אנסמבל נעם- איסתיפתאח

מאת: גיא טנא

נדמה שה"אתניות" והלבנט חזרו כבמטוטלת למוסיקה הישראלית בשנים האחרונות. אמת, לא מדובר באותו גל אדירים שהקיף מגוון רחב של אומנים והכפיף אותם בעיני הציבור וחלק מן המבקרים תחת אותה קטגוריה של "מוסיקת עולם" אבל נדמה שהפעם המלה "אותנטיות" או אפילו המונח "פיוז'ן" כבר לא מרתיעים איש.

הלייבל "מגדה" מבית היוצר של "האוזן השלישית" מביא לנו מירושלים את "איסתיפתאח" (פתיחה)  של אנסמבל נעם (כן) (Naam) ומציג את נור עקאווי בעוד, נועם ברטוב בבס, מתי בובק בקלרינט, דניאל תגר על התופים ואת אדווה שוובל בגיטרה. החצוצרן ממלו אורפאוס גיאטנופולוס, מי שבעברו השתתפות מיתולוגית ב"אני שר" של אריק איינשטיין מתחילת שנות השבעים, מחצרץ ומוסיף נופך ג'אזי לאלבום. גיאנטופולוס גם עיבד את "דין אללה" שלמד מנגן העוד אלברט אקנין באחד הקטעים המלהיבים באלבום.

העוד של עקאווי הוא כלי דומיננטי מאד באלבום- הקטע הפותח, קטע הנושא המבוסס על יצירה של פרוטין איש המאה השתיים עשרה, משלב את העוד עם הקלרינט של בובק שחיבר את הקטע יחד עם שוובל ומניח את המסד לייחודיות של "נעם"- שילוב הצליל היהודי אירופאי של הקלרינט והצליל הערבי של העוד.הגיטרה של שוובל עדינה ומרגשת ומשלימה קטע פתיחה מהפנט.

"לעיתים לוקח רק צעד אחד להיכנס לעולם חדש" נכתב בחוברת האלבום לצד שמו של הקטע "הסוחר" מאת דניאל תגר, קטע רחב יריעה ושובבי ששם דגש על אלמנטים ג'אזיים ובכך מתקרב יותר לאומני ג'אז ישראליים עכשוויים כמו אבישי כהן, עומר אביטל ואחרים.

"שיר לע.", שירו הראשון של מתי בובק, שבחוברת נכתב כי נוצר מגעגוע וכאב , הוא יצירה ארוכה מאד האורכת יותר מאחת עשרה דקות. האורך, המופרז לטעמי, אכן נותן אפשרות לאלמנטים של מוסיקה חסידית ומוסיקה קלאסית להשתלב ביצירה אך ירתיע מי מן המאזינים שאינו מורגל בממדים כאלה של אורך קטע- חומר למחשבה.

צל צילה של בוסה נובה מגיח ב "עצום עיניך" של אדווה שוובל בו יותר מכל זהו העוד של עקאווי שמגלה מחוזות חדשים ומתאים עצמו לאופי מערבי יותר של המלודיה. ב"כוס קפה" של נועם ברטוב, נשמע יצירה שתוכנתה ומבוצעת עם מטחנת קפה בדווית ככלי המרכזי בחטיבת הקצב שלה.לצערי, הקטע עצמו הרבה פחות מעניין מתיאורו והחצוצרה של גיאנטופולוס אינה מושיעה. "ספינת המדבר" של גיאנטופולוס עצמו הוא קטע חביב המתאר מסע של אלכימאי ממרוקו לעבר הפירמידות אך נדמה לי שהסימבול של גמל מיועד בעיקר למאזינים לא ישראלים וסוד קסם בעל החיים המדברי כבר מעט שחוק בלשון המעטה באוזני המאזין הישראלי.

"הכפר השוודי" הוא קטע מאת מתי בובק המוקדש לתושבי "אלווין", המוסד הירושלמי הידוע וברוך הפעילות. בובק מקבל השראה מאנשי "אלווין" על תושביו וצוותו ואכן מורגשת חמלה ואהבה רבה בקטע והבחירה הפעם להביא משהו חדש ונמרץ יותר לאלבום לאור הנושא המרגש שבחר בובק ולהבליט אותו בין כל השאר, הן מבחינה קצבית והן מבחינת הרבגוניות הכלית מתבקשת ומוצלחת.

אני מתעלם מהקטע "סיום הסכסוך" , לא רק משום שאין בו חדש מבחינה מוסיקלית אלא גם כקריאה ללגיטמציה עבור הרכבים ערביים- יהודיים לעמוד בזכות עצמם ולא להרגיש צורך להיות פוליטיים- סוף הסכסוך יגיע מהר יותר כאשר העשייה המשותפת תהיה, לכל האורך ועל כל רבדיה, למען העשייה בלבד וכל מלה נוספת מיותרת.

האלבום של אנסמבל "נעם" הוא בראש ובראשונה חוויה מהנה של האזנה- חדשנות יוצאת דופן לא נמצא כאן אבל השילוב של עוד וקלרינט בהחלט בולט ומעניין. ניכר כי ההרכב הוא קבוצה מגובשת של נגנים-יוצרים שמצליחים להישמע ולהשמיע אמירה אמנותית מוגדרת. לעיתים ההערות שבצידי השירים אף גרמו לי להירתע מעט מעודף האוריינטליזם הרומנטי הקורן מהן אך בשורה התחתונה- נהניתי להאזין.

מיכה הרשליקביץ - כשכל גיבורי הילדות שלו מתו, היא באה להציל אותו.

"היוצא מפסיד תורו".
אותיות דפוס חומות בכתב יד על שלט מרובע ירוק שהיה תלוי במספרת הגברים בשנות ה-80, היחידה בישוב בו גדלתי.
זיגו הספר שאהב גם תוכים, היה מגדל אותם בחלקו השני של המקום וככה היה יוצא שהייתי ממתין לתור שלי מקשיב להם מצייצים ובוהה בשלט, ילד.

זה השיר הראשון של מיכה שהכרתי והקליפ של "אחרי מה שעבר" עם המספרה הישנה והטקסט שלו, מחזיר אותי כל פעם מחדש אל אותם רגעי התמימות כשהכול היה פשוט.

הכרתי אותו כחלק מהסופרגרופ שמנגנים בהופעות עם רוני אלטר, אחרי שראיתי את הקליפ, חיפשתי  את עמוד הבאנדקאמפ שלו ולחצתי PLAY  אם "אחרי מה שעבר" זרק אותי לאותה הנוסטלגיה, "כל גיבורי הילדות" החזיר אותי אל המציאות היומיומית המפוקחת והנוקשה, המקצב האלקטרוני פופי עדיין הזכיר לי את סוף שנות ה80 אבל הטקסט שלו כל כך רלוונטי לשנה האחרונה, בה אושיות מוסיקליות וקולנועיות שהשפיעו על יצירה של דורות עברו לעולם שכולו טוב, ובמקביל מתקיימת מחאה חדשה על יוקר המחיה (מחאת המילקי) ומחאה תרבותית  בעקבות ה"פסטי-סלפי"(תוכן פסטיבל הילדים ב2014). 
רצועה שכלל לא היתה אמורה להיכלל באלבום ולבסוף היא נושאת את שמו ומגדירה תקופה, ביום שהיתה אמורה לצאת כסינגל אסי דיין נפטר, במקום לנצל את המומנטום הרשליקביץ' דחה את יציאתה בשבועיים. 

"כל גיבורי הילדות שלי מתו
כמעט ולא נשאר למה לצפות
יושב מול המסך לראות טלוויזיה
ופרסומות כמה זמן עוד צריך לחכות
פרסומות לחכות לחכות לחכות

כל חלומות הנעורים כבר נמסו
כמעט ולא נשאר מה לדמיין
אז אני יורד אל האוטו נוסע ונוסע
והטנק מתרוקן אז צריך לשלם
תשלם תשלם את המחיר תשלם"

הכל התחיל בנקודת משבר - (רוב הדברים הטובים במוסיקה מתחילים משם)
בימים שה"חדשות" הרכב בו ניגן התפרק ובנוסף לכך בת הזוג שאיתה היה לאורך שנים מצאה "סיבה לעזוב" במראה, כשרצתה "לחלום בעיר שלא נרדמת" סיפרה שזה רק לקצרה ולבסוף נשארה שם ו"השאירה אותו על "מדפים",  ברצועה השישית  ישאל אותה "הלב שלך איפה ? ". 

כשאמדורסקי התקשר לברך  

בודדים המקרים בהם אתה אוהב קאבר יותר מהמקור, ונדיר שזה קורה כשמישהו מבצע קאבר לשיר של אמן שיש לך את כל הדיסיקוגרפיה שלו.
 הרשליקביץ' בוחר לבצע את "ליד עצמך" של אמדורסקי באלבום וכאן לפחות מבחינתי זה המקרה.
הרצועה משתלבת בדיוק בקונספט של האלבום אם בטקסט או במיקום שלה כרצועה השביעית.
בוקר אחד הוא קיבל שיחת טלפון מפתיעה מאמדורסקי שסיפר שאהב את הביצוע. 

ואז היא הגיעה. 

אז מה את עושה כשכל גיבורי הילדות שלך נגמרים ואתה נמצא ליד עצמך באמצע החיים ? אם התמזל מזלך, בדיוק באותו הרגע בו לא ציפית היא מגיעה.
אביתר בנאי הגדיר את בת הזוג שלו "את שקט" והרשליקביץ' הלך רחוק יותר.
פרט לזה שהיא מכינה עוגיות גזר וטחינה מעולות (ע"פ הסטטוסים שלו)
היא גם זו שמצילה אותו. 
והיא נמצאת שם לאורך העשייה של האלבום החל משלב ההקלטות,עריכה וביום קטעי וידאו ועד למסירת העוגיות המפורסמות שלה כאות תודה לאדם שהשאיל את המקרן לצורך צילום עטיפת האלבום, והרשליקביץ' פרט לכך שהקדיש לה את האלבום זכה גם לשמוע "כן" לאחר שהשכיל לעשות והציע לה נישואים בספטמבר האחרון. 

"צריך נס אחד גדול שיאיר אותך
ולב אחד יפה שיפשיר ממך
עומדת שם מסתכלת מחכה לך
היא זו שתציל אותך
....
כשנשכחת מהלב
היא זו שתציל אותך
תדליק קצת אור בשיר כאב
היא זו שתציל אותך
מהרעש הגדול"

הוא בוחר לסגור את האלבום עם רצועה קצרה בשם "יפה" והיא כמו מסכמת את הכל (ואולי זה טקסט שזו שמצילה אותו אומרת לו ?) בדיוק לפני שנה כשצילמו את הטיזר להופעת הבכורה שלו, הם יצאו לרחוב  מבלי לתכנן איך בדיוק זה יראה פריים אחרי פריים, צילמו עוברי אורח והתוצאה כמו הרצועה עצמה, נפלאה. 

ומה שלא יהיה
מה שלא תעשה
חברים שתחליף דעות שתשנה
תמיד תשאר
יפה

בימי מחאות על יוקר המחיה או איכות צריכת התרבות כשבכל יום קמים בפייסבוק אתגרים מוסקליים כמו  "עשרת אלבומים" מיכה הרשליקביץ' בתזמון מושלם נכנס לחיי עם אלבום רוק על גבול הפופ שהפיק מוסיקלית אמיר צורף (שהוא, גיבור ילדות שלי ונכס למוסיקה הישראלית).
והוא מצליח להחזיר אותי אחורה בזמן לרגעי ילדות נוסטלגיים נשכחים, שולף אותי מהם בחזרה למציאות היומיומית הקשוחה בה גיבורי הילדות שלי אט אט נעלמים ובכל ערב "שן ילד" הרצועה השנייה באלבום מתנגנת לי בראש כשאני מרדים את הבן שלי.
לפעמים לא צריך שיהיו 10 אלבומים, אלא אחד כזה טוב שיטמע בפס הקול של חייך וב DNA המוסיקלי האישי.  
ו"כל גיבורי הילדות" - הוא בהחלט אחד כזה. 

Pits- Premeditated Ending

מאת: גיא טנא.

טליה פרי, אורי סגל ותום קמינסקי מוציאים אלבום שלישי לאחר שבע שנים בהן ההרכב עבר תהפוכות כאשר יונתן יידוב ועוד לפניו אסף תאג'ר עזבו וקמינסקי הצטרף על מנת לאייש את עמדת הבס.

עמי שלו שהפיק את אלבום הבכורה Pits ב2005 שב להפיק את הלהקה באלבומה השלישי לאחר שדויד פרץ ונדב אזולאי הפיקו את האלבום השני של ההרכב Cerberus. שלו מיטיב לשמר באלבום הזה את הייחודיות הסגנונית של "פיטס" ועושה עבודה טובה ביצירת צליל מגובש וסוחף.

"What are you going to do without us?/ Chase yet another day?/ Things won't be the same without us/    will you let it fade 

כמעט והתפתיתי לשאול את חברי ההרכב מהו המסתורין שמונח מאחורי מילות השיר הפותח "5.1" שכל מילותיו מוצגות כאן לפניכם. ארבע שורות שפונות לאלמוני שניכר כי החלטה משמעותית מאחוריו ומשימה כבדה לפניו. את החשיבות, המשמעות וכובד הראש "פיטס" ממחישים היטב בצבע האפל של העיבוד עם התיפוף הכוחני של טליה פרי, הגיטרה עם הארומה הצפון אנגלית של סגל והבס היציב של קמינסקי. כמו אצל הCranes ההיסטוריים וכמו אצל "ועדת חריגים" השירה מרחפת מימד אחד לפחות בנפרד מן הכלים והפער הזה הוא המקור לייחוד לסאונד של "פיטס".

הטקסטים של "פיטס" זוויתיים ומעניינים- איך לא תעבור צמרמורת קרה בעורף למשמע השורה "All your little lies/ will come to life" בשיר השני באלבום "White Lies" . בשיר הזה קיימת נטייה לשבירה של מוסכמות, לתאטרליות וחיתוכים בשירה, לצליל שמן יותר ושורט יותר בגיטרה ולסאונד תעשייתי יותר. במרכז השיר רצועת נויז שמעבירה לוריאציה סוריאליסטית של הטקסט ושירה מנחמת של פרי.

בנוסף לרוק הגיטרות האגרסיבי, אלמנט בלוזי מתגלה ב Closure יחד עם ממד של פאנק.
נדמה שגם הטקסט מתחבר למרכיבי המסע בבלוז והחוסר התוחלת בפאנק.

 "פיטס" שרים על דברים מוזרים שיכולים לקרות לסיגריה בגשם, על הבטחות אבודות, על מחט בערימת שחת, על שחייה עיוורת, קונכיות ריקות, ועל נשק גלוי ומוכן ומהם כל אלה אם לא ייצוגים של מסע אינסופי אחרי תכלית ותחושה של תסכול לא נגמר באין תשובות.

"פיטס" אומרים Premeditated Ending ומעניקים לאלבום את שמו אך מהו הסוף, הסיום המכוון אותו הם כותבים בגדול על הקיר, אשאיר לכל מאזין להחליט בעצמו.

מרגשת אותי ויקרה בעיני הבחירה של ההרכב לשלב שירת משוררים באלבום, מעשה נדיר בז'אנר. מדובר במילותיו של שמעון אדף כאשר "שבור" שלו הופך ל " Valhalla ", קטע של עשר וחצי דקות המלווה באורך נשימה רגע משברי בחייו של יוצר ואדם. הפתיח ארוך ומדיטטיבי וסגל צובט ומלקט פיסות סאונד מענגות לפני שהוולטג' מתגבר והולך עד ששבע דקות מתחילת הקטע מתחיל אורי סגל לקרוא בקול את השורות העוצמתיות של אדף המתורגמות כאן לעברית : "לעולם לא אפנה לשירה יותר", "בקצות אצבעותי אני מרגיש שלא אפנה עוד לשירה" ובין שתי אלו טקסט פילוסופי מאתגר ומרתק.

"מאז שהתעוררת/ בחדר ריק/ כל השעונים נעצרו/ ואין ירח/ כל סיפורי האגדות עליהם גיחכת התגשמו/ כעת אתה אחד מהם/ ואני מתגעגעת אליך" שרה טליה פרי בשיר "Our Valor " החותם את האלבום בשיר אהבה שמגיש צד רך יותר ביצירה של הלהקה ומפגיש את המאזין עם תערובת של קור וחמימות שנמצאת בדיוק במקום הנכון ובמינון הנכון לסגור אלבום בשל ואיכותי ששווה להאזין לו.

נעם רותם - הופעה בקפה ביאליק

 

                                   צילום: צליל חנוכה 

מאת: לורן מילק  

כשהוא מופיע סולו, אני מרגישה במריחה של נשיקה אדומה על נייר, כרטיס אחר כרטיס הלב שלי נמכר. כל הכרטיסים להופעה בקפה ביאליק סולד אאוט כי "צוף דבש, אמרי נעם, מתוק לנפש ומרפא לעצם" (משלי, ט"ז, 24). 

כמעט חורף, בדרך לפה ירד קצת גשם. החיים שלי נוזלים מבין הידיים, יש פנצ'ר בגלגל המזל, כל החיים אני בדרך, כמו ילד שמשחק בכדור בחדר המדרגות וכל הזמן השכנים מפריעים לו לשחק. עזרה בדרך? "כל מי שאיבד קורת גג/ כל מי שברח מהבית/ כל מי שזקוק לאשפוז, כל מי שלא אכלה כבר יומיים/ כל מי ששבר שמירה אחרי עשר שעות על הרגליים/ כל מי שנרקב באיזה תא, כל מי שנתנו לו חודשיים."  

הוא שר, הוא נכנס לפריים כמו תמונה שיוצאת מפוקוס ואפילו כשהוא בחוסר פוקוס הוא משתף את הקהל בחוסר הפוקוס שלו. להיות איתו זה להקשיב לטיפות הדמעות שזולגות. "האוויר טעון בחלקיקים של שיגעון/ אין כאן אף אחד יותר/ סימנים אומרים לי תתרחק/ תיבת המכתבים מלאה נייר לבן וריק" (אף אחד יותר). הנה מונפת "חרב דמוקלס" על ידי מכניע הדרקונים וכוחות האופל. השיר הוא קול הנצח הבוכה אל השוכנים בזמן, שיר ניצחון על המוות, שמושר בירידה אל תוך מעמקי הנפש החשוכים: "ראיתי אנשים מתים מסמים ותאונות/ אוטובוס פגע אתמול בילד ברחוב/ אבל לראות איך חלקים ממך מתים זה כמו עינוי/ והם הורגים כדי להציל, כשחרב דמוקלס מעל ראשך תלוי."

ישנו בגן העדן עץ מניב חלב, ממנו בא טעמו המתוק של השיר. באמצע החיים ההופעה מתחילה והזמר שואל: "כולם מסודרים?" מאחוריו יש שמש דבש אדומה, על הווילון צללים של כוכבים מרצדים, הוא פושט אקוסטית ולובש חשמלית, יחף מכאבים בלתי פוסקים של נעליים, שורך שרוכים של עלי זיכרון: "אתם יודעים, אני גדלתי בקריית חיים, במקום שבאמריקה נקרא: Housing project וכאן קוראים לזה שיכון עובדים. מעבר לכביש היו בתים פרטיים שהיו מתבטלים שם. פתאום באמצע השכונה נולדו בן לילה, הרים ענקיים של חול – כמו שאומר הגשש: חול, חול – חול כזה כתום, קצת דביק, עבה. מושלם לעשות ממנו קציצות ולהעיף אותן אחד על השני, וזה מאוד מסוכן כשאתה ילד חלש ורזה".

האור במדרגות כבה, המלצרית יורדת במדרגות ומפנה בקבוקי קולה זירו וגולדסטאר. נעם רותם שולף מפוחית, מתרחק מהמיקרופון, ויוצר ויברציה בקול של תא בודד שאבד עם השלג בזיכרון: "משהו קצת יותר אופטימי, זה נקרא בשורות רעות, הנה עוד שיר מאותה מחלקה, זה שיר שאני לא עושה הרבה, די קשה לי לעשות אותו, והיום קשה לי במיוחד איתו, אבל צריך: 'הקיר הריק, הגבר ששותק/ הכוס בקצה שולחן שעוד רגע תתרסק/ כל החברים שמתחילים להתרחק/ תאריכים מסוימים שלא משאירים ספק." (מדברים על הילד)

הוא מציע לקהל עוד שיר עצוב שכתב לברי סחרוף, "רשום עוד אחד כזה בסט ליסט, אבל נלך על אחד יותר שמח, שנקרא "ימים נוראים" שכביכול נגמרו והם מאחורינו אבל הם לא נגמרים לעולם." זה שיר של ברי בגרסה של בוב דילן: "כשאני בלעדייך נופל לבור ללא תחתית/ על ספסל מול הבית שתיתי בירה מקומית/ עכשיו הלב שלי רעב, הכוס שלי ריקה/ הראש שלי כואב ובבטן מועקה."

נהנה מהשקט

"מישהו רוצה ממני משהו, אני יכול לעשות משהו בשביל מישהו?" מהקהל שולפים לו שפנים: קראת לי קין, קול פנימי, גיבור גיטרה, חום אנושי, הכיתה שלנו. "אוקיי, אתם רוצים רק ת'להיטים. הכיתה שלנו זה להיט בפולין. השיר נכתב בפולין הקומוניסטית ואסור היה לדבר אותו או לשיר אותו. אם היו רמקולים אז המשטרה הייתה באה. נעשה אותו כמו שהיו עושים אותו אז, בלי רמקולים." נעם מפליא לשיר, אנחנו לא רגילים לשירה חשופה ועירומה כל כך ללא פעלולים, ממש שומעים את הכוסות שנשטפות בבר. הוא מפסיק באמצע כמו במשגל נסוג עם הקהל, "זה לא עובד," הוא מודה ועוזב, מבטיח לחזור אל זירת הפשע בכוחות מחודשים, ועובר לשיר של קרח תשע "אסף אמדורסקי" – אחד מרגעי השיא שהיו בהופעה. פיצוץ, ניצוצות של רגשות, אקספרימנט של נשיקה, במצח אות קין של כאב צולל, יש לו קול צלול כמו סיידר חם עם קינמון, "אני נהנה מהשקט," הוא אומר, ואנחנו נהנים מהחום. מנגב פנים מזיעים, המפוחית שלו כבר רטובה מכאבים, עוברת דרך מי הרגש ומי החיים. "תישאר, כי אין לי כל כך לאן ללכת", הוא אומר, ספק לעצמו ספק לקהל.

לאט לאט, ואז בבת אחת, כמו שנרדמים, התאהבתי בך.

הוא לוגם צ'ייסר, ושואל: "רוצים שיר וסיפור גם? יום אחד אני יושב בבית ואני שומע מחדר השינה בכי, יבבות. שומע בכי, בכי, בכי, בכי. אשתי לקחה ספר מהספרייה 'אשמת הכוכבים', והילדה לא רצתה לקרוא, אמרה שזה מדכדך מדי, אז אשתי קראה את זה והראתה לי איזה משפט בספר הזה שאמר "לאט לאט, ואז בבת אחת, כמו שנרדמים, התאהבתי בך." והשיר הזה התחיל משם. ביקשנו אור מהלילה, זה נחמד לסיים איתו, שיר מהאלבום החדש שהיה חדש, כבר לא כל כך חדש: "ביקשנו אור מהלילה/ רקדנו עד שיגעון/ נופל עכשיו מלמעלה/ רסיס מכוכב הצפון/ ביקשנו עוד מהלילה/ לא ללכת לישון/ משכת אותי מהלילה/ השמדת אותי במבט/ הדלקת לי את הסיגריה/ בגז של סילביה פלאת'."

יש משהו ששכחתי? הוא מבקש: תבואו שוב.

דנה ברגר- מתנות של זמן.

                                          צילום: אוהד רומנו.
מאת: גיא טנא.

נדמה שהיה זה לא מכבר שדנה ברגר הייתה יקירת הקהל, המבקרים והקהילה המוסיקלית גם יחד. בסביבות שנת המפנה למילניום, ברגר הייתה בשיא הפופלריות שלה והנפיקה להיט אחר להיט שלא באו על חשבון אמירה סגנונית וביצועית בעלת תוכן ובשר.
האלבום "מתנות של זמן" משלים תהליך שעוברת ברגר ממעמד של יקירת המדיה והמאזינים שפסקול חייהם הוא גלגל"צי במובהק אל מעמד של זמרת בוטיק ששומרת בזכות קולה הייחודי וסגנון ההגשה המרוגש והחושני על נישה תקפה אך מצומצמת בקרב המאזין הישראלי.
כאשר על ההפקה המוסיקלית והעיבודים מופקד יוסי פיין המנוסה והאקלקטי ועל עיבודים לכלי המיתר הדומיננטים באלבום מופקד דניאל קורן המוכשר, מוציאה ברגר תחת ידיה אלבום בוגר מאד, בשל מאד אך כזה שאינו מיועד לכל אחד וככזה, פחות תקשורתי ממה שהוציאה תחת ידיה בעבר.
הסאונד הבינלאומי האהוב על ברגר ושבעבר היה מתחום אחריותו של עופר מאירי, עובר כעת ליוסי פיין ומובלט היטב בשיר הפתיחה המצויין "לבנות ולהרוס", מין שיר אמוני שמשלב גם מרכיבים של ביקורת חריפה למילותיו של מאיר גולדברג שפותח את האלבום בסאונד גדול מהחיים ואמירה חריפה של ברגר.

אהבתי גם את "תחזרי אליו" למילים של איתי פרל ששיתף פעולה עם ברגר ב "הנה באתי הביתה" הזכור לטוב. ניכר שברגר התחברה מאד לטקסט והיא מיטיבה להלחין ולבצע שיר דרמטי שלוקח את האפרוריות של חיי היום יום למחוזות רגשיים , שכמו בחיים, עוצמתם וזכותם, עם כ דגושה,  אינה תלויה בכוונותינו אלא רק בתחושותינו.
 
דווקא שיר הנושא למילים של רונית שחר וללחן של מאיה הרמן איכזב אותי גם מבחינת הטקסט הבנאלי וגם מבחינת עיבוד שאמור להקנות מימד וינטג'י עם אלמנטים קלאסיים אך למעשה נשמע לי מושתל מלאכותית ולא מחמיא ליכולות של ברגר. ב"לכתוב שיר אהבה" למילים של מאיר גולדברג הדגש על המיתרים משתלב טוב יותר עם הביצוע של ברגר והחושניות שלו.
"הקירות שלי" למילים משותפות של ברגר ושני ראפלינו, חוזר לתחושות הישנות והמוכרות של המוסיקה של ברגר מתחילת הקריירה: אותה גישה לביצוע הקולי, אותם מיתרים רומנטים, אותו סוג טקסט אישי, פתוח,אינטימי ופשוט. עלי זה הצליח לעבוד, אחרים יאמרו "מיחזור". "אהבה היא חוצפה" למלים של גולדברג ולחן משותף של ברגר עם עובד אפרת ואלעד אדר, מביא מתכונת מרעננת של שילוב טקסט ולחן במסגרת של עיבוד לא שגרתי ויוצר תחושה מזמינה לחוויה הרומנטית והאופטימית של רגע זוגי קסום ושובר שגרה.

ב"על ברכי" ברגר שרה על תשוקה הרסנית וחסרת מעצורים בדרך שרק יוצרת בשלה ובטוחה בעצמה יכולה להחצין ולבטא. "להתגעגע אליך בן זונה", "אני יורדת על ברכי" ו"עוד פעם אחת אחרונה" הן שורות עוצמתיות שמרכיבות שיר אמיתי, יצרי וכנה שמאוייר ומועצם על ידי עיבוד כלי המיתר של קורן .
האלבום השביעי של דנה ברגר מביא תמונה נשית מאד, יצרית אך מפוכחת של מי שהגיעה לשלב בקריירה שלה בו אינה רוצה להשביע את רצונו של איש חוץ משלה עצמה- האוהבים האמיתיים של ברגר ימצאו אותה שם ללא קושי. מי שממתין לשחזור של "עד הקצה"- שידליק גלגל"צ.

רותם אלג'ם - J Lamotta

מבטאים את זה "על הג'אם"  היא אומרת בחיוך, הכל אצלה קשור למוסיקה.
בת 23 בוגרת לימודי ג׳אז בקונסרבטוריון שטריקר וכבר הספיקה להשתתף בפרויקט אקפלה בשם "אומאמי" שזכה להערכה ואהדה רבה.

כשסיימה את לימודי המוסיקה הרגישה שג'אז לא מספיק לה וכי היא רעבה ליצירת מוזיקה מקורית, הצעד הבא היה עולם האלקטרוניקה והלופרים וכבר מהתחלה היא מכוונת לשוק הבינלאומי בבחירת השם  לפרוייקט המוסיקלי שלה והשירה באנגלית.

J Lamotta -  (הכל בגלל סקורסזה)

"מרטין סקורסזה השאיר בי חותם גדול עם הדמות של "ג׳ייק לאמוטה" בסרט השור הזועם (רוברט דה-נירו בתפקיד הראשי).

רציתי להביא את הדמות הנשית לעולם המוסיקה שאני יוצרת ושבדמיון שלי זהה לעולמו של "לאמוטה"

Beside The Line - הסינגל הראשון מתוך הפרוייקט

לינק שמגיע לאינבוקס ושגורם לך לאהוב אותו מהפריים והצליל הראשונים.
אלקטרו-סול משובח עם קליפ פשוט אבל כל פרט בו הופך אותו למיוחד ועמוק יותר. 

החל מזוויות הצילום שמצד אחד נראות כלא מושקעות אך מכוונות בקפידה

ועד לאיפור הגוף המושקע, שמיטת הכתפיים הטבעית שלה והנשימה הארוכה תוך שירה בדקה 03:22 ועד היציאה מפוקוס לצד הצלילים בסוף השיר.

כמו דה נירו שהתגורר בפריס 3 חודשים רצופים בכדי להעלות 27 ק"ג לצורך התפקיד, היא אורזת את מיתרי הקול וכלי הנגינה שלה וממשיכה מכאן לתקופה לברלין כדי לפתח את המוסיקה שלה לכיוונים חדשים. 

אימוגן-היפ, J Lamotta מאחרייך.

ברוכים הבאים ליערות - פסטיבל רמות מנשה

צילום - גיא פריבס, עריכה גרפית - איתמר ברנשטיין

פסטיבל יערות מנשה יוצא לדרך בפעם השישית!
הפסטיבל, מבית המועצה האזורית מגידו, שמתקיים בסופ”ש שבין 17-15 במאי, מתרחש בלב יער קק”ל אשר ביערות מנשה ומספק במה ללא פחות מ-80 מופעים. על מנת לחבר בין הפסטיבל לבין כתבי המוזיקה העצמאיים המלווים את הסצנה לאורך השנה, ועל מנת שכולנו נגיע אליו מוכנים ונכונים להחשף למוזיקה טובה, לאמנים חדשים ונפלאים ולחוויות יוצאות דופן, החלטנו לשתף פעולה ויחד עם יערות מנשה להציג בפניכם את קמפיין “ברוכים הבאים ליערות“.
במסגרת הקמפיין, כל אחד מהכתבים המשתתפים יציג בפניכם כמה המלצות נבחרות, במטרה לאפשר לכם להכיר קצת יותר לעומק כל אמן וכל מופע באירוע המיוחד הזה.

את שאר ההמלצות תוכלו לראות אצל שאר המשתתפים בקמפיין –
[לחצו על שם האתר ותגיעו להמלצות שלו לפסטיבל]

אפרכסת | קולומבוס | Andy Was Wrong | מרפסת | Midnight East | חבית הדגים | הבלוג של יובל אראל

Luciile

בערב הדרבי התל אביבי כשכולם חשבו שהרעש בדרום תל אביב מהאצטדיון הוא בכלל הגיע מהבארבי, מופע ההשקה של אלבום הבכורה, מופע ? - פסטיבל שלם !בשיאו היו יותר מ 20 נגנים על הבמה.
אחרי הכל אי אפשר היה שלא לצפות למשהו מיוחד מהרכב שהודה באלבום שלו ל"סטואי גריפין, צ'רלי צ'אפלין, מראדונה..." אלבום שכולו סול, פאנק, בלוז, היפ-הופ עם רצועת פתיחה מפתיעה במיוחד.
כשהם הופיעו לפני שבוע ב  Liverpool Sound City הביקורות שיבחו ובנוסף הטוויטר רעש בתגובות מפרגנות מאנשים שהיו בקהל ושמעו אותם בפעם הראשונה, לכו לראות אותם לפני שהם נעלמים לתור עולמי ולתקופה ארוכה (תזכרו שאמרתי כשזה יקרה).

Mayor

פרוייקט מוסיקלי ייחודי שנותן דגש על הפן הויזואלי והאומנותי ופחות במבצעים הפקה של גיל מאייר שחבר ביחד  אורן רזניק והוד שריד לצלמים לכותבים ובמאים על מנת ליצור "שלם יחודי" (כפי שהם מכנים אותו) בתהליך אינדי אמיתי מתחילתו ועד סופו כחלק מהתהליך הם משחררים לאוויר קליפים וסינגלים ללא יח"צ או הכנה מוקדמת במכוון וכמו הרעיון המבריק של הקליפים ללא תנועה של מאייר ושריד כשהיו ב"כל החתיכים אצלי",  גם כאן הם מפתיעים בבחירות הויזואליות לקליפים הראשונים ששוחררו. 

משתתפים נוספים בפרוייקט:

אייל רפאלוב, נגה ארז, מאיה יוהאנה מנחם, ניצן לוטם, דורין לוי,מתן אמית, איתן שריד,יונתן שילנסקי, רוני רשקס ואורקה ביאנקה.

הפעמונים 

אפשר להגיד שבפסטיבל הזה עמרי ויטיס בטוח ירגיש בבית, אחרי הכל הוא גדל בקיבוץ דליה ששוכן בלב אותם היערות ואלה נופי הילדות בהם הסתובב.
אחרי ארבעה אלבומים ויותר מעשור של עשייה מוסיקלית בחו"ל הוא חזר לארץ לארץ והשיק ביחד עם ההרכב שלו הפעמונים -  ברק גרוסברג (גיטרות חשמליות), רון אפרתי (בס), איתי רפפורט (תופים) את הסינגל הראשון  "Home Tonight"
ביוני הקרוב צפויה השקת הסינגל השני "'where do i go".

עדי אולמנסקי
כשמדברים בארץ על מוסיקת אינדי, האסוציאציה הראשונה תמיד תהיה על פולק ורוק, עדי אולמנסקי (לורנה B) שוברת  מוסכמות בנוגע לאינדי בפרט ומוסיקת האלקטרו בכלל.
יוצרת אמיצה שאחראית ביצירה שלה על הכל,החל מכתיבה והלחנה ועד להפקה והיח"צ.  אולמנסקי מצליחה לקדם את המוסיקה המיוחדת שלה באמצעות סטיילינג פרוע ומושקע המשלב קליפים יצירתיים  ומיוחדים ולהגיע לחשיפה בינלאומית.

את כל הפעילות האינטסיבית הזו מתאר הכי טוב שם הנושא של ה E.P שלה.
 Hurricane Girl.

הפסטיבל יתקיים בתאריכים 15-17 למאי 
פרטים נוספים ניתן למצוא כאן -  דף הפייסבוק של הפסטיבל

פיירסטון - הנה זה בא

תמיד אמרתי שנשים שמנגנות על בס, יש בזה משהו מיוחד.
כנראה בגלל המבנה השונה בתיבת התהודה הפינימית שלהן, תמיד כשאני מקשיב להרכבים בהן אישה אחראית על התפקיד יש משהו במקצב של האלבום שנותן תחושה שונה ומיוחדת.
במקרה של פיירסטון לב ההרכב והאחראית על תפקיד הבס היא ענת פוירשטיין ומכאן גם נולד שמו.

"רק אותו חיבור לקצב  אומר שאולי זה שווה את הכל"

האלבום נפתח עם  גרוב כלי נשיפה ובס וכבר בצלילים הראשונים של "הנה זה בא" אפשר להבחין במשהו שונה ורענן, לא עוד אלבום מגל הפולק של התקופה האחרונה.

בחשמל, הרצועה השניה באלבום  פיירסטון כמו שוב קוראת את המחשבות שלי ואומרת את מה שאני אומר כבר שנים על כוחה של המוסיקה, כשהיא מתארת סיטואציה של בחורה שפשוט רוקדת החוצה את כל העצבות או הכעסים שבפרידות או סיום מערכות יחסים.
 ושוב, זה אותו "החיבור למקצב" שמשנה את המצב.

"סוגרת את המעגל-חשמל
את יכולה לרקוד בחדר
מתוך המערכת לחלל
והכל נהיה בסדר
אם יש לך מוסיקה
את מגלה
שגם לבד את מסתדרת 
את לא צריכה אותו ליד בכלל"

פרט לרצועה החמישית היא בוחרת להפקיד את השירה באלבום בידיהן של טל מגן וליאור קדמן שבהחלט עושות כאן עבודה נפלאה.
ב"בס תופים" פיירסטון אוזרת אומץ  וגם שרה ועדיין בקליפ פויירשטיין מעט נחבאת אל הכלים כשהיא לא מחוברת לגיטרת הבס וחושפת רק חצי פנים. 
ב"נמר פנתר" לעומת זאת, אם היא הייתה תנין הייתה טורפת את כל מה שמשמין "גם פקח עם משאית וג'ק, כל מי שמאחר לי עם הצ'ק, שבוע לעכל ושלום על ישראל".. 
וכאן בניגוד לקליפ הקודם  בנסיעה ברכב פתוח, בדירה שלה וברחובות תל אביב היא וטל מגן משתטות עם מסיכות וכשהיא חמושה בבס היא מכוונת אליך את הBase line דרך עדשת המצלמה.

וכמו שההרכב הזה יודע להקפיץ עם R&B פאנק דיסקו וסול לקראת סוף האלבום מגיעה הרצועה התשיעית "אולי"בלדה רכה מלאה בתהיות שמלטפת.
אלבום מלא בנשמה וגרוב ואם תשאלו אותי הוא הולך להיות ה"מרענן הרשמי" שלי לקיץ הקרוב, אחרי הכל מהרגע שקיבלתי אותו במשך שבועיים הוא התנגן אצלי ברכב ובמשרד בלופ.

לאתר הרשמי של ההרכב: 
http://www.firestonemusic.com

דף האמן בפייסבוק:
http://www.firestonemusic.com

Full Trunk אלבום ומופע השקה בבארבי

הם חרשו את הארץ עוד כשקראו להם "ניסמן טריו", הגיעו לכל מקום אפשרי והופיעו בפני כל מי שרק רצה לשמוע.
בדרך כלל כשהרכב נושא את  שם הסולן, לרוב מתבצע שינוי נגנים בתדירות וכאן מי שמכיר ידע שהכימיה בין שלושתם פשוט דורשת שם של הרכב, כך שהחלפת השם ל full trunk לא רק שלא הפתיעה אלא פשוט הייתה מתבקשת.

כשמאיה ג'ולי היתה בהופעה שלהם בנובמבר האחרון היא יצאה משם נרגשת, "החיבור שלהם לא פחות ממושלם"  היא אמרה אז "הם העיפו אותי לניו אורלינס של שנות החמישים בתחפושת בר מעופש אפוף עשן סיגריות, אדי אלכוהול ואנשים מאוהבים."

"את אומרת שפירות זה לא מניב, אומר לך מותק זה מקצוע לא תחביב"
והוא מתכוון לכל מילה, כשהוא מספר על "עכשיו זה כבר לא משנה" (הקהל קורא לו גם חרטות) הוא אומר:
"יש אנשים שמסתכלים אחורה בגיל 50 ומצטערים על חלק מהדברים שהם עשו או לא עשו, ואני לא שואף להיות כזה.
בגלל זה אני עושה מוסיקה אמנם אין בזה כסף אבל אני לפחות אמות עם חיוך"
"בדרכים" הוא מספר על הדרך והמרדף אחרי החלום והוא יודע שהוא צריך גם להזהר כי "הנהר הזה סוחף אותך מהר"

לכל אחד יש את הכדור שלו ("כדורים") וניסמן כמו שארז אלגרבלי יעד עליו "רק הבלוז שלו יכול", גם את  ה ADHD שלו שגרם ל- א' להתפלק במילה "דואך" בעטיפה של האלבום הוא מצליח לנצח איתו.

מערכות יחסים לעומת זאת.. כמו ב"אומר לך מותק"  ב"חבל שאת ככה" הנושא כבר הופך למורכב יותר, כשהוא  התנגן ברכב הדבר היחיד שהיה לאשתי להגיד כשהיא שמעה את המילה האחרונה היה " יייווואווואואווווווו !!!".

פברואר 2014 - בארבי.
לא קל למלא את הבארבי, גם לא במופע השקה, הם נכנסים לבמה ומנגנים intro אינסטרומנטלי כשהם מסיימים אותו הם מביטים על הקהל נרגשים, המקום מלא עד אפס מקום כולל 2 הגלריות ובכדי לא להיסחף בגל הרגשות הם מיד מתחילים לנגן את "אומר לך מותק".

בשיר השלישי איתי פרל שכבר שנים עושה כאן בלוז בעברית נכנס עם גיטרה אל הבמה והוא יודע את העבודה, כשהם יגנו ביחד את "אזרח סוג ז'"  ו"דרכים", הגיטרות של שניהם כמו שמחות, מקבלות חיים משל עצמן ומתחילות לדבר אחת עם השניה כשעופר ווינר עם הבס מצטרף לחגיגה.
כשדיאנה גולבי עולה אל הבמה עם הקול המחוספס מידניינטיז שלה הם מבצעים קאבר משובח ל Mad about you של הוברפוניק , תענוג  שמתחיל לאט ומסתיים בסולו הגיטרה של יונתן חורב והקלידים של רון בקל כשהקולות של שניהם מגיעים לשיאים משותפים בשילוב עם הדיסטורשן.
וכש Lucille עולים ומצטרפים אל הבמה, זו כבר חגיגה גם עם כלי נשיפה.

"בגשם על ביתי" ויינר ישאר בלי הבס ויבצע קולות רקע ושירה, יותם המתופף שעלה לנגן עם אצבע שבורה יבצע את "העוצמה שיש בשקט" כשניסמן וויינר מפרגנים לו על הבמה - כימיה ופרגון לא מובנים מאליהם.

הדרן
כשהם חוזרים אל הבמה הם אומרים תודה לכל מי שליווה אותם ניסמן נרגש מספר שאת השיר שיסיים את ההופעה הוא כתב בעקבות אובדן חבר קרוב שנהרג.
ומי שאיבד אחד כזה, לפחות פעם בשבוע מושיט את הטלפון לנייד באינסטינקט בכדי לחייג אם לעדכן במשהו מיוחד או סתם לשם שיחה רגילה, ואז באמצע הדרך לנייד היד נשארת באוויר או נשמטת מטה כי שוב החוסר חוזר לתודעה.
השיר הזה מתאר בדיוק את התחושה, מאז ששמעתי אותו בפעם הראשונה אני פותח איתו את הבוקר בכל יום בנסיעה ברכב עם הקפה.
אחת לכמה שנים מגיע שיר כזה, מיוחד, ואתה יודע שילך איתך עד יומך האחרון כי הוא גורם ללב שלך להתכווץ.

בוצר - הפרעות.קשב.ריכוז

צילום: אוהד רומנו

הוא יוצא יחידה קרבית, ג'ינג'י אב ל-6 ילדים והוא הוציא השנה את אלבום הבכורה,

לא, הוא לא השולי רנד הבא או היונתן רזאל, אין כאן הטפה לדת או "שירי תפילה וכוונה", כשהקשבתי לאלבום שלו  לקח לי כמה ימים לעכל אותו, זה אלבום עם תובנות  מאבקים פנימיים והשקפת עולם עמוקה רוויית קונפליקטים ומסקנות בסופן.

כשנסעתי למילואים אספתי 2 חברים בדרך כל אחד גר בעיר אחרת עם אורך חיים שונה לחלוטין, האחד דתי מסורתי והשני חילוני עם שיער ארוך וגיטרה על הגב, כשהעברתי את הרדיו מ 88 והדיסק שלו התחיל להתנגן, הם שניהם זיהו מיד במי מדובר, התפלאתי.

הפרעות.קשב.ריכוז - אלבום עם שם מיוחד.

"ההפרעות שלנו הם מה שמייחד אותנו מכל אדם אחר זה הכח שלנו, דרך ההפרעות יגיע הקשב והריכוז המדויקים והנכונים בלי להדחיק, להקשיב להן כי שם האוצרות והמתנות שלנו שמייחדות כל אחד" הוא אומר לי בשיחת טלפון.

לבטל את ההישגיות "פשוט להיות".

שיחת הטלפון מתארכת, בעקבות הטקסטים שלו באלבום אנחנו ממשיכים לדבר על מהות החיים והמעברים בין העולם הדתי והחילוני והמאבקים  שבדרך, אני מרגיש כאילו אנחנו חברים כבר שנים למרות שרשמית אף פעם לא נפגשנו.

"אני לא חרדי, אני אנושי" הוא אומר לי 

-" רגע, אבל אתה לבוש ככה, זו החזות שלך כשאתה עולה לבמה וגם הרושם הראשוני במפגש אקראי ברחוב" 

"צריך לשבור קונספטים יש התרחשות שקוראת בדור הזה צריך להתנער מהשתייכות, ליהדות יש הרבה מה לתת בעולם אבל הדרך האנושית, היא שייכת לכולם - וזה הדור שאנחנו נמצאים בו דומים ושונים בכל כך הרבה מקומות, אנחנו צריכים להתאחד ולצעוק ביחד "(ואנחנו נחזור לצעקה הזו בהמשך)

כַּמָּה, כַּמָּה זְמַן
נְהַלֵּךְ בַּמִּדְבָּר, נֵאָחֵז בֶּעָבָר
כַּמָּה זְמַן נִתְכַּחֵשׁ לַחֲלוֹם
שֶׁהֱבִיאָנוּ עַד הֲלוֹם.




ב"נלחם ברוח" הוא מתאר את המאבק הפנימי והאישי 

"נלחם ברוח
שמעיפה אותי רחוק מעצמי
נלחם בטוח שהמלחמה הזאת תשאיר אותי אמתי

והרוח מפתה אותי מבחוץ ומבפנים
היא מראה לי את עצמי בדמות של זרים
אני יודע שהמלחמה הזאת היא מלחמה על חיי
רק תגיד לי שאתה איתי אלוקיי" 

מיד ברצועה שלאחריה "סכין ויזואלית" הוא כבר מתאר את רגע ההכרעה,  אותה הנקודה בה הוא מחליט ללכת עם האמת שלו הלאה שבעקבותיה הוא הוציא ספר שירה ב100 עותקים ושחולקו לאנשים הקרובים אליו בלבד. 

ציון - הרצועה האמצעית באלבום, לא שאלתי אם המיקום שלה כרצועה השישית מכוון אבל היא נמצאת בדיוק במרכז האלבום מבחינת המיקום, זה השיר היחיד איכשהו כן מדבר על כמיהה ודת אבל כזו שכל יהודי בהוויה שלו צמא לה ויש לרצועה הזו גם קליפ מיוחד ומושקע.

הופעת ההשקה בבארבי 

הגעתי באיחור, "גדג' כבר היה ?" שאלתי
-"כן, עשו לנו צמרמורת. " את אותה התשובה קיבלתי משני אנשים שונים בקצוות השונים של הבארבי.
המקום מלא,רוב הקהל חובש כיפות סרוגות ועשרים חילונים בערך, בשניות הראשונות אתה כבר נכנס לאווירה.

הוא מחשיב את האלבום כאלבום להקה, הרכב הנגנים שאיתו על הבמה הוא חלק בלתי נפרד מהאלבום והיצירה מבחינתו
כשהם חוזרים להדרן סיני תור מתחיל לשיר את "ממקומך מלכינו" של קרליבך כשהעוצמות שלו מתגברות לאט לאט

בסיומו, האורות בבארבי כבים, חושך מוחלט וכולם צועקים ביחד עם הקהל צעקה אחת ארוכה !! צעקתי איתם, אלה היו שניות של קתרזיס שמיד אחריהן התחיל להתנגן "כמו משחק" בשיא העוצמה.

ואז בדיוק באותו הרגע  אתה מבין שאתה עובר חוויה רוחנית בדיסטורשן.