מעיין בר יואל - מסכמת את 2014 המוסיקלית שלה בפוסט אורח.

מאז שאני זוכרת את עצמי, או יותר נכון מאז שהייתי בת 14, הייתי מחפשת הופעות חיות של כל מה שטוב במוזיקה הישראלית. בתור ילדה בעידן שלא היה בו עדיין אינטרנט, יוטיוב ושאר ירקות, המוזיקה היתה מגיעה אלינו דרך הרדיו ודרך אנשים. כבודו של הרדיו עד היום במקומו מונח אבל מאז המהפכה הגלגל"צית ועידן הריאליטי קצת לי נהיה קשה להאמין להם. איכות הפכה למילת גנאי ברב התחנות, וכוכבים נולדים בין לילה.

אז ילדת פריפריה, מחפשת מוזיקה כמו אוויר לנשימה. שנת 2014 היא גם השנה שעשיתי מהפך משמעותי בקריירה שלי, חיידק ההופעות החיות והאהבה הבלתי מתפשרת למוזיקה הביאה אותי לבחור בדרך חדשה. עזבתי עבודה יציבה בחברה בטחונית ויצאתי לדרך עצמאית, כמנהלת אישית של מוזיקאים שפועלים באופן עצמאי בסצינת המוזיקה הישראלית.

תחילת הדרך והתפתחותה לוותה בחשיפה אדירה למוזיקה חדשה, איכותית, שכנראה לא תשמעו בגלגל"צ אבל בהחלט תוכלו לשמוע ב- FM88, תחנת הרדיו שדואגת לשקף את המציאות ולא להבנות אותה כראות עינה. אז אם לבחור תחילה את אנשי השנה שלי במוזיקה הישראלית אז שדרני ועורכי התחנה הזו זוכים ובגדול מבחינתי, ובראשם מיכל אסולין, בועז כהן גדי ליבנה, ירון חי מנשה ועוד רבים וטובים מהצוות, שפתוחים למוזיקה חדשה, מפרגנים לכל גווניה ומאפשרים לקהל המאזינים להיחשף לאיכות. ולתחנה עצמה על הפתיחות שלה לתקשורת עם מאזיניה.

טוב ועכשיו למוזיקה (ללא חשיבות כרונולוגית):

Full Trunk – השנה הכרתי את ההרכב הזה, (וגילוי נאות) גם התחלתי לעבוד איתם באופן אישי. חבורת מופרעים שעושים מוזיקה ביחד והתוצאה פשוט נפלאה. הופעה שלהם זו חוויה מהפנטת ומאתגרת במיוחד, הטירוף שמתחולל על הבמה בשילוב של רוקנבלוז מטורף פשוט לוקחים ובגדול. ההופעות שלהם מורכבות מחומרים מהאלבום הראשון, שיצא בפברואר 2014. עכשיו הם עובדים על אלבום שני ואת החומרים החדשים ניתן לשמוע בהופעות ופשוט לעוף איתם. החבר'ה האלה הם תופעה ישראלית ששווה להעמיק בה (והם גם יכולים להיות שדה מחקרי נהדר להפרעות קשב וריכוז). ההופעות שלהם עמוסות באנרגיה, עם רמה מקצועית מאד גבוהה וחומרים איכותיים של הרוק הקלאסי והפרוגרסיבי עם שילוב של בלוז פאנק ועוד. מעין כור היתוך של כל הטוב שיש לרוקנרול להציע. האלבום החדש יצא לקראת מאי 2015 והוא הולך להיות הדבר שהכי שווה להמתין לו בסביבה. Keep trying הוא השיר שכבש אותי משמיעה ראשונה (בבלוג הזה ובזכותו). אחריו כבר לא הייתה דרך חזרה!

נועם רותם – מעולם לא אהבתי את "קרח 9", מודה! הם היו להקת החימום של מוניקה סקס בשנות ה- 90 כשהסתובבתי בהופעות שלהם ולא ממש התחברתי. אבל קריירת הסולו המרשימה של רותם הגיעה בדיוק לנקודה שבה אני מתאהבת טוטאלית. עם האלבום "נשורת" שיצא השנה ומתוכו השיר "ביקשנו אור מהלילה" . השיר הזה יכול להתנגן אצלי בריפיט במשך כמה שעות ואני לא אשים לב בכלל, התחושה שהוא מעביר, של הרגעים הקטנים האלה של אינטימיות באישון לילה, מפגש ראשוני אך לא בהכרח בפעם הראשונה. אשליה ממכרת.

שרון גסטהלטר זמרת יוצרת, הוציאה את אלבומה הראשון בתחילת השנה. עכשיו היא מתחילה להפיץ את שיריה. כל האלבום שווה האזנה, מסוג האלבומים שנכנסים לפלייר ולא יוצאים כמה שבועות. ככה לי זה קרה איתה. הפקה מוזיקלית מדוייקת של רועי דהן, עם כלי מיתר שפורטים על הנשמה. וקול צלול של אישה שמחפשת את דרכה בים של אנשים קולות וצלילים. חיבור חזק מאד היה לי לשיר gone, שהוא גם הסינגל הראשון שיצא מהאלבום.

מאור פרץ – אלבום הבכורה שלו "קילומטרים" אמנם יצא ב- 2013 אולם השתלב בנוף שלי ב- 2014, מאור מביא כמה פנינים למוזיקה הישראלית. קול עמוק ועדין ופריטת גיטרה מלטפת, קשה להישאר אדישה למוזיקה של גבר שמדברת מעומק ליבו. כולם כותבים על אהבה, כולם כותבים על החיים, אבל מאור מביא זווית מאד ייחודית ולא צפויה בשיריו. הרצועות "אמה" ו"פרשים שחורים" מרתקות הן מבחינת מבנה השיר והן מבחינת הלחן, ושוות האזנה ברגעי מתח קשים.

החצר האחורית – פרויקט המופת של יענקלה רוטבליט, תומר יוסף, גדי רונן ואיתמר ציגלר. יש משהו מרגש באיחוד כוחות כל כך מוכשרים עם המילים החותכות של רוטבליט. האיש שכולנו גדלנו על מוצא עטו, ובלי לשים לב יותר מדיי, הביא את הדבר הכי משמעותי מבחינת טקסט פוליטי חברתי למוזיקה הישראלית. ימים ארוכים של שמיעה חוזרת והרגשה שסוף סוף מישהו צועק כאן שהמלך הוא עירום ואשכרה מקשיבים לו. למוזיקה יש כוח לשנות, ואני מאמינה שהאלבום של החצרנים שינה משהו עצום. אולי אנחנו לא מודים בזה אבל הכאב והאמת שמוגשת בטקסטים שבאלבום פשוט משקפת את המציאות העגומה של חיינו במדינה. קשה לי לבחור שיר אחד מתוך הפרויקט הזה שכן כולם ללא יוצא מן הכלל נפלאים אבל אין ברירה אז "פצצה מתקתקת" הוא השיר בה' הידיעה. כנראה בגלל הסוכנת שבנויה לתלפיות. אבל "שיר האביונים" הרצועה שחותמת את האלבום היא זו שקורעת את הלב ומציבה מראה לחברה שלנו. הופעה של החצרנים זה מאסט בלו"ז של חובבי הופעות, ואסור להסתפק רק באחת!

האנג'לסי – הם כאן ובגדול, וקשה להתעלם מהעובדה שההופעות שלהם מפוצצות, שיריהם מושמעים בכל התחנות ואייטמים מפוזרים בכל הרשתות. יש משהו מאד טבעי בחבורת מוזיקאים מוכשרים שעולים על הבמה כקבוצה גדולה שבאה לעשות מוזיקה יחד ועל הדרך הקהל נאסף כדי לחזות בהם. אותי אישית זה מרגש לראות סיפור הצלחה כזה, שכן אין לי ספק שמאחורי היח"צ הענף נעשתה המון עבודה קשה והרבה חצץ נאכל בדרך. לא קל להסתובב ולהופיע בישראל האינדית של 2014, ולממן את כל האופרציה. אבל האנג'לסי הוכיחו שזה לא בלתי אפשרי. עם אהבת הקהל והצורך בחדשנות הם הצליחו לשבור את תקרת הזכוכית הגלגל"צית. זו החביבה עליי.

זהו. זו השישיה שלי. יש על הכוונת כמה אלבומים שיצאו בתחילת 2015 שאני בהמתנה דרוכה לקראתם: Full Trunk כבר אמרנו, דני גלבוע באלבום סולו שני שמשמיעת הסקיצות כבר התאהבתי, מיה יוהנה מעוררת סקרנות גבוהה במיוחד עם אלבום הבכורה שלה שעתיד לצאת וכן להקת 'האנשים', שגייסו מימון לאלבומם החדש והשלישי אחרי העלמות מן השטח של כ- 6 שנים.

מעיין בר-יואל, חיה בצפון הארץ, מנהלת אישית של מוזיקאים עצמאיים ועסוקה בלחפש את ההופעה הבאה.

מיטל דה רזון- End to Start

מאת : גיא טנא 

סולנית ההרכב Epiphony ובת טיפוחיו של עופר ניסים מנפיקה אלבום סולו ראשון שכולו על טהרת הדאנס פופ, עם אפיל בינלאומי שמנצל את מראה המצודד של הראשל"צית שהופכת מעל גבי העטיפה לסטארית רבת פנים, תסרוקות ומלבושים כיאה למי שנבחרה עם ההרכב Tripl לייצג את ישראל בתחרות פרסי MTV אירופה.

"Come Together" הפותח, מתחיל עם גיטרה אקוסטית והופך במהרה לקטע דאנס סוחף בהפקתו של השותף לדרך אסי טל. זהו קטע מצויין בכל קנה מידה שפיתח אצלי ציפיות להמשך איכותי לאלבום. גם ב "One World" ההמנוני האקוסטית מתחלפת עוד לפני שאמרת "עופר נסים" לאלקטרוניקה מקפיצה וסוחפת, את מי שרוצה לרקוד ופחות את מי שרוצה להאזין, ולא מדובר באמירה שיפוטית כלל- דרוש כשרון ואיכות לשיר באופן שיעשיר את הביט ואת הנפח הצלילי הגדוש ולדה רזון יש את שניהם, ללא ספק.

End to Start שיר הנושא גולש לגבולות הטראנס עם טקסט קצר ולמעלה משש דקות של היפר ונטילציה קצבית ואמירה סגנונית ברורה של דה רזון כווקאליסטית וכותבת.

את Le Lo Le אהבתי במיוחד. צליל הכינורות, כנראה של רוניוס, מביא מן המזרח לקרירות האלקטרונית ומקנה לשיר תחושה של שיר אהבה מדברי בקצב הדאנס. בIn To You יש נסיון נוסף, פחות מוצלח לשלב אלמנטים של מוסיקה ים תיכונית ביצירה של דה רזון אבל קשה לי להאמין שהשיר הזה יפצח את תקרת הזכוכית של זמרות ים תיכוניות, ודאי לאור האנגלית המשדרת ריחוק. גם לבינלאומיות יש חסרונות....

Toda La Noche מביא לנו השפעות בולטות של מדונה גם עם השפעות לטיניות וגם צלילים ששמענו מהמלכה כבר לפני חמש עשרה שנה. במקרה הזה, נדמה לי שהפוטנציאל של השיר מעט הוחמץ- יותר מדי שינויי כיוון, יותר מדי דגש על הביט והקול של דה רזון לא מקבל את המרכזיות לה הוא ראוי.

My Pride לעומתו, הוא קטע של כמעט שמונה דקות, שמציג טקסט לוחמני מתריס בסאונד חוצה יבשות ולמרות שהמלכה האם (מדונה כמובן) מצויה ברוחה גם כאן, נמצא כאן שיר יוצא דופן באלבום ואחד משיאיו. כאשר המשפט החוזר בפזמון הוא In your face baby כבר לא משנה נגד מי מתריסה דה רזון, העניין כבר מבוסס. גרסת האמביינט של Out of my Skin חותמת אוסף לא רע שמעורר ציפיות להמשך.

אולם הרצון להתחבר לקהל רחב ככל הניתן כיוון את דה רזון לחזרתיות ונוסחתיות יתר. שמונה עשרה שירים, לא פחות, מקובצים באלבום של דה רזון ולאט לאט העניין הולך ופוחת, גם במסיבה וגם בהאזנה. אמנם קיים באלבום נסיון להתנסות בכיוונים שונים- בלדיים, אפרו קאריבים ועוד אבל נדמה שההפקה בסגנונות כה שונים דורשת גם שינוי או תוספת בצוות העושים במלאכה.

מיטל דה רזון- הפתעה נעימה עבורי אבל יוצרת שנדמה לי לא אמרה את המילה האחרונה מבחינה סגנונית ואנו צפויים ממנה להפתעות בהמשך.

תמי ענבר - אין מקום רחוק

מאת: גיא טנא

כאשר תמי ענבר ניסתה להתמודד עם מקרה מוות במשפחה באפיק יצירתי, היא הלכה רחוק. היא הלכה רחוק בבחירת המפיק המוסיקלי, רן שם טוב איש "איזבו" אשר מביא סאונד שאין דומה לו במוסיקה הישראלית. היא הלכה רחוק גם באופי הטקסטים שלה, עמוקים, חושניים, לעיתים אניגמטיים וכמעט תמיד שירתיים באופיים (לאה גולדברג ב"אף אחד" וב"כחול", אלתרמן ב"סערתי", וולך ב"מה שבא" וכן הלאה).

ועם זאת, בחרה ענבר לקרוא לאלבומה "אין מקום רחוק". אין ספק שהאינטימיות וההליכה פנימה, אל תוך הנפש, אל תוך הרגש, אל תוך האמת, חשובה לענבר והיא מתמידה ומקפידה ליצור את התחושה ששום אמת פנימית לא חסינה בפני היצירה שלה והכל ניתן לביטוי מילולי ותרגום מוסיקלי. בשיר הנושא הממוקם לפני סיום האלבום, נשמעת ענבר כואבת ונעה במטוטלת רגשית שאין לה אחרית אבל הרצון הוא בריפוי, בהתחדשות, והאופטימיות הזו מציפה את האלבום הזה, הנוטה לכובד ראש, אל פני התקשורתיות והחיבור הבלתי אמצעי עם המאזין.

כאשר רן שם טוב מנגן בצ'לו, ויולה, בס, תופים וגיטרות ואחראי על העיבוד ההפקה המוסיקלית והמיקס, אין פלא ש"אף אחד" הפותח את האלבום נשמע הזוי ולקוח מרקיע היהלומים של האוריינט הרומנטי שאהוב כל כך על שם טוב. האם סיוט או חלום הוא זה ש"בא בלילות בא בימים" אל ענבר לא אדע, אך כמי שאיבד את אביו כעת חיה לפני שנתיים, נדמה לי שהתחושה המנותקת מחד והתנועתית עד אין קץ שמבטאת ענבר כאן וב"סערתי" מוכרת לי היטב.

ב"כחול", יחד עם מעורבות של מוסיקאים מוכשרים כמו רונן שפירא (שהוציא לא מזמן עם בן זוגה של ענבר, מיכה שטרית ועם המשורר מירון איזקסון אלבום מאתגר), גידי רז, חיים לרוז ופטריק סבג, נשמע חזרה לרוק בסיסי יותר אבל עדיין- עם הנופך המיוחד והלא מתחנף של זמרת שיודעת מיהי ומה היא מבקשת להעביר – על כל הסתירות שבה ושורות כמו "חצו אותי ספינות עכשיו אתה בא אתה בא" שמיטיבות לבטא תקופה סוערת ודרמטית. אולי כתגובה, מרשימה מאד ענבר ב"הנה אני באה", שיר בן שתי שורות: "הנה הנה אני באה/ רק שזה לא ייפול עלי", שבעיבוד מסוייט של שם טוב, שפירא, רז וענבר עצמה הופך לרצועה עוצמתית שאת מקור כוחה המדוייק מעט קשה לבודד ומאד קשה להחמיץ. כאוס מלא רגש ועיוותים הולך ומצטבר כאן לקראת חור שחור של רגש ואומץ.

ב"מה שבא" מתארח מיכה שטרית, ווקאליסט מופלא כתמיד. שם טוב כולל את הסינטים ומכונת התופים של גידי רז ומכניס ממד קליל ושובבי יותר באחד השירים (יחד עם "בוקר בוקר" הביטלסי) האופטימיים והנעימים יותר באלבום.

"אין מקום רחוק" הוא אלבום בוטיק שנשען על סאונד שמשלב קיפאון ונקודת רתיחה, כאב חד ואופטימיות שנדמית לעיתים בלתי מוצדקת ולא מפוענחת. השירה של תמי ענבר על הבגרות הרגשית הנובטת ממנה יחד עם הסאונד השולט והבלתי מתפשר של רן שם טוב מרכיבים כאן אלבום לא פשוט אבל עמוק ומרתק.

Sun Tailor – This Light

מאת: גיא טנא. 


האלבום השני של סאן טיילור (ארנון נאור) מהווה חוליה נוספת בהתקדמות של האומן המוכשר הזה, שנתיים לאחר אלבום הבכורה שלו ובפריחת סגנון שמושפע רבות מפולק אמריקאי שבא לידי ביטוי בעבודה של אומנים כמו אסף אבידן, גבע אלון, טל כהן שלו, אנג'לסי והקולקטיב.

עם זאת, נדמה לי שלמרות שיש השגים מוסיקלים ויצירתיים לא מעטים באלבום הנוכחי שלו, לסאן טיילור תהיה בעיה להגיע לאותם פלייליסטים ידועים שהקפיצו את הקריירות של אלון ואבידן למרות שלטעמי הוא אינו נופל מהם מאף בחינה.

באלבום הנוכחי מצליח סאן טיילור להנפיק שורה של שירים מעולים, איכותיים ואפילו קליטים כמו Who's at your window שלמרות טקסט מעורפל משהו, הוא מצליח להעביר תחושה מרתקת של סף סערה ומסתורין. הגיטרה של סאן טיילור ועומרי בראל, הצ'לו הדרמטי של ג'קי פיי והקולות של מאיה יוהנה תורמים ליצירת שיר עוצמתי ויוצא דופן.

גם ב "Spit fire" ,עם שורות כמו "I and I in my head I and I won't be saved" טיילור כותב על מאבק פנימי שיש בו ממד כמעט קיומי ואלמנט דתי של גאולה של ממש. קולות הרקע של מאיה יוהנה, עמוס צימרמן ויניב הורוביץ מחזקים את הממד הרחב והכלל אנושי של היצירה של טיילור ומחדדים את האמירה הבוערת שלו שנעה ממאבק אישי להשפעות חברתיות. איזה חלק מן המאזינים יתחבר לטקסט על דקויותיו? סביר להניח שרק חלק קטן, בעיקר בגלל הסאונד הסוחף שלו שידחק את המלל לפינה.

אהבתי מאד את " Didn't I Just " שמצליח לטעמי להביא לידי ביטוי את האיכויות של סאן טיילור עד תומן- הטקסט ( "I could have been a true contender/ I would have made them all surrender" ) מבטא תקווה ומרירות גם יחד, המלודיה נגישה, השירה רגישה וצבעונית, והמבנה מרוכז ובהיר.

למרות שמונה דקות טבין ותקילין של Honorable Man נדמה לי שהוא יישאר אחד מההישגים הבולטים של האלבום. הבלוזיות וצלילי כבלי העבדות (יהוא ירון ודאי יתמוגג...) משאירים חותם דומיננטי מאד כמו הכבוד או הפסבדו כבוד עליו שר סאן טיילור ולכאורה מנסה להתנער ממנו- עדיין לא סיימתי לשקר, לא סיימתי לעצום עיניים, אשיל את עורי עבור זה, ידיים אלו עוד ידממו עבור זה, אני חולם על סימטריה, אין מקום לשירה- ונדמה שבשילוב העיבוד הנפלא שמשלב רוך וקושי (ויסלח לי אמדורסקי..) האמירה אמנותית של טיילור מתמצה בהפוך על הפוך בשורות הללו.

הכתיבה אודות היצירה עצמה והיוצר עצמו היא חלק משמעותי מנושאי האלבום. יפים ככל שיהיו, שירים כמו All These Places

ו  I know what you want" " לא יהיו אלה שיביאו את טיילור לידיעת הקהל הרחב. מה שדרוש כדי להוציא אומן אינדי מהבועה המגוננת של הקהל המצומצם שלו, חייב להיות כנראה טמון בשירים המנוניים, מלאי כוח שיציפו את הפרסונה, הדומיננטית והאקזוטית אם אפשר וירכזו תשומת לב ציבורית. יש לטיילור כמה שירים כאלה באלבום- לגבי הפרסונה- הזמן יגיד.

דרך א-קאפלה יפהפייה בארומה אמריקאית גוספלית ב "I'll make my way home " נגיע לשיר הנושא שחותם את האלבום. לצערי, לא התחברתי דווקא לשיר שאמור להיות ייצוג של כל הטוב שמציע האלבום. משהו בשיר האופטימי הזה מעט מתמוסס מרוב כוונות טובות ולא מתרומם לרמה הגבוהה והמרגשת של רוב השירים באלבום. מה שכן, מרגישים אור.

סאן טיילור פוסע פסיעה נוספת באלבומו השני לעבר גיבוש זהות יצירתית שיכולה לתקשר עם קהל רחב יותר ללא צורך להתפשר על אמת פנימית ואומנותית. היה מעניין אותי לשמוע אותו נענה לאתגר לבצע משיריהם של כותבים ומלחינים נוספים. ייתכן שאז היה נפתח בפנינו אופק אחר ומאתגר שעד כה סגור בשל הרצון לאלבום אישי לחלוטין. אהבתי את האלבום אבל משהו בי ציפה לעוד מדרגה אחת.

מופע ההשקה של האלבום יערך ב 15/11 בבארבי. 

אנסמבל נעם- איסתיפתאח

מאת: גיא טנא

נדמה שה"אתניות" והלבנט חזרו כבמטוטלת למוסיקה הישראלית בשנים האחרונות. אמת, לא מדובר באותו גל אדירים שהקיף מגוון רחב של אומנים והכפיף אותם בעיני הציבור וחלק מן המבקרים תחת אותה קטגוריה של "מוסיקת עולם" אבל נדמה שהפעם המלה "אותנטיות" או אפילו המונח "פיוז'ן" כבר לא מרתיעים איש.

הלייבל "מגדה" מבית היוצר של "האוזן השלישית" מביא לנו מירושלים את "איסתיפתאח" (פתיחה)  של אנסמבל נעם (כן) (Naam) ומציג את נור עקאווי בעוד, נועם ברטוב בבס, מתי בובק בקלרינט, דניאל תגר על התופים ואת אדווה שוובל בגיטרה. החצוצרן ממלו אורפאוס גיאטנופולוס, מי שבעברו השתתפות מיתולוגית ב"אני שר" של אריק איינשטיין מתחילת שנות השבעים, מחצרץ ומוסיף נופך ג'אזי לאלבום. גיאנטופולוס גם עיבד את "דין אללה" שלמד מנגן העוד אלברט אקנין באחד הקטעים המלהיבים באלבום.

העוד של עקאווי הוא כלי דומיננטי מאד באלבום- הקטע הפותח, קטע הנושא המבוסס על יצירה של פרוטין איש המאה השתיים עשרה, משלב את העוד עם הקלרינט של בובק שחיבר את הקטע יחד עם שוובל ומניח את המסד לייחודיות של "נעם"- שילוב הצליל היהודי אירופאי של הקלרינט והצליל הערבי של העוד.הגיטרה של שוובל עדינה ומרגשת ומשלימה קטע פתיחה מהפנט.

"לעיתים לוקח רק צעד אחד להיכנס לעולם חדש" נכתב בחוברת האלבום לצד שמו של הקטע "הסוחר" מאת דניאל תגר, קטע רחב יריעה ושובבי ששם דגש על אלמנטים ג'אזיים ובכך מתקרב יותר לאומני ג'אז ישראליים עכשוויים כמו אבישי כהן, עומר אביטל ואחרים.

"שיר לע.", שירו הראשון של מתי בובק, שבחוברת נכתב כי נוצר מגעגוע וכאב , הוא יצירה ארוכה מאד האורכת יותר מאחת עשרה דקות. האורך, המופרז לטעמי, אכן נותן אפשרות לאלמנטים של מוסיקה חסידית ומוסיקה קלאסית להשתלב ביצירה אך ירתיע מי מן המאזינים שאינו מורגל בממדים כאלה של אורך קטע- חומר למחשבה.

צל צילה של בוסה נובה מגיח ב "עצום עיניך" של אדווה שוובל בו יותר מכל זהו העוד של עקאווי שמגלה מחוזות חדשים ומתאים עצמו לאופי מערבי יותר של המלודיה. ב"כוס קפה" של נועם ברטוב, נשמע יצירה שתוכנתה ומבוצעת עם מטחנת קפה בדווית ככלי המרכזי בחטיבת הקצב שלה.לצערי, הקטע עצמו הרבה פחות מעניין מתיאורו והחצוצרה של גיאנטופולוס אינה מושיעה. "ספינת המדבר" של גיאנטופולוס עצמו הוא קטע חביב המתאר מסע של אלכימאי ממרוקו לעבר הפירמידות אך נדמה לי שהסימבול של גמל מיועד בעיקר למאזינים לא ישראלים וסוד קסם בעל החיים המדברי כבר מעט שחוק בלשון המעטה באוזני המאזין הישראלי.

"הכפר השוודי" הוא קטע מאת מתי בובק המוקדש לתושבי "אלווין", המוסד הירושלמי הידוע וברוך הפעילות. בובק מקבל השראה מאנשי "אלווין" על תושביו וצוותו ואכן מורגשת חמלה ואהבה רבה בקטע והבחירה הפעם להביא משהו חדש ונמרץ יותר לאלבום לאור הנושא המרגש שבחר בובק ולהבליט אותו בין כל השאר, הן מבחינה קצבית והן מבחינת הרבגוניות הכלית מתבקשת ומוצלחת.

אני מתעלם מהקטע "סיום הסכסוך" , לא רק משום שאין בו חדש מבחינה מוסיקלית אלא גם כקריאה ללגיטמציה עבור הרכבים ערביים- יהודיים לעמוד בזכות עצמם ולא להרגיש צורך להיות פוליטיים- סוף הסכסוך יגיע מהר יותר כאשר העשייה המשותפת תהיה, לכל האורך ועל כל רבדיה, למען העשייה בלבד וכל מלה נוספת מיותרת.

האלבום של אנסמבל "נעם" הוא בראש ובראשונה חוויה מהנה של האזנה- חדשנות יוצאת דופן לא נמצא כאן אבל השילוב של עוד וקלרינט בהחלט בולט ומעניין. ניכר כי ההרכב הוא קבוצה מגובשת של נגנים-יוצרים שמצליחים להישמע ולהשמיע אמירה אמנותית מוגדרת. לעיתים ההערות שבצידי השירים אף גרמו לי להירתע מעט מעודף האוריינטליזם הרומנטי הקורן מהן אך בשורה התחתונה- נהניתי להאזין.

מיכה הרשליקביץ - כשכל גיבורי הילדות שלו מתו, היא באה להציל אותו.

"היוצא מפסיד תורו".
אותיות דפוס חומות בכתב יד על שלט מרובע ירוק שהיה תלוי במספרת הגברים בשנות ה-80, היחידה בישוב בו גדלתי.
זיגו הספר שאהב גם תוכים, היה מגדל אותם בחלקו השני של המקום וככה היה יוצא שהייתי ממתין לתור שלי מקשיב להם מצייצים ובוהה בשלט, ילד.

זה השיר הראשון של מיכה שהכרתי והקליפ של "אחרי מה שעבר" עם המספרה הישנה והטקסט שלו, מחזיר אותי כל פעם מחדש אל אותם רגעי התמימות כשהכול היה פשוט.

הכרתי אותו כחלק מהסופרגרופ שמנגנים בהופעות עם רוני אלטר, אחרי שראיתי את הקליפ, חיפשתי  את עמוד הבאנדקאמפ שלו ולחצתי PLAY  אם "אחרי מה שעבר" זרק אותי לאותה הנוסטלגיה, "כל גיבורי הילדות" החזיר אותי אל המציאות היומיומית המפוקחת והנוקשה, המקצב האלקטרוני פופי עדיין הזכיר לי את סוף שנות ה80 אבל הטקסט שלו כל כך רלוונטי לשנה האחרונה, בה אושיות מוסיקליות וקולנועיות שהשפיעו על יצירה של דורות עברו לעולם שכולו טוב, ובמקביל מתקיימת מחאה חדשה על יוקר המחיה (מחאת המילקי) ומחאה תרבותית  בעקבות ה"פסטי-סלפי"(תוכן פסטיבל הילדים ב2014). 
רצועה שכלל לא היתה אמורה להיכלל באלבום ולבסוף היא נושאת את שמו ומגדירה תקופה, ביום שהיתה אמורה לצאת כסינגל אסי דיין נפטר, במקום לנצל את המומנטום הרשליקביץ' דחה את יציאתה בשבועיים. 

"כל גיבורי הילדות שלי מתו
כמעט ולא נשאר למה לצפות
יושב מול המסך לראות טלוויזיה
ופרסומות כמה זמן עוד צריך לחכות
פרסומות לחכות לחכות לחכות

כל חלומות הנעורים כבר נמסו
כמעט ולא נשאר מה לדמיין
אז אני יורד אל האוטו נוסע ונוסע
והטנק מתרוקן אז צריך לשלם
תשלם תשלם את המחיר תשלם"

הכל התחיל בנקודת משבר - (רוב הדברים הטובים במוסיקה מתחילים משם)
בימים שה"חדשות" הרכב בו ניגן התפרק ובנוסף לכך בת הזוג שאיתה היה לאורך שנים מצאה "סיבה לעזוב" במראה, כשרצתה "לחלום בעיר שלא נרדמת" סיפרה שזה רק לקצרה ולבסוף נשארה שם ו"השאירה אותו על "מדפים",  ברצועה השישית  ישאל אותה "הלב שלך איפה ? ". 

כשאמדורסקי התקשר לברך  

בודדים המקרים בהם אתה אוהב קאבר יותר מהמקור, ונדיר שזה קורה כשמישהו מבצע קאבר לשיר של אמן שיש לך את כל הדיסיקוגרפיה שלו.
 הרשליקביץ' בוחר לבצע את "ליד עצמך" של אמדורסקי באלבום וכאן לפחות מבחינתי זה המקרה.
הרצועה משתלבת בדיוק בקונספט של האלבום אם בטקסט או במיקום שלה כרצועה השביעית.
בוקר אחד הוא קיבל שיחת טלפון מפתיעה מאמדורסקי שסיפר שאהב את הביצוע. 

ואז היא הגיעה. 

אז מה את עושה כשכל גיבורי הילדות שלך נגמרים ואתה נמצא ליד עצמך באמצע החיים ? אם התמזל מזלך, בדיוק באותו הרגע בו לא ציפית היא מגיעה.
אביתר בנאי הגדיר את בת הזוג שלו "את שקט" והרשליקביץ' הלך רחוק יותר.
פרט לזה שהיא מכינה עוגיות גזר וטחינה מעולות (ע"פ הסטטוסים שלו)
היא גם זו שמצילה אותו. 
והיא נמצאת שם לאורך העשייה של האלבום החל משלב ההקלטות,עריכה וביום קטעי וידאו ועד למסירת העוגיות המפורסמות שלה כאות תודה לאדם שהשאיל את המקרן לצורך צילום עטיפת האלבום, והרשליקביץ' פרט לכך שהקדיש לה את האלבום זכה גם לשמוע "כן" לאחר שהשכיל לעשות והציע לה נישואים בספטמבר האחרון. 

"צריך נס אחד גדול שיאיר אותך
ולב אחד יפה שיפשיר ממך
עומדת שם מסתכלת מחכה לך
היא זו שתציל אותך
....
כשנשכחת מהלב
היא זו שתציל אותך
תדליק קצת אור בשיר כאב
היא זו שתציל אותך
מהרעש הגדול"

הוא בוחר לסגור את האלבום עם רצועה קצרה בשם "יפה" והיא כמו מסכמת את הכל (ואולי זה טקסט שזו שמצילה אותו אומרת לו ?) בדיוק לפני שנה כשצילמו את הטיזר להופעת הבכורה שלו, הם יצאו לרחוב  מבלי לתכנן איך בדיוק זה יראה פריים אחרי פריים, צילמו עוברי אורח והתוצאה כמו הרצועה עצמה, נפלאה. 

ומה שלא יהיה
מה שלא תעשה
חברים שתחליף דעות שתשנה
תמיד תשאר
יפה

בימי מחאות על יוקר המחיה או איכות צריכת התרבות כשבכל יום קמים בפייסבוק אתגרים מוסקליים כמו  "עשרת אלבומים" מיכה הרשליקביץ' בתזמון מושלם נכנס לחיי עם אלבום רוק על גבול הפופ שהפיק מוסיקלית אמיר צורף (שהוא, גיבור ילדות שלי ונכס למוסיקה הישראלית).
והוא מצליח להחזיר אותי אחורה בזמן לרגעי ילדות נוסטלגיים נשכחים, שולף אותי מהם בחזרה למציאות היומיומית הקשוחה בה גיבורי הילדות שלי אט אט נעלמים ובכל ערב "שן ילד" הרצועה השנייה באלבום מתנגנת לי בראש כשאני מרדים את הבן שלי.
לפעמים לא צריך שיהיו 10 אלבומים, אלא אחד כזה טוב שיטמע בפס הקול של חייך וב DNA המוסיקלי האישי.  
ו"כל גיבורי הילדות" - הוא בהחלט אחד כזה. 

Pits- Premeditated Ending

מאת: גיא טנא.

טליה פרי, אורי סגל ותום קמינסקי מוציאים אלבום שלישי לאחר שבע שנים בהן ההרכב עבר תהפוכות כאשר יונתן יידוב ועוד לפניו אסף תאג'ר עזבו וקמינסקי הצטרף על מנת לאייש את עמדת הבס.

עמי שלו שהפיק את אלבום הבכורה Pits ב2005 שב להפיק את הלהקה באלבומה השלישי לאחר שדויד פרץ ונדב אזולאי הפיקו את האלבום השני של ההרכב Cerberus. שלו מיטיב לשמר באלבום הזה את הייחודיות הסגנונית של "פיטס" ועושה עבודה טובה ביצירת צליל מגובש וסוחף.

"What are you going to do without us?/ Chase yet another day?/ Things won't be the same without us/    will you let it fade 

כמעט והתפתיתי לשאול את חברי ההרכב מהו המסתורין שמונח מאחורי מילות השיר הפותח "5.1" שכל מילותיו מוצגות כאן לפניכם. ארבע שורות שפונות לאלמוני שניכר כי החלטה משמעותית מאחוריו ומשימה כבדה לפניו. את החשיבות, המשמעות וכובד הראש "פיטס" ממחישים היטב בצבע האפל של העיבוד עם התיפוף הכוחני של טליה פרי, הגיטרה עם הארומה הצפון אנגלית של סגל והבס היציב של קמינסקי. כמו אצל הCranes ההיסטוריים וכמו אצל "ועדת חריגים" השירה מרחפת מימד אחד לפחות בנפרד מן הכלים והפער הזה הוא המקור לייחוד לסאונד של "פיטס".

הטקסטים של "פיטס" זוויתיים ומעניינים- איך לא תעבור צמרמורת קרה בעורף למשמע השורה "All your little lies/ will come to life" בשיר השני באלבום "White Lies" . בשיר הזה קיימת נטייה לשבירה של מוסכמות, לתאטרליות וחיתוכים בשירה, לצליל שמן יותר ושורט יותר בגיטרה ולסאונד תעשייתי יותר. במרכז השיר רצועת נויז שמעבירה לוריאציה סוריאליסטית של הטקסט ושירה מנחמת של פרי.

בנוסף לרוק הגיטרות האגרסיבי, אלמנט בלוזי מתגלה ב Closure יחד עם ממד של פאנק.
נדמה שגם הטקסט מתחבר למרכיבי המסע בבלוז והחוסר התוחלת בפאנק.

 "פיטס" שרים על דברים מוזרים שיכולים לקרות לסיגריה בגשם, על הבטחות אבודות, על מחט בערימת שחת, על שחייה עיוורת, קונכיות ריקות, ועל נשק גלוי ומוכן ומהם כל אלה אם לא ייצוגים של מסע אינסופי אחרי תכלית ותחושה של תסכול לא נגמר באין תשובות.

"פיטס" אומרים Premeditated Ending ומעניקים לאלבום את שמו אך מהו הסוף, הסיום המכוון אותו הם כותבים בגדול על הקיר, אשאיר לכל מאזין להחליט בעצמו.

מרגשת אותי ויקרה בעיני הבחירה של ההרכב לשלב שירת משוררים באלבום, מעשה נדיר בז'אנר. מדובר במילותיו של שמעון אדף כאשר "שבור" שלו הופך ל " Valhalla ", קטע של עשר וחצי דקות המלווה באורך נשימה רגע משברי בחייו של יוצר ואדם. הפתיח ארוך ומדיטטיבי וסגל צובט ומלקט פיסות סאונד מענגות לפני שהוולטג' מתגבר והולך עד ששבע דקות מתחילת הקטע מתחיל אורי סגל לקרוא בקול את השורות העוצמתיות של אדף המתורגמות כאן לעברית : "לעולם לא אפנה לשירה יותר", "בקצות אצבעותי אני מרגיש שלא אפנה עוד לשירה" ובין שתי אלו טקסט פילוסופי מאתגר ומרתק.

"מאז שהתעוררת/ בחדר ריק/ כל השעונים נעצרו/ ואין ירח/ כל סיפורי האגדות עליהם גיחכת התגשמו/ כעת אתה אחד מהם/ ואני מתגעגעת אליך" שרה טליה פרי בשיר "Our Valor " החותם את האלבום בשיר אהבה שמגיש צד רך יותר ביצירה של הלהקה ומפגיש את המאזין עם תערובת של קור וחמימות שנמצאת בדיוק במקום הנכון ובמינון הנכון לסגור אלבום בשל ואיכותי ששווה להאזין לו.

נעם רותם - הופעה בקפה ביאליק

 

                                   צילום: צליל חנוכה 

מאת: לורן מילק  

כשהוא מופיע סולו, אני מרגישה במריחה של נשיקה אדומה על נייר, כרטיס אחר כרטיס הלב שלי נמכר. כל הכרטיסים להופעה בקפה ביאליק סולד אאוט כי "צוף דבש, אמרי נעם, מתוק לנפש ומרפא לעצם" (משלי, ט"ז, 24). 

כמעט חורף, בדרך לפה ירד קצת גשם. החיים שלי נוזלים מבין הידיים, יש פנצ'ר בגלגל המזל, כל החיים אני בדרך, כמו ילד שמשחק בכדור בחדר המדרגות וכל הזמן השכנים מפריעים לו לשחק. עזרה בדרך? "כל מי שאיבד קורת גג/ כל מי שברח מהבית/ כל מי שזקוק לאשפוז, כל מי שלא אכלה כבר יומיים/ כל מי ששבר שמירה אחרי עשר שעות על הרגליים/ כל מי שנרקב באיזה תא, כל מי שנתנו לו חודשיים."  

הוא שר, הוא נכנס לפריים כמו תמונה שיוצאת מפוקוס ואפילו כשהוא בחוסר פוקוס הוא משתף את הקהל בחוסר הפוקוס שלו. להיות איתו זה להקשיב לטיפות הדמעות שזולגות. "האוויר טעון בחלקיקים של שיגעון/ אין כאן אף אחד יותר/ סימנים אומרים לי תתרחק/ תיבת המכתבים מלאה נייר לבן וריק" (אף אחד יותר). הנה מונפת "חרב דמוקלס" על ידי מכניע הדרקונים וכוחות האופל. השיר הוא קול הנצח הבוכה אל השוכנים בזמן, שיר ניצחון על המוות, שמושר בירידה אל תוך מעמקי הנפש החשוכים: "ראיתי אנשים מתים מסמים ותאונות/ אוטובוס פגע אתמול בילד ברחוב/ אבל לראות איך חלקים ממך מתים זה כמו עינוי/ והם הורגים כדי להציל, כשחרב דמוקלס מעל ראשך תלוי."

ישנו בגן העדן עץ מניב חלב, ממנו בא טעמו המתוק של השיר. באמצע החיים ההופעה מתחילה והזמר שואל: "כולם מסודרים?" מאחוריו יש שמש דבש אדומה, על הווילון צללים של כוכבים מרצדים, הוא פושט אקוסטית ולובש חשמלית, יחף מכאבים בלתי פוסקים של נעליים, שורך שרוכים של עלי זיכרון: "אתם יודעים, אני גדלתי בקריית חיים, במקום שבאמריקה נקרא: Housing project וכאן קוראים לזה שיכון עובדים. מעבר לכביש היו בתים פרטיים שהיו מתבטלים שם. פתאום באמצע השכונה נולדו בן לילה, הרים ענקיים של חול – כמו שאומר הגשש: חול, חול – חול כזה כתום, קצת דביק, עבה. מושלם לעשות ממנו קציצות ולהעיף אותן אחד על השני, וזה מאוד מסוכן כשאתה ילד חלש ורזה".

האור במדרגות כבה, המלצרית יורדת במדרגות ומפנה בקבוקי קולה זירו וגולדסטאר. נעם רותם שולף מפוחית, מתרחק מהמיקרופון, ויוצר ויברציה בקול של תא בודד שאבד עם השלג בזיכרון: "משהו קצת יותר אופטימי, זה נקרא בשורות רעות, הנה עוד שיר מאותה מחלקה, זה שיר שאני לא עושה הרבה, די קשה לי לעשות אותו, והיום קשה לי במיוחד איתו, אבל צריך: 'הקיר הריק, הגבר ששותק/ הכוס בקצה שולחן שעוד רגע תתרסק/ כל החברים שמתחילים להתרחק/ תאריכים מסוימים שלא משאירים ספק." (מדברים על הילד)

הוא מציע לקהל עוד שיר עצוב שכתב לברי סחרוף, "רשום עוד אחד כזה בסט ליסט, אבל נלך על אחד יותר שמח, שנקרא "ימים נוראים" שכביכול נגמרו והם מאחורינו אבל הם לא נגמרים לעולם." זה שיר של ברי בגרסה של בוב דילן: "כשאני בלעדייך נופל לבור ללא תחתית/ על ספסל מול הבית שתיתי בירה מקומית/ עכשיו הלב שלי רעב, הכוס שלי ריקה/ הראש שלי כואב ובבטן מועקה."

נהנה מהשקט

"מישהו רוצה ממני משהו, אני יכול לעשות משהו בשביל מישהו?" מהקהל שולפים לו שפנים: קראת לי קין, קול פנימי, גיבור גיטרה, חום אנושי, הכיתה שלנו. "אוקיי, אתם רוצים רק ת'להיטים. הכיתה שלנו זה להיט בפולין. השיר נכתב בפולין הקומוניסטית ואסור היה לדבר אותו או לשיר אותו. אם היו רמקולים אז המשטרה הייתה באה. נעשה אותו כמו שהיו עושים אותו אז, בלי רמקולים." נעם מפליא לשיר, אנחנו לא רגילים לשירה חשופה ועירומה כל כך ללא פעלולים, ממש שומעים את הכוסות שנשטפות בבר. הוא מפסיק באמצע כמו במשגל נסוג עם הקהל, "זה לא עובד," הוא מודה ועוזב, מבטיח לחזור אל זירת הפשע בכוחות מחודשים, ועובר לשיר של קרח תשע "אסף אמדורסקי" – אחד מרגעי השיא שהיו בהופעה. פיצוץ, ניצוצות של רגשות, אקספרימנט של נשיקה, במצח אות קין של כאב צולל, יש לו קול צלול כמו סיידר חם עם קינמון, "אני נהנה מהשקט," הוא אומר, ואנחנו נהנים מהחום. מנגב פנים מזיעים, המפוחית שלו כבר רטובה מכאבים, עוברת דרך מי הרגש ומי החיים. "תישאר, כי אין לי כל כך לאן ללכת", הוא אומר, ספק לעצמו ספק לקהל.

לאט לאט, ואז בבת אחת, כמו שנרדמים, התאהבתי בך.

הוא לוגם צ'ייסר, ושואל: "רוצים שיר וסיפור גם? יום אחד אני יושב בבית ואני שומע מחדר השינה בכי, יבבות. שומע בכי, בכי, בכי, בכי. אשתי לקחה ספר מהספרייה 'אשמת הכוכבים', והילדה לא רצתה לקרוא, אמרה שזה מדכדך מדי, אז אשתי קראה את זה והראתה לי איזה משפט בספר הזה שאמר "לאט לאט, ואז בבת אחת, כמו שנרדמים, התאהבתי בך." והשיר הזה התחיל משם. ביקשנו אור מהלילה, זה נחמד לסיים איתו, שיר מהאלבום החדש שהיה חדש, כבר לא כל כך חדש: "ביקשנו אור מהלילה/ רקדנו עד שיגעון/ נופל עכשיו מלמעלה/ רסיס מכוכב הצפון/ ביקשנו עוד מהלילה/ לא ללכת לישון/ משכת אותי מהלילה/ השמדת אותי במבט/ הדלקת לי את הסיגריה/ בגז של סילביה פלאת'."

יש משהו ששכחתי? הוא מבקש: תבואו שוב.

דנה ברגר- מתנות של זמן.

                                          צילום: אוהד רומנו.
מאת: גיא טנא.

נדמה שהיה זה לא מכבר שדנה ברגר הייתה יקירת הקהל, המבקרים והקהילה המוסיקלית גם יחד. בסביבות שנת המפנה למילניום, ברגר הייתה בשיא הפופלריות שלה והנפיקה להיט אחר להיט שלא באו על חשבון אמירה סגנונית וביצועית בעלת תוכן ובשר.
האלבום "מתנות של זמן" משלים תהליך שעוברת ברגר ממעמד של יקירת המדיה והמאזינים שפסקול חייהם הוא גלגל"צי במובהק אל מעמד של זמרת בוטיק ששומרת בזכות קולה הייחודי וסגנון ההגשה המרוגש והחושני על נישה תקפה אך מצומצמת בקרב המאזין הישראלי.
כאשר על ההפקה המוסיקלית והעיבודים מופקד יוסי פיין המנוסה והאקלקטי ועל עיבודים לכלי המיתר הדומיננטים באלבום מופקד דניאל קורן המוכשר, מוציאה ברגר תחת ידיה אלבום בוגר מאד, בשל מאד אך כזה שאינו מיועד לכל אחד וככזה, פחות תקשורתי ממה שהוציאה תחת ידיה בעבר.
הסאונד הבינלאומי האהוב על ברגר ושבעבר היה מתחום אחריותו של עופר מאירי, עובר כעת ליוסי פיין ומובלט היטב בשיר הפתיחה המצויין "לבנות ולהרוס", מין שיר אמוני שמשלב גם מרכיבים של ביקורת חריפה למילותיו של מאיר גולדברג שפותח את האלבום בסאונד גדול מהחיים ואמירה חריפה של ברגר.

אהבתי גם את "תחזרי אליו" למילים של איתי פרל ששיתף פעולה עם ברגר ב "הנה באתי הביתה" הזכור לטוב. ניכר שברגר התחברה מאד לטקסט והיא מיטיבה להלחין ולבצע שיר דרמטי שלוקח את האפרוריות של חיי היום יום למחוזות רגשיים , שכמו בחיים, עוצמתם וזכותם, עם כ דגושה,  אינה תלויה בכוונותינו אלא רק בתחושותינו.
 
דווקא שיר הנושא למילים של רונית שחר וללחן של מאיה הרמן איכזב אותי גם מבחינת הטקסט הבנאלי וגם מבחינת עיבוד שאמור להקנות מימד וינטג'י עם אלמנטים קלאסיים אך למעשה נשמע לי מושתל מלאכותית ולא מחמיא ליכולות של ברגר. ב"לכתוב שיר אהבה" למילים של מאיר גולדברג הדגש על המיתרים משתלב טוב יותר עם הביצוע של ברגר והחושניות שלו.
"הקירות שלי" למילים משותפות של ברגר ושני ראפלינו, חוזר לתחושות הישנות והמוכרות של המוסיקה של ברגר מתחילת הקריירה: אותה גישה לביצוע הקולי, אותם מיתרים רומנטים, אותו סוג טקסט אישי, פתוח,אינטימי ופשוט. עלי זה הצליח לעבוד, אחרים יאמרו "מיחזור". "אהבה היא חוצפה" למלים של גולדברג ולחן משותף של ברגר עם עובד אפרת ואלעד אדר, מביא מתכונת מרעננת של שילוב טקסט ולחן במסגרת של עיבוד לא שגרתי ויוצר תחושה מזמינה לחוויה הרומנטית והאופטימית של רגע זוגי קסום ושובר שגרה.

ב"על ברכי" ברגר שרה על תשוקה הרסנית וחסרת מעצורים בדרך שרק יוצרת בשלה ובטוחה בעצמה יכולה להחצין ולבטא. "להתגעגע אליך בן זונה", "אני יורדת על ברכי" ו"עוד פעם אחת אחרונה" הן שורות עוצמתיות שמרכיבות שיר אמיתי, יצרי וכנה שמאוייר ומועצם על ידי עיבוד כלי המיתר של קורן .
האלבום השביעי של דנה ברגר מביא תמונה נשית מאד, יצרית אך מפוכחת של מי שהגיעה לשלב בקריירה שלה בו אינה רוצה להשביע את רצונו של איש חוץ משלה עצמה- האוהבים האמיתיים של ברגר ימצאו אותה שם ללא קושי. מי שממתין לשחזור של "עד הקצה"- שידליק גלגל"צ.

רותם אלג'ם - J Lamotta

מבטאים את זה "על הג'אם"  היא אומרת בחיוך, הכל אצלה קשור למוסיקה.
בת 23 בוגרת לימודי ג׳אז בקונסרבטוריון שטריקר וכבר הספיקה להשתתף בפרויקט אקפלה בשם "אומאמי" שזכה להערכה ואהדה רבה.

כשסיימה את לימודי המוסיקה הרגישה שג'אז לא מספיק לה וכי היא רעבה ליצירת מוזיקה מקורית, הצעד הבא היה עולם האלקטרוניקה והלופרים וכבר מהתחלה היא מכוונת לשוק הבינלאומי בבחירת השם  לפרוייקט המוסיקלי שלה והשירה באנגלית.

J Lamotta -  (הכל בגלל סקורסזה)

"מרטין סקורסזה השאיר בי חותם גדול עם הדמות של "ג׳ייק לאמוטה" בסרט השור הזועם (רוברט דה-נירו בתפקיד הראשי).

רציתי להביא את הדמות הנשית לעולם המוסיקה שאני יוצרת ושבדמיון שלי זהה לעולמו של "לאמוטה"

Beside The Line - הסינגל הראשון מתוך הפרוייקט

לינק שמגיע לאינבוקס ושגורם לך לאהוב אותו מהפריים והצליל הראשונים.
אלקטרו-סול משובח עם קליפ פשוט אבל כל פרט בו הופך אותו למיוחד ועמוק יותר. 

החל מזוויות הצילום שמצד אחד נראות כלא מושקעות אך מכוונות בקפידה

ועד לאיפור הגוף המושקע, שמיטת הכתפיים הטבעית שלה והנשימה הארוכה תוך שירה בדקה 03:22 ועד היציאה מפוקוס לצד הצלילים בסוף השיר.

כמו דה נירו שהתגורר בפריס 3 חודשים רצופים בכדי להעלות 27 ק"ג לצורך התפקיד, היא אורזת את מיתרי הקול וכלי הנגינה שלה וממשיכה מכאן לתקופה לברלין כדי לפתח את המוסיקה שלה לכיוונים חדשים. 

אימוגן-היפ, J Lamotta מאחרייך.