Pits- Premeditated Ending

מאת: גיא טנא.

טליה פרי, אורי סגל ותום קמינסקי מוציאים אלבום שלישי לאחר שבע שנים בהן ההרכב עבר תהפוכות כאשר יונתן יידוב ועוד לפניו אסף תאג'ר עזבו וקמינסקי הצטרף על מנת לאייש את עמדת הבס.

עמי שלו שהפיק את אלבום הבכורה Pits ב2005 שב להפיק את הלהקה באלבומה השלישי לאחר שדויד פרץ ונדב אזולאי הפיקו את האלבום השני של ההרכב Cerberus. שלו מיטיב לשמר באלבום הזה את הייחודיות הסגנונית של "פיטס" ועושה עבודה טובה ביצירת צליל מגובש וסוחף.

"What are you going to do without us?/ Chase yet another day?/ Things won't be the same without us/    will you let it fade 

כמעט והתפתיתי לשאול את חברי ההרכב מהו המסתורין שמונח מאחורי מילות השיר הפותח "5.1" שכל מילותיו מוצגות כאן לפניכם. ארבע שורות שפונות לאלמוני שניכר כי החלטה משמעותית מאחוריו ומשימה כבדה לפניו. את החשיבות, המשמעות וכובד הראש "פיטס" ממחישים היטב בצבע האפל של העיבוד עם התיפוף הכוחני של טליה פרי, הגיטרה עם הארומה הצפון אנגלית של סגל והבס היציב של קמינסקי. כמו אצל הCranes ההיסטוריים וכמו אצל "ועדת חריגים" השירה מרחפת מימד אחד לפחות בנפרד מן הכלים והפער הזה הוא המקור לייחוד לסאונד של "פיטס".

הטקסטים של "פיטס" זוויתיים ומעניינים- איך לא תעבור צמרמורת קרה בעורף למשמע השורה "All your little lies/ will come to life" בשיר השני באלבום "White Lies" . בשיר הזה קיימת נטייה לשבירה של מוסכמות, לתאטרליות וחיתוכים בשירה, לצליל שמן יותר ושורט יותר בגיטרה ולסאונד תעשייתי יותר. במרכז השיר רצועת נויז שמעבירה לוריאציה סוריאליסטית של הטקסט ושירה מנחמת של פרי.

בנוסף לרוק הגיטרות האגרסיבי, אלמנט בלוזי מתגלה ב Closure יחד עם ממד של פאנק.
נדמה שגם הטקסט מתחבר למרכיבי המסע בבלוז והחוסר התוחלת בפאנק.

 "פיטס" שרים על דברים מוזרים שיכולים לקרות לסיגריה בגשם, על הבטחות אבודות, על מחט בערימת שחת, על שחייה עיוורת, קונכיות ריקות, ועל נשק גלוי ומוכן ומהם כל אלה אם לא ייצוגים של מסע אינסופי אחרי תכלית ותחושה של תסכול לא נגמר באין תשובות.

"פיטס" אומרים Premeditated Ending ומעניקים לאלבום את שמו אך מהו הסוף, הסיום המכוון אותו הם כותבים בגדול על הקיר, אשאיר לכל מאזין להחליט בעצמו.

מרגשת אותי ויקרה בעיני הבחירה של ההרכב לשלב שירת משוררים באלבום, מעשה נדיר בז'אנר. מדובר במילותיו של שמעון אדף כאשר "שבור" שלו הופך ל " Valhalla ", קטע של עשר וחצי דקות המלווה באורך נשימה רגע משברי בחייו של יוצר ואדם. הפתיח ארוך ומדיטטיבי וסגל צובט ומלקט פיסות סאונד מענגות לפני שהוולטג' מתגבר והולך עד ששבע דקות מתחילת הקטע מתחיל אורי סגל לקרוא בקול את השורות העוצמתיות של אדף המתורגמות כאן לעברית : "לעולם לא אפנה לשירה יותר", "בקצות אצבעותי אני מרגיש שלא אפנה עוד לשירה" ובין שתי אלו טקסט פילוסופי מאתגר ומרתק.

"מאז שהתעוררת/ בחדר ריק/ כל השעונים נעצרו/ ואין ירח/ כל סיפורי האגדות עליהם גיחכת התגשמו/ כעת אתה אחד מהם/ ואני מתגעגעת אליך" שרה טליה פרי בשיר "Our Valor " החותם את האלבום בשיר אהבה שמגיש צד רך יותר ביצירה של הלהקה ומפגיש את המאזין עם תערובת של קור וחמימות שנמצאת בדיוק במקום הנכון ובמינון הנכון לסגור אלבום בשל ואיכותי ששווה להאזין לו.

נעם רותם - הופעה בקפה ביאליק

 

                                   צילום: צליל חנוכה 

מאת: לורן מילק  

כשהוא מופיע סולו, אני מרגישה במריחה של נשיקה אדומה על נייר, כרטיס אחר כרטיס הלב שלי נמכר. כל הכרטיסים להופעה בקפה ביאליק סולד אאוט כי "צוף דבש, אמרי נעם, מתוק לנפש ומרפא לעצם" (משלי, ט"ז, 24). 

כמעט חורף, בדרך לפה ירד קצת גשם. החיים שלי נוזלים מבין הידיים, יש פנצ'ר בגלגל המזל, כל החיים אני בדרך, כמו ילד שמשחק בכדור בחדר המדרגות וכל הזמן השכנים מפריעים לו לשחק. עזרה בדרך? "כל מי שאיבד קורת גג/ כל מי שברח מהבית/ כל מי שזקוק לאשפוז, כל מי שלא אכלה כבר יומיים/ כל מי ששבר שמירה אחרי עשר שעות על הרגליים/ כל מי שנרקב באיזה תא, כל מי שנתנו לו חודשיים."  

הוא שר, הוא נכנס לפריים כמו תמונה שיוצאת מפוקוס ואפילו כשהוא בחוסר פוקוס הוא משתף את הקהל בחוסר הפוקוס שלו. להיות איתו זה להקשיב לטיפות הדמעות שזולגות. "האוויר טעון בחלקיקים של שיגעון/ אין כאן אף אחד יותר/ סימנים אומרים לי תתרחק/ תיבת המכתבים מלאה נייר לבן וריק" (אף אחד יותר). הנה מונפת "חרב דמוקלס" על ידי מכניע הדרקונים וכוחות האופל. השיר הוא קול הנצח הבוכה אל השוכנים בזמן, שיר ניצחון על המוות, שמושר בירידה אל תוך מעמקי הנפש החשוכים: "ראיתי אנשים מתים מסמים ותאונות/ אוטובוס פגע אתמול בילד ברחוב/ אבל לראות איך חלקים ממך מתים זה כמו עינוי/ והם הורגים כדי להציל, כשחרב דמוקלס מעל ראשך תלוי."

ישנו בגן העדן עץ מניב חלב, ממנו בא טעמו המתוק של השיר. באמצע החיים ההופעה מתחילה והזמר שואל: "כולם מסודרים?" מאחוריו יש שמש דבש אדומה, על הווילון צללים של כוכבים מרצדים, הוא פושט אקוסטית ולובש חשמלית, יחף מכאבים בלתי פוסקים של נעליים, שורך שרוכים של עלי זיכרון: "אתם יודעים, אני גדלתי בקריית חיים, במקום שבאמריקה נקרא: Housing project וכאן קוראים לזה שיכון עובדים. מעבר לכביש היו בתים פרטיים שהיו מתבטלים שם. פתאום באמצע השכונה נולדו בן לילה, הרים ענקיים של חול – כמו שאומר הגשש: חול, חול – חול כזה כתום, קצת דביק, עבה. מושלם לעשות ממנו קציצות ולהעיף אותן אחד על השני, וזה מאוד מסוכן כשאתה ילד חלש ורזה".

האור במדרגות כבה, המלצרית יורדת במדרגות ומפנה בקבוקי קולה זירו וגולדסטאר. נעם רותם שולף מפוחית, מתרחק מהמיקרופון, ויוצר ויברציה בקול של תא בודד שאבד עם השלג בזיכרון: "משהו קצת יותר אופטימי, זה נקרא בשורות רעות, הנה עוד שיר מאותה מחלקה, זה שיר שאני לא עושה הרבה, די קשה לי לעשות אותו, והיום קשה לי במיוחד איתו, אבל צריך: 'הקיר הריק, הגבר ששותק/ הכוס בקצה שולחן שעוד רגע תתרסק/ כל החברים שמתחילים להתרחק/ תאריכים מסוימים שלא משאירים ספק." (מדברים על הילד)

הוא מציע לקהל עוד שיר עצוב שכתב לברי סחרוף, "רשום עוד אחד כזה בסט ליסט, אבל נלך על אחד יותר שמח, שנקרא "ימים נוראים" שכביכול נגמרו והם מאחורינו אבל הם לא נגמרים לעולם." זה שיר של ברי בגרסה של בוב דילן: "כשאני בלעדייך נופל לבור ללא תחתית/ על ספסל מול הבית שתיתי בירה מקומית/ עכשיו הלב שלי רעב, הכוס שלי ריקה/ הראש שלי כואב ובבטן מועקה."

נהנה מהשקט

"מישהו רוצה ממני משהו, אני יכול לעשות משהו בשביל מישהו?" מהקהל שולפים לו שפנים: קראת לי קין, קול פנימי, גיבור גיטרה, חום אנושי, הכיתה שלנו. "אוקיי, אתם רוצים רק ת'להיטים. הכיתה שלנו זה להיט בפולין. השיר נכתב בפולין הקומוניסטית ואסור היה לדבר אותו או לשיר אותו. אם היו רמקולים אז המשטרה הייתה באה. נעשה אותו כמו שהיו עושים אותו אז, בלי רמקולים." נעם מפליא לשיר, אנחנו לא רגילים לשירה חשופה ועירומה כל כך ללא פעלולים, ממש שומעים את הכוסות שנשטפות בבר. הוא מפסיק באמצע כמו במשגל נסוג עם הקהל, "זה לא עובד," הוא מודה ועוזב, מבטיח לחזור אל זירת הפשע בכוחות מחודשים, ועובר לשיר של קרח תשע "אסף אמדורסקי" – אחד מרגעי השיא שהיו בהופעה. פיצוץ, ניצוצות של רגשות, אקספרימנט של נשיקה, במצח אות קין של כאב צולל, יש לו קול צלול כמו סיידר חם עם קינמון, "אני נהנה מהשקט," הוא אומר, ואנחנו נהנים מהחום. מנגב פנים מזיעים, המפוחית שלו כבר רטובה מכאבים, עוברת דרך מי הרגש ומי החיים. "תישאר, כי אין לי כל כך לאן ללכת", הוא אומר, ספק לעצמו ספק לקהל.

לאט לאט, ואז בבת אחת, כמו שנרדמים, התאהבתי בך.

הוא לוגם צ'ייסר, ושואל: "רוצים שיר וסיפור גם? יום אחד אני יושב בבית ואני שומע מחדר השינה בכי, יבבות. שומע בכי, בכי, בכי, בכי. אשתי לקחה ספר מהספרייה 'אשמת הכוכבים', והילדה לא רצתה לקרוא, אמרה שזה מדכדך מדי, אז אשתי קראה את זה והראתה לי איזה משפט בספר הזה שאמר "לאט לאט, ואז בבת אחת, כמו שנרדמים, התאהבתי בך." והשיר הזה התחיל משם. ביקשנו אור מהלילה, זה נחמד לסיים איתו, שיר מהאלבום החדש שהיה חדש, כבר לא כל כך חדש: "ביקשנו אור מהלילה/ רקדנו עד שיגעון/ נופל עכשיו מלמעלה/ רסיס מכוכב הצפון/ ביקשנו עוד מהלילה/ לא ללכת לישון/ משכת אותי מהלילה/ השמדת אותי במבט/ הדלקת לי את הסיגריה/ בגז של סילביה פלאת'."

יש משהו ששכחתי? הוא מבקש: תבואו שוב.

דנה ברגר- מתנות של זמן.

                                          צילום: אוהד רומנו.
מאת: גיא טנא.

נדמה שהיה זה לא מכבר שדנה ברגר הייתה יקירת הקהל, המבקרים והקהילה המוסיקלית גם יחד. בסביבות שנת המפנה למילניום, ברגר הייתה בשיא הפופלריות שלה והנפיקה להיט אחר להיט שלא באו על חשבון אמירה סגנונית וביצועית בעלת תוכן ובשר.
האלבום "מתנות של זמן" משלים תהליך שעוברת ברגר ממעמד של יקירת המדיה והמאזינים שפסקול חייהם הוא גלגל"צי במובהק אל מעמד של זמרת בוטיק ששומרת בזכות קולה הייחודי וסגנון ההגשה המרוגש והחושני על נישה תקפה אך מצומצמת בקרב המאזין הישראלי.
כאשר על ההפקה המוסיקלית והעיבודים מופקד יוסי פיין המנוסה והאקלקטי ועל עיבודים לכלי המיתר הדומיננטים באלבום מופקד דניאל קורן המוכשר, מוציאה ברגר תחת ידיה אלבום בוגר מאד, בשל מאד אך כזה שאינו מיועד לכל אחד וככזה, פחות תקשורתי ממה שהוציאה תחת ידיה בעבר.
הסאונד הבינלאומי האהוב על ברגר ושבעבר היה מתחום אחריותו של עופר מאירי, עובר כעת ליוסי פיין ומובלט היטב בשיר הפתיחה המצויין "לבנות ולהרוס", מין שיר אמוני שמשלב גם מרכיבים של ביקורת חריפה למילותיו של מאיר גולדברג שפותח את האלבום בסאונד גדול מהחיים ואמירה חריפה של ברגר.

אהבתי גם את "תחזרי אליו" למילים של איתי פרל ששיתף פעולה עם ברגר ב "הנה באתי הביתה" הזכור לטוב. ניכר שברגר התחברה מאד לטקסט והיא מיטיבה להלחין ולבצע שיר דרמטי שלוקח את האפרוריות של חיי היום יום למחוזות רגשיים , שכמו בחיים, עוצמתם וזכותם, עם כ דגושה,  אינה תלויה בכוונותינו אלא רק בתחושותינו.
 
דווקא שיר הנושא למילים של רונית שחר וללחן של מאיה הרמן איכזב אותי גם מבחינת הטקסט הבנאלי וגם מבחינת עיבוד שאמור להקנות מימד וינטג'י עם אלמנטים קלאסיים אך למעשה נשמע לי מושתל מלאכותית ולא מחמיא ליכולות של ברגר. ב"לכתוב שיר אהבה" למילים של מאיר גולדברג הדגש על המיתרים משתלב טוב יותר עם הביצוע של ברגר והחושניות שלו.
"הקירות שלי" למילים משותפות של ברגר ושני ראפלינו, חוזר לתחושות הישנות והמוכרות של המוסיקה של ברגר מתחילת הקריירה: אותה גישה לביצוע הקולי, אותם מיתרים רומנטים, אותו סוג טקסט אישי, פתוח,אינטימי ופשוט. עלי זה הצליח לעבוד, אחרים יאמרו "מיחזור". "אהבה היא חוצפה" למלים של גולדברג ולחן משותף של ברגר עם עובד אפרת ואלעד אדר, מביא מתכונת מרעננת של שילוב טקסט ולחן במסגרת של עיבוד לא שגרתי ויוצר תחושה מזמינה לחוויה הרומנטית והאופטימית של רגע זוגי קסום ושובר שגרה.

ב"על ברכי" ברגר שרה על תשוקה הרסנית וחסרת מעצורים בדרך שרק יוצרת בשלה ובטוחה בעצמה יכולה להחצין ולבטא. "להתגעגע אליך בן זונה", "אני יורדת על ברכי" ו"עוד פעם אחת אחרונה" הן שורות עוצמתיות שמרכיבות שיר אמיתי, יצרי וכנה שמאוייר ומועצם על ידי עיבוד כלי המיתר של קורן .
האלבום השביעי של דנה ברגר מביא תמונה נשית מאד, יצרית אך מפוכחת של מי שהגיעה לשלב בקריירה שלה בו אינה רוצה להשביע את רצונו של איש חוץ משלה עצמה- האוהבים האמיתיים של ברגר ימצאו אותה שם ללא קושי. מי שממתין לשחזור של "עד הקצה"- שידליק גלגל"צ.

רותם אלג'ם - J Lamotta

מבטאים את זה "על הג'אם"  היא אומרת בחיוך, הכל אצלה קשור למוסיקה.
בת 23 בוגרת לימודי ג׳אז בקונסרבטוריון שטריקר וכבר הספיקה להשתתף בפרויקט אקפלה בשם "אומאמי" שזכה להערכה ואהדה רבה.

כשסיימה את לימודי המוסיקה הרגישה שג'אז לא מספיק לה וכי היא רעבה ליצירת מוזיקה מקורית, הצעד הבא היה עולם האלקטרוניקה והלופרים וכבר מהתחלה היא מכוונת לשוק הבינלאומי בבחירת השם  לפרוייקט המוסיקלי שלה והשירה באנגלית.

J Lamotta -  (הכל בגלל סקורסזה)

"מרטין סקורסזה השאיר בי חותם גדול עם הדמות של "ג׳ייק לאמוטה" בסרט השור הזועם (רוברט דה-נירו בתפקיד הראשי).

רציתי להביא את הדמות הנשית לעולם המוסיקה שאני יוצרת ושבדמיון שלי זהה לעולמו של "לאמוטה"

Beside The Line - הסינגל הראשון מתוך הפרוייקט

לינק שמגיע לאינבוקס ושגורם לך לאהוב אותו מהפריים והצליל הראשונים.
אלקטרו-סול משובח עם קליפ פשוט אבל כל פרט בו הופך אותו למיוחד ועמוק יותר. 

החל מזוויות הצילום שמצד אחד נראות כלא מושקעות אך מכוונות בקפידה

ועד לאיפור הגוף המושקע, שמיטת הכתפיים הטבעית שלה והנשימה הארוכה תוך שירה בדקה 03:22 ועד היציאה מפוקוס לצד הצלילים בסוף השיר.

כמו דה נירו שהתגורר בפריס 3 חודשים רצופים בכדי להעלות 27 ק"ג לצורך התפקיד, היא אורזת את מיתרי הקול וכלי הנגינה שלה וממשיכה מכאן לתקופה לברלין כדי לפתח את המוסיקה שלה לכיוונים חדשים. 

אימוגן-היפ, J Lamotta מאחרייך.

ברוכים הבאים ליערות - פסטיבל רמות מנשה

צילום - גיא פריבס, עריכה גרפית - איתמר ברנשטיין

פסטיבל יערות מנשה יוצא לדרך בפעם השישית!
הפסטיבל, מבית המועצה האזורית מגידו, שמתקיים בסופ”ש שבין 17-15 במאי, מתרחש בלב יער קק”ל אשר ביערות מנשה ומספק במה ללא פחות מ-80 מופעים. על מנת לחבר בין הפסטיבל לבין כתבי המוזיקה העצמאיים המלווים את הסצנה לאורך השנה, ועל מנת שכולנו נגיע אליו מוכנים ונכונים להחשף למוזיקה טובה, לאמנים חדשים ונפלאים ולחוויות יוצאות דופן, החלטנו לשתף פעולה ויחד עם יערות מנשה להציג בפניכם את קמפיין “ברוכים הבאים ליערות“.
במסגרת הקמפיין, כל אחד מהכתבים המשתתפים יציג בפניכם כמה המלצות נבחרות, במטרה לאפשר לכם להכיר קצת יותר לעומק כל אמן וכל מופע באירוע המיוחד הזה.

את שאר ההמלצות תוכלו לראות אצל שאר המשתתפים בקמפיין –
[לחצו על שם האתר ותגיעו להמלצות שלו לפסטיבל]

אפרכסת | קולומבוס | Andy Was Wrong | מרפסת | Midnight East | חבית הדגים | הבלוג של יובל אראל

Luciile

בערב הדרבי התל אביבי כשכולם חשבו שהרעש בדרום תל אביב מהאצטדיון הוא בכלל הגיע מהבארבי, מופע ההשקה של אלבום הבכורה, מופע ? - פסטיבל שלם !בשיאו היו יותר מ 20 נגנים על הבמה.
אחרי הכל אי אפשר היה שלא לצפות למשהו מיוחד מהרכב שהודה באלבום שלו ל"סטואי גריפין, צ'רלי צ'אפלין, מראדונה..." אלבום שכולו סול, פאנק, בלוז, היפ-הופ עם רצועת פתיחה מפתיעה במיוחד.
כשהם הופיעו לפני שבוע ב  Liverpool Sound City הביקורות שיבחו ובנוסף הטוויטר רעש בתגובות מפרגנות מאנשים שהיו בקהל ושמעו אותם בפעם הראשונה, לכו לראות אותם לפני שהם נעלמים לתור עולמי ולתקופה ארוכה (תזכרו שאמרתי כשזה יקרה).

Mayor

פרוייקט מוסיקלי ייחודי שנותן דגש על הפן הויזואלי והאומנותי ופחות במבצעים הפקה של גיל מאייר שחבר ביחד  אורן רזניק והוד שריד לצלמים לכותבים ובמאים על מנת ליצור "שלם יחודי" (כפי שהם מכנים אותו) בתהליך אינדי אמיתי מתחילתו ועד סופו כחלק מהתהליך הם משחררים לאוויר קליפים וסינגלים ללא יח"צ או הכנה מוקדמת במכוון וכמו הרעיון המבריק של הקליפים ללא תנועה של מאייר ושריד כשהיו ב"כל החתיכים אצלי",  גם כאן הם מפתיעים בבחירות הויזואליות לקליפים הראשונים ששוחררו. 

משתתפים נוספים בפרוייקט:

אייל רפאלוב, נגה ארז, מאיה יוהאנה מנחם, ניצן לוטם, דורין לוי,מתן אמית, איתן שריד,יונתן שילנסקי, רוני רשקס ואורקה ביאנקה.

הפעמונים 

אפשר להגיד שבפסטיבל הזה עמרי ויטיס בטוח ירגיש בבית, אחרי הכל הוא גדל בקיבוץ דליה ששוכן בלב אותם היערות ואלה נופי הילדות בהם הסתובב.
אחרי ארבעה אלבומים ויותר מעשור של עשייה מוסיקלית בחו"ל הוא חזר לארץ לארץ והשיק ביחד עם ההרכב שלו הפעמונים -  ברק גרוסברג (גיטרות חשמליות), רון אפרתי (בס), איתי רפפורט (תופים) את הסינגל הראשון  "Home Tonight"
ביוני הקרוב צפויה השקת הסינגל השני "'where do i go".

עדי אולמנסקי
כשמדברים בארץ על מוסיקת אינדי, האסוציאציה הראשונה תמיד תהיה על פולק ורוק, עדי אולמנסקי (לורנה B) שוברת  מוסכמות בנוגע לאינדי בפרט ומוסיקת האלקטרו בכלל.
יוצרת אמיצה שאחראית ביצירה שלה על הכל,החל מכתיבה והלחנה ועד להפקה והיח"צ.  אולמנסקי מצליחה לקדם את המוסיקה המיוחדת שלה באמצעות סטיילינג פרוע ומושקע המשלב קליפים יצירתיים  ומיוחדים ולהגיע לחשיפה בינלאומית.

את כל הפעילות האינטסיבית הזו מתאר הכי טוב שם הנושא של ה E.P שלה.
 Hurricane Girl.

הפסטיבל יתקיים בתאריכים 15-17 למאי 
פרטים נוספים ניתן למצוא כאן -  דף הפייסבוק של הפסטיבל

פיירסטון - הנה זה בא

תמיד אמרתי שנשים שמנגנות על בס, יש בזה משהו מיוחד.
כנראה בגלל המבנה השונה בתיבת התהודה הפינימית שלהן, תמיד כשאני מקשיב להרכבים בהן אישה אחראית על התפקיד יש משהו במקצב של האלבום שנותן תחושה שונה ומיוחדת.
במקרה של פיירסטון לב ההרכב והאחראית על תפקיד הבס היא ענת פוירשטיין ומכאן גם נולד שמו.

"רק אותו חיבור לקצב  אומר שאולי זה שווה את הכל"

האלבום נפתח עם  גרוב כלי נשיפה ובס וכבר בצלילים הראשונים של "הנה זה בא" אפשר להבחין במשהו שונה ורענן, לא עוד אלבום מגל הפולק של התקופה האחרונה.

בחשמל, הרצועה השניה באלבום  פיירסטון כמו שוב קוראת את המחשבות שלי ואומרת את מה שאני אומר כבר שנים על כוחה של המוסיקה, כשהיא מתארת סיטואציה של בחורה שפשוט רוקדת החוצה את כל העצבות או הכעסים שבפרידות או סיום מערכות יחסים.
 ושוב, זה אותו "החיבור למקצב" שמשנה את המצב.

"סוגרת את המעגל-חשמל
את יכולה לרקוד בחדר
מתוך המערכת לחלל
והכל נהיה בסדר
אם יש לך מוסיקה
את מגלה
שגם לבד את מסתדרת 
את לא צריכה אותו ליד בכלל"

פרט לרצועה החמישית היא בוחרת להפקיד את השירה באלבום בידיהן של טל מגן וליאור קדמן שבהחלט עושות כאן עבודה נפלאה.
ב"בס תופים" פיירסטון אוזרת אומץ  וגם שרה ועדיין בקליפ פויירשטיין מעט נחבאת אל הכלים כשהיא לא מחוברת לגיטרת הבס וחושפת רק חצי פנים. 
ב"נמר פנתר" לעומת זאת, אם היא הייתה תנין הייתה טורפת את כל מה שמשמין "גם פקח עם משאית וג'ק, כל מי שמאחר לי עם הצ'ק, שבוע לעכל ושלום על ישראל".. 
וכאן בניגוד לקליפ הקודם  בנסיעה ברכב פתוח, בדירה שלה וברחובות תל אביב היא וטל מגן משתטות עם מסיכות וכשהיא חמושה בבס היא מכוונת אליך את הBase line דרך עדשת המצלמה.

וכמו שההרכב הזה יודע להקפיץ עם R&B פאנק דיסקו וסול לקראת סוף האלבום מגיעה הרצועה התשיעית "אולי"בלדה רכה מלאה בתהיות שמלטפת.
אלבום מלא בנשמה וגרוב ואם תשאלו אותי הוא הולך להיות ה"מרענן הרשמי" שלי לקיץ הקרוב, אחרי הכל מהרגע שקיבלתי אותו במשך שבועיים הוא התנגן אצלי ברכב ובמשרד בלופ.

לאתר הרשמי של ההרכב: 
http://www.firestonemusic.com

דף האמן בפייסבוק:
http://www.firestonemusic.com

Full Trunk אלבום ומופע השקה בבארבי

הם חרשו את הארץ עוד כשקראו להם "ניסמן טריו", הגיעו לכל מקום אפשרי והופיעו בפני כל מי שרק רצה לשמוע.
בדרך כלל כשהרכב נושא את  שם הסולן, לרוב מתבצע שינוי נגנים בתדירות וכאן מי שמכיר ידע שהכימיה בין שלושתם פשוט דורשת שם של הרכב, כך שהחלפת השם ל full trunk לא רק שלא הפתיעה אלא פשוט הייתה מתבקשת.

כשמאיה ג'ולי היתה בהופעה שלהם בנובמבר האחרון היא יצאה משם נרגשת, "החיבור שלהם לא פחות ממושלם"  היא אמרה אז "הם העיפו אותי לניו אורלינס של שנות החמישים בתחפושת בר מעופש אפוף עשן סיגריות, אדי אלכוהול ואנשים מאוהבים."

"את אומרת שפירות זה לא מניב, אומר לך מותק זה מקצוע לא תחביב"
והוא מתכוון לכל מילה, כשהוא מספר על "עכשיו זה כבר לא משנה" (הקהל קורא לו גם חרטות) הוא אומר:
"יש אנשים שמסתכלים אחורה בגיל 50 ומצטערים על חלק מהדברים שהם עשו או לא עשו, ואני לא שואף להיות כזה.
בגלל זה אני עושה מוסיקה אמנם אין בזה כסף אבל אני לפחות אמות עם חיוך"
"בדרכים" הוא מספר על הדרך והמרדף אחרי החלום והוא יודע שהוא צריך גם להזהר כי "הנהר הזה סוחף אותך מהר"

לכל אחד יש את הכדור שלו ("כדורים") וניסמן כמו שארז אלגרבלי יעד עליו "רק הבלוז שלו יכול", גם את  ה ADHD שלו שגרם ל- א' להתפלק במילה "דואך" בעטיפה של האלבום הוא מצליח לנצח איתו.

מערכות יחסים לעומת זאת.. כמו ב"אומר לך מותק"  ב"חבל שאת ככה" הנושא כבר הופך למורכב יותר, כשהוא  התנגן ברכב הדבר היחיד שהיה לאשתי להגיד כשהיא שמעה את המילה האחרונה היה " יייווואווואואווווווו !!!".

פברואר 2014 - בארבי.
לא קל למלא את הבארבי, גם לא במופע השקה, הם נכנסים לבמה ומנגנים intro אינסטרומנטלי כשהם מסיימים אותו הם מביטים על הקהל נרגשים, המקום מלא עד אפס מקום כולל 2 הגלריות ובכדי לא להיסחף בגל הרגשות הם מיד מתחילים לנגן את "אומר לך מותק".

בשיר השלישי איתי פרל שכבר שנים עושה כאן בלוז בעברית נכנס עם גיטרה אל הבמה והוא יודע את העבודה, כשהם יגנו ביחד את "אזרח סוג ז'"  ו"דרכים", הגיטרות של שניהם כמו שמחות, מקבלות חיים משל עצמן ומתחילות לדבר אחת עם השניה כשעופר ווינר עם הבס מצטרף לחגיגה.
כשדיאנה גולבי עולה אל הבמה עם הקול המחוספס מידניינטיז שלה הם מבצעים קאבר משובח ל Mad about you של הוברפוניק , תענוג  שמתחיל לאט ומסתיים בסולו הגיטרה של יונתן חורב והקלידים של רון בקל כשהקולות של שניהם מגיעים לשיאים משותפים בשילוב עם הדיסטורשן.
וכש Lucille עולים ומצטרפים אל הבמה, זו כבר חגיגה גם עם כלי נשיפה.

"בגשם על ביתי" ויינר ישאר בלי הבס ויבצע קולות רקע ושירה, יותם המתופף שעלה לנגן עם אצבע שבורה יבצע את "העוצמה שיש בשקט" כשניסמן וויינר מפרגנים לו על הבמה - כימיה ופרגון לא מובנים מאליהם.

הדרן
כשהם חוזרים אל הבמה הם אומרים תודה לכל מי שליווה אותם ניסמן נרגש מספר שאת השיר שיסיים את ההופעה הוא כתב בעקבות אובדן חבר קרוב שנהרג.
ומי שאיבד אחד כזה, לפחות פעם בשבוע מושיט את הטלפון לנייד באינסטינקט בכדי לחייג אם לעדכן במשהו מיוחד או סתם לשם שיחה רגילה, ואז באמצע הדרך לנייד היד נשארת באוויר או נשמטת מטה כי שוב החוסר חוזר לתודעה.
השיר הזה מתאר בדיוק את התחושה, מאז ששמעתי אותו בפעם הראשונה אני פותח איתו את הבוקר בכל יום בנסיעה ברכב עם הקפה.
אחת לכמה שנים מגיע שיר כזה, מיוחד, ואתה יודע שילך איתך עד יומך האחרון כי הוא גורם ללב שלך להתכווץ.

בוצר - הפרעות.קשב.ריכוז

צילום: אוהד רומנו

הוא יוצא יחידה קרבית, ג'ינג'י אב ל-6 ילדים והוא הוציא השנה את אלבום הבכורה,

לא, הוא לא השולי רנד הבא או היונתן רזאל, אין כאן הטפה לדת או "שירי תפילה וכוונה", כשהקשבתי לאלבום שלו  לקח לי כמה ימים לעכל אותו, זה אלבום עם תובנות  מאבקים פנימיים והשקפת עולם עמוקה רוויית קונפליקטים ומסקנות בסופן.

כשנסעתי למילואים אספתי 2 חברים בדרך כל אחד גר בעיר אחרת עם אורך חיים שונה לחלוטין, האחד דתי מסורתי והשני חילוני עם שיער ארוך וגיטרה על הגב, כשהעברתי את הרדיו מ 88 והדיסק שלו התחיל להתנגן, הם שניהם זיהו מיד במי מדובר, התפלאתי.

הפרעות.קשב.ריכוז - אלבום עם שם מיוחד.

"ההפרעות שלנו הם מה שמייחד אותנו מכל אדם אחר זה הכח שלנו, דרך ההפרעות יגיע הקשב והריכוז המדויקים והנכונים בלי להדחיק, להקשיב להן כי שם האוצרות והמתנות שלנו שמייחדות כל אחד" הוא אומר לי בשיחת טלפון.

לבטל את ההישגיות "פשוט להיות".

שיחת הטלפון מתארכת, בעקבות הטקסטים שלו באלבום אנחנו ממשיכים לדבר על מהות החיים והמעברים בין העולם הדתי והחילוני והמאבקים  שבדרך, אני מרגיש כאילו אנחנו חברים כבר שנים למרות שרשמית אף פעם לא נפגשנו.

"אני לא חרדי, אני אנושי" הוא אומר לי 

-" רגע, אבל אתה לבוש ככה, זו החזות שלך כשאתה עולה לבמה וגם הרושם הראשוני במפגש אקראי ברחוב" 

"צריך לשבור קונספטים יש התרחשות שקוראת בדור הזה צריך להתנער מהשתייכות, ליהדות יש הרבה מה לתת בעולם אבל הדרך האנושית, היא שייכת לכולם - וזה הדור שאנחנו נמצאים בו דומים ושונים בכל כך הרבה מקומות, אנחנו צריכים להתאחד ולצעוק ביחד "(ואנחנו נחזור לצעקה הזו בהמשך)

כַּמָּה, כַּמָּה זְמַן
נְהַלֵּךְ בַּמִּדְבָּר, נֵאָחֵז בֶּעָבָר
כַּמָּה זְמַן נִתְכַּחֵשׁ לַחֲלוֹם
שֶׁהֱבִיאָנוּ עַד הֲלוֹם.




ב"נלחם ברוח" הוא מתאר את המאבק הפנימי והאישי 

"נלחם ברוח
שמעיפה אותי רחוק מעצמי
נלחם בטוח שהמלחמה הזאת תשאיר אותי אמתי

והרוח מפתה אותי מבחוץ ומבפנים
היא מראה לי את עצמי בדמות של זרים
אני יודע שהמלחמה הזאת היא מלחמה על חיי
רק תגיד לי שאתה איתי אלוקיי" 

מיד ברצועה שלאחריה "סכין ויזואלית" הוא כבר מתאר את רגע ההכרעה,  אותה הנקודה בה הוא מחליט ללכת עם האמת שלו הלאה שבעקבותיה הוא הוציא ספר שירה ב100 עותקים ושחולקו לאנשים הקרובים אליו בלבד. 

ציון - הרצועה האמצעית באלבום, לא שאלתי אם המיקום שלה כרצועה השישית מכוון אבל היא נמצאת בדיוק במרכז האלבום מבחינת המיקום, זה השיר היחיד איכשהו כן מדבר על כמיהה ודת אבל כזו שכל יהודי בהוויה שלו צמא לה ויש לרצועה הזו גם קליפ מיוחד ומושקע.

הופעת ההשקה בבארבי 

הגעתי באיחור, "גדג' כבר היה ?" שאלתי
-"כן, עשו לנו צמרמורת. " את אותה התשובה קיבלתי משני אנשים שונים בקצוות השונים של הבארבי.
המקום מלא,רוב הקהל חובש כיפות סרוגות ועשרים חילונים בערך, בשניות הראשונות אתה כבר נכנס לאווירה.

הוא מחשיב את האלבום כאלבום להקה, הרכב הנגנים שאיתו על הבמה הוא חלק בלתי נפרד מהאלבום והיצירה מבחינתו
כשהם חוזרים להדרן סיני תור מתחיל לשיר את "ממקומך מלכינו" של קרליבך כשהעוצמות שלו מתגברות לאט לאט

בסיומו, האורות בבארבי כבים, חושך מוחלט וכולם צועקים ביחד עם הקהל צעקה אחת ארוכה !! צעקתי איתם, אלה היו שניות של קתרזיס שמיד אחריהן התחיל להתנגן "כמו משחק" בשיא העוצמה.

ואז בדיוק באותו הרגע  אתה מבין שאתה עובר חוויה רוחנית בדיסטורשן.

אושיק ניזרי - איש של חורף

כשמוסיקאי  שאני אוהב מוציא סינגל חדש אני שמח וכשמדובר בחבר ילדות אז במיוחד.
גדלנו ביחד, הוא התחיל עם תופים עוד לפני שהדור שלנו חשב על גיטרה, כשאנחנו תפסנו חוברות ותרגלנו אקורדים הוא פשוט תפס את הגיטרה והתחיל לנגן משמיעה, כשרון שכזה.
במשך השנים הוא ניגן בעשרות הרכבים, השתתף בהפקות אלבומים של יוצרים אחרים והופיע בפסטיבלים עם הרכבים שונים כמתופף, גיטריסט וסולן.  
אחרי שהוא הוציא את "יאללה" עם הטקסט ההומוריסטי הוא שבר את הרגל ואני כמו חבר טוב - ישר התחלתי לצחוק עליו.
מאז הצקתי עם שאלות כמו  "מה קורה ? " "נו יש חדש ?"  לפני מספר חודשים הוא שחרר סינגל שני אחרי תקופה ארוכה בשם "אשר" והשבוע עלה לאוויר
"איש של חורף"

אז הנה, יצאה השמש ואחרי כל השנים בהם שיחקנו כדורגל, נשארנו בחוץ גם אחרי שהיא שקעה, ספרנו  את הימים לקיץ ולים
- מסתבר שהוא "איש של חורף" בכלל. 

לא משאיר כתמים, לא משאיר סימן.
יושב בצל, לא זז.
לא מספיק מבין, לא מספיק מובן.

לא מזיז הרים, לא מזיז בכלל.
יושב כבד, לא קל.
לא מספיק מרגיש, לא מספיק מורגש.

אני רוצה להבין את העולם.
לשדר הצלחה כמו כולם.
מחכה, מחכה, בינתיים אני שר.

הנה יצאה השמש, מבעד לעננים.
הייתי איש של חורף, יותר מדי שנים.
הנה נפתחת דלת, האוויר מלטף לי את הפנים.
מרגיש לי חם בלב, יוצא לסיבוב בעיר.
עוד רגע אני זז, רגל על הגז.

אז יצאתי לחפש, בעיר, בכפר.
על הדרך הראשית, בדרכי עפר.
אנ'לא מספיק מכיר, לא מספיק מוכר.

אני רוצה להבין את העולם.
לשדר עסקים כרגיל, כמו כולם.
מנסה ומנסה, בינתיים אני כאן.

הנה יצאה השמש, מבעד לעננים.
הייתי איש של חורף, יותר מדי שנים.
הנה נפתחת דלת, האוויר מלטף לי את הפנים.
מרגיש לי חם בלב, יוצא לסיבוב בעיר.
עוד רגע אני זז, רגל על הגז.

נעמה הכהן - סינגל שני לקראת אלבום בכורה.

פגשתי את המוסיקה שלה בפעם הראשונה לפני כשנה וחצי באחד משיטוטי היוטיוב בשישי בצהריים.
התיאור שלה  ל קבלת שבת  עם המקצב העדין, הסוף המעט דרמטי והטקסט המפתיע והמיוחד שלו גרמו לי לחפש את המוסיקה שלה.

במהלך השנה האחרונה פרט לעבודה על האלבום, היא גם יזמה את פרוייקט "בואהנה" -  סדרת מופעי אינדי בערב אחד בפריפריה שמטרתם לחשוף קהל חדש למוסיקאים אשר לקראת אלבום הבכורה שבדרך ובנוסף לכל זה היא גם אמא לתאומים.

היא משיקה בשבוע הקרוב את הסינגל השני "אלמלא הרוח"- טקסטס שנכתב  ע"י לאה גולדברג אותו הלחינה הכהן.

"אלמלא הרוח יכולנו לשמוע
את קולנו או אז יודעים היינו
איזה פחד נטע בליבנו הלילה
ואיזו הערגה החרידתנו עם בוקר.
אך הולך הרוח ובא הרוח
ואת כל הקולות נושא הרוח.
אלמלא כל כך חורו פנינו
יכולנו לראות את דרכו החורת."

אם בקבלת שבת היא מצליחה לרגש עם הטקסט המורכב שלו, כאן היא בוחרת להעביר את שעבר עליה כשקראה לראשונה את הטקסט של גולדברג באמצעות הקליפ המיוחד שאותו ביים מורפלקסיס (בנימין אסתרליס ).
הוא מתחיל מהבוקר שאחרי  אותו הלילה שנטע פחד, ברגע ההתעוררות, ממשיך בהליכה אל תוך מסדרון אי הוודאות דרך חדרי הילדות והמסדרונות מלאי הדלתות וההחלטות שאולי חלקן לא נבחרו להיפתח, אל מימד חדש וגדול יותר.

כשהקליפ כל כך חזק, מספיק רק לצפות בו ולהקשיב לצלילים בכדי להרגיש מה עובר על האמן זמן כתיבת הטקסט או הלחן.

- וזה אחד כזה. 

מופע השקת הסינגל יתקיים ב09/03 ב"רדיו אי.פי.ג'י.בי" בו יתארח יהוא ירון.

צילום תמונת נושא: דניאל כהן דינר