לכל זה בתוך המצב האבסורדי הזה...פגיעה מינית wtf ??!?

היא מתארת את השנים הראשונות לאחר התאונה
ואז ארכיון הזכרון האישי שלי, מקפיץ לי לחלל המודעות את התמונות מהביקורים בבית החולים והצלקת הארוכה שהיתה לה  לאורך הרגל, והחזרה שלה ללמודים לסרוגין.
וגם את היציאה ההיא לדייט ב"קדרה של נגה" בשבת אחת שיצאתי הביתה ממבצעית וניגשת אלינו למלצר בשולחן לא אחרת מאשר היא.
(הפעם האחרונה שנפגשנו לפני שנים)

היא קופצת בציר הזמן קדימה ומספרת  איך פגשה את בן הזוג שלה לחיים במספר פעמים עד שהבינה שהוא האחד שלה.
משם היא זורקת אותך לסאגא אחרת חוצת יבשות קורעת לב ואכזרית שבסופה גם מתגלה סוד גדול שמשאיר את הקורא בהלם אמיתי.
איך אחרי כל זה, איך אפשר בכלל להמשיך להאמין באלוהים ?!
- מסתבר שאפשר והאמונה היא הדבר שמחזק אותה ובעצם התפקיד שלה להעביר אותה לאחרים.

כשסיימתי לקרוא, התיישבתי במרפסת מול הנופים של רמת הגולן ושתקתי במשך שעתיים.
אני אף פעם לא אראה אותה בהרצאה או הופעה.
אבל מאז שקיבלתי את האלבום וקראתי את הספר
בכל פעם כשאני קורא את "ה' רועי לא אחסר" בתפילת יום שישי , הלחן שלה לשיר הוא זה שמתנגן לי בחלל המודעות.

מצד אחד היא שברה לי את הלב עם הסיפור
ומצד שני הצליחה להחזיר לי אמונה, והאלבום - בימים אפורים הוא מתנגן ברקע ברכב ברצף ועושה טוב.

לינק לרכישה : http://Www.oshratkadosh.com

מילים טובות בהתנגשות טובה.

אם ישאלו את ירונה כספי באחד מהראיונות את השאלה הבנאלית
"אם היית יכולה לחזור בזמן , מה היית אומרת לירונה בת ה 17 מ"בעניין הבסים" ?"
החל מהיום יש לה את התשובה הכי מפורטת ומקורית.

קצת אחרי יציאת אלבומה האחרון 
בעקבות קמפיין meetoo# היא חשפה את הסיפור האישי שלה , מה שגרם לי להקשיב מחדש לכל הדיסקוגרפיה שלה ולהבין את הטקסטים אחרת. 

בפעם האחרונה שנפגשנו בהשקת "דדלוס ציפור" ששוב עסק בשירי משוררים , היא חייכה ואמרה לי "אל תדאג , אני עוד אחזור אל הרוק הבועט".

אחרי שבעבר היה לה הרכב בשם "אנחנו ירונה כספי" היא חוברת ליובל שפריר לדואו חדש.
שני ענקים עם מיילאג' ארוך בהיסטוריה מוסיקלית שלא תבייש כל אחד מהם בקבלת פרס מפעל חיים כבר עכשיו (לא , אני לא מגזים) 

הסינגל הראשון "מילים טובות" מתוך התנגשות טובה , חושף אותה יותר

"בעיניים של הילדה ראיתי צל
בנתונים שלה חוויתי סכנה
לא יכולתי לספר לה שאני מרגישה
איך הבגידה בלעה את ליבה
קשרה את חוטי הדם סביב צווארה
ופרשה סדיני אימה מעל ראשה

רציתי לחבק אותה
אבל היא שונאת מגע
אז כל מה שנותר לי הוא
לשיר לה, לשיר בשבילה"...


 ושפריר , כמו "מכין לה לבעיטת וולה" מחזיר אותה אל הרוק  ונותן לה לבעוט הכי חזק שהיא יכולה

May - She takes control

כשמאי זיו העלתה סטטוס "בזמן שאני ממלצרת בתל אביב , כותבים על המוסיקה שלי בסא"
היא לא חשבה לרגע שתבחר ל"זמרת השנה" של רדיו זה רוק.

בפוסט אורח בבלוג היא כתבה בעבר.
"הקיום מלא בסתירות, אנחנו גוש של רגש וגוש של בשר במקביל באותו הזמן, משם ההשלכות הן עצומות והחיים זה לא פיתה עם שווארמה. אז אני כותבת על זה. המוסיקה שלי לא מנסה לתקן את המשבר הישראלי-פלסטיני, לחבר את השמאל והימין או בין אוכלי בשר וטבעונים. המוסיקה שלי מנסה לתאר תהליך פנימי של אדם המנסה להבין את עצמו בתוך כל הדברים האלו."

טקסטים לא מתפשרים שמדברים על רגשות סוחפים וגם מחאתיים , בהם היא  אוהבת "להרחיב את המסגרת" ולא להיות קונקרטית מדי.
הסיפור הולך ונבנה ככול שהשיר מתקדם ומקבל תפנית כשהוא מסתיים.

וגם הקליפים שלה כאלה , היא עוברת מקליפ עמוס קאסט ולוקיישנים  לאחד אחר שמצולם במקום אחד כשרק היא על המסך אבל גם הוא מושקע בסטיילינג ואיפור לא פחות. 

אחרי שנים בהם הופיעה בבתי מלון מול קהל , היא מגשימה את החלום.
 במופע ההשקה היא עולה על הבמה עם הרכב מלא הכולל זמרות ליווי , תומר צדקיהו שיתארח בשיר אחד ,כשלצידה ב הזוג שלה שהפיק את האלבום והוא גם "המפיק של החיים שלי",   וביחד הם לוקחים את השליטה  "משאירים אבק" ל "דיקטטור" שנותר מאחור, וכובשים את הקהל שממלא את המקום, רוקד ושר ביחד איתם.

מה השלב הבא ? 

- universe control - 

שהמוסיקה שלה תגיע גם לתחנות רדיו נוספות בעולם ולא רק בארץ ובסאן דייגו.

וכמו שזה נראה כרגע ה tour בחו"ל כבר לא חלום רחוק.