אריק פלדמר מקמט את הזמן בפוסט סיכום שנה

החיים מזינים את היצירה והיצירה מזינה את החיים.
בתווך- בין יחסי הגומלין הללו – ניווטתי השנה את דרכי בעולם המוזיקה.

אלבום בכורה

זרעיו החלו לנבוט בהודו, כשהכרתי את דינה. אהבה גדולה ומיוחדת.
היא האזינה לשיריי ונסכה בי ביטחון ומוטיבציה להקליטם. הרבה לפני הנסיעה היה לי ברור שאוציא אלבום בעתיד אבל לא ידעתי מתי.
בהודו הבנתי שאין טעם לחכות.  
רצה המקרה וננה, אמא של דינה, הכירה את דפנה ארמוני (ננה עזרה לי בעוד כל כך הרבה רבדים – יצירתית ואישית – שקצרה היריעה מלתאר). דפנה המליצה שאדבר עם מפיק בשם ראובן חיון.

הרבה מוזיקאים בעידן הנוכחי בוחרים שלא להוציא אלבום בטענה כי הקונספט הזה מיצה את עצמו ושסבלנותו של המאזין המודרני פוקעת במהירות.
שחרור סינגלים בודדים - זוהי המגמה הברורה אליה מכוונת תעשיית המוזיקה ורבים מתיישרים לפיה. למי יש רצון בימינו לשבת ולצלול אל תוך עולם מוזיקלי מורכב של אומן יחיד? מקשיבים כמה דקות ומגוללים לדבר הבא.
בעיניי, האלבומים הגדולים ביותר הם כמו ספרים. כל שיר הוא פרק. הרצועה הראשונה היא פרולוג והאחרונה היא אפילוג. יש חשיבות לסדר השירים. המוזיקאי מעונין שתעבור איתו איזשהו מסע רגשי, תהליך הדרגתי בו הוא חושף עוד ועוד מרחשי ליבו.
כך רציתי שהיצירה שלי תשמע. מעולם לא עלה בדעתי הרעיון לוותר על הקלטת אלבום.
איך שאני רואה את הדברים, אין בנמצא פורמט מתאים יותר בו אוכל להציג את עצמי לקהל המאזינים.

שקדנו על אלבום הבכורה במשך שבעה חודשים. תריסר שירים מקוריים, 53 דקות של רוק בעברית.
למען האמת, הגעתי לראובן מעט ספקן. שמעתי כל כך הרבה סיפורי אימים מאולפן ההקלטות; חוסר כימיה, אי הסכמה, התברברות אינסופית, פיזור עשרות אלפי שקלים לשווא, אכזבה צורבת.
ידעתי שלא אהיה מוכן להתפשר, לא כשזה נוגע ליצירה שלי. סחבתי איתי את החלום הזה יותר מעשור ולא הייתה לי שום כוונה להפקידו בידיים לא נכונות.
מהרגע הראשון, העבודה על האלבום הייתה נינוחה ונעימה. בשום רגע לא ערערתי על החלטתי לתת את המושכות לראובן. הבנאדם כל כך מקצועי ושולט בתחומו שלא היה לי ספק שאהיה מרוצה מהתוצר הסופי. הוא מעולם לא ניסה ל"כפות" את טעמו האישי על היצירה ותמיד היה קשוב. כל התהליך הרגיש נכון ומדויק;
שני שירים בחודש, בערך שש שעות עבודה על כל שיר. לא הרגשתי שצריך יותר מזה.

כל מי שהקליט אי פעם אלבום יודע שהאפשרויות לאיך שיר יכול להשמע הן אינסופיות ולכן הקלטות יכולות להמתח על גבי שנים.
על אף חששותיי לא פקפקתי בעיבודים הראשונים. מכיוון שגם כך צריך לבחור גירסא אחת - מדוע לבזבז זמן? אם אבחר עיבוד אחר סביר להניח שאצטער על כך שלא נשארתי עם העיבוד הראשוני, האינטואטיבי. אז מה הטעם?
בחרתי בשם "לגרש את הזאב", כותרת שטומנת בחובה רעיון בסיסי שהאלבום מתנהל לפיו. מהו אותו זאב שיש לגרשו?
בגדול – זהו העבר, או כל מטען אחר שכובל אותנו אליו, שלא מאפשר לנו להרפות ולהמשיך הלאה. הקולות, הזכרונות, השדים על הגדרות.
תוך קצת יותר מחצי שנה הכול היה מוכן, מא' עד ת'. מה עכשיו?

יצירה בימי קורונה

את הסגר הראשון העברתי במושב. מרחבים פתוחים, הרבה שקט והרבה זמן לחשוב.
אף אחד לא מכיר דרך אחת נכונה להוציא אלבום בימינו, בטח ובטח בתקופת סגר מתמשך שסופו לא נראה באופק. ההחלטה לשחררו בתקופת הסגר הראשון היתה רגעית. ידעתי שאם אתחיל להתחבט בדבר, אני עלול להגרר עם זה הרבה מאוד זמן. בלי יח"צ ובלי מחשבה יתרה, החלטתי על השיר "לגרש את הזאב" כסינגל. שבוע לאחר מכן האלבום עלה בכל הפלטפורמות. צעד פזיז? ייתכן מאוד. מצד שני – אני באמת לא יכול לדעת מה היה קורה אילו הייתי מתייעץ עם מיטב המוחות בתחום ומשלם אלפי שקלים ליחצ"ן שלא יכול היה להבטיח לי איזושהי חשיפה משמעותית.
האלבום חלחל (ועודנו מחלחל) לאט לאט. "רדיו זה רוק" הנפלא היה הראשון שהעניק לסינגל במה והשמיע אותו די הרבה. לאחר מכן הגיעו ביקורות מאוד מרגשות מצד אושיות מעולם המוזיקה כגון יקי הפשטיין, תימורה לסינגר ויואב קוטנר.
הרגשתי שדברים מתחילים לקרות.

פרידה, הופעות וקליפ

לצד השמחה מההכרה שהאלבום זכה לה, נאלצתי להתמודד גם עם פרידה כואבת שערערה וטלטלה את חיי. עזבתי את יפו, עזבתי את העבודה, האדמה רעדה תחתיי. כל זה קרה בתקופה בה גם ככה שום דבר לא יציב וברור. לאחר שבועיים של הלם חשבתי מהו הדבר היחיד שיכול להרים אותי מהקרשים.
לשמחתי הרבה, לפני מספר שנים נכנסה לחיי אישה נפלאה בשם נילי כספי-ליטבק. ערכנו לא מעט שיחות מעודדות ובאחת מהן העלתי את האפשרות של הופעה. שאלתי אותה אם תרצה ללוות אותי. נילי לא היססה ולאחר שתי חזרות קבענו הופעה במקום קסום בשם "סלון בן דוסא". זוהי הייתה הופעה קצרה - חמישה שירים, אקוסטית, קלרינט, מספר מצוצמם של קהל תומך (כמה שהיה ניתן במסגרת המגבלות). היה נהדר.
בד בבד, נילי הכירה לי עוד שתי נשים שמאוד עזרו והאירו את התקופה הלא פשוטה שעברתי.
הראשונה הייתה שירלי פוקס. שירלי היא צלמת סופר מוכשרת ויצירתית. יחד עם בן זוגה, נמרוד אייל, היא העניקה לי מתנה מרגשת בדמותו של קליפ לשיר "לקמט את הזמן".
נילי גם הכירה לי מוזיקאית צעירה ומאוד מוכשרת בשם אור קדישזון (תזכורו את השם). רציתי לקיים הופעת השקה רשמית לאלבום, הופעה באורך מלא. כמו במקרה של נילי, גם כאן הכימיה הייתה מיידית ולאחר זמן מה, חזרנו אל "סלון בן דוסא" למופע און ליין מלא.

החיים מזינים את היצירה והיצירה מזינה את החיים.
ההופעות והעבודה על הקליפ היוו עבורי מזור, משהו לקום בשבילו בבוקר, התרגשות מבורכת בתקופה חשוכה. נסיבות החיים גרמו לי לפעול, בראש ובראשונה כדי למלא חלל שנפער בתוכי. דברים שהיו עלולים להגרר חודשים התרחשו במהירות. אפשר להתווכח האם הכול נעשה בצורה הנכונה ביותר (כנראה שלא), אבל אני יודע שהנפש שלי הייתה זקוקה לנחמה. היא הגיעה הודות לאנשים טובים שמילאו את ימיי ביופי וחדוות יצירה, שגרמו לי לחשוב שהאלבום באמת ראוי ומיוחד, שיש לו מקום חשוב משלו בלבבות המאזינים.

עתיד

חמשת החודשים האחרונים - כמעט באופן פרדוקסלי - היו מהפוריים ביותר שידעתי בחיי מבחינה יצירתית. מפוסטים שיצא לי לקרוא, הבנתי שהתקופה הזאת השתיקה למרבית היוצרים את המוזות. זה היה אמור לקרות גם לי.
בתקופות רעות גם אני לא מצליח לכתוב. רק בדיעבד, כשהסערה שותקת, אני אוסף את השברים ומצליח לאחות אותם לכדי שיר או סיפור. השנה האחרונה הייתה יוצאת דופן במובן הזה. דווקא בעין הסערה הגיטרה קראה לי והצלחתי לתעד את נפשי בזמן אמת.
שירים מהחודשים האחרונים הצטברו והתווספו לעשרות שירים שלא מצאו עצמם באלבום הבכורה.
הלוואי שבקרוב עולם התרבות יקום לתחייה ואוכל לערוך הופעת השקה חשמלית מול קהל, כפי שהיה מתוכנן במקור.

יעל קופלנד מסכמת שנה מוסיקלית אישית בפוסט אורח

 

החלטתי שאני רוצה לכתוב שירים שמחים. זאת אומרת כתבתי מילים ורציתי לעטוף אותם במוזיקה שלא תחשוף את הרגש של השיר באופן מיידי. שיר כזה שצריך להקשיב טוב ולהחליט בעצמך אם הוא עצוב או שמח. אולי אפילו שירים שיגרמו למאזין לזוז, לחייך ולקחת גם את הצד השלילי של החיים פחות ברצינות.

את השירים האלו כתבתי ב2019, השנה בה הבנתי באופן קיומי שהעולם שלנו משתנה לנגד עינינו. השינויים הקיצוניים בעקבות ההתחממות הגלובלית הפכו מחרדות שהודחקו למציאות ממשית שמאיימת על העתיד שלנו ושל הבאים אחרינו.

באווירה הקלילה הזאת התחלתי לעבוד על שני הפרויקטים שיצאו בשנת 2020: Laly וBorito -  . במקביל החלטתי לקחת הפסקה מהחומרים שלי בעברית, להתחיל ליצור עם אנשים חדשים ולכתוב באנגלית.

End of The World // Laly

השיר הזה נכתב בקומת קרקע ביבנה, ביחד עם מתן אגוזי. מפיק ומוזיקאי שהיה תענוג לעבוד אתו וללמוד ממנו. לאגוזי יש בעיניי סאונד חללי ועכשווי שהוא ייחודי לו. הוא יוצר מתוך קדושה למוזיקה והבנה עמוקה של ההשראות שלו מהעבר והסתכלות עתידית כזאת על מה אפשר לעשות שעוד לא נעשה.

המילים לשורה הראשונה הגיעו בקלות :

It's the end of the world today
It's too hot to go out and play

היה יולי או אוגוסט וחייתי אז בפלורנטין. החום חיזק את תחושת החוסר אונים מול העולם שהולך ונמס. הרחובות הצרים, הבניינים וטפטוף המזגנים היה הנוף שלי באותה תקופה.

בשונה משנת 2020 הרגשתי שיש ערפל של אדישות המכסה את העיר. אנחנו התחלנו לטבוע וכולם פשוט המשיכו בחייהם. מכאן נולד הדימוי בשיר - מסיבת בית שנערכת ממש ביום הדין ומישהו שמתעורר במהלך הלילה האחרון הזה עד הסוף המר.

השיר יצא ב - 2020 כחלק מהאי.פי  Ten Minutesתחת השם Laly. יצירה משותפת של אגוזי ושלי. הרלוונטיות של השיר הזה התחזק בעקבות התפרצות הקורונה. לא התכוונו לכך אבל כשהשיר התפרסם בהחלט הרגיש שסוף העולם קרוב מתמיד.

אני כן רוצה להגיד שהתחושה של האדישות נעלמה השנה. אנשים בכל העולם יצאו לרחובות למען שינוי, למען העתיד שלהם ושל ילדיהם. בתקווה ששנת 2021 תהיה בסימן שינוי אמיתי וצעד משמעותי לתיקון ומזעור הנזקים של בני האדם על כדור הארץ.

 

Nice & Slowly / Borito

לא הרבה אחרי שאני ושחר התחלנו לצאת, התחלנו ליצור מוזיקה. זאת הייתה תקופה שבה הרגשתי קרובה לעצמי ועם ביטחון לצאת לדרך חדשה. יש מוזיקאים שיוצאים אל העולם והם מדויקים, בשלים ויודעים בדיוק מה הם רוצים להגיד. אני לא הייתי כזאת. מתחילת דרכו של ההרכב, Borito , הוא הרגיש כמו הפרויקט הראשון שהוא שלי באופן אותנטי. פרויקט שמשקף צד באישיות וההתבגרות שלי.

חזרתי אחורה בזמן לגיל 17 וכתבתי שירים פשוטים, כיפיים ממקום בטוח ושלם. לאט לאט הפרויקט גדל והפך להרכב המרכזי בחיי. הקלטנו והפקנו את האלבום ובתהליך הצטרפו אלינו מוזיקאים ואמנים מדהימים. ביחד יצרנו עולם שלם שהוא בוריטו.

הקשבנו להמון מוזיקה חדשה, נכנסו לעולם של סאונד וויז'ואל שהרגשנו בו בבית והבאנו את עצמנו לידי ביטוי בתוכו. שחר, שמפיק איתי את בוריטו והמתופף של הרכב, הוא איש סאונד במקצועו וגם בנפשו. הוא אדם שרואה את העולם בצלילים ומבין את החשיבות הענקית שיש בדקויות של מה שאנחנו שומעים. הוא שומע את החזון שלו ומוציא אותו לפועל ואת החזון שלו אפשר לשמוע בכל שנייה באלבום.

נפלה לידי זכות ענקית לנגן עם אנשים שמאמינים במוזיקה ורוצים לקחת בה חלק. ברגעים לא פשוטים אני נזכרת במוזיקאים הנפלאים שהולכים איתנו במסע הזה. יוני דויטש שהצטרף אלינו בהקלטות וסיוון צוף דהן שהשלימה את הרביעייה קצת אחרי. בוריטו לא היה מה שהוא היום בלעדיהם ובכנות אף פעם לא היה לי כל כך כיף לבוא לחזרה. שניהם צובעים את המוזיקה בסאונד ובאישיות הייחודית שלהם. את האלבום השני (שניכנס להקליט בקרוב) אנחנו יוצרים ביחד ואני בטוחה שזה יבוא לידי ביטוי בתוצאה.

את ההוצאה של החומרים לקחנו מאוד ברצינות ואחרי חשיבה ותכנון סוף סוף יצא השיר הראשון. ביחד עם האיורים המדויקים והמופלאים של עומר פורת והאנימציה הנהדרת של אופק חיים יצא הקליפ והשירNice & Slowly.

התקופה היא אמצע מגפת הקורונה, העולם שלנו התהפך לחלוטין, ההופעות נפתחות ונסגרות וגם אנחנו בבתים שלנו. בכל זאת החלטנו בלב שלם להוציא מוזיקה. גם כשאין תמיכה בתרבות זה לא אומר שהיא לא קיימת. אני לא הייתי מוכנה לשבת בפינה בחדר עד שהכל יעבור, לצערי כרגע זה גם לא עובר. החלטנו להוציא שיר שמח, לא קשור לכאורה למצב ולהקל אולי במעט על המועקה שיש ביום יום שלנו.

מאוד שמחתי שהשיר התקבל יפה בארץ ובחו"ל ובעיקר שהוא שימח אנשים.

יש פעמים שאני נשאבת לתוך הקידום של השיר ולהישגים או הכשלונות שעל פיהם "הצלחה" נמדדת, ואז אני אני; רואה איזה דוקומנטרי של מוזיקה, שומעת תקליט שאני אוהבת או קוראת איזה שיר שנוגע בי. זה מחזק אצלי את מה שאני יודעת עמוק בבטן - שזה מה שאני רוצה לעשות. יש בי את העוצמה להמשיך, משהו שאי אפשר לתאר במילים נותן לי כוח וזאת הברכה אמיתית לאהוב משהו כמו שאני אוהבת מוזיקה.

 

My Kind of Love // Borito

מאז שהייתי קטנה החיים שלי סבבו סביב המין השני. המוזיקה ששמעתי, הסרטים שראיתי וחיי החבר'ה שלי תמיד התרכזו סביב נקודת המבט של הבחור או הגבר. יש מוזיקה שמלווה אותי היום שנכתבה על ידי גברים והיא חשובה לי מאוד אבל עברתי איזה תהליך של התבגרות שבו רציתי לראות את העולם מנקודת מבט נשית.

זה שיר שהייתי רוצה שאני בגיל 17 תדע שכתבתי. אני בתור כותבת, בתור גיטריסטית ובתור אישה הייתה רוצה להגיד לעצמי שיש לי את כל הכוח שבעולם לכתוב את הסיפור שלי ולחיות את חיי על פיו.

יש הרבה גרסאות לסוג כזה של שיר אבל רציתי גרסה משלי, בשבילי. היום אני יודעת יותר מתמיד כמה חשוב המקום לסיפורים מנקודות מבט שונות ומגוונות. אני בעצמי בוחרת להקשיב, לראות, לתמוך ולשתף מוזיקה של יוצרות ומוזיקאיות. זה צורך אמיתי ליצירת אמפתיה, הכרות עם האחר והתקדמות לחברה טובה יותר.

השיר קיבל הרבה אהבה ואני מעריכה את זה מאוד. שוב כמו שאמרתי אני יותר מכל מעריכה את האנשים שיצרו איתי את המוזיקה והולכים איתי את הדרך הארוכה הזאת. אני מסתכלת קדימה בחיוך ועובדת כרגע על אי.פי בעברית ופרויקט שלי באנגלית.

 

ממשיכה ליצור כי אין דרך אחרת. זאת הייתה השנה הכי מוזרה בחיים שלי ולצד זה גם הכי מספקת. זה ממש דבר מוזר להגיד בשנת 2020. אני גם לא חושבת שצריך להפוך את הסיטואציה ההיסטורית אליה נקלענו למשהו חיובי. מה שכן, נקלענו אליה, זה מה שקרה - אז מה עושים עכשיו?

יוני פוליקר - בחצי משקל פתאום וסתם , רוקד בגשם

 

אם הייתם מקשיבים לאלבום של יוני לפני עשור, הייתם פוגשים אדם אחר לגמרי שרוצה לאבד את המציאות. 

והיום בגיל 40, הוא מניח את כל הכבדות (תרתי משמע) מאחור ונשאר בחצי משקל, מרחף מעל 

ואפילו הראש, שכח כעס לא נשכח.

אם בעבר המוסיקה שלו חשפה יחסים מורכבים עם ההורים וחוסר רצון בקשר מחייב, היום הוא מדגמן זוגיות מחוייכת  בדף הפייסבוק שלו.

הטקסטים אמנם נשארו כנים לחלוטין אבל בכל זאת שונים.

אופטימיים יותר, הזמן עשה את שלו "רעל שהיה בי נעלם" והווייב החדש שלו גורם בעיקר לגברים שמקשיבים למילים להזדהות איתו ולעבור תהליך של התפקחות. ושאחרי הכל, במיוחד במציאות 2020, יש דברים שאפשר להשאיר מאחור.

 "יש אושר, כמו שיש מצב צבירה של חומר כשהוא מגיע הוא מגיע" ערן ברגיל כתב פעם (1:1) 

וגם את פוליקר הוא תפס יום אחד, פתאום. 

"כבר איבדתי תקווה בכלא של עצמי
רציתי לשבור, את הקיר שבאיש
אולי לחפור בו מנהרה, ואיך פתאום קרה
שטוב מתחיל לטפטף עליי, רץ בגשם ורוקד"

המכוער נהיה יפה האיש בראי כבר לא נראה חרד לגעת ולהגשים ומחייך אליו. 

לקח לחיים זמן להביא לו את מה שביקש, אבל זה כאן וזה קורה עכשיו.

אחרי שגנז את האלבום הקודם רגע לפני השקה, יש כבר שניים חדשים בדרך ואחד מהם גם באנגלית.

רוק יווני ייחודי ושונה מהמנעד המוסיקלי הישראלי.

כמו בטקסטים, גם במוסיקה הוא מחבר עולמות ביחד, אז ועכשיו דיסטורשן ובוזוקי.

הוא פורט עליו לצד הגיטרה בס תופים כמו הגניב למתכון תבלין סודי, שגורם לך לרצות ולחזור שוב ולנגן את השיר, ופתאום וסתם אתה מבין שאתה מקשיב למוסיקה שלו בלופ בפעם השלישית, ומחייך. 

מור רומ - קול באישה נפלא

בכל פעם בחודש אלול, האינבוקס והמייל שלי מפוצצים ב"חידושים" וביצועים מחודשים לשירי תפילה.

עזבו את זה שכולם כל הזמן בוחרים את אותם ה"להיטים" שבתפילה ומנסים להיות ריבו/בן ארי החדש...או נרקיס במקרה של היוצרות, לפעמים גם נראה כי מישהו נזכר שאלול עכשיו וזה הזמן לשחרר סינגל וזה מגיע ברמת סקיצה. (מרתיח).

והנה באה מור רומ  עם "קול באישה נפלא", עושה לכולם בית ספר ופותחת שערי שמיים עם בייס ליין צ'לו תופים נפלא.

פעם כשעוד הייתה ברנשטיין, היא הבטיחה שתביא שיר כבוד ולמרות שזו התרת נדר פה, היא מקיימת את מה שהבטיחה. 

מי שלא נתן לה לשיר בגלגולה הקודם, קיבל אותה עכשיו שועטת קדימה פורצת גבולות ומוכיחה שלא רק שהיא טובה יותר, היא גם יכולה לקחת כל אחד מהם בחברותא אחד על אחד וללמד אותו איך עושים את זה נכון.

״זהו רגע מרגש במיוחד עבורי״ מספרת מור, ״אני רואה את תפקידי כאמנית ממש כמו מובילת תפילה בבית הכנסת, כשליחת ציבור, המוזיקה היא אף פעם לא רק מוזיקה, היא דרך חיים, היא הרמת ראש וזעקה או הכוונת דרך חדשה..." "אני מאמינה שיש שימצאו עוגן והזדהות עמוקה עם הטקסטים שלי והמנגינות יקחו אותם הלאה לחיבור כזה כמו שרק מוזיקה יודעת לעשות.״ 

"השורשים שלי הם הבסיס העיקרי למוזה ולכתיבה. 

כל הזכרונות הצרובים בהם, נוכחים בטקסטים הללו. השילוב של הטקסטים הללו עם סאונד הרוק האפלולי הזה" 

והמסע הלא פשוט והמאתגר שעברה עם עצמה  בשנתיים האחרונות ואווירת סוף העולם בקורונה  

הציפו והעצימו את השאלות הקשות, והפעם היא כבר לא מפחדת להפנות אותן לאל בלי מתווכים, בעצמה ולדרוש תשובה.

ברמה האישית, כדתל"ש בעצמי שחווה לא מעט משברי אמונה וכאדם בוגר ומאמין. 

מור רומ פוגשת אותי בתקופה שהאמונה מתחזקת אצלי בחזרה, אבל כמוה גם אני היום כבר לא מקבל הכל מוכתב או מובן מאליו, השולחן שאתה ערכת כבר לא מתאים לי בהכרח.

היא לוקחת את הטקסטים החדים שלה עם הקול הזה שמחביא בתוכו זעקה בהפקה של דוד בית הלחמי ורונן רוט. 

וביחד, הם יוצרים סוג של תפילה פורצת גבולות חדשה.

אמרי כהן - אסון שעומד לקרות

 

אנחנו חברים בפייסבוק כבר שנים

אני כותב על המוסיקה שלו עוד מ 2014 בתקופת Memory in plant ולמרות זאת אף פעם לא נפגשנו, תכננו להיפגש בהופעה שלהם או של אחרים ואז 

- הוא נעלם. 
מהפייסבוק בפרט ומהמוסיקה בכלל, כשקיבלתי ממנו הודעה לפני חצי שנה בצרוף סינגל חדש, שמחתי לרגע 
ואז כשגיליתי את הסיבה שבגללה הוא "נעלם" רגע השמחה נעלם בשניה. 
כמו אביו ואחיו, גם הוא חלה במחלת ניוון שרירים נדירה תורשתית בשם "מג'דו ג'וזף" 

" רגע ! אתה מכיר את הפרויקט של שי משולם ? "  שאלתי 
- כן , הוא מעורר השראה הכתיבה שלנו שונה לגמרי

והרצועה הראשונה שלו כבר המחישה לי למה הוא התכוון 
האלבום נפתח בהתנשפויות כבדות בקצב גבוה ואז מגיעה שורת מחץ אחת שמתארת הכל, בצורה הכי אמיתית וקשוחה באקספוזיציה מצמררת.
"זה כבר זמן רב שאני מנסה לנבא את מותי, והלואי ויכולתי רק למות מוות צנוע ופתאומי ולא להתפוגג באטיות" 

גילוי נאות, נרתעתי בהתחלה 
לצערי לפני עשור חבר קרוב נפטר בנסיבות דומות והפחד הזה של לאבד עוד חבר בצורה כזו, הרחיק אותי באינסטינקט לרגע.

 ואמרי, בגילוי לב ברצועה השניה אומר בדיוק את העתיד לבוא ונותן לך את האפשרות לעזוב כל עוד נפשך בך או להשאר

"לא אפול כצאן לטבח
הפעם לא תנצח, ג'וזף
לא אעמוד חסר מעשה
כשתגרור אותי אל הכיסא

אני אסון שהולך לקרות
וזאת עונת הנפילות
תפסו מרחק כל עוד נפשכם בכם
או השארו לראות"

אז נשארתי להקשיב ולראות 

"אל תתעסקי איתי , אני מקרה אבוד" - ב"חופשיה לעזוב", הוא שולף את הכלים הכבדים בלי לדפוק חשבון 

"את אוהבת לרחם, זה כבר הפך תחביב 

את חופשייה לעזוב
מתי שרק תרצי
לא אחזיק זאת כנגדך
אאחז בזכרונות שלנו
לא, אין צורך בדמעות
אין כאן מקום לייאוש"

זה אלבום קשוח שמספר על ההתמודדות בזמן אמת, 

הוא כבר יודע מה עומד לקרות, ראה את זה מקרוב וגם איבד אנשים לתהליך הזה 

"אבא אני מצטער, בקרוב אפגוש אותך שוב ונדבר"

 המגבלות הפיזיות שהולכות ומתעצמות, אם באובדן הקול שלא יאפשר לו להקליט שירה או לדבר בכלל "כלא של הברות ועיצורים כל מילה היא אבן ששוקעת בבאר" (גמגום) 

הבדידות שנובעת מחוסר היכולת לקיים זוגיות וחשבון הנפש הארוך.

מרוץ נגד הזמן והתמודדויות יומיומית נפשיות ופיזיות, עד לרגע שבו יחליט להביס את ג'וזף ולבצע מט, כי its better to burn out then to fade away.

אבל יש גם נצחון אחד גדול, למרות הכל ולמרות ש הפי אנד לא יהיה פה.

זה אלבום מושקע שגורף מחמאות בלי סוף, הפקה משובחת שמתגברת על כל המגבלות 

ובהחלט, בניגוד לטקסט ב"גפרור" היה שווה להשאר להקשיב ולראות.

אחרי הכל, "גם כשהגוף חדל מלהתקיים - המוסיקה נשארת וממשיכה לנשום" 

וכהן ישאיר אחריו מורשת של נצחון הנפש על הגוף. 

תנינים על הראש וגרוב בכל הגוף - מארש דונדורמה.

לא מבין מה הם חשבו לעצמם , באמת !?
לא מספיק שהם 15 אנשים מוכשרים על במה אחת.
פרקשניסטים ונשפנים אחד אחד, הם גם תגברו את עצמם ביואב יפת, האיש וקול ה-בס שיספר את הסיפורים.
עכשיו בואו, איך אני בתור אבא לתאומים בני 5 אמור להתחרות בזה, כשאני מספר להם את הסיפורים ?
כבר יותר פשוט לקחת משפחה של תנינים על הראש.
איך עושים את זה ? אה, זה קל.
אתה לוקח חבל ארוך, קושר את התנינים זה על גבי זה ומרים את כולם...על הראש !

כבר חצי שנה שבכל בוקר כשאנחנו נכנסים לרכב או יוצאים לנסיעה ארוכה האלבום מתחיל להתנגן ואנחנו ביחד שרים ומחליפים תפקידים, זו אחת המתנות הכי טובות שקיבלתי השנה (תודה נורית) והדיסק והספר הם חלק בלתי נפרד מהרכב, כמו הג'ק וגלגל הספייר.

לפעמים, כשאנחנו מתווכחים מי יכנס לאמבטיה ראשון, אני נכנס פנימה ומתחיל לשיר את "במקלחת של סוף היום", ואז אחד מהם מצטרף פנימה ומתחיל לשיר ו"הקול יהדהד מקיר לקיר"

לפני חודש הפתענו אותם בבוקר חורפי אחד, אספנו אותם מוקדם מהגן ויצאנו לטיול.
וכשרביד הבן שלי הבחין בלהקה של ציפורים עפה מעל האגם הוא אוטומטית התחיל לצעוק להן בשירה "ציפורים לאן את עפות לאן את עפות" ..חייכתי

לא קל היום למצוא חיבור מוסיקלי עם הילדים, בתקופה שכל אלבום ילדים יוצא עמוס בעיקר בביט ודאבל בס בכדי לתפוס את תשומת הלב של הילדים.
אחרי "שקוף" חיפשתי אלבום ילדים שונה
וכאחד שאוהב את מארש דונדורמה, כל כך שמחתי כשהבנתי שהם יוצאים בקונספט שמיועד לילדים.

כאוהב מוסיקה מושבע שהבטיח כי יעשה הכל בכדי שהילדים יקבלו גם רקע מוסיקלי איכותי,  פרט לדאבל בס וקלימבה ברקע שמובנים בכל אלבום פופ של כוכבי הילדים, מצאתי פה אפשרות ללמד אותם על כלי הנשיפה השונים וכלי ההקשה.

ויש גם את המסר החינוכי, אם בסיפור האפריקאי שתורגם ומלמד על היחס הנכון לבעלי החיים או בסיפור על העפיפון, שכתבה נועה סגל חברת ההרכב (ופרט לעובדה שהיא פסיכולוגית ובמארש, יש לה 2 אלבומי סולו מעולים משלה).

כשנכנסו לזאפא לרגע שכחתי שזה מופע ילדים, בכל זאת, אני רגיל לראות את המארש בהופעות שלהם.
הם עולים אל הבמה בבגדים צבעוניים בגווני גלידה (דונדורמה זו גלידה טורקית) וכבר בשניה הראשונה כל הילדים וההורים מחייכים כשמתחילים הצלילים הראשונים.
וכשיואב מרים את התנינים על הראש הם זזים על הבמה מצד לצד וגם הקהל מצטרף בתנועות גוף מותאמות מבלי משים כמו מישהו הוציא את הזאפא אל הגלים, הבימוי של ירדן בר כוכבא שנחתה עם ענן על מקל אל ההפקה, לוקח את המילים והצלילים של המארש למקום המדוייק, כמו באה והוסיפה על הגלידה עם הקצפת את הדובדבן ונתנה את הטאצ'אפ המושלם.

קנו את הספר והדיסק וקחו את הילדים להופעה.
ואני ?
- יש לי תנינים על הראש,  הולך לעשות חזרות בקריאה כמו יואב.

Dana Distortion - Professional Musicfan

בכל פעם לקראת יום האשה, בפיד שלי בפייסבוק יש דרישה ל"נשים מעוררות השראה" , דנה דסטורשן יבין היא בהחלט אחת כזו.
כי היא חיה את החלום, או לפחות את החלום שלי והיא ההוכחה שאם אתה רוצה משהו כל כך חזק, אתה יכול גם להגשים אותו.
כבלוגר ומכור למוסיקה, כבר שנים שעוקב אחרי צילומי ההופעות שלה והמעבר לחו"ל ושמח לראות כל פעם מחדש את הפסגות החדשות שהיא כובשת.

אחרי שהפכה לצלמת הופעות במגזינים הנחשבים בעולם, השיקה קו אופנה משלה, השבוע תפסתי את הראש ולא האמנתי !

"כבר עשור שאני מצלמת הופעות וזכיתי לראות את המוסיקאים שאני הכי אוהבת, אבל אף פעם לא היתה לי הזדמנות לשבת איתם ולשאול  את השאלות שתמיד רצית לשאול" היא אמרה בפרומו מפתיע לפודקאסט שצפוי לעלות לאוויר

והיא פותחת את סדרת התוכניות עם לא אחר מאשר ג'ימי ג'יימס סולן my morning jacket שאני כל כך אוהב.

היו לה בעבר סמולטוקים עם בונו ומקרתני 

והפודקאסט הוא לא עוד ראיון סטנדטי או בנאלי מתחנף עם המוסיקאי שמתארח, דסטורשן מראיינת כאילו היא והאמן שמתארח חברים כבר שנים.

היא לא גרופיט, היא professional fan והידע והתחקיר שהיא עושה לקראת גם כזה.
 לפני התוכנית היא נכנסה לדף המעריצים שלו ושאלה "מה המקום הכי מתאים להקשיב למוסיקה של jimi james ?"
אחת התשובות היתה "בבקתה ביער" והיא תפתיע את jimi james, שהביא איתו דמו שהקליט בגיל 17 ולא שודר אף פעם במיוחד לתוכנית, וכשדסטורשן תדבר איתו על הרצועה אחרי שתתנגן, הוא יגיד שזה הרגיש לו כמו "מוסיקת יער" והמעגל ייסגר.

"מוסיקה שאתה לא מכיר מאנשים שאתה כן" 

וכמו השאלות "מה הדבר הראשון שעובר לך בראש כשאתה נופל מהבמה", גם שאר התוכנית מפתיעה ולא סטנדרטית.
כמו הפינה "mark my words" בה היא מתקילה את המוסיקאי בשירים שכתב ויש לו 3 שניות לזהות את השיר והאלבום, וזה לא נגמר בזה.

בכל ספיישל ואירוח של מוסיקאי המוסיקה לרוב תהיה של אותו המוסיקאי, ודסטורשן יודעת בדיוק מה היא עושה, פרט ל דמו ש jimi james הביא היא משמיעה 3 רצועות של הרכבים לא מוכרים שהיא אוהבת (וככה גם אני גיליתי אותם באותו הרגע)
והשיא , את הרצועה האחרונה מבינהן  היא נותנת לאורח להציג.
עכשיו, תארו לכם מה  זה עושה למוסיקאי בתחילת הדרך כשאחד מההשראות הכי גדולות שלו מציג סינגל שלו בתוכנית.

היא יצאה בעבר עם טיזר בליין חולצות עם ההדפס
" ? who the fuck is Dana Distortion"

התשובה שלי :
אישה ואמנית מעוררת השראה שבזכותה ב03/03/20
הפודקאסט ניצח באופן רשמי את הרדיו המסורתי.

להאזנה לתוכנית :

https://www.superunknownpodcast.com/jimjames1

זה הזמן , זה-רוק , זו כבר עובדה.

צורפת לקבוצת "המצעד העברי השנתי"
קיבלתי הודעה בוואטסאפ.
-"אחי, צרפת אותי (ביטון) בטעות
התכוונת ליובל יוספסון". עניתי
ואז שמתי לב שהוא זה שצרף אותי ושלח לי הודעה

אני לא חלק מצוות הרדיו, בסה"כ מאזין ובלוגר שעורך רצועת בוקר אחת לשבועיים.
אני משקיע המון זמן ומאמץ להביא מוסיקה מקומית חדשה אל מרכז הבמה, והפניה הזו מהרדיו וההזדמנות להשפיע החמיאה לי, לא מובן מאליו.

אם היו מצלמות בלייב על כל מי שהיה קשור לעריכה של המצעד הזה, ביום סגירת התוצאות
בין 23:00 ל24:00 היינו נראים כמו חבורת "המפץ הגדול" כשניסו להכנס לאתר קומיקון בכדי לרכוש כרטיסים לפסטיבל.
כפתור ה F5 ריפרש, שבר שיאי לחיצה, כשהמתח בשיאו והתוצאות משתנות בכל רגע.
אני עם כל רפרש גם כמו מעבד מחדש בכל פעם שאני חלק מהסטוריה בהתהוות שמתרחשת באותם הרגעים במוסיקה הישראלית בכלל ובתחנת הרדיו החשובה הזו בפרט. 

ולא, אני לא מגזים 
כי בזמן שמעל גלי ה F.M חוזרים וטוענים שהרוק בכלל והמקומי בפרט "מת" , מתוך בורות וכניעה לפלייליסט (שמישהו כבר יסביר להם שם ש"אינדי" זה לא ז'אנר מוסיקלי). 
בתחנה האינטרנטית מתוך 30 שירים שעמדו לבחירת הקהל 13 מהן היו נשים ו 5 מתוכן בעשריה הראשונה.

תחנה ללא הבדל דת/מין/מגדר שמעניקה במה ליצירה מקומית, החל מאלקטרו-רוק ועד למטאל.
ואין פה "עיגולי פינות" בכדי להתאים למיינסטרים.

יושרה אצל יוספסון (שמנצח על כל המהלך הזה לצד צוות מובחר של שדרנים ועורכים כשערן הרפז הווינגמן שלו בהפקה) זה ערך עליון.
החל מספירת הקולות וההצבעות  ועד לכל לייק ולייק בדף הפייסבוק של הרדיו, 9000 יוזרים (נכון לאתמול) שמאחרי כל אחד מהם עומד פרופיל אמיתי.

"אתה לא מבין איך זה שינה לי את החיים" אמרה לי מוסיקאית שאני אוהב
 "בדיוק כשהתייאשתי כי הסינגלים לא התקבלו לשום מקום, רגע לפני דכאון באה התחנה הזו, הרימה אותי כל כך גבוה שהתחלתי לעבוד על חומרים לאלבום החדש" ולבסוף הם גם הגיעו לרשתות ה FM.
וכבר שנתיים שזה קורה בכל שבוע עם עוד ועוד יוצרים מקומיים.

כי בזמן שב גלגל"צ 88 ו 99 עסוקים בוועדות הפלייליסט, ברדיו זה רוק מעניקים השמעות בכורה ביום בו הסינגל יצא תוך חופש עריכה מוחלט לשדרנים. (אלא אם זה שיר של ניקלבק 🤣)
ומתוך המצעד השנתי נוסד "מצעד הרוק" השבועי
שמשודר בכל שישי בהנחיית אחיעד לוק, מה שיהפוך את המצעד השנתי הבא לטירוף.

מחר בערב בבית היוצר יוענקו הפרסים לזוכים שיעלו ויופיעו בזה אחר זה, וזה הזמן להחזיר אהבה לתחנה.

Singels beat #03

עציון מאיר  - כל יום שעובר 

הכרתי את המוסיקה שלו כששיתף פעולה עם מיטל מיכאלי, וגם היה חבר בהרכב "דברים בעלמא".
לפני חצי שנה בערך, שמעתי את הביצוע שלו ל"אגרת הרמב"ן" (הרמבןןןן לא הרמבם 😉)
יש לטקסט הזה כל כך הרבה לחנים וביצועים.
אבל התזמון ששמעתי אותו בנסיעת בוקר מוקדמת
גרם לי להבין שיש בלחן ובביצוע הזה, משהו שונה.
הטקסטים שלו לא עוסקים רק בדת
ב"לא לקנא" הוא מדבר על הרצון להצליח ולא להשבר גם אם אתה מליון פעם מוותר.
בסינגל החדש שמדבר על מערכות יחסים הוא כותב "בואי נאהב לאט ונסלח מהר" בכדי להזכיר לעצמו ש"כל רגע שעובר לא חוזר" ושכדאי לוותר על הימים של שתיקה אחרי כל מריבה.
ביצוע מעודן לא עמוס דרמה וזה בהחלט עושה את העבודה ,כמו בעצם הוא זה שלוקח את הצעד הראשון ועם השיר מבקש סליחה.
ב10/07 הוא משיק אלבום בתיאטרון תמונע.
- אגב אם מישהו מ"חתונה ממבט ראשון" קורא את זה, יש לכם שיר לפסקול של העונה הבאה.

הערב בתמונע, הוא יארח את מיטל מיכאלי ואליה גבאי.

ספיר וולך  - בלדה לצפרדע 

אחרי הסינגל  הקודם שלה בו ספרה כל דבר בר היגיון, וטענה שאין ציפורים בהרצל כשכולה מספרים ובלי חיבוק וקליפ , היא חוזרת בסינגל חדש
בלדה לצפרדע.
וגם פה היא אומרת שאין נסיך אמיתי , בלי אגדות ובלי אהבות וסיפורי קלישאה גדולים, כי הנסיך בסוף חוזר להיות צפרדע וכמו הציפורים בהרצל , גם סופו להעלם.
כשנפגשנו אחרי ההופעה של נעה סגל בלבונטין ודיברנו על מוסיקה והחיים ואיך הכל מתחבר ביחד
הבנתי שיש לה עוד הרבה תובנות חכמות בדרך, מחכה כבר לסינגל השלישי.

חמי רודנר - הילד בבועה

ב"אחד אלוהים" הוא צעק "ועכשיו הם פתאום שואלים איך קרה שנפלו השמים" , והיום 2 עשורים אחרי, ב"וירוס יהומה" מסתבר שהם נפלו קרוב מדי , כי "כל אחד ואחד ואחד ואחד אלוהים אחר" שמסתתר אחרי מקלדת ויורה מילים יורקות אש.
בעמוד הפייסבוק שלו הוא כתב.
"כשהייתי ילד למדתי על עצמי שהמקום השמח שלי הוא לבד בעולם הדמיון. בחוץ, במגרש המשחקים, הייתי קטן, גמלוני וממהר לבכות. הדמיונות האלה הם הבועה שהגנה עלי מעולם שנראה עקום ומשוגע".
זה דור של ילדים שכבר שכחו מה זה קלאס,חממות תופסת ומחניים.
גיימרים שכל אחד ואחד מהם הוא מיני אלוהים שיורק אש ממקלדת ומכניס עוד ועוד ילדים לתוך בועה במקום לצאת החוצה למגרש המשחקים.

ורודנר מגיע עם טקסטים חזקים וחשובים
כשיובל בנאי wingman בסינגל הראשון
ובכר וקליינמן שכמו גיבורי על שפרשו נקראו לחזור ולשתף פעולה בסינגל השני, בהפקה של איתי צוק (Neverlander בעצמו) שכמו במרינדה שלו, רוקח פה אלקטרורוק משובח ומטלטל את המציאות  הוירטואלית וביחד הם גורמים למאזין להרים את הראש מהמסך ולהקשיב.

שמיע - דרך יפו 
כמו הילד של רודנר, גם הגר שמיע עוטפת את עצמה בבועה, כשהיא מסתגרת בחליפת אסטרונאוט בקליפ ורצועה שמתארת יציאה מהדירה החוצה
והליכה ברחוב כשהראש עמוס במחשבות קיומיות אחרי דכאון, בזמן שהעולם בחוץ מרגיש לא קשור לכלום ואטום וכולם נשמעים כמו מחוץ לאקווריום.
ותודה לרם אוריון ששם לה גיטרה ביד ולימד אותה לא לפחד ממנה כי הדיסטורשנים של רועי אבני עושים את העבודה, סינגל מתוך אלבום שגיליתי השבוע והוא הולך ומפתיע מרצועה לרצועה.

לאון פלדמן - כבר לא תופס צד.

בעבר הקשבתי ל"נפוליאון", ראיתי את הפיילוט וידאו שהרים לאוויר והאמת שהייתי בטוח שיתפתח לתכנית.
הקשבתי לספיישלים שערך אם בקצה או בקול הקמפוס.
כעסתי עליו במשך תקופה - אף פעם לא נפגשנו רשמית
(בטוח יצא לנו להיות באותו הקהל בהופעות).
אבל כשהתאגיד עלה לאוויר, היינו חלוקים בדעות וחלק מהתגובות שלו ושל שדרנים נוספים מתחנות אחרות בנושא פשוט עצבנו אותי.

את "צד ג" , התחלתי לשמוע רק שנה אחרי שעלתה לאוויר (וזה פספוס אדיר), בכל פעם כשהייתי חוזר מהופעות הייתי מזפזפ ברדיו בדרך הביתה והרצועות ששידר הצליחו לקבע אותי על התדר,
מאוחר יותר, הבמה שהוא נתן בתוכנית בלייב האקוסטי למוסיקאים שאני אוהב את המוסיקה שלהם, גרמה לי להפוך למאזין קבוע.

אז הבנתי, שמצאתי את התוכנית שתחזיר לי עוד זמן האזנה לרדיו כמו פעם, בסקאלה.
האנטרקציה שלו עם המאזינים, בפוסטים שלפני התכנית ובמהלכה, בכל ערב קבוצת מאזינים קבועה שהמספר שלה הלך וגדל, הפכה את התוכנית הזו למקום מפגש וירטואלי קבוע, קהילת מאזינים.
לא פעם מצאתי את עצמי דוחה את "המקלחת של סוף היום" לחצות, כי שמתי לב שצד ג' מתחילה בדיוק.

וזה היה שווה את זה, כי בעריכות שלו
הוא מצליח לחבר ישן עם חדש, פאנק עם רוק, היפהופ ופולק. לא כל אחד יכול לפתוח תוכנית עם רות דלורס וויס ונערות ריינס, משם להמשיך לחיים אוליאל וישי לוי עם שאנן סטריט, לסגור עם שלום גד
ושהכל יתחבר ביחד  תחת קונספט אחד ועוד ישמע חיבור טבעי והגיוני.

לפני שבוע התכנית ירדה מהאוויר,
לאכזבת מוסיקאים ומאזינים.
כשכתבתי על הקיר שלי שזה
"עוד יום עצוב למוסיקה הישראלית ויוצרים מקומיים"
הוא הגיב לי שם "אל תהיה טוטאלי".

אבל אני כן כי ראבאק !
מי עוד ישמיע פיקוקס, טברנק, סאבוואי סאקרס, המשאיות, הבילויים,יתן הזדמנות ברדיו להרכבים ויוצרים חדשים ביום שמוציאים סינגלים ? מבלי שהם צריכים להתפלל שיעברו ישיבת פלייליסט בכל תחנה בסקאלה.
אני מכיר אישית כמה שהתרגשו עד דמעות כשהשמיע את הסינגל שלהם ובאותו היום הרים אותו לאוויר.

העריכות של 60-90-60 יפות לפרינט, לא לאוזן.
ואת זה לא מבינים בתאגיד שממשיך להתנהל כמו גוף ציבורי קר רגש בכל מה שקשור לרדיו
וסגירת התכנית הזו גם טרקה דלת לחשיפת מוסיקה ישראלית חדשה.

בראשון הקרוב הוא מתחיל לשדר בימי ראשון ב23:00 ב כאן88 את "11א"
(כמו האלבום של ברי,האולפן של אמדורסקי ושעת התכנית) .

שעה בשבוע, זה כמו להוריד חולה מקאנביס רפואי
על בסיס יומי ולהחזיר אותו לכדור כימי חד שבועי.