יום שלישי, 1 בספטמבר 2015

סטלה גוטשטיין - BILL & MURRAY - פוסט אורח



צילום: הילה ווגמן


אז למרות שהאלבום הזה הוא לא רק שלי, הוא של הרכב שהתהווה במשך יותר מ3 שנים יחד עם דיויד בלאו ורן יעקובוביץ, החלטתי לכתוב את הפוסט הזה לבד, כדי להגיד משהו אישי.


צריך הרבה כח פנימי בשביל להיות בלהקה פעילה ויוצרת. צריך להכיר את האגו שלך וללמוד לשלוט בו, צריך לדעת להתפשר ולא להתפשר, לפי הצורך ותחושת הבטן.
אתה חולק עם אנשים שהיו זרים לך לחלוטין (במקרה שלנו) שעות ארוכות מהחיים שלך, בחדרי חזרות, באולפנים ובנסיעות אינסופיות בארצות זרות. ובנוסף לכל זה הם הראשונים שישמעו את השיר האחרון שכתבת והראשונים לתת עליו ביקורת.





אז התמזל מזלי ובחרתי לעבוד עם שני אנשים שהופכים את כל החוויה הזאת לנסבלת ואפילו מהנה מאד.
ההרכב הזה התפתח בצורה מאד אורגנית, וזאת כנראה הסיבה שלקח לנו 3 שנים להוציא אלבום.
את דיויד בלאו ראיתי פעם ראשונה בהופעה של ההרכב הקודם שלו "לצ'אק" ואז שמעתי שיר מהפרוייקט סולו שלו שריגש אותי מאד והחלטתי ליצור קשר,
הרגיש לי שיש פוטנציאל מאד גדול לחיבור מוזיקלי. וכך היה. התחלנו להביא שירים לחזרות ביתיות ולעבד אותם בהתחלה לגיטרה וצעצועים שונים
ואז הגיעו לידינו קלידים ומכונת תופים והחלטנו לזרום על זה.
החזון היחיד שעמד מולנו היה לעבד את השירים שלנו בצורה היפה ביותר עם הכלים והאמצעים שהיו לנו. התחלנו להופיע ובמקביל להקליט את החומרים.
בלי תוכנית, בלי לו"ז ממשי, לאט לאט התהווה משהו שהרגיש כמו אלבום.

לפני שנתיים צירפנו את רן יעקובוביץ (תופים) להרכב וזה היה מאץ' מושלם.
הקלטנו שיר נוסף יחד איתו והוא נכנס לאלבום.
את האלבום הבא, שנמצא כבר בשלבים מתקדמים, הקלטנו שלושתנו יחד, ביום אחד. ההפך המוחלט.

יש משהו מאד משחרר בעשייה משותפת ויש אושר גדול בחוויה של שחרור אלבום עם עוד אנשים.