ענבר קופרק מסכמת שנה מוסיקלית אישית

לך, שכרגע בקריאה של סיכום שנת 2020 שלי ,זו הייתה שנה לא פשוטה לאף אחד. 

הרבה זז למקומות בלתי צפויים שבאותו הרגע נראו לי כמו סיוט. בשלב מסויים זה הרגיש כמו להיות תקועה בלופ.

ואז מצחיק והזוי כאחד , בדיוק כמו במטריקס, מגיעה ההבנה שאין כפית. There is no spoon. 

אנחנו מיוחדים, יש לנו תפקיד ויש סיבה לכל זה, גם אם היא איננה גלויה כרגע. לנשום עמוק , להניח את הרגש לרגע, ולעבוד עם האמת , מפנה מקום לכל מה שיפה בתוך כל ה"רעש" שנקרא בלבול. 

ממוסס את ההיסטריה. ואם מה שכתבתי פה עשה טוב למישהו ולו במעט, זו זכות שאין כדוגמתה.

חיבוק וירטואלי כעת, ואמיתי לכשנתראה..

סיכום שנת 2020 זה אחד הדברים המוזרים שיצא לי לעשות. גם כי בחלק מהשנה שכחתי שהזמן עובר, וגם כי בחלק מהשנה הייתי פרודקטיבית כמו שלא הייתי כל חיי . שנת ההתעוררות שלי היא 2020
ושיתוף התובנות מתחיל מ-ע-כ-ש-י-ו

זו השנה הראשונה שלי בלי סיגריות, בלי אלכוהול, עם המון קפה, עם תואר זמרת השנה של רדיו זה רוק , כמעט בלי הופעות ומפגשים פיזיים ושיחרור של שני אלבומים שלמים .
חשבתי עם עצמי פתאום, שאם אני הייתי יודעת כמה התפנה מקום לאושר, וכמה יכול להיכנס פנימה מלהיות פשוט עצמי כמו שאני הייתי מפסיקה הרבה הרבה קודם.
ליצור מתוך אהבה והתרגשות זה משהו שונה לגמריי, חדש לי ממש, ואפילו נעים.

מוזיקה תמיד הייתה עבורי עוגן . לדעת שאני קיימת בתוך כל הרעש, שיש לי מקום למרות כל תחושות חוסר ההערכה העצמית וחוסר האהבה העצמית.
המון שנים של עצבות ודרמה נתנו לי משמעות.
המון סיפורים משני חיים או נקודות שינוי של אנשים בחייהם יגיעו מה- "הייתי לגמרי לבד"
וגם אם הייתי מוקפת באנשים שאהבו אותי ורצו בטובתי, עדיין הרגש הזה היה נכון ואמיתי , כי רק הרגש הזה הניע אותי לשינוי.
ועל כן, תחושות הן סובייקטיביות ואיזה כיף זה לאפשר לאנשים להרגיש בלי לשפוט אותם
ובעצם, בלי לשפוט את עצמי? עבודה ואימון בפני עצמו אה? דמיינו סמיילי קורץ.

אם הייתי פיכחת בשנים שלפני, ובלי ההיאחזות בחפצים- סיגריות, אלכוהול, וכ'ו... הייתי בהחלט מגלה יותר, ואולי אפילו מצליחה להגיע ליותר
ויחד עם החרטה שעולה על שנים "מבוזבזות" , אפשר פתאום לשחרר ולקרוא להן שיעור.
כי לעולם לא הייתי מבינה כמו שאני מבינה עכשיו את מה שאני מבינה עכשיו.

לכן,
הכל שלם מושלם ויפה בדיוק כמו שהוא.
אז אם אני באמת רוצה להכיר ולאהוב אנשים כפי שהם , הכניסה פנימה וההיכרות העמוקה עם עצמי היא הצעד הראשון. כל יום הוא תהליך של התבוננות, הקשבה לעצמי והבנה של עצמי.
גם הטקסטים השתנו בהתאם כי הרי מה בנאדם צריך בחיים?
אוכל טוב, מוזיקה טובה, משפחה, משפחה שבוחרים (חברים) , ללמוד משהו חדש, לעזור לאחרים, אהבה, ויחסי מין בריאים.
ואם יש לך לפחות 3 מתוך הרשימה כבר המצב מעולה בהרבה ממה שחשבת שהוא.

הטקסטים גם השתנו וגם ה- victim mode התמוסס ונעלם כי באחריות יש צמיחה.
ולהגיד "אני באתי להיות מי שאני
ויש לי אחריות על מה שקרה לי גם אם לא הכל היה בשליטתי" , זה השלב הכי חשוב בריפוי מנטאלית ופיזית כאחד.
.
הרי כי בסופו של יום, הנשמה שלי בחרה לבוא לפה וללמוד את מה שהיא לומדת , את מה שאני לומדת עם האנשים, החוויות המקומות והאהבה. הכל מתחיל ונגמר באהבה.
כן. הכל מסתכם באהבה.
יש או אין , חסר או לא חסר, היה מספיק או לא היה מספיק כל הקולות שבראש, כל המצבים בחיים, הכל עניין של מינונים של אהבה.
אהבה לעצמנו ולאחרים והאיזון אח האיזון
הוא התהליך המשתנה וצומח בנו עם כל ההכרה הזאת והבחירה להתעורר אל עצמי.
נראה לי שאני דיי סבבה.

אז יש לי כמה מתנות בסיכומון שקיבלתי מהשנה הזאת ברמה הפרקטית או בקיצור על מה לחשוב באמת ואת מה להחשיב עיקרי כדי להיות מאושרת:


1- אנשים.
הרבה אנשים שאני מכירה אומרים שאנשים הם עדר, טיפשים, אידיוטים וכ'ו
עם כל המגננה שזה מביא איתו, כי אנחנו מבינים שזו מגננה, לאנשים יש כח
ומי שלא אוהב אנשים אולי בעצם מפחד לאהוב את עצמו באמת? או מפחד מאנשים? כי הרי כולם הם שיקוף אל עצמנו.
ואנשים כשהם ביחד, הם יכולים לשנות ולשפר את העולם.

יחד איננו אומר לוותר על ה"אני" , יחד הווה אומר, לשתף ולהשתתף כפי שאני.
ויש מקום לכולם באמת.
אני מאמינה שאנשים הם טובים, מלאי חמלה, חמים מעניקים ואוהבים וזה מה שקיבלתי אל חיי בשנה המדהימה הזאת. הרבה קליפות מתמוססות באמצעות טוב לב.
אני בהודיה עצומה על האנשים ש2020 הביאה אל חיי ויש המון.

2- מנגינות
להנציח פיסת זמן אהובה ולחזור אליה שוב ושוב זה הוא הקסם של ההקלטה, של אנרגיה מתועדת.
קסם שחוזר על עצמו, ישר לאוזניים שלנו, מהלב שלי ללב של אנשים.
ואיך אני אוהבת אנשים.
הריפוי הגדול ביותר שלי הוא להתמסר למציאות, ומנגינות, מוזיקה, זו יצירה שהיא ציור על זמן שאפשר לשמוע.
להאזין לזה מרפא, ליצור את זה מרפא
וככל שבריאים יותר, מתפנה מקום לאהבה
תודה על הזכות ליצור מוזיקה, לכתוב, להלחין ולהאזין.


3- לקבל ולתת

פגשתי בחיי המון אנשים שאוהבים לתת ומתקשים לקבל. חברים טובים מקהילת התטא הילינג שבחיי לימדו אותי את המשפט הבא
"כשאתה מקבל, אתה נותן למישהו לתת וגם בזה יש נתינה"
ככה נוצר איזון גם בגוף והנתינה איננה מלחמת התשה יותר - כולנו היינו שם גם ברמה האנרגטית.
זה מאפשר להעמיק תקשורת וחברות ולגלות את הלב של האנשים כשאנחנו מאפשרים לעצמנו לקבל מהם ולהם לקבל מאיתנו.
מה שמחזיר אותי להודות על הזכות לקבל ולתת באיזון בשנה הכי "מעניינת" שהייתה לנו כאן.

כל הטוב הזה, יוצר הקשבה אמיתית ושיתוף. בשנה הזאת התחלתי לשתף יותר רגשות שלי בשירים שלי וגם בין השירים. החיבור בין האנשים גדל בתוך כל הטוב הזה
אנשים הם טובים.
ע"ע סעיף 1 

4- אהבה עצמית
גיליתי שכמה שחשבתי שאהבתי את עצמי,
יש פער עצום בין מה שלימדו אותנו כאנושות לבין מה שכל אחד לעצמו מבקש ומפרש כאהבה עצמית.

ושכשאני מחכה לאדם אחר כדי שיגרום לי להרגיש משהו , אני בעצם שוללת מעצמי זכות מולדת ללהיות שמחה /מאושרת /אהובה וכ'ו ... ובעצם מונעת מעצמי להרגיש.

וזה דיי כואב.
והמון שנים הייתי ככה.
ואני מכירה גם כאלה שככה היום.
אז את התנאים ללאהוב את עצמנו
אפשר להניח בצד.
ולתת לאהבה להיכנס, כי אנחנו אנשים טובים
ומגיע לנו להיות מאושרים מעצם היותנו.

אני זה אתם, אני זה אתן, אני זה אנחנו.
ויחד, זהו קסם שנוצר מעצם היותנו אנשים.
ועד שיגיעו ההופעות החיות, השנה גם
מצאנו דרך להיות יחד. בהופעות לייב של טוויץ ,פייסבוק ואינסטגרם.
חוויה מיוחדת ומקרבת בפני עצמה.

לסיכום-
שני אלבומים , שינוי גישה, ריפוי ללב, לעזור לאנשים , לקבל עזרה מאנשים, חשיבות האהבה לעצמנו, לחלוק ולשתף את המתנות שלנו, את המתנות שאנחנו לעולם ובתוך כל זה, גמישות.

זו הייתה שנה מדהימה , חדשה ומוזרה כאחד.
לחיי אנשים, לחיי אהבה , לחיי מוזיקה טובה.

תודה שקראתםן את השיתוף שלי,
ותודה ענקית ליובל ביטון על ההזדמנות לשתף.
שתהיה לכולנו 2021 מלאה במתנות והפתעות טובות
אנשים זה קסם וחיבוק זה פרייסלס.
סמיילי קורץ עם נשיקה,

ענבר קופרק.

איתי מזילו מסכם שנה מוסיקלית אישית

"מזילו, בא לך לכתוב סיכום שנה שלך לבלוג?"

מה הוא משוגע, ביטון? סיכום שנה שלי ל-2020? זו הייתה השנה הכי יבשה שהייתה לי. 

אין הופעות, לא יצאו סינגלים, לא…

בעצם, רגע.

נכון, זו אחת השנים ההזויות שעברו עליי (ועל כולנו) ובראש שלי לא קרה כלום או שום דבר ראוי לציון.

אבל האמת היא שעדיין קרה המון ויש אינספור רגעים לומר עליהם תודה.
2020 הייתה שנה שגרמה לנו להגיד תודה על דברים קטנים וגדולים בחיים שלנו. כאלו שלא מקבלים הכרה בדרך כלל במרוצת היום-יום, אבל אצלי אני תמיד מרגיש הודיה כשהמוזיקה שלי מחברת; 

מחברת בין אנשים, בינם לבין עצמם, ואליי.
וכך בעצם רציתי לחוות את 2020. בדיוק כך, ממקום של חיבורים חדשים ואנשים מרגשים.
זה כל מה שחיפשתי לחדש עבורי בשנה הזו.
האם זה אכן כך היה בסוף?

פרולוג

כמה ימים לפני סוף דצמבר 2019 ישבתי לכתוב פוסט-סוף שנה-התחלה חדשה בפייסבוק. 

מאחוריו תוכננו להן הופעות, סינגלים חדשים והמשך עבודה על האלבום השני, אבל גם קצת רציתי להוציא קיטור. אני לא נוטה לעשות את זה הרבה בפייסבוק, אז שמח שיש פה את הבלוג של ביטון לספק לי קרקע טובה. 

2020 הייתה צריכה להיות שנה שאני מנער מעצמי אבק שהצטבר, אחרי מנוחה מנטלית הכרחית שלקחתי בשנתיים שקדמו לה. נערמו להם קשיים לא צפויים בחיים שלי, אחד אחר השני, בלי הודעה מוקדמת וסחטו ממני הרבה מאד כוחות, ובפרט את האנרגיה הדרושה לדחוף את עצמי קדימה לעבר מקומות לא בהכרח נודעים.

זה לא שהכל היה קשה והיו הרבה דברים (המון, בעצם) להגיד עליהם תודה. זה פשוט שאת היצירה המקורית ואת הדחיפה קדימה לאן שזה לא יהיה, שמתי בצד. הבחירה למה הייתה לי ברורה, גם אם היא עדיין צבטה לי. היו כבר סינגלים מוכנים שמחכים לצאת תקופה ארוכה (מדי) ואפילו היה ניסיון לחזור לאולפן ולהמשיך את האלבום השני כבר מזמן.

אבל לא הייתה לי באמת ברירה.

היו לי כמה דברים יותר חשובים להתמקד בהם. תהליכים פנימיים שבלעדיהם להוציא מוזיקה חדשה לאוויר העולם תהייה משימה ריקה מתוכן במקרה הטוב ומשימת התאבדות במקרה הרע (צורת ביטוי בלבד, אל דאגה).

אחרי כמה שינויים ואירועים שקרו ב-2019, פשוט החלטתי שהגיע הזמן להתניע מחדש.

אבל באמת מחדש.

להשקיע בפרויקטים ורעיונות שיתנו לי פוש מהמקום הנכון, מהרצון להתמסר למשהו שאוהבים ולחפש אנשים שרוצים להתמסר יחד איתי ולהצטרף לדרך הזו.

ואז, עם האוכל, כך האמנתי שגם יבוא התיאבון ואף יהיה קשה לשבוע.

רעיון ישן שקם לחיים

השתתפתי בעבר בהרבה ערבי מחווה לאמנים גדולים (ניק דרייק, דמיאן רייס, לו ריד, בוב דילן ועוד), ותמיד כיף היה לבוא ולבצע שיר אהוב בחברת אמנים נוספים ומכובדים.

אבל מעולם לא הרמתי אחד כזה בעצמי, ותמיד רציתי להצדיע להשפעות הכי גדולות שלי.

אפשר לשמוע כמה קאברים ברשת וגם בהופעות שלי אני תמיד משלב.

אז השנה החלטתי לקחת את הקונספט הזה ולדייק אותו קצת:

כיוונתי לעשות ערבי מחווה אקוסטיים ללהקות והאמנים שהכי השפיעו עליי; 

לאנשים ולשירים שבזכותם מצאתי משמעות וגרמו לי לעשות מוזיקה בחיים האלה;

לנגן מכל הלב שירים משמעותיים עבורי, גם אם הם לא שלי, ועבור אנשים שישמחו לבוא ולהתרפק על המשמעות של המוזיקה הזו; גם עבורם וגם עבור האמנים המופיעים, ובכך ליצור חיבורים חדשים שלא תלויים בדבר - אלא במוזיקה עצמה.

אם יש משהו שיניע אותי קדימה, זו אהבה מהסוג הזה בדיוק.

בנוסף, חיפשתי ליצור שיתופי פעולה עם אמנים שתמיד סיקרן אותי לנגן ולהופיע איתם ולא הייתה הזדמנות, לצד אמנים שהם כבר מזמן חברים טובים ושותפים קבועים לבמה.

חלקם התרגשו והצטרפו וחלקם נמנעו או שפחות התחברו לרעיון.

מבחינתי ההתפלגות הזו הייתה מעולה, כי רציתי רק את מי שבוחר להגיע לערב הזה ולהזדמנות הזו עם כל הלב והנשמה שלו. כאילו זו הופעה מקורית לכל דבר. לדייק את המהות.

שמחתי לגלות שלפחות ברוב רובם של המקרים קלעתי בול.
כלומר, בחצי ההזדמנות שעוד התאפשר לי בכלל לעשות משהו בלי ריחוק חברתי בשנה הזו.

ינואר, וכל מה שבא אחריו 

ראשונים בתור היו רדיוהד, וזה היה אחד הערבים הכי מרוממי רוח שיצא לי להפיק - בטוח נכנס לעשרת הגדולים, בין כל ההופעות המקוריות. לבונטין היה גדוש באנשים שבאו לחלוק את האהדה והחיבור הרגשי החזק ללהקה הזו, וכל המופיעים שהצטרפו אליי הרגישו שהערב עשה הרבה כבוד גם למוזיקה שלהם וגם לקהל שהגיע לשמוע. כל מה שקיוויתי שיקרה בערב הזה אכן קרה. התגובות חיממו את הלב, נוצרו חיבורים חדשים והתיאבון נפתח. עוד לפני הערב עצמו גם התארחתי אצל ברק מאיר בספיישל שעשינו ב"רדיו זה-רוק" (על התחנה אכתוב פה בהמשך ובהרחבה משמעותית) וגם שם בתכנית היה קסם מיוחד, מתאבן קטן לכל הערב הגדול שהגיע אחריו. אני אסיר תודה על כל מי שלקח חלק ביוזמה הזו ובערב הזה (אתם יודעים מי אתם).

לבונטין כבר הפצירו בי להתניע את הערב הבא ברשימה, אבל העדפתי לחכות למרץ, לרווח את ההופעות אחת מהשנייה קצת. אז קבענו תאריך, והבאים בתור היו REM.

ואז הזקנה התפצלה לשתיים ושנת 2020 באמת התחילה, לצערנו.

נתנו לימונים? נעשה לימונדה

אני מודה שחיכיתי קצת יותר מאחרים, אבל אז החל מבול הביטולים והדחיות של כל ההופעות בסביבה והבנתי שזה הזמן לדחות גם, ולקוות לטוב. באמת שנשארתי אופטימי. לאורך הסגר הראשון והתחושות הקשות שהחלו מלוות אותנו, אני רק חיכיתי בשקט לחדשות טובות - ולהזדמנות הראשונה להעלות את המחווה הבאה. אבל בינתיים? בינתיים מוזיקאים מופיעים מהסלון, עושים סטרימינג מבית-היוצר בנמל, כולם חווים מוזיקה ונושמים מוזיקה עדיין וזה מרגיש כמו הדבר הכי נחוץ כרגע. אז החלטתי לנסות את העניין בעצמי; 

השידור הראשון היה כמעט ניסיוני לגמרי, עם כמה רעיונות שהיו לי מראש. זה בעיקר נתן לי משהו חיובי וקרוב ללב להתעסק איתו בתוך ים הריחוק ומגבלת 100 המטר והשקט הרועש ברחובות.

מצאתי את עצמי מתכונן הרבה אבל גם נהנה מהחופש של להשמיע ולנגן כל מה שמתחשק, הרשיתי לעצמי לנבור בנוסטלגיה וניצלתי את ההזדמנות גם להראות קטעי וידאו היסטוריים (והיסטרים).

התגובות אחרי השידור והמחשבה של להרים עוד אחד כזה בשבוע שאחרי התחילו לרגש אותי כמו כל הופעה אמיתית בעולם החיצוני וחסר-ההנחיות הממשלתיות. וכך נולדה לה סדרת הופעות - כל שישי בשעה 22:00, עם קהל כמעט קבוע שהצטרף וצפה בכל השידור; עם בקשות לשירים ששמחתי לבצע; עם כמה מטבעות לשון חדשים ("דוקוזילו") ועם מדורת שבט קטנה שנוצרה לה והרגישה לי כמו נחמה גדולה בתוך כל אי-הודאות.

במידה מסוימת, בעצם נולד פרויקט מתוך התקופה הקשה, שהמשמעות שלו היוותה את אותה המשמעות שגם ככה חיפשתי מלכתחילה עבור השנה הזו. אפילו היה שידור יום הולדת חגיגי אחד (כי את התאריך המקורי נאלצתי לבלות בבית, בדיוק ביום השואה + מגבלות תנועה), שידור שלא הייתי בו בכלל לבד וזה הכל בזכות מי שצפה, הגיב בהתרגשות בלייב ושיתף את השידור. 

לכל אחד ואחת מכם אני אסיר תודה על חלקכם בפיזור העננה האפורה שאפפה אותנו בחודשים ההם.

לאט לאט התחילו לזרום חדשות יותר טובות והקלות וכל החושים האופטימיים שלי זינקו לפעולה;

חיכיתי לסימן מלבונטין, ולבסוף הוא הגיע.

ולרגע וחצי, נשמנו לרווחה מאחורי המסכה

עם הפתיחה המחודשת של רוב עולם התרבות, מיד קבעתי את התאריך המחודש. מי ידע שזה יהיה עוד מוקדם לחגוג ככה. אולי הריאליסטים מבינינו…

ובכל זאת, המחווה ל-REM שהייתה מתוארכת למרץ סוף סוף התקיימה ביולי. האולם לא היה מלא כמו בתחילת השנה, בימים נורמטיביים, אבל היה משהו מיוחד יותר בערב הזה;

אחרי שמנעו מאיתנו להופיע, אחרי שהקהל היה צמא להופעות חיות, אחרי שהיינו מרוחקים ומבולבלים - פתאום יש ריח של חזרה לשגרה והדרך הכי נכונה לחגוג את המאורע זה עם מוזיקה חיה.

הייתי גאה להרים את הערב למרות כל האווירה המתוחה, למרות שהקהל היה מחויב במסכות (עוד סיבה לכך שההופעה הזו תיחקק בזיכרון לשנים הבאות, אצלי ובתקווה גם אצל אחרים) ולמרות שגם אנחנו, האמנים, רצינו לגלות אחריות ולא ליצור התקהלות מיותרת.

במיוחד אבל הייתי גאה כי לא ויתרתי ומי שהגיע להנות מהערב לא ויתר; החיים ממשיכים ואנחנו חזקים יותר ביחד. רק להמשיך לשמור אחד על השני.

לא הרבה זמן אחרי ההופעה שוב נאלצנו להתרחק ולהרחיק ועולם התרבות בעצם עד עכשיו עוד מחכה לחזור לאיתנו. אבל לפחות יש לי את הזכרון הזה וזכיתי להיות בין היחידים שעוד הצליח להעלות הופעה וחיוך על פני אנשים בזמן המועט שעוד איפשרו לנו.

כשהסגר השני הגיע, כבר יצא לי הרבה מאד אוויר מהמפרשים, כך שפשוט חיכיתי שוב שיעבור. משהו באופטימיות שאחזתי בה לאורך הסגר הראשון, האופטימיות שחשבתי שהשתלמה לי עם פתיחת ההופעות, קיבלה סטירה קצת יותר מצלצלת והתחלתי כמעט באופן לא מודע להפסיק לתכנן תכניות גדולות לשנה זו. המוטיבציה הכללית צנחה ונהיה קשה לדמיין או לחלום מה אפשר לעשות בכל זאת בתקופה הזו.

אם כבר לבד, אז שיהיה ביחד
כשהחגים היו בעיצומם הרגשתי שיש דאון כללי מסביבי ושזה לא רק הנחית אותי למטה.

אז אחרי מחשבה זריזה, החזרתי את הלייב פייסבוק מסלון הבית שלי, וכצפוי - התרוממות רוח.

גם כי התמקדתי בדבר שאני יודע לעשות הכי טוב וגם כי התגובות לשידורים הוכיחו לי שאין מה לחשוב פעמיים - אנשים רוצים מוזיקה חיה, לאורך כל התקופה הזו, כמה שיותר. ואם אי אפשר להפגש בין קופות כניסה, אורות במה ומגברי גיטרות - לפחות נתפוס אחד את השני במסך המחשב.

לא מעט מהצופים הקבועים והמגיבים בפייסבוק-לייב שעשיתי הגיעו מתחנת "זה-רוק";
חיכיתי עד לפסקה הזו כדי לכתוב עוד כמה מילים על האנשים האלה, שסובבים את התחנה והקהילה הכי מחבקת ומרגשת שהכרתי כבר הרבה מאד שנים - על כל שדרניה ומאזיניה.

מעבר לעובדה שאני אוהב את התחנה הזו במהותה ואת השדרנים עצמם, בשנה הזו (השלישית כבר להקמתה) גם התחלתי להכיר את קבוצת המאזינים שלה, וממש מקרוב. קבוצה של אנשים שמוזיקה ופירגון למוזיקה וכבוד לטעם מוזיקלי שונה משלהם (כל עוד זה נופל בגזרת הרוק) חקוקים להם בנשמה ובלב, וזה בדיוק האנשים שאני הכי מוקיר בחיים שלי. בקריירה המוזיקלית שלי יצא לי להכיר מספר קבוצות מאזינים ומעריצים, רובם בנויות ממוזיקאים מקומיים שמחזקים ומלווים אחד את השני במסע (כמו למשל הגרעין שנוצר בצוזאמן, שכרגע נסגר בעקבות הקורונה והוא חסר לנו לאין שיעור). אבל הקסם המיוחד של מקימי התחנה והאנשים שהם מיגנטו אליה הוא משהו אחר ונדיר ואני מנצל את הבמה הזו פה כדי לכתוב שוב עד כמה הם חשובים לי - כי זה לא רק שבשנה הזו התחנה הזו התעלתה על עצמה והרימה אותי בנקודות קשות, הם ממש מלווים אותי מיום הקמתם. דרך השמעות ופירגון לאלבום שיצא כבר לפני 6 שנים (!) ועד לאירוחים וספיישלים שעשיתי שם. בלי צל של ספק, אחת מנקודות האור הכי בוהקות בחיים שלי בשנים האחרונות, שהרימה אותי שוב ושוב בלי שידעו אפילו - ואני מודה על זה, ותמיד אודה על זה לא משנה מה.

אז אחרי עוד כמה שידורים מרגשים בפייסבוק, עצרתי את הפרויקט כדי להתמקד ולהתרכז במשהו אחר, שבהחלט מחכה יותר מדי זמן - הוצאת הסינגלים הבאים מההוצאה הבאה.

ועכשיו, מה? מה עכשיו?

אני נפרד מ-2020 ואומר לה תודה בכל זאת, מסיבה אחת בלבד; 

היא הזכירה לי שאפשר וצריך לקחת את התכניות הגדולות שלך בערבון מוגבל. לא בקטע הרע של זה, אבל מתוך המחשבה שעדיף להיות גמישים ופתוחים, ובתוך ים התוכניות והלחצים; בתוך כל הרעשים מבחוץ מאנשי מקצוע וקולגות לעשות-לעשות-לעשות/לדעת הכל מהכל/להיות מולטי-טאסקרים/לשחק יפה את משחק התוכן הבלתי-פוסק - יש לנו חובה כלפי עצמנו לעצור ולהבין מי אנחנו ומה אנחנו רוצים,

פשוט לעצור ולהרגיש. לא רק מוזיקאים. גם כל איש ואשת מקצוע באשר הוא. היו פה כמה חודשים שניתנו לנו במתנה לעשות את זה, אמנם לצערנו עם אווירת נכאים וחשש מהלא-נודע בדמות הקורונה, אבל עדיין - יש כאלו שהבינו שזו קריאת השכמה. אם לא גלובלית, אז בטוח שעצמית. 

ואם עדיין לא מצאתם תשובה, גם לא ב-2020, זה בסדר גמור - החיפוש נמשך, הוא כל הזמן קורה.

אני כבר לא חושב על החודשים שהיו ו"התבזבזו" להם בלי עוד הופעה, אלא אני מחזיר לעצמי את האופטימיות שתכף חוזרים לעניינים ומשם אני שואב את הדלק לתוך הטנק. כי בשנה הקרובה יש הרבה שירים חדשים בקנה, כאלו שמחכים הרבה זמן לצאת וכאלו שמתהווים להם עם כל יום שעובר.

ומאיתי מזילו אחד לאיתי מזילו אחר, רק אגיד:
איפה הייתי בלי המוזיקה בחיים שלי? זו כל האמת שלי, לבל אשכח את זה.

אז בינתיים, הנה קישורים להאזנה וצפייה מכמה מהדברים הטובים שכן קרו לי השנה:

פלייליסט ביצועים מהמחווה לרדיוהד
https://www.facebook.com/watch/204910836193954/491605484888921/

פלייליסט ביצועים מהמחווה ל-REM
https://www.facebook.com/watch/204910836193954/952356635258386/

הביצוע הראשון מתוך הפינה "קאבר אחד בשבוע" של דני גלבוע;
אחרי גיוס הדסטארט מוצלח בפברואר-מרץ, הפינה המופלאה של דני הופכת לאלבום כפול בקרוב.
זה היה הביצוע הראשון בפינה, אי אז ב-2018 (ומאז גם היה אחד נוסף)
https://www.facebook.com/Mazilo7/posts/10155297285532175

לימונים, כבר אמרנו?
וידאו ספונטני שקדם לכל ההופעות בפייסבוק:
https://www.facebook.com/690087174/videos/10156786677817175/

ספיישל רדיוהד שהגשתי יחד עם ברק מאיר ברדיו זה-רוק
https://tinyurl.com/RadioheadZeRock

ספיישל REM שהגשתי יחד עם ברק מאיר ברדיו זה-רוק (מומלץ)
https://tinyurl.com/REMZeRock

ולסיום, האלבום שלי מ-2014 שקיבל עדנה מחודשת, דווקא ב-2020;
תודה לכל מי שהכניס אותו לביתו השנה (מוזמנים להוסיף אותו בספוטיפיי או לרכוש בבנדקמפ)
https://open.spotify.com/album/52m3wuYBbxRy3tTmLQik20

ברינג איט און, 2021.
נתראה בשנה הבאה
מזילו

ספיר וולך מסכמת שנה מוסיקלית אישית

אני מאוד אוהבת סיכומי שנה.

להציץ אחורה בזמן ולראות מה הספקתי, מה בדרך ומה הגיע הזמן לשחרר.

לסכם שנת חיים בצל מגיפה? לא משהו שחשבתי שייצא לי לעשות.

בינואר הכל עוד היה נראה מזהיר.

קבעתי סיבוב הופעות עם הלהקה שלי, הופעות בפסטיבלים, הופעות פורים.

התחלתי לעבוד על אלבום שני, לאסוף חומרים, לעבד, לשפצר.

הכל הרגיש בתנועה.

ואז - קורונה. הכל בוטל. כל אחד הסתגר בביתו וחיכה ליונה שתבוא ותגיד שנגמר המבול. כלו המים. צאו לשחק.

עזבתי את תל אביב והלכתי להעביר את הסגר בדירת חדר קטנה עם בן זוגי בבנימינה.

הימים עברו והחלטתי לנצל את הזמן הפנוי (המון המון זמן פנוי) ליצירה.

בוקר אחד השתעשעתי קצת בתוכנת הקלטה ישנה, הקלטתי קולות וקצת בס והתחלתי לאלתר מילים.

הרגשתי שמשהו טוב קורה לי ופרסמתי פוסט בפייסבוק בו אני קוראת למפיקים לעבד איתי ביחד את הדבר הזה שיצא לי ולהפתעתי קיבלתי המון פניות. בסופו של דבר בחרתי את התפקידים שהתאימו ביותר ויצרתי את "חוזרת על עצמי".

כשהשיר היה בתהליכי מיקס מתקדמים החלטתי שאני לא מסיימת כאן ושאני לוקחת בשתי ידיים את ערימות הזמן הפנוי, התקופה המשונה והתחושות המבעבעות ויוצרת אי.פי וקוראת לו "זכיתי באור מן ההסגר".

לקחתי שיר ישן שהעלה אבק בתיקיית הגוגל דרייב וביחד עם אביב טל, אותו הכרתי בעבודה על "חוזרת על עצמי" - יצרנו את השיר "תשומת לב וירטואלית" (כמובן שהיה לי גם מספיק זמן להכין קליפ stop motion. כמובן.)

בתזמון מדויק וצירוף מקרים מן השמיים גיליתי שהמוזיקאיות הנפלאות נומקה ועדי שחם בדיוק עומלות על אוסף שירי קורונה וסגר ו"תשומת לב וירטואלית" נכנס לאוסף "מנגינות לשעת חירום".

עבר קצת זמן, ההקלות השתחררו והתהדקו כמו גם רוב הג'ינסים שלי בארון.

שום עזרה אמיתית לא נראתה באופק ועולם התרבות, עד היום, לא חזר ולו במעט ותפקוד נורמלי.

המחאות התחילו לבעבע ברחבי הארץ והזעקה התחילה לבעבע לי בבטן.

הצטרפתי לאינסוף הפגנות בירושלים, תל אביב וקיסריה.

תחושות קשות כאלה באופן מתבקש הופכות תמיד לשיר וכך הגיע הרעיון לעבוד על "שיר ערש".

את מילותיו כתב המשורר האהוב עליי, יהודה עמיחי.

כמו "תשומת לב וירטואלית", גם הוא שיר מן העבר שנשאר מאחור וכנראה רק חיכה לזמן הנכון ביותר.

פניתי לאליעד גרין ונטע רם המוכשרים והנפלאים ויחד עיבדנו והפקנו את השיר לכדי שיר מחאה שמשלב קולות מפגינים ונאומים שדייקו את תחושותינו.

את הקליפ צילמתי יחד עם עומר פלג ואורי זוגלובק בחוות דגים בתל-מונד.

הביקורת שהוא מעביר, אני מניחה, מסבירה את עצמה.

בזמן הנתון הזה, אני בעיקר מתגעגעת להופעות. מתגעגעת לחיים שלא צריך לשרוד אותם מיום ליום.

לדברים נפלאים כמו וודאות (מסויימת),המשכיות, משמעות

ובאותה נשימה, כן אומרת תודה על מה שיש.

על מה שהצלחתי בכל כוחי לעשות השנה, על אף השנה.

2021, בואי במלוא הדרך ותני לנו אהבה. כלו המים.

מוריה אור - MARBL מסכמת שנה מוסיקלית אישית

 

לא מזמן, קיבלתי הודעה מיובל, שביקש ממני לסכם את השנה לבלוג שלו.
אני כותבת מאז שאני זוכרת את עצמי, מוצאת את המילים בלי לחפש הרבה, אבל כשניגשתי לכתוב - משהו באצבעות שתק, כמו עדיין מעבד את השנה הזו, מוקדם מדי לסכם אותה.
אז התחלתי להזיז את קצות האצבעות, כמו בסיום של מדיטציית בוקר, להזרים דרכן אנרגיה, להזרים דרכן את מה שחשוב.
אולי היה מתבקש יותר לכתוב כמה ש-2020 הייתה פחות סימטרית ועגולה מהאופן בו היא נכתבת. על הגלים, הסחף שנשאו אל החוף, וגם כל מה שלקחו ממנו אל המעמקים.
מי שמכיר אותי מעבר לשירים, יספר שאני לא נחה לרגע, (גם כשאני נחה). המיטה מסודרת והמחשבות מבולגנות. תמיד יש עוד משהו לעשות, ללמוד, תמיד אפשר להספיק, ואולי אפילו צריך.
 

לפני שמופיע צונאמי, קו החוף נסוג אחורנית, וכמוהו - גם זה שלי. דיברתי בשקט עם עצמי, דיברתי בקול עם “שותפיי לחוף”, צעקתי בלי מילים שמשהו צריך להשתנות. לא היה לי אומץ. כמה שזה מפחיד.
ואז הוא הגיע, וכל התמרורים ובהם דרכי המילוט המפוזרים בדרכי העיר, כל ההיגיון הישר שאני מכירה היטב, וכל תחושת הפסאודו-שליטה במה שקורה אצלי - צללו במים מלוחים. לא היה לי אוויר, שרפו לי העיניים, ולא מצאתי סלע להיאחז בו.
כל המפלצות ביקרו אותי בלילה, ונשארו לשתות איתי קפה בבוקר שאחרי.
לא תיארתי לעצמי שבנקודה לא מאד רחוקה בזמן, אבחר דווקא לספר על המתנות שקיבלתי, על איך שהחיים שלי קיבלו תפנית כזו, שאחבק עוד הרבה אחרי שהחול יתייבש חזרה.
תוך כדי ריצה, האינרציה לא מאפשרת לעצור בבת אחת ולהתבונן, להתבונן מהחלון, להתבונן ממנו חזרה אליי, לנשום, להגיד תודה על כל מה שיש, ולפנות מקום בראש ובלב למה שאני רוצה שיהיה.

מצאתי בית, שהוא הרבה יותר מארבעה קירות וגג, אלא כזה שעוטף את כל השקעים והבליטות שלי, ושומר על כל האוצרות שלי בטמפורטורה חמימה של שמש לפנות ערב.
בבית החדש מצאתי מקום לכתוב את שירים חדשים שייארזו יפה באלבום שעתיד לצאת ב-2021, יצרתי יחד עם תומר לוי קליפים שילוו אותם, שיתוף פעולה כיף ומלא אהבה עם Moonshine הוליד שיר בזק שיצא ב”הפתעה”, וכל העשייה הפכה ספונטנית, ונכונה, כמו שצריכים להרגיש כשיוצרים, כשנחשפים, כשמתפשטים רגשית. בלי לשים לב לימדתי את עצמי מה חשוב באמת, מי חשוב באמת, מה מכוון אותי, וכמה שחשוב לי להתרגש ולמצוא קסם בדברים שאפשר בקלות לחלוף על פניהם ולפספס אותם לטובת הודעת וואטסאפ או עוד לייק באינסטגרם. 

אני מרגישה שקיבלתי מתנה גדולה, הצורך לפסל מילים ולצבוע אותן במנגינות, כשאני עטופה באהבה של אלה שאני אוהבת, וזו המשמעות האמיתית בשבילי.

יש לי תחושה שדברים טובים מחכים מבעד לוילון של 2021, ויודעים מה? לפעמים זה גם בסדר לא לדעת, ולהתמסר לכל הפנים של מה שיכול להיות. פעם פחדתי מזה, היום - ברור לי שהרגע הזה הוא הדבר הכי אמיתי וחי שיש לנו.

שתהיה שנה מלאה ברגעים כאלה, בבריאות, ביצירתיות, באהבה, בחיבוקים.

פיני כהן - מסכם שנה מוסיקלית אישית

 

התבקשתי לסכם את השנה המוזיקלית שלי, אבל 2020 הייתה כ"כ הזויה, דחוסה ואינטנסיבית, שאני לא יודע איך בכלל לגשת לזה. אז ברשותכם, אחזור טיפה אחורה ואתחיל בלספר קצת על האלבום האפוקליפטי שתכננתי להוציא בשנה רגילה לחלוטין, רק ש... נו, הנסיבות…. 

בשנת 2010, גרתי בדירה שכורה בר"ג, עם קרן, ששנה לאחר מכן תהיה אשתי. שנינו לא הרווחנו יותר מידי ולא היה ברור לאן החיים שלנו הולכים. התחילו לדבר אז על עליית מחירי הדיור וכבר קראו לזה משבר, זה היה קצת לפני המחאות הגדולות שיתחילו חודשים ספורים לאחר מכן.
בבקרים עבדתי בבית קפה ליד בית המשפט בת"א ובימים של חזרות, הייתי מסיים משמרת, מרים גיטרה ונוסע לקריות, שם הייתי מנגן עד חצות עם הלהקה הקודמת שלי. אח"כ ארי, המתופף, היה מקפיץ אותי לתחנת לב המפרץ או קריית מוצקין, תלוי מתי הייתה רכבת חזרה לת"א.
היה קשה מאוד להישאר ער כל הנסיעה (לא פעם התעוררתי בנתב"ג), לכן ניסיתי כל הזמן להעסיק את עצמי בהאזנה למוזיקה או כתיבה במחברות שלקחתי איתי.
באיזשהו מקום, האלבום הזה התחיל כבר אז, באחת הרכבות, עם "אחד אחרון", שפותח את האלבום. 

נריץ שנתיים קדימה ל-2012.
מחאות השנה הקודמת התאדו כלא היו.
ספרינגסטין שואג "We take care of our own" ובארץ אביב גדג' זועק ש-"זה לא מקום לחלשים".
הבנתי שאם לא נדאג לעצמנו, אף אחד לא יעשה את זה. 

2014, הסתיימה סוף סוף העבודה על האלבום הקודם, שנמרחה ע"פ 10 שנים. זה היה אלבום רוק קונספטי, שהתבסס על שירים שכתבתי בגיל 17-18, במהלך תקופה קשה, אבל כשהוא היה מוכן, כבר הייתי במקום אחר לגמרי מהרבה בחינות, אז החלטתי לא לקדם אותו ופה זה נגמר.
כבר הייתה לי עבודה יציבה יותר ובמקביל, גם נולד לנו ילד ראשון והיינו צריכים לפנות חדר בבית.

פירקתי את האולפן הקטן שהיה לי בחדר, הכנסתי הכל לארונות והשארתי רק גיטרה אקוסטית על מעמד בפינה.
לא ידעתי אם בכלל אחזור ברצינות לכל העניין הזה של מוזיקה והקלטות, אבל לא רציתי שכל השנים של עיסוק במוזיקה יסתכמו בערימת סקיצות ואלבום אחד סודי שלא הרגשתי בנוח להשמיע לאנשים.

החלטתי לתת לזה עוד ניסיון, רק עוד אחד ולישון.
מבחינה מוזיקלית, ידעתי שאני רוצה לפנות לקהל רחב יותר ופחות נישתי (במיוחד לאור האלבום הקודם). כבר פחות עניין אותי לעשות "מוזיקה למוזיקאים" וקצת התגעגעתי לשירי רוק מלודיים וקליטים. הרגשתי גם צורך לאפס מערכות ולחזור לבסיס. היה לי מאוד חשוב שהשירים "יעבדו" גם ברמה הכי נקיה שלהם ורציתי להתעכב יותר על המילים והלחן, לבד עם גיטרה, בלי לקפוץ שלבים ובלי הסחות הדעת וה-"הנחות" שאולפן יכול לספק. קודם שיהיה שיר שאני שלם איתו ועומד מאחוריו, אח"כ כבר תגיע ההפקה כדי לשרת ולהעשיר, אבל לא כפיצוי או על חשבון.

אבל לפני הכל, הייתי צריך להיזכר איך בכלל כותבים שירים ולהבין מה אני רוצה לומר. הרגשתי קצת כמו ילד שמנסה ללמוד ללכת, כשבמקביל הראש מתפוצץ ממחשבות מבולגנות שהצטברו עם השנים. ברקע מבצע צוק איתן ורשתות חברתיות שמתחילות לטפח שיח שנאה, מפלג ומסית, שהפך לשגרה בשנים האחרונות.
בשלב יחסית מוקדם, מצאתי את עצמי עם גרסאות ראשונות של טקסטים ל-6 שירים שלבסוף נכנסו לאלבום, ביניהם גם השיר שיהפוך בהמשך להכי מושמע מתוכו וזה שיזניק אותו קדימה - "ימים חמים".

עברו כמה שנים, המשכתי לכתוב וכבר היו לי 10-12 סקיצות די מגובשות. בשלב מסוים ניסיתי להקים שוב להקה, אבל מהר מאוד הבנתי שזה רק הולך לעכב אותי בדרך למשהו מוקלט שאפשר לשחרר.
היה לי ברור שאם אני רוצה שיקרה עם זה משהו, אז כדאי להתחיל לתת גז. החלטתי שהפעם אני לא מסתבך עם קונספטים ופשוט מוציא שירים כסינגלים בשיטת מה-שמוכן-שיצא.
התחלתי להקליט לבד בבית את הסינגל הראשון, "תקליטים ועוגיות".

תכנתתי תופים, הקלטתי גיטרות, בס ושירה והשיר היה כמעט גמור, אבל זה לא הרגיש לי מספיק "רוק", אז שלחתי את זה למתופף יותם חרודי, ביקשתי שיחליף את התופים המתוכנתים בתופים אמיתיים והזמנתי את ארנון שרון שינגן קלידים. אהבתי את התוצאה וכבר בער לי לשחרר משהו, אז מיקססתי את זה לבד ושחררתי באימפולסיביות במאי 2019, תחת שם הבמה "פיני כהן והנסיבות" (להקה שחשבתי להקים בהמשך, כשארצה להופיע עם זה).
לא קרה עם זה יותר מידי, אבל אז הגיעה נקודת המפנה:
"אני לא קונה את זה", היא אמרה, "אתה טיפוס של פרוייקטים, לא שיר פה שיר שם. אתה צריך קונספט וגם אתה יודע את זה". היא צדקה כמובן.
באותו ערב, פרשתי על השולחן את כל הטקסטים של השירים וניסיתי למצוא איזשהו מכנה משותף או דרך כלשהי לקשר ביניהם. לאט לאט התחלתי לראות קו שעובר דרך כל השירים וכאילו תופר אותם לסיפור אחד שלם, שהוא לא רק שלי ושהוא מעבר לאסופת שירים. הבנתי שגם אם לא כיוונתי לשם, בעצם כתבתי לאורך כמעט כל העשור את מה שראיתי בחוץ ואת היום יום שלי ושל קרן, אשתי,
מילניאלס שהתבגרו אל תוך מציאות חדשה ועולם שהשתנה להם באמצע. הרגשתי שיש לי פה הזדמנות חשובה להשמיע קול שלא מושמע מספיק לדעתי ולספר על הדברים מהזווית שלנו, שפחות מראים בטלוויזיה ופחות מתיישבת עם הסטריאוטיפים המקובלים על הילדים המפונקים והבזבזנים שגרים אצל ההורים ולא סגורים על עצמם.

כדי לא לבזבז את ההתלהבות שלי מהעניין, העליתי עוד הילוך, שלחתי ליותם את שאר השירים להקלטת תופים ושכרתי עוד כמה נגני/ות אולפן, מהמוכשרים/ות שבנמצא (יהוא ירון על הבס, מאיה בלזיצמן על הצ'לו וארנון שרון בפסנתר וקלידים).

אני, במקביל, הקלטתי ערימות של גיטרות ושרפתי את הגרון בהקלטות שירה.

תוך פחות מחצי שנה, קצת לפני 2020, כבר הייתי עם כל ההקלטות ביד והתחלתי למקסס את שיר הנושא ולהתחיל לדבר ברשת על הסינגל שאני עומד לשחרר בפברואר מתוך האלבום החדש.
סיסמת הקמפיין אגב, הייתה "תיכף יחליטו את מי כדאי להאשים", על רקע תמונה אפוקלפטית של עיר הרוסה ורחובות ריקים. פברואר הגיע, הסינגל יצא וממש קצת אח"כ… הרחובות באמת היו ריקים.

הרגשתי שהכל נהרס ולא ידעתי מה אני הולך לעשות עם האלבום.

הסגר הראשון התחיל, וכבר לא יכולתי למקסס מהבית, שנהיה פתאום עמוס ורועש (בכל זאת, שני ילדים בדירה שכורה בר"ג…). שלחתי את השירים למיקס ומאסטרינג באולפן חיצוני (ופה המקום להודות גם לקובי פרחי, יונתן ברק, יאיר טרגנו ונטלי אלון מאולפני מצלול).
בסופו של דבר החלטתי שאין טעם לדחות את הוצאת האלבום וקבעתי תאריך שחרור לאלבום המלא, 7/72020, בתקווה שעד אז נחזור לסוג של שגרה. החלטתי גם שעד יציאת האלבום, אשחרר את כל שירי האלבום כסינגלים, שבוע אחר שבוע.

חשבתי שאין לי מה להפסיד וזה היה קצת כמו לירות לכל הכיוונים בתקווה שמשהו יפגע ואולי יהיה מי שיחכה לאלבום כשהוא יצא. לא היו לי ציפיות בשמיים ובעיקר קיוויתי שהאווירה האפוקליפטית שמלווה את האלבום (כסוג של מטאפורה לעולם הישן שנחרב) לא תיתפס כניסיון לרכב על "רוח התקופה", כי חששתי שזה ישטח את האמירה. היום כבר למדתי להשלים עם זה. אחרי הכל, יש באמת המון דמיון, דמיון מטריד אפילו, ואם הייתי מספר שזה נכתב השנה, זה היה נשמע אמין באותה מידה. יש הרבה שירים שאפשר לקשר לדברים שונים, לתת פרשנויות אחרות ובסוף ממילא כל אחד/ת מתחבר/ת מהמקום שלו/ה, אז הפסקתי להילחם בזה.

לשמחתי הרבה, כל שירי האלבום זכו להשמעות (לא מובן מאליו), שניים מהם אף נכנסו לרשימת 30 שירי השנה במצעד של רדיו זה רוק (שממש "אימץ" ודחף אותי השנה) והאלבום עצמו זכה לביקורות אוהדות ואהבה שאני עדיין לומד לעכל. גיליתי שיש פה קהילת רוק גדולה ומדהימה וכמה א/נשים שממש חשוב להם/ן שהיא תישאר כזו.

איפשהו לקראת ספטמבר, כבר הבנתי שהופעות לא יהיו בקרוב ושאני כבר פועל יותר משנה תחת השם "פיני כהן והנסיבות", כאשר בפועל להקת "הנסיבות" לא קיימת, לכן החלטתי להסתפק בשם "פיני כהן" ולחסוך מעצמי ומאנשי התעשייה שמציגים אותי, סיבוכים מיותרים.
לצערנו, גם עכשיו כש-2020 מתקרבת לסיומה, עדיין לא ניתן להופיע כמו שצריך ולמעשה אף-פעם לא הופעתי עם שירי האלבום, למעט פה ושם לייבים אקוסטיים בפייסבוק.
אני מאוד מקווה שבקרוב נחזור לשגרה נורמלית, שתאפשר לעולם התרבות לחזור לחיים ושתאפשר לי לתת לאלבום הזה את ההשקה לה הוא ראוי.

ממש לאחרונה, 4 חודשים אחרי צאת האלבום, הוצאתי קליפ ראשון לשיר הנושא.
היה לי חשוב, שאם כבר נכנסים לאתגר המורכב הזה של צילום קליפ, אז שזה יהיה משהו שיתמוך במילים, ובתקווה יעזור לי לחדד את האמירה שעומדת מאחורי השיר והאלבום בכלל.
בערב ההוא, כשהשירים התגבשו לקונספט והגיע הזמן לתת לזה שם, חשבתי שיש משפט אחד, שמופיע פעם אחת, בשיר אחד ויכול לסכם הכל.

דנדן מסכם שנה

 

לא זוכר איך זה התחיל, לא יודע מתי זה יגמר.
אני דנדן והנה כמה מילים על החוויה שלי מהשנה המשוגעת שעוברת עלינו.
הקורונה פרצה כשהייתי נפגש על בסיס יומי עם להקה שכבר התפרקה מאז בשם "המסיבות". היינו פאוור טריו שניגן חזק ומרגש אבל לא היו לנו ממש מילים והחזרות תמיד נגמרו בכסאח. 

האמת שהסגר הראשון תפס אותי בקטע טוב, היה לי זמן להקליט בבית שירים חדשים עם מלוא צומת הלב, בלי לתת תירוצים ללמה אני לא יכול לצאת לשתות, היה לי זמן להתנסות וככה הקלטתי בחדר שלי במשך שבועיים את האי פי "נשיקות". אני זוכר שאחרי ההקלטות ישנתי אצל לונה (הבסיסטית של המסיבות שאחר כך הצטרפה ללהקה שלי) במשך שבוע ומיקססתי את האלבום על הספה שלה בלי אמצעים מיוחדים, האמת שכל האלבום נעשה ככה - מה שיש בחדר זה מה שיהיה באלבום, זה כיף, זה באמת הוכיח לי שאפשר ליצור אלבומים טובים בבית, חוץ מזה שהמחשב הוא כח ענק. אפשר לשמוע את האלבום בכל הספוטיפיים למיניהם. 

זה היה בסוף מרץ, תחילת אפריל.
חודשיים לפני זה, כשוירוס עולמי היה קטע של סרטי מדע בדיוני, והשירים מ"נשיקות" עוד לא נכתבו, הקלטתי את האלבום השני שלי עם המפיק שוזין, שהוא הרבה יותר מרק *מפיק*, האמת שמעבר למוזיקה ולאמנות המהממות שלו, הוא בן אדם צנוע וקלאסי שהיתה לי זכות לעבוד איתו. יום יום במשך שבועיים הגעתי לסטודיו שלו בחיפה ולקחנו את השירים שלי, שכבר הופעתי עם רובם, שירים שהרגישו לי שלמים והפשטנו אותם כדי לתת להם צבע חדש. זה היה מרגש, מלמד ומהפנט להקדיש שבועיים מרוכזים לאלבום, בסוף יצאנו עם אלבום שמצד אחד מרגיש לי חדש ומצד שני מוכר לאוזן. שחררתי שני סינגלים מתוכו ואז משכתי אחורה את תהליך יציאתו בגלל שההופעות הן חלק חשוב ונהדר מתהליך יציאת האלבום וההנחיות סביב הקורונה לקחו מאיתנו את זה.

לדעתי התקופה הזאת מהממת ליצירה הראשונית, יש המון זמן להשתפר כנגן, כותב, יוצר ועם זאת אני מתגעגע כמו כולם להופעות. יצאו בזמן הקורונה המון אלבומים נהדרים ביניהם "ערפד עם גיטרה" של קלקר ו"לב שמש" של רועי חרמון גם כמה סינגלים מהממים של "כוכבת על" שגיליתי לאחרונה. אני מניח שנסתכל אחורה על 2020 ונראה את הטוב שיצא יותר מאשר את הקשיים הכספיים והרגשיים, אז בעיניי זאת תקופה מיוחדת ליצירה ומעניינת באופן כללי. 

לסיכום, 

מחכים בשרוול כמה פרוייקטים שעבדתי עליהם השנה ועוד לא ראו אור, אני מצפה לשחרר אותם בשנה הקרובה.
חום ואהבה
דנדן

נעמי ייבין - מסכמת שנה מוסיקלית אישית

 

השנה האחרונה הייתה כנראה השנה הכי מורכבת שחוויתי מבחינה רגשית ומוסיקלית. מצד שני- אני אומרת את זה על כל שנה, אז לא בטוח שצריך להקשיב לי.
אם הייתי צריכה לתאר את השנה הזאת במילה אחת הייתי כנראה בוחרת בבלבול.

לא קל להוציא אלבום ראשון וההחלטה להתחיל לעבוד על האלבום הבא גם היא, מסתבר, לא קלה. אבל איכשהו בתחילת השנה הכל היה נראה בכיוון הנכון, הייתי בעיצומו של סיבוב הופעות והרגיש שיש מספיק חומרים מגובשים לאלבום הבא.

ואז הגיע הוירוס והחרדות והימים נראו ארוכים עד כדי לא נגמרים.. וכל נשימה שקלה הרבה יותר וכל ההופעות שנתנו לי מרווח נשימה נעלמו מהאופק.

ובכל זאת אני חייבת להגיד שהבלבול והחרדות והזמן הפנוי שקיבלתי פתאום גרמו לי ליצור יותר, לכתוב, לנגן, לשיר. וגם גרמו לי לשחרר קצת את הלחץ והצורך לאישור מהעולם. כי כשכל העולם שלך הופך להיות וירטואלי אתה גם מבין כמה העולם הוירטואלי חסר משמעות.

אז בזמן שהעולם מתפרק לו בחוץ בכל זאת הספקתי להוציא שני שירים חדשים מפרויקט שעבדתי עליו השנה, לכתוב עשרות שירים חדשים, טובים יותר וטובים פחות, לחבק קצת את עצמי ואת הרצונות שלי וללמוד לנשום שוב.
אז אני לא מבטיחה לעצמי ולעולם כלום לשנה הקרובה כי אני די בטוחה שאני לא אקיים, אבל כן אגיד שאני מקווה שהשנה נחזור להתחבק, כי בסוף זה הכי חשוב.