יום רביעי, 23 במרץ 2016

"ארץ שלא שם" - דויד פרץ משיק אלבום בלבונטין



כתבו וצילמו : "ההלפרינים" - שחר ושרית (לינקר)


[שרית] "אז למה לא אמרת להביא כרית?" נישאה לחלל הרכב השאלה, שהפכה כבר קוד מוסכם בינינו, ושחררה פרץ (שימו לב לכפל המשמעות הגאוני) צחוק משחר. "את ממש מפגרת" הוא דיאגנז מתוך הצחוק והרגיע: "הוא לא ירדים אותך".

"השיר הזה מרדים", התעקשתי וכבר דימיינתי ערב משמים.. אני טיפוס של קצב, דם חם, קרשנדו מהיר, סוחף.. מה זה הרגיעון הזה עכשיו?? "זה מזמן. זה בלובנד" ענה שחר, והדמיון שלי נדד לנייר פרגמנט שמנוני בצבעי כחול וצהוב ופתאום התחשק לי פיתה על הגז. "תסמכי עלי. הוא לא ירדים אותך" הוא אמר שוב בטון סמכותי ומשכנע עד שתהיתי אם היו נותנים לי להכנס להופעה עם פוך. אני לא טיפוס שמשתכנע בקלות...

[שחר] כמעריץ מושבע של סינגר סונרייטרס מלנכוליים מכל העולם וחיבה עזה לאינדי הישראלי אני מכיר את דויד פרץ מזה זמן רב ולצד חומר לא רב שהוא הקליט מ 1999 קל יותר לפגוש ראיונות או מאמרים פרי עטו וקרדיט על הפקת אלבומים וקידום המוסיקה בבאר שבע.

פרץ הוציא אלבום אחד נפלא עם "בלובנד" ב 1999 (https://davidperetz.bandcamp.com/album/blueband), שני מיני אלבומים המכילים חומר מתורגם, שלושה אלבומים במסגרת להקת "לנסס" וב 2007 את אלבום הסולו הראשון שלו "הייקו בלוז" (https://davidperetz.bandcamp.com/album/haiku-blues).

בשבוע שעבר הוא עלה על במת הלבונטין7 להופעת ההשקה ומייד התנצל/התפלא שלקח לו 9 שנים להוציא את אלבומו השני "ארץ שלא שם" (https://davidperetz.bandcamp.com/album/--39)
למרות שלצד עבודה עם אמנים אחרים הוא פרסם, הופיע ויצר שירים וקטעים אינסטרמנטלים לא מעטים המתארחים בערוצי הבנדקמפ והיוטיוב שלו. כך עכברי אינטרנט כמוני יכלו לפגוש את מחצית (!) משירי האלבום החדש זמן רב לפני יציאתו
– ב 2010 פורסם "עשן הזמן" (https://youtu.be/5xCogrZnK9Q), וב 2014 פורסמו לא פחות מ 4 שירים מהאלבום –

- "הדרך הביתה" (https://youtu.be/qbyVb-UPiGs),

- "למכור את נשמתי לשטן" (https://youtu.be/faCvzX7UEOg),

- "המוות בא לפנות בוקר" נכתב אחרי המלחמה של קיץ 2014 והתפרסם לצד טקסט נוגה בבלוג של פרץ: 

- "דרך מצדה" המתאר הווי באר שבעי ויחסים מורכבים של אהבה-שנאה עם המקום בו הוא גדל ומתגורר עד היום
("שברת לי את הלב / מחר אני עוזב") הופיע במאמר נוקב ב"המקום הכי חם בגיהנום" שכתב פרץ בגנות האנשים שיורדים להפריח את השממה (http://www.ha-makom.co.il/post/madhom-david-peretz.)

בשבוע שעבר האלבום שוחרר בבנדקמפ ולחנויות וכך הגעתי מוכן להופעה לאחר הכרות טובה עם כל עשרת שיריו, שנעים בין בלוז ישראלי לקאנטרי פולק שלעתים מזכיר את טום וויטס או אהוד בנאי אבל יחודיים לפרץ ורובם קצביים, מרעננים ונוגעים בהוויה הדרומית ובחוויות האישיות של פרץ מהשנים האחרונות הכוללות דייטים, ילדים וסיכומי "אמצע החיים" של גבר באמצע העשור החמישי לחייו.

בהופעה עורבבו שירי האלבום בצורה מעניינת כאשר בחלקה הראשון פרץ והלהקה ניגנו ברצף את שירים 3 עד 8 מהאלבום:

- "עשן הזמן" על המועדון הבאר שבעי,

- "השיר של אמצע החיים" זכה להקדמה ובה תיאור ארוך ומשעשע של באר שבע כעיר הגדולה לצד ערי הלווין דימונה, ירוחם ואופקים המוזכרות בשיר,

- "ארץ שלא שם" הנוגע גם הוא בדרך מתל אביב לפריפריה,

- "המוות בא לפנות בוקר" על המלחמה,

- "דרך מצדה" חתם את השירים על הדרום,

- "כמו אגדה" השקט סימן מעבר לשירים אישיים, רומנטיים ומלנכוליים.

לאחר ששת השירים מהאלבום, פרץ שר לבד שיר חדש בשם "שיר ישראלי" בו הביע תקווה שהילדות שלו יבחרו כמוהו להשאר בדרום / בישראל.

בחלק השני של ההופעה פרץ ולהקתו אירחו את רונה קינן וביחד הם ביצעו ארבעה שירים נפלאים:

- "עיניים זרות" של רונה:



- "אני הולך להתאהב בך" שיצא ב 2014 אך לא זכה להיכנס לאלבום וזכה לגירסה יפהפיה בהופעה: 




- "למכור את נשמתי לשטן" שפותח את האלבום החדש ומתאר את הקשיים של המוסיקאים בארץ,

- "מקום בתוכי" מהאלבום הראשון שזכור לי בעיקר מהקאבר של דניאלה ספקטור

רונה חילקה לפרץ קומפלימנטים, כינתה אותו "המשורר של באר שבע" ואין ספק שהעיר והדרום כולו נוכח ברוב שירי האלבום באופן מפורש ואנחנו נחשפים ליחסים המורכבים של פרץ עם העיר, חווים את העיר יחד איתו ומאמינים לו כשהוא מצהיר שהוא גאה בעיר, אוהב אותה, מנסה לשפרה ומשתמש בה ככר פורה ליצירותיו.

ההופעה הסתיימה בשני שירים איטיים, "יפה כמו שקט" מהאלבום הראשון ו"הדרך הביתה" ששלח אותנו ללילה הקר בחוץ עם השורות: "זה מרגיש כמו, הדרך הביתה / זה מרגיש כמו, סוף והתחלה / כי חיפשתי ומצאתי / אבל אותך איבדתי / ועכשיו נותרההדרך חזרה / להתחיל מהתחלה / כשנחזור שוב הביתה".




מועדון קטן כמו הלבונטין7 מתאים מאוד לפרץ ולהופעה שהוא רקח, החלטתו להופיע בליווי להקה מלאה כאשר הוא מנגן על גיטרה אקוסטית שלעתים מפיקה צליל חשמלי ומפוחית, עזרה להעביר את העושר המוסיקלי של האלבום לבמה ולשמור על אנרגיות וקצב לאורך כל ההופעה.

[שרית]יחד עם פרץ הופיעו גם נועה שמר הנהדרת –האישה מאחורי הקלידים והעמוד, דניאל אדה –הנחבא אל התופים, ואלון פנר-טסלר על גיטרה בס. למי שיגיע להופעה הקרובה בבאר שבע הובטח שיזכה לראות את אלון פנר-טסלר מנגן גם על קונטרבס (שזכה מיד לכינוי קונטרב"ש).

[שחר] אני ממליץ לכם לקנות או להאזין לאלבום ברשת, לנבור אחורה בחומרים המוקדמים ובעיקר לקרוא ולעקוב אחרי פרץ ברשת בשלל ערוציו הפעילים – לצד מוסיקה מצויינת הוא תמיד כותב בצורה מרתקת וישירה.
השיר היחיד מהאלבום שלא נוגן "בואי אלי" זכה בחודש שעבר לקליפ: http://e.walla.co.il/item/2933286 
ויכלל באלבום אוסף של הרכבים מהדרום.


[שרית] לפני ההופעה שתיתי כוס יין אדום. וכשההופעה נגמרה הייתי שיכורה, ולא מיין.

אני לא מומחית גדולה ביין או במוזיקה. אבל אני יודעת מה טעים לי ומה מרגש את חושיי.

התרגשתי מהמוזיקה של דויד פרץ. והתרגשתי מדויד פרץ שנשקף מבעד לחלונות שיריו הפתוחים לרווחה לרוח המדבר הדרומית. וכשרונה קינן המהממת והכה תל אביבית עלתה לבמה לא ידעתי כבר במי אני מאוהבת יותר, בה או בו או בקסם המרהיב שהם יצרו יחד. כשההופעה הסתיימה והענן שלי נחת, חרגתי ממנהגי וניגשתי לדויד, כדי להודות לו. את ההנאה וההתרגשות הוא ראה בעיני.

דויד פרץ הוא איש מיוחד. המוזיקה שלו היא כמו יין טוב ובלתי פלצני בעליל. יודעים מה? המוזיקה שלו היא גם כוס תה עם נענע שנקטפה זה עתה בגינה.

לכו לראות. זה יעשה לכם טוב בלב ובבטן, וזה לא מעט בעולם הזה.




יום שבת, 12 במרץ 2016

אביב גדג' - "סיבוב של חמש הופעות, של הופעה חד פעמית.." באוזן בר




כתבה : אופירה זילברשטיין


"סיבוב של חמש הופעות, של הופעה חד פעמית.." אביב גדג', מגדיר יפה, את השתלשלות האירועים שהביאה אותו להיות המופע הכי מבוקש לחג האהבה

- "נשיר שירי אהבה אבל נשתדל לא למכור לכם אשליות", מבטיח (ומקיים) אביב מביא איתו לאוזן השלישית את כל סירות ההצלה ומיטיב להגדיר את היעד: "זו אהבת חינם אפילו כשאין, אין לך למי לתת" סומך על הקהל שלו שלוקח עליו אחריות. מועדון מעריצים רוחש, לוהט, מתמסר, פעיל מאוד ומגובש. יענו לך בכל שעה על כל שאלה שקשורה באיך להגיע, איפה אפשר לארגן כרטיס למאחרים, מתי בדיוק יתחיל....
אביב יודע שהיחסים עם הנאמנים, היכו שורשים. שהוא יכול לנסות דברים חדשים (מזהה בקהל את אותם שבאים הופעה הופעה. מזהה בשם, כל אחד שפתח איתו פעם שיחה נבוכה של מעריץ, קורא לו לשבור את ה"קיר", להתקרב)
ועם זאת אי אפשר שלא להעריך את האומץ ... "האם את עוד אוהבת אותי? למה האמת נשארת במקום והשקר חופשי?" שיר חדש שמקליט בימים אלה ונשמע כל כך בשל.
הוא יודע לערבב טוב את החדש עם המוכר. להיות הוא וגם לספק את כל הסחורה. מצליח להישאר תמיד טרי וכבראשונה. "אני מצטער שתיתי קצת לפני ההופעה. זה עושה אותי קצת פטפטן" מתוודה אבל כל מילה שלו מהמקום הנכון ובמקום והוא מכשף אותך וכובש בעדינות שיא וגם מקשיב.

"צאי אהבה צאי אלי" הוא שר, ואהבה יוצאת אליו גם מהאנשים הכי ציניים בקהל "לא מלמדים אותנו איך לאלף געגועים. מלמדים אותנו איך להעמיד פנים.. הכל צומח שולח שורשים, אתה לא תאמין..הכל קצת כאבי גדילה אלה רק דמעות שמחה" - בעיניי, השיר הזה יחד עם הקאבר הכי מוצדק שנשמע כאן לאחרונה של נושאי המגבעת- אני טקסט פוליטי? שהיה לא פחות מהברקה בהופעה, היוו את שני רגעי השיא, של ערב עם הרבה שיאים.

מכוון את הלב טוב טוב ומוהל בפנים, השפעות ומתכתב עם חברים שעדיין איתנו וגם עם אלה שכבר לא ונשמעים חיים ורלוונטיים מתמיד, בפיו. "יש אדם שמדבר יש אדם ששומע" (גבריאל בלחסן. לה לה לה) מספר לנו איך הכל התחיל (כי את הסיפור על איך לא היה לו דו בפסנתר שמעו אלה שחזרו שוב, כבר בחמישי): ילד קטן במושב שלא היה לו פסנתר משלו והמועדון והפסנתר היחיד, בו, היו נעולים אי אפשר היה סתם להשחית אותו, אומר בחיוך, רק לנגן בחגים ואיך ראה אותו מנצנץ כלומר, סתם מכוסה אבק וכמה אליו וניסה להתגנב ובבת אחת הצליח לפתוח את החלון ונפלו עליו כדורים צהובים -צרעות וחיכה בלי לזוז, כמו שלמדו, צרעה, צרעה עד שהתעופפה ויכל לנגן עליו.

לרגעים אפשר עוד לראות את הצרעות מסתובבות סביבו ורק מייקרות את הרגע. ההתגברות על הפחד והנגינה הזו ששווה הכל, הכאב והתרופה. יהוא ירון, האיש שאיתו, "בשר מבשרו" ממש מדבר דרך הבס. משאיר אותך פעור פה, ממה שעושה שם על הבמה, בלי אגו אבל גם בלי שום ביטול עצמי או הקטנה (אבל מי בכלל רוצה להקטין את יהוא הענק?) יכולת ההקשבה שלו, היכולת שלו להיעלם בתוך זה ולהיות הכי נוכח, בעת ובעונה אחת היא פנומנלית וצריך לומר: יש לופר והכל בחלק מהמקומות, אבל שניים על הבמה בלבד ונשמעו כמו תזמורת שלמה. "היה לי קטע עם קליידרמן.." טיפס וירד מסולמות והזהיר: "בכל גן עדן יש נחש" "תמיד תפסנו את הרגע ואבדנו את כל השאר .." (לתמיד ולעולם לא עוד) תודעה רומנטית מפותחת מכיתה א מסתבר מדניאלה, שעזבה ביום הראשון של כיתה ב, לנשר או גשר וטל פלר שאחריה, שהסתובב הרבה עם חברה שלה, בשבילה ועזבה לבאר שבע עם המשפחה שלה ותליון עם לב שקנה ליוליה, שעם המשפחה שלה, ברחו בלילה לקנדה אחרי קיץ שלם בחממת עגבניות "מבחוץ את מלאת קוצים ומבפנים, עוד ועוד קוצים" הלכו לו לאיבוד "כמו שורה בשיר" ( ונוס בתמוז) ומסיים במשפט הכי מייצג: "אין לי אף אחד למות למענו, או לחיות בשבילו"



הכי מופע אהבה והכי אין אהבה אבל זה הכי יש בתוך האין הגדול. בתוך הכאב שמבצבץ משם, מריחים גם אושר, שיכול להיות ... אביב גדג' הוא בדיוק מה שצריך בפולמוס, בחג הזה, שהתפלח לנו ליומן. מישהו שמזכיר לנו איך באמת, האהבה נראית וכמה דרושה. סופרת ימים לפעם הבאה, שידברו ככה יפה, את מה שמרגישה

יום שני, 7 במרץ 2016

מיטל מיכאלי I Am Project




ה I am Project נולד על מרפסת.

שמתי יד על העורף, על הקעקוע שלי. אני לא יכולה לראות אותו אבל התמזל מזלי ומרגישים אותו. ממש מרגישים את האותיות.

 עשיתי אותו לכבוד ההורים שלי. A & m זה ראשי התיבות של השמות שלהם. וה I זה אני.
מין דע מאין באת שכזה. חוץ מזה שהם תמיד שומרים לי על הגב (וזה נשמע יותר טוב באנגלית)

בכל אופן שמתי יד על העורף וחשבתי שבא לי לכתוב פרוייקט שלם ולקרוא לו ה I Am Project.

למחרת התחלתי לכתוב ומהר מאוד היו עשרה שירים. אחר כך נכנסתי לעניינים אחרים, התעמקתי בקשר המוזיקלי עם עציון מאיר ונכנסנו לעבודה אינטנסיבית.

ה I am חיכה איזה שנה וחצי על המדף. אבל המשכתי לכתוב שירים במסגרתו. ולהקליט לו סקיצות. בינתיים כשאני ועציון כבר מבשלים אלבום שני, הלכתי ללמוד אולפן ביתי בBPM ובתמיכתו של איתי צוק החלטתי לנסות להקליט את ה I am באולפן שלי.
זה הרגיש נכון כי כולו אני. אני מחוברת אליו בנשמתי, הוא מדבר אותי בכנות רבה ומכיל את כל המורכבות שלי, והביטוי שלה במפגש עם האחר. נשמע לי מתאים לפרוייקט כזה להיות כולו שלי. אני גאה בו ומתרגשת ממנו ונהנית מהחיפוש ומהתהליך.
תמיד חשבתי שאני טכנופובית. אבל מסתבר שלא עד כדי כך... I am sleepless שהוא סנונית ראשונה מתוך הפרוייקט, הוא שיר על מיטה אחת. מיטה כשם עצם, מיטה כתיאור מקום, ועל שני האנשים הבודדים החולקים אותה מדי לילה





I am a Forest הוא השיר השני מתוך הפרוייקט והוא האחרון שכתבתי.
אני אוהבת אותו מאד מאד. אוהבת את הדילוג בין הפנטזיה למציאות ומתעסקת הרבה במרחק והקרבה ביניהן.
היער הזה בשיר, הוא מקום לחלום בו והוא מקום לכאוב בו והוא חלל ביניים בין מיטל הילדה החולמת למיטל שחווה את החיים על כל מורכבותם, שמבינה את המשמעות של קשר. \

יש ב-I am forest תסכול ויש בו תקווה ויש בו אכפת אמיתי וקרוב ויש בו בגרות ויש בו געגוע ואני מרגישה שהצלחנו גם בעיבוד ובהפקה להביא את המתח הזה וזה משמח מאוד מבחינתי