יום שבת, 27 בדצמבר 2014

מסכמת את 2014 בפוסט אורח. Gal Goldie De-Paz Keshet



השנה עומדת להיגמר ואני, כמו כולם מסתכלת רגע לאחור לפני שאני ממשיכה קדימה בכל הכח.

לפני כמעט שנה חזרנו מתקופה ארוכה בלוס אנג׳לס, של הופעות ופגישות וכל מיני דברים שתמיד חלמתי לעשות בלוס אנג׳לס.
אבל, אני חייבת להודות שלא הרבה זמן עבר שם עד שהתחלנו להתגעגע לארץ. אז נכון ששם זול יותר, ואנשים סבלניים יותר והמריחואנה חוקית יותר וזה נראה כאילו יש הרבה יותר אפשרויות. אבל דווקא מרחוק רואים כמה הארץ שלנו מדהימה. וכמה העולם היום פתוח, וזה לא באמת משנה איפה אתה נמצא. הייתה חסרה לנו הקרבה, החופש, האהבה והיצירתיות הבלתי נגמרת שיש פה. עזבנו עבודה, משפחה, קריירה. ולמרות שעשינו חיים וזו היתה חוויה חד פעמית, משהו היה חסר. בתור מוסיקאים שיש להם בסיס בתעשייה, מצאנו את עצמנו במקום חדש ולגמרי לגמרי- Two Nobody's.

זו הרגשה מעניינת. כי מצד אחד זה מאוד מוריד אותך לרצפה. אבל מצד שני זה טוב. כי הרגליים על הקרקע בזמן שהראש בעננים. ואתה צריך לחוות את הבנייה שלך מחדש. זה עשה לי בעיקר טוב. יש משהו מאוד משחרר בלקבוע הופעה בארץ אחרת, בה אין לך את מי להזמין (קלטתי את זה פתאום כשפתחתי איבנט ראשון בפייסבוק להופעה באל איי ולא היה לי את מי To Invite) ואז משתחרר בך משהו לאט לאט. כל הלחץ הזה שיש לנו לפני הופעה אם יבוא קהל או לא כמה ואיך, כל זה נעלם. ונשארתי רק עם הרצון לעשות הופעה טובה והכי חשוב- להנות. וזה יישאר איתי תמיד. ההרגשה הזו שלאף אבל אף אחד אין שום מושג קלוש מי אתה. הנסיעה הזו הזכירה לי שוב שאני עושה מוסיקה קודם כל כי אני פשוט נהנית מזה יותר מכל דבר אחר.

 חוץ מאת הלהקה המדהימה שלי השארתי מאחור גם את Lucille Crew. שלוסיל הם משפחה בשבילי לגמרי.זה התחיל משיר אחד באלבום והפך לרומן ארוך ואהבה אמיתית. עשיתי איתם דרך קצרה לפני שנסעתי וכל השהייה שלי שם הם חסרו לי מאוד והם בהחלט היו אחת הסיבות לחזור. יש משהו משחרר בלוסיל. הצטרפתי למסע שלהם כשהם כבר היו בשיא העשייה וכל מה שנותר היה לי הוא למצוא את המקום שלי בתוך היצירה שלהם. ובגלל שהמוסיקה של לוסיל כל כך שונה מהמוסיקה שלי, זה היה עוד יותר כיף ומפתה וסקסי לעבוד עם זה. מצאתי בעצמי דברים חדשים, כמו הכיף בלעמוד על הבמה בזמן שירים שלמים ורק לרקוד. להנות מהמוסיקה. בלי לשיר.להנות. היום אנחנו כבר עובדים על חומרים חדשים יחד ומתכננים נסיעות לאירופה בשנה הבאה. זה מאוד מרגש.


משפחה נוספת שלי ושאיתה אני מופיעה הרבה לאחרונה הם Full Trunk. שלקחו גם את בעלי אליהם ומאז הוא לא אותו הדבר.
הם 3 פסיכים אמיתיים עם תעודות.רוקנרול ובלוז זורמים להם בדם. הפרעת קשב וריכוז מהלכת. אני אוהבת אותם אהבת נפש. ההופעות איתם אדירות, האנרגיה תמיד בשמיים ואין כמו לעמוד על הבמה עם אנשים שאתה אוהב ופשוט ליהנות. גם איתם מתוכננים הרבה שיתופי פעולה לשנה הבאה. אש.

Speed of Life
אני והמוסיקה שלי עברנו כברת דרך. אני כל הזמן מוצאת ומאבדת את עצמי. כל פעם בצורה שונה. הלהקה עוברת כל מיני שינויים, ואני מאמינה ומקווה שסוף סוף מצאנו את המשפחה האמיתית והסופית שלנו. אני ואריאל מנגנים ועובדים כבר 8 שנים יחד. מוטי הגיטריסט ואני מנגנים עובדים כבר 10 שנים יחד. וזכינו בשני מלאכים, אור כחלון ורז בליצבלאו מהג׳נדרז, על הבס תופים, ויש לנו תכניות אדירות לשנה הבאה. אלבום חדש, הופעות, שיתופי פעולה, הקלטות וכל מה שרק אפשר. אין כמו לעבוד על חומרים חדשים. זה מרגש אותי יותר מכל דבר אחר. בכלל הדרך המדהימה הזו שהיא החיים כאומן. הלכלוך, הקושי, הסאונד, הברים, ההופעות ההזויות, החזרות, השמחה, האכזבות, הכתיבה, הקהל, הבוקינג, הנסיעות, השעות, ההשקעה, האולפן, הכל הכל הכל פשוט מדהים. וזו ההגדרה של מוסיקאי בעיניי, כל הדברים האלו ועוד. הבנייה העצמית הזאת, שהיא גם משותפת. הקהל מרגיש אחרת כשאתה אוסף אותו לאורך שנים. אני מקבלת לפעמים הודעות בפייסבוק שמשאירות אותי מאושרת והרת מזל לכל היום אחר כך. 
אנשים כותבים דברים מדהימים ומפרגנים. גם בהופעות וגם אחרי. כל מי שקונה את האלבום... כל זה זה רוקנרול. לא ללכת לתכנית טלויזיה, לשיר שיר ולהפוך להיות סלב על כלום. מוסיקאים צריכים לעבור דרך. מוסיקאי זה דרך חיים. לא השקות אופנה ופאפארצי.

"תעשי הופעה, כל מה שצריך לקרות הוא שיבוא קהל- ואת כבר תתני את כל מה שיש לך לתת בשבילם."

לפני כמה חודשים קבעתי כמה הופעות ואיך שהן הגיעו, התפתח לי משהו בגרון ונאלצתי לעצור הופעה בתחילתה ולבטל את השאר. הייתי שבורה. אין דבר כזה אצלי עד היום לבטל הופעה, אני עושה הופעה עם חצי רגל בקבר. אבל לא הייתה לי ברירה, וזה שבר אותי. אין דבר שיותר קשה לי לעשות מלבטל הופעה. כי כל המוטו שלי בחיים כמוסיקאית הוא- "תעשי הופעה, כל מה שצריך לקרות הוא שיבוא קהל- ואת כבר תתני את כל מה שיש לך לתת בשבילם." ופשוט לא יכולתי. מה שהביא אותי לנקודה שבה אני מתרכזת קצת יותר בכתיבה, בבית. קובעת הופעות, בונה עוד קשרים.... והחלמתי. לא הרבה אחרי, הגיעה עוד כאפה רצינית שקיבלתי שגרמה לי להבין כמה החיים באמת יפים הייתה באוקטובר האחרון, בדיוק כשכל העניינים נכנסו להילוך יותר גבוהה, אחרי שבוע שפשוט התעלמתי מכאבים בבטן והלכתי לחזרות, הופעות כאילו הכל בסדר, מצאתי את עצמי בחדר מיון לפני ניתוח. בחיים לא עשיתי ניתוח ופתאום, בתוך כל הטירוף של ההופעות, ניתוח אפנדיקס. נכון, לא ביג דיל, בסך הכל ניתוח פשוט ושכיח. אבל עדיין, כאבים, הרדמה (חייבת להגיד שמורפיום זה נהדר), ניתוח, 5 ימי אישפוז, ובעיקר, מי שמכיר אותי טוב יודע שמה שהכי הטריד איתי הייתה העובדה שאני צריכה לבטל הופעות. בסדר, העיקר הבריאות. היה לי כמעט חודש להחלים עד סבב ההופעות הבא שגם נפל על היומולדת שלי אז בכלל תענוג שלושה שבועות עברו, יומיים לפני היומולדת שלי ושוב אני חווה כאבי תופת בבטן התחתונה, אבל כבר הוציאו לי את האפנדיקס, אז מה נסגר????? שוב- מיון. אשפוז. חסימה במעי. אני מוצאת את עצמי שוכבת עם זונדה באף, ערב לפני היומולדת, שוב נאלצת לבטל הופעות, ורדיו ומה לא... (אגב, אותו המקום שביטלתי בו את ההופעה בגלל הקול היה גם אחד המקומות בו ביטלתי הופעה בגלל האשפוז, הרגשתי נורא! היום כבר יש להם ביטוי שם במקום. מי שלא מגיע לעבודה, לפגישה, להופעה אומרים עליו שהוא ״עשה גל דה פז״. ככה שלפחות משהו יצא מזה ), ושוב מצאתי את עצמי שוכבת באשפוז. גדלתי בשנה. נכנסתי בת 27 ויצאתי בת 28. רוקנרול. רוב הגיבורים שלי לא שרדו עד גיל 28 כך שאני רואה את עצמי ברת מזל. והיום, אני על הרגליים, במלואי, מינוס כמה קילו ואפנדיקס. אופטימית מתמיד. מלא הופעות באופק, הקלטות, חזרות, שיתופי פעולה, ראיונות ואפילו תכנית רדיו משלי. (הגעתי להתראיין ברדיו - לייק מיי רדיו, וקיבלתי תכנית על רוק. כל שישי בין 16:00-18:00 באתר או באפליקציית RLive. עוד אתגר מעניין ) ביום שני ה29.12 אנחנו חוגגים את סוף 2014 באוזן בר עם אורחים בשעה 21:00. יהיה שמח מאוד.

וכל מה שאני מבקשת לשנה הבאה זו בריאות. לי ולכל מי שסביבי. כי בינינו, גם אם בנית אימפריה, בלי בריאות לא תהנה ממנה. לחיי ההזדמנויות, לחיי התשוקה, לחיי הרוקנרול. נתראה באוזן בר!