לא זוכר איך זה התחיל, לא יודע מתי זה יגמר. אני דנדן והנה כמה מילים על החוויה שלי מהשנה המשוגעת שעוברת עלינו. הקורונה פרצה כשהייתי נפגש על בסיס יומי עם להקה שכבר התפרקה מאז בשם "המסיבות". היינו פאוור טריו שניגן חזק ומרגש אבל לא היו לנו ממש מילים והחזרות תמיד נגמרו בכסאח.
האמת שהסגר הראשון תפס אותי בקטע טוב, היה לי זמן להקליט בבית שירים חדשים עם מלוא צומת הלב, בלי לתת תירוצים ללמה אני לא יכול לצאת לשתות, היה לי זמן להתנסות וככה הקלטתי בחדר שלי במשך שבועיים את האי פי "נשיקות". אני זוכר שאחרי ההקלטות ישנתי אצל לונה (הבסיסטית של המסיבות שאחר כך הצטרפה ללהקה שלי) במשך שבוע ומיקססתי את האלבום על הספה שלה בלי אמצעים מיוחדים, האמת שכל האלבום נעשה ככה - מה שיש בחדר זה מה שיהיה באלבום, זה כיף, זה באמת הוכיח לי שאפשר ליצור אלבומים טובים בבית, חוץ מזה שהמחשב הוא כח ענק. אפשר לשמוע את האלבום בכל הספוטיפיים למיניהם.
זה היה בסוף מרץ, תחילת אפריל. חודשיים לפני זה, כשוירוס עולמי היה קטע של סרטי מדע בדיוני, והשירים מ"נשיקות" עוד לא נכתבו, הקלטתי את האלבום השני שלי עם המפיק שוזין, שהוא הרבה יותר מרק *מפיק*, האמת שמעבר למוזיקה ולאמנות המהממות שלו, הוא בן אדם צנוע וקלאסי שהיתה לי זכות לעבוד איתו. יום יום במשך שבועיים הגעתי לסטודיו שלו בחיפה ולקחנו את השירים שלי, שכבר הופעתי עם רובם, שירים שהרגישו לי שלמים והפשטנו אותם כדי לתת להם צבע חדש. זה היה מרגש, מלמד ומהפנט להקדיש שבועיים מרוכזים לאלבום, בסוף יצאנו עם אלבום שמצד אחד מרגיש לי חדש ומצד שני מוכר לאוזן. שחררתי שני סינגלים מתוכו ואז משכתי אחורה את תהליך יציאתו בגלל שההופעות הן חלק חשוב ונהדר מתהליך יציאת האלבום וההנחיות סביב הקורונה לקחו מאיתנו את זה.
לדעתי התקופה הזאת מהממת ליצירה הראשונית, יש המון זמן להשתפר כנגן, כותב, יוצר ועם זאת אני מתגעגע כמו כולם להופעות. יצאו בזמן הקורונה המון אלבומים נהדרים ביניהם "ערפד עם גיטרה" של קלקר ו"לב שמש" של רועי חרמון גם כמה סינגלים מהממים של "כוכבת על" שגיליתי לאחרונה. אני מניח שנסתכל אחורה על 2020 ונראה את הטוב שיצא יותר מאשר את הקשיים הכספיים והרגשיים, אז בעיניי זאת תקופה מיוחדת ליצירה ומעניינת באופן כללי.
לסיכום,
מחכים בשרוול כמה פרוייקטים שעבדתי עליהם השנה ועוד לא ראו אור, אני מצפה לשחרר אותם בשנה הקרובה. חום ואהבה דנדן
השנה האחרונה הייתה כנראה השנה הכי מורכבת שחוויתי מבחינה רגשית ומוסיקלית. מצד שני- אני אומרת את זה על כל שנה, אז לא בטוח שצריך להקשיב לי. אם הייתי צריכה לתאר את השנה הזאת במילה אחת הייתי כנראה בוחרת בבלבול.
לא קל להוציא אלבום ראשון וההחלטה להתחיל לעבוד על האלבום הבא גם היא, מסתבר, לא קלה. אבל איכשהו בתחילת השנה הכל היה נראה בכיוון הנכון, הייתי בעיצומו של סיבוב הופעות והרגיש שיש מספיק חומרים מגובשים לאלבום הבא.
ואז הגיע הוירוס והחרדות והימים נראו ארוכים עד כדי לא נגמרים.. וכל נשימה שקלה הרבה יותר וכל ההופעות שנתנו לי מרווח נשימה נעלמו מהאופק.
ובכל זאת אני חייבת להגיד שהבלבול והחרדות והזמן הפנוי שקיבלתי פתאום גרמו לי ליצור יותר, לכתוב, לנגן, לשיר. וגם גרמו לי לשחרר קצת את הלחץ והצורך לאישור מהעולם. כי כשכל העולם שלך הופך להיות וירטואלי אתה גם מבין כמה העולם הוירטואלי חסר משמעות.
אז בזמן שהעולם מתפרק לו בחוץ בכל זאת הספקתי להוציא שני שירים חדשים מפרויקט שעבדתי עליו השנה, לכתוב עשרות שירים חדשים, טובים יותר וטובים פחות, לחבק קצת את עצמי ואת הרצונות שלי וללמוד לנשום שוב. אז אני לא מבטיחה לעצמי ולעולם כלום לשנה הקרובה כי אני די בטוחה שאני לא אקיים, אבל כן אגיד שאני מקווה שהשנה נחזור להתחבק, כי בסוף זה הכי חשוב.
לפני שנה בערך הוצאתי את אלבום סולו ראשון שלי בעברית ולאחר כמה הופעות מרגשות עם הרכב נגנים חדש, הגיעה מגפת הקורונה שסגרה אותנו שוב באולפן. במהלך הגל הראשון הצלחתי למצוא את הצדדים החיוביים שיש בתקופה המורכבת הזו, עם כל הבלבול והפחד מסביב הצלחתי לפקס את עצמי ליצירת אלבום חדש.
באופן מפתיע הרגשתי שיש המון תחושות של תקווה ורוח חדשה מסביב, מה שהובילו ליציאת הסינגל הראשון - ״עד השקט הזה״.
בתקופת הגל השני עלו תחושות מאד לא ברורות ומה שנראה אופטימי בגל הראשון, כבר דרש ממני יותר כוחות ומקורות ההשראה שהלכו ונעלמו, התחלפו בשגרה חדשה ומבודדת.
בסוף הגל השני הוצאתי לעולם את הסינגל ״קורא לי קול״ ממקום של ניסיון להשתיק קולות של ביקורת עצמית ומלחמות פנימיות.
אין ספק שהקורונה טרפה את כל הקלפים ושיבשה תוכניות, ובכל זאת בימים אלו אני ממשיך לעבוד על השירים נוספים עם ההרכב לצד הפקות והפתעות שונות שבתקווה יצאו לעולם בקרוב מאד.
אם לפני שנה מישהו היה אומר לי שאני אשב לכתוב סיכום
לשנה שחלפה במטבח של הדוד בהולנד, אחרי שעזבתי את כל המוכר לי מאחוריי, יושבת עם
גרביים תרמיים ומתקשה להירדם הייתי כנראה מרימה גבה. כל כך הרבה השתנה בזמן הזה שלרגעים
אני תוהה איך יכול להיות ששנה אחת בלבד יצרה פער תהומי כל כך בין איפה שהייתי
לאיפה שאני עכשיו, מכל הבחינות.
לפני שנה חזרתי מטור ראשון בחו"ל עם ההרכב שלי. הייתי באופוריה. מלאה חוויות
של הופעות מוצלחות, של פריצת הגבולות של עצמי, מלאה מוטיבציה לקחת את השנה שתיכף
תגיע ולנסוק למעלה למעלה. אחחח, 2020, אין ספק שזכית בפרס השנה המפתיעה.
אולי אפשר לומר שהשנה האחרונה הייתה בשבילי פיצול
אישיות.
מצד אחד, עבודה אינטנסיבית על אלבום חדש שאני אוהבת כל כך, שלימד אותי, העשיר אותי
ביצירה. הלב שלי נמצא בכל אחד משירי האלבום הזה וההתרגשות לראות אותו קורם עור
וגידים הייתה עצומה. כל צעד בדרך של יצירת אלבום חדש הוא יפהפה בעיני. ההתעמקות
במילים, החלטות, הקלטות, התנגשויות, התגמשויות, אי שביעות רצון, שביעות רצון.
ההתרגשות להוציא את החומרים לעולם. מה עוד אפשר לבקש בתור בנאדם יוצר?...
מצד שני, היה שברון לב. אחת אחרי השנייה כמעט כל תוכנית שהייתה לי התנפצה לרסיסים,
שקעה במצולות יחד עם עולם התרבות של ישראל. בכל פעם הייתי בטוחה שהנה זה תיכף נגמר.
היתי מלאת אופטימיות שכל מה שאני מתכננת הולך לקרות עד כדי הרמת גבה מצד ההרכב
והמפיק שלי. ואכן, סגר רודף הגבלות רודפות סגר. החודשים עוברים ושום מתווה לא
מגיע. לא באמת. התסכול להישאר בבית עם ילד בלי מסגרת בלי יכולת לעבוד או ליצור
התחלף בחוסר אונים. חוסר האונים התחלף בגעגוע, חזק ומהותי- להופיע. לעמוד על הבמה,
לשיר. עם התגברות האירועים הפוליטיים, ההפגנות, הפיצול בעם והאלימות הגיע העצב. עצב
עמוק מהול בחוסר הבנה- מה קורה לארץ שלי..? למה זה מגיע לנו..? איך יכול להיות
שאין טיפול טוב יותר בכל מה שקורה פה...?
אין ספק, כולנו בסירה אחת. כמעט כל האומנים בארץ על כל גווניהם סבלו ועודם סובלים
מהמשבר הזה ומהטיפול הלוקה בו. זו לא רק
אני שמרגישה ככה, אני יודעת.
כבר כמה
שנים שיש בבית שלי ושל בן זוגי דיונים על עזיבת הארץ. מטעמים מוסיקליים, מטעמי
חינוך, מטעמי העתיד הכי טוב בשביל הבן שלנו. מה נכון, מה עדיף..? איפה האופק שלנו
כמשפחה צעירה? איפה השורשים?... איפה המוסיקה שלי יותר מתאימה להתקיים?... לא באמת
חשבתי שאני אעזוב, אם להיות כנה.
אבל העצב הזה... אני לא מוצאת את עצמי. ארצי שינתה את פניה וקשה לי לשאת את זה.
היומולדת שלי היה בדיוק כשהחליטו על סגר השני. האם התבגרתי בשנה הזו או הזדקנתי?...
מרגישה את כובד המשקל שלה על הכתפיים.
ההחלטה לעזוב התקבלה.
הבית שהיה לי, החפצים, הכלבים, המשפחה. הכל נשאר מאחור, נכון לעכשיו.
העצב איתי גם פה.
אבל איך אומרים?... שינוי הוא דרך טובה ליצור שינוי.
מה השינוי שהייתי רוצה השנה?..
יותר שלום בפנים ובחוץ, לכל היקרים לי. גם לאחרים למען האמת.
שנלמד בשנה הקרובה קצת יותר לאהוב, קצת יותר להתמתן. לראות את כולם, כל צדדי
המשוואה.
ומוסיקה- לשמוע הרבה מוסיקה חדשה.
זה תמיד עושה טוב על הלב, נותן השראה.
מאחלת 2021 שלמה יותר, מכילה יותר לכולנו.
החיים מזינים את היצירה
והיצירה מזינה את החיים.
בתווך- בין יחסי הגומלין הללו – ניווטתי השנה את דרכי בעולם המוזיקה.
אלבום בכורה
זרעיו החלו לנבוט
בהודו, כשהכרתי את דינה. אהבה גדולה ומיוחדת.
היא האזינה לשיריי ונסכה בי ביטחון ומוטיבציה להקליטם. הרבה לפני הנסיעה היה לי
ברור שאוציא אלבום בעתיד אבל לא ידעתי מתי.
בהודו הבנתי שאין טעם לחכות.
רצה המקרה וננה, אמא של דינה, הכירה את דפנה ארמוני (ננה עזרה לי בעוד כל כך הרבה רבדים
– יצירתית ואישית – שקצרה היריעה מלתאר). דפנה המליצה שאדבר עם מפיק בשם ראובן
חיון.
הרבה מוזיקאים בעידן הנוכחי בוחרים שלא להוציא אלבום בטענה כי הקונספט הזה מיצה את
עצמו ושסבלנותו של המאזין המודרני פוקעת במהירות.
שחרור סינגלים בודדים - זוהי המגמה הברורה אליה מכוונת תעשיית המוזיקה ורבים
מתיישרים לפיה. למי יש רצון בימינו לשבת ולצלול אל תוך עולם מוזיקלי מורכב של אומן
יחיד? מקשיבים כמה דקות ומגוללים לדבר הבא.
בעיניי, האלבומים הגדולים ביותר הם כמו ספרים. כל שיר הוא פרק. הרצועה הראשונה היא
פרולוג והאחרונה היא אפילוג. יש חשיבות לסדר השירים. המוזיקאי מעונין שתעבור איתו
איזשהו מסע רגשי, תהליך הדרגתי בו הוא חושף עוד ועוד מרחשי ליבו.
כך רציתי שהיצירה שלי תשמע. מעולם לא עלה בדעתי הרעיון לוותר על הקלטת אלבום.
איך שאני רואה את הדברים, אין בנמצא פורמט מתאים יותר בו אוכל להציג את עצמי לקהל
המאזינים.
שקדנו על אלבום הבכורה
במשך שבעה חודשים. תריסר שירים מקוריים, 53 דקות של רוק בעברית. למען האמת, הגעתי
לראובן מעט ספקן. שמעתי כל כך הרבה סיפורי אימים מאולפן ההקלטות; חוסר כימיה, אי הסכמה,
התברברות אינסופית, פיזור עשרות אלפי שקלים לשווא, אכזבה צורבת. ידעתי שלא אהיה מוכן
להתפשר, לא כשזה נוגע ליצירה שלי. סחבתי איתי את החלום הזה יותר מעשור ולא הייתה לי
שום כוונה להפקידו בידיים לא נכונות.
מהרגע הראשון, העבודה על האלבום הייתה נינוחה ונעימה. בשום רגע לא ערערתי על
החלטתי לתת את המושכות לראובן. הבנאדם כל כך מקצועי ושולט בתחומו שלא היה לי ספק
שאהיה מרוצה מהתוצר הסופי. הוא מעולם לא ניסה ל"כפות" את טעמו האישי על
היצירה ותמיד היה קשוב. כל התהליך הרגיש נכון ומדויק;
שני שירים בחודש, בערך שש שעות עבודה על כל שיר. לא הרגשתי שצריך יותר מזה.
כל מי שהקליט אי פעם אלבום יודע שהאפשרויות לאיך שיר יכול להשמע הן אינסופיות ולכן
הקלטות יכולות להמתח על גבי שנים.
על אף חששותיי לא פקפקתי בעיבודים הראשונים. מכיוון שגם כך צריך לבחור גירסא אחת -
מדוע לבזבז זמן? אם אבחר עיבוד אחר סביר להניח שאצטער על כך שלא נשארתי עם העיבוד
הראשוני, האינטואטיבי. אז מה הטעם?
בחרתי בשם "לגרש את הזאב", כותרת שטומנת בחובה רעיון בסיסי שהאלבום
מתנהל לפיו. מהו אותו זאב שיש לגרשו? בגדול – זהו העבר,
או כל מטען אחר שכובל אותנו אליו, שלא מאפשר לנו להרפות ולהמשיך הלאה. הקולות,
הזכרונות, השדים על הגדרות.
תוך קצת יותר מחצי שנה הכול היה מוכן, מא' עד ת'. מה עכשיו?
יצירה בימי קורונה
את הסגר הראשון העברתי במושב. מרחבים פתוחים, הרבה שקט והרבה זמן לחשוב.
אף אחד לא מכיר דרך אחת נכונה להוציא אלבום בימינו, בטח ובטח בתקופת סגר מתמשך
שסופו לא נראה באופק. ההחלטה לשחררו בתקופת הסגר הראשון היתה רגעית. ידעתי שאם
אתחיל להתחבט בדבר, אני עלול להגרר עם זה הרבה מאוד זמן. בלי יח"צ ובלי מחשבה
יתרה, החלטתי על השיר "לגרש את הזאב" כסינגל. שבוע לאחר מכן האלבום עלה
בכל הפלטפורמות. צעד פזיז? ייתכן מאוד. מצד שני – אני באמת לא יכול לדעת מה היה
קורה אילו הייתי מתייעץ עם מיטב המוחות בתחום ומשלם אלפי שקלים ליחצ"ן שלא
יכול היה להבטיח לי איזושהי חשיפה משמעותית.
האלבום חלחל (ועודנו מחלחל) לאט לאט. "רדיו זה רוק" הנפלא היה הראשון
שהעניק לסינגל במה והשמיע אותו די הרבה. לאחר מכן הגיעו ביקורות מאוד מרגשות מצד אושיות
מעולם המוזיקה כגון יקי הפשטיין, תימורה לסינגר ויואב קוטנר.
הרגשתי שדברים מתחילים לקרות.
פרידה, הופעות וקליפ
לצד השמחה מההכרה
שהאלבום זכה לה, נאלצתי להתמודד גם עם פרידה כואבת שערערה וטלטלה את חיי. עזבתי את
יפו, עזבתי את העבודה, האדמה רעדה תחתיי. כל זה קרה בתקופה בה גם ככה שום דבר לא
יציב וברור. לאחר שבועיים של הלם חשבתי מהו הדבר היחיד שיכול להרים אותי מהקרשים.
לשמחתי הרבה, לפני מספר שנים נכנסה לחיי אישה נפלאה בשם נילי כספי-ליטבק. ערכנו לא
מעט שיחות מעודדות ובאחת מהן העלתי את האפשרות של הופעה. שאלתי אותה אם תרצה ללוות
אותי. נילי לא היססה ולאחר שתי חזרות קבענו הופעה במקום קסום בשם "סלון בן
דוסא". זוהי הייתה הופעה קצרה - חמישה שירים, אקוסטית, קלרינט, מספר מצוצמם
של קהל תומך (כמה שהיה ניתן במסגרת המגבלות). היה נהדר.
בד בבד, נילי הכירה לי עוד שתי נשים שמאוד עזרו והאירו את התקופה הלא פשוטה
שעברתי.
הראשונה הייתה שירלי פוקס. שירלי היא צלמת סופר מוכשרת ויצירתית. יחד עם בן זוגה,
נמרוד אייל, היא העניקה לי מתנה מרגשת בדמותו של קליפ לשיר "לקמט את
הזמן".
נילי גם הכירה לי מוזיקאית צעירה ומאוד מוכשרת בשם אור קדישזון (תזכורו את השם). רציתי
לקיים הופעת השקה רשמית לאלבום, הופעה באורך מלא. כמו במקרה של נילי, גם כאן
הכימיה הייתה מיידית ולאחר זמן מה, חזרנו אל "סלון בן דוסא" למופע און
ליין מלא.
החיים מזינים את היצירה והיצירה מזינה את החיים.
ההופעות והעבודה על הקליפ היוו עבורי מזור, משהו לקום בשבילו בבוקר, התרגשות מבורכת
בתקופה חשוכה. נסיבות החיים גרמו לי לפעול, בראש ובראשונה כדי למלא חלל שנפער
בתוכי. דברים שהיו עלולים להגרר חודשים התרחשו במהירות. אפשר להתווכח האם הכול
נעשה בצורה הנכונה ביותר (כנראה שלא), אבל אני יודע שהנפש שלי הייתה זקוקה לנחמה.
היא הגיעה הודות לאנשים טובים שמילאו את ימיי ביופי וחדוות יצירה, שגרמו לי לחשוב
שהאלבום באמת ראוי ומיוחד, שיש לו מקום חשוב משלו בלבבות המאזינים.
עתיד
חמשת החודשים
האחרונים - כמעט באופן פרדוקסלי - היו מהפוריים ביותר שידעתי בחיי מבחינה יצירתית.
מפוסטים שיצא לי לקרוא, הבנתי שהתקופה הזאת השתיקה למרבית היוצרים את המוזות. זה
היה אמור לקרות גם לי.
בתקופות רעות גם אני לא מצליח לכתוב. רק בדיעבד, כשהסערה שותקת, אני אוסף את
השברים ומצליח לאחות אותם לכדי שיר או סיפור. השנה האחרונה הייתה יוצאת דופן במובן
הזה. דווקא בעין הסערה הגיטרה קראה לי והצלחתי לתעד את נפשי בזמן אמת.
שירים מהחודשים האחרונים הצטברו והתווספו לעשרות שירים שלא מצאו עצמם באלבום
הבכורה.
הלוואי שבקרוב עולם התרבות יקום לתחייה ואוכל לערוך הופעת השקה חשמלית מול קהל,
כפי שהיה מתוכנן במקור.
החלטתי שאני רוצה לכתוב שירים שמחים. זאת אומרת כתבתי
מילים ורציתי לעטוף אותם במוזיקה שלא תחשוף את הרגש של השיר באופן מיידי. שיר כזה
שצריך להקשיב טוב ולהחליט בעצמך אם הוא עצוב או שמח. אולי אפילו שירים שיגרמו
למאזין לזוז, לחייך ולקחת גם את הצד השלילי של החיים פחות ברצינות.
את השירים האלו כתבתי ב2019, השנה בה הבנתי באופן
קיומי שהעולם שלנו משתנה לנגד עינינו. השינויים הקיצוניים בעקבות ההתחממות
הגלובלית הפכו מחרדות שהודחקו למציאות ממשית שמאיימת על העתיד שלנו ושל הבאים
אחרינו.
באווירה הקלילה הזאת התחלתי לעבוד על שני
הפרויקטים שיצאו בשנת 2020: Laly וBorito - . במקביל החלטתי לקחת הפסקה מהחומרים שלי בעברית, להתחיל ליצור עם אנשים
חדשים ולכתוב באנגלית.
End of The World // Laly
השיר הזה נכתב בקומת קרקע ביבנה, ביחד עם מתן
אגוזי. מפיק ומוזיקאי שהיה תענוג לעבוד אתו וללמוד ממנו. לאגוזי יש בעיניי סאונד
חללי ועכשווי שהוא ייחודי לו. הוא יוצר מתוך קדושה למוזיקה והבנה עמוקה של ההשראות
שלו מהעבר והסתכלות עתידית כזאת על מה אפשר לעשות שעוד לא נעשה.
המילים לשורה הראשונה הגיעו בקלות :
It's
the end of the world today It's too hot to go out and play
היה יולי או אוגוסט וחייתי אז בפלורנטין. החום
חיזק את תחושת החוסר אונים מול העולם שהולך ונמס. הרחובות הצרים, הבניינים וטפטוף
המזגנים היה הנוף שלי באותה תקופה.
בשונה משנת 2020 הרגשתי שיש ערפל של אדישות המכסה
את העיר. אנחנו התחלנו לטבוע וכולם פשוט המשיכו בחייהם. מכאן נולד הדימוי בשיר -
מסיבת בית שנערכת ממש ביום הדין ומישהו שמתעורר במהלך הלילה האחרון הזה עד הסוף
המר.
השיר יצא ב - 2020 כחלק מהאי.פי Ten Minutesתחת השם Laly.
יצירה משותפת של אגוזי ושלי. הרלוונטיות של השיר הזה התחזק בעקבות התפרצות
הקורונה. לא התכוונו לכך אבל כשהשיר התפרסם בהחלט הרגיש שסוף העולם קרוב מתמיד.
אני כן רוצה להגיד שהתחושה של האדישות נעלמה השנה.
אנשים בכל העולם יצאו לרחובות למען שינוי, למען העתיד שלהם ושל ילדיהם. בתקווה
ששנת 2021 תהיה בסימן שינוי אמיתי וצעד משמעותי לתיקון ומזעור הנזקים של בני האדם
על כדור הארץ.
Nice & Slowly / Borito
לא הרבה אחרי שאני ושחר התחלנו לצאת, התחלנו
ליצור מוזיקה. זאת הייתה תקופה שבה הרגשתי קרובה לעצמי ועם ביטחון לצאת לדרך חדשה.
יש מוזיקאים שיוצאים אל העולם והם מדויקים, בשלים ויודעים בדיוק מה הם רוצים
להגיד. אני לא הייתי כזאת. מתחילת דרכו של ההרכב, Borito ,
הוא הרגיש כמו הפרויקט הראשון שהוא שלי באופן אותנטי. פרויקט שמשקף צד באישיות וההתבגרות
שלי.
חזרתי אחורה בזמן לגיל 17 וכתבתי שירים פשוטים,
כיפיים ממקום בטוח ושלם. לאט לאט הפרויקט גדל והפך להרכב המרכזי בחיי. הקלטנו
והפקנו את האלבום ובתהליך הצטרפו אלינו מוזיקאים ואמנים מדהימים. ביחד יצרנו עולם
שלם שהוא בוריטו.
הקשבנו
להמון מוזיקה חדשה, נכנסו לעולם של סאונד וויז'ואל שהרגשנו בו בבית והבאנו את
עצמנו לידי ביטוי בתוכו. שחר, שמפיק איתי את בוריטו והמתופף של הרכב, הוא איש
סאונד במקצועו וגם בנפשו. הוא אדם שרואה את העולם בצלילים ומבין את החשיבות הענקית
שיש בדקויות של מה שאנחנו שומעים. הוא שומע את החזון שלו ומוציא אותו לפועל ואת
החזון שלו אפשר לשמוע בכל שנייה באלבום.
נפלה
לידי זכות ענקית לנגן עם אנשים שמאמינים במוזיקה ורוצים לקחת בה חלק. ברגעים לא
פשוטים אני נזכרת במוזיקאים הנפלאים שהולכים איתנו במסע הזה. יוני דויטש שהצטרף
אלינו בהקלטות וסיוון צוף דהן שהשלימה את הרביעייה קצת אחרי. בוריטו לא היה מה
שהוא היום בלעדיהם ובכנות אף פעם לא היה לי כל כך כיף לבוא לחזרה. שניהם צובעים את
המוזיקה בסאונד ובאישיות הייחודית שלהם. את האלבום השני (שניכנס להקליט בקרוב) אנחנו
יוצרים ביחד ואני בטוחה שזה יבוא לידי ביטוי בתוצאה.
את
ההוצאה של החומרים לקחנו מאוד ברצינות ואחרי חשיבה ותכנון סוף סוף יצא השיר
הראשון. ביחד עם האיורים המדויקים והמופלאים של עומר פורת והאנימציה הנהדרת של
אופק חיים יצא הקליפ והשירNice & Slowly.
התקופה
היא אמצע מגפת הקורונה, העולם שלנו התהפך לחלוטין, ההופעות נפתחות ונסגרות וגם
אנחנו בבתים שלנו. בכל זאת החלטנו בלב שלם להוציא מוזיקה. גם כשאין תמיכה בתרבות
זה לא אומר שהיא לא קיימת. אני לא הייתי מוכנה לשבת בפינה בחדר עד שהכל יעבור,
לצערי כרגע זה גם לא עובר. החלטנו להוציא שיר שמח, לא קשור לכאורה למצב ולהקל אולי
במעט על המועקה שיש ביום יום שלנו.
מאוד
שמחתי שהשיר התקבל יפה בארץ ובחו"ל ובעיקר שהוא שימח אנשים.
יש
פעמים שאני נשאבת לתוך הקידום של השיר ולהישגים או הכשלונות שעל פיהם "הצלחה"
נמדדת, ואז אני אני; רואה איזה דוקומנטרי של מוזיקה, שומעת תקליט
שאני אוהבת או קוראת איזה שיר שנוגע בי. זה מחזק אצלי את מה שאני יודעת עמוק בבטן -
שזה מה שאני רוצה לעשות. יש בי את העוצמה להמשיך, משהו שאי אפשר לתאר במילים נותן
לי כוח וזאת הברכה אמיתית לאהוב משהו כמו שאני אוהבת מוזיקה.
My Kind of Love // Borito
מאז
שהייתי קטנה החיים שלי סבבו סביב המין השני. המוזיקה ששמעתי, הסרטים שראיתי וחיי
החבר'ה שלי תמיד התרכזו סביב נקודת המבט של הבחור או הגבר. יש מוזיקה שמלווה אותי
היום שנכתבה על ידי גברים והיא חשובה לי מאוד אבל עברתי איזה תהליך של התבגרות שבו
רציתי לראות את העולם מנקודת מבט נשית.
זה שיר
שהייתי רוצה שאני בגיל 17 תדע שכתבתי. אני בתור כותבת, בתור גיטריסטית ובתור אישה
הייתה רוצה להגיד לעצמי שיש לי את כל הכוח שבעולם לכתוב את הסיפור שלי ולחיות את
חיי על פיו.
יש הרבה גרסאות לסוג כזה
של שיר אבל רציתי גרסה משלי, בשבילי. היום אני יודעת יותר מתמיד כמה חשוב המקום
לסיפורים מנקודות מבט שונות ומגוונות. אני בעצמי בוחרת להקשיב, לראות, לתמוך ולשתף
מוזיקה של יוצרות ומוזיקאיות. זה צורך אמיתי ליצירת אמפתיה, הכרות עם האחר
והתקדמות לחברה טובה יותר.
השיר קיבל הרבה אהבה ואני
מעריכה את זה מאוד. שוב כמו שאמרתי אני יותר מכל מעריכה את האנשים שיצרו איתי את
המוזיקה והולכים איתי את הדרך הארוכה הזאת. אני מסתכלת קדימה בחיוך ועובדת כרגע על
אי.פי בעברית ופרויקט שלי באנגלית.
ממשיכה
ליצור כי אין דרך אחרת. זאת הייתה השנה הכי מוזרה בחיים שלי ולצד זה גם הכי מספקת.
זה ממש דבר מוזר להגיד בשנת 2020. אני גם לא חושבת שצריך להפוך את הסיטואציה
ההיסטורית אליה נקלענו למשהו חיובי. מה שכן, נקלענו אליה, זה מה שקרה - אז מה
עושים עכשיו?
אם הייתם מקשיבים לאלבום של יוני לפני עשור, הייתם פוגשים אדם אחר לגמרי שרוצה לאבד את המציאות.
והיום בגיל 40, הוא מניח את כל הכבדות (תרתי משמע) מאחור ונשאר בחצי משקל, מרחף מעל
ואפילו הראש, שכח כעס לא נשכח.
אם בעבר המוסיקה שלו חשפה יחסים מורכבים עם ההורים וחוסר רצון בקשר מחייב, היום הוא מדגמן זוגיות מחוייכת בדף הפייסבוק שלו.
הטקסטים אמנם נשארו כנים לחלוטין אבל בכל זאת שונים.
אופטימיים יותר, הזמן עשה את שלו "רעל שהיה בי נעלם" והווייב החדש שלו גורם בעיקר לגברים שמקשיבים למילים להזדהות איתו ולעבור תהליך של התפקחות. ושאחרי הכל, במיוחד במציאות 2020, יש דברים שאפשר להשאיר מאחור.
"יש אושר, כמו שיש מצב צבירה של חומר כשהוא מגיע הוא מגיע" ערן ברגיל כתב פעם (1:1)
וגם את פוליקר הוא תפס יום אחד, פתאום.
"כבר איבדתי תקווה בכלא של עצמי רציתי לשבור, את הקיר שבאיש אולי לחפור בו מנהרה, ואיך פתאום קרה שטוב מתחיל לטפטף עליי, רץ בגשם ורוקד"
המכוער נהיה יפה האיש בראי כבר לא נראה חרד לגעת ולהגשים ומחייך אליו.
לקח לחיים זמן להביא לו את מה שביקש, אבל זה כאן וזה קורה עכשיו.
אחרי שגנז את האלבום הקודם רגע לפני השקה, יש כבר שניים חדשים בדרך ואחד מהם גם באנגלית.
רוק יווני ייחודי ושונה מהמנעד המוסיקלי הישראלי.
כמו בטקסטים, גם במוסיקה הוא מחבר עולמות ביחד, אז ועכשיו דיסטורשן ובוזוקי.
הוא פורט עליו לצד הגיטרה בס תופים כמו הגניב למתכון תבלין סודי, שגורם לך לרצות ולחזור שוב ולנגן את השיר, ופתאום וסתם אתה מבין שאתה מקשיב למוסיקה שלו בלופ בפעם השלישית, ומחייך.
בכל פעם בחודש אלול, האינבוקס והמייל שלי מפוצצים ב"חידושים" וביצועים מחודשים לשירי תפילה.
עזבו את זה שכולם כל הזמן בוחרים את אותם ה"להיטים" שבתפילה ומנסים להיות ריבו/בן ארי החדש...או נרקיס במקרה של היוצרות, לפעמים גם נראה כי מישהו נזכר שאלול עכשיו וזה הזמן לשחרר סינגל וזה מגיע ברמת סקיצה. (מרתיח).
והנה באה מור רומ עם "קול באישה נפלא", עושה לכולם בית ספר ופותחת שערי שמיים עם בייס ליין צ'לו תופים נפלא.
פעם כשעוד הייתה ברנשטיין, היא הבטיחה שתביא שיר כבוד ולמרות שזו התרת נדר פה, היא מקיימת את מה שהבטיחה.
מי שלא נתן לה לשיר בגלגולה הקודם, קיבל אותה עכשיו שועטת קדימה פורצת גבולות ומוכיחה שלא רק שהיא טובה יותר, היא גם יכולה לקחת כל אחד מהם בחברותא אחד על אחד וללמד אותו איך עושים את זה נכון.
״זהו רגע מרגש במיוחד עבורי״ מספרת מור, ״אני רואה את תפקידי כאמנית ממש כמו מובילת תפילה בבית
הכנסת, כשליחת ציבור, המוזיקה היא אף פעם לא רק מוזיקה, היא דרך חיים, היא הרמת ראש וזעקה או הכוונת
דרך חדשה..."
"אני מאמינה שיש שימצאו עוגן והזדהות עמוקה עם הטקסטים שלי והמנגינות יקחו אותם הלאה לחיבור כזה
כמו שרק מוזיקה יודעת לעשות.״
"השורשים שלי הם הבסיס העיקרי למוזה ולכתיבה.
כל הזכרונות הצרובים בהם, נוכחים בטקסטים
הללו. השילוב של הטקסטים הללו עם סאונד הרוק האפלולי הזה"
והמסע הלא פשוט והמאתגר שעברה עם עצמה בשנתיים האחרונות ואווירת סוף העולם בקורונה
הציפו והעצימו את השאלות הקשות, והפעם היא כבר לא מפחדת להפנות אותן לאל בלי מתווכים, בעצמה ולדרוש תשובה.
ברמה האישית, כדתל"ש בעצמי שחווה לא מעט משברי אמונה וכאדם בוגר ומאמין.
מור רומ פוגשת אותי בתקופה שהאמונה מתחזקת אצלי בחזרה, אבל כמוה גם אני היום כבר לא מקבל הכל מוכתב או מובן מאליו, השולחן שאתה ערכת כבר לא מתאים לי בהכרח.
היא לוקחת את הטקסטים החדים שלה עם הקול הזה שמחביא בתוכו זעקה בהפקה של דוד בית הלחמי ורונן רוט.
אני כותב על המוסיקה שלו עוד מ 2014 בתקופת Memory in plant ולמרות זאת אף פעם לא נפגשנו, תכננו להיפגש בהופעה שלהם או של אחרים ואז
- הוא נעלם. מהפייסבוק בפרט ומהמוסיקה בכלל, כשקיבלתי ממנו הודעה לפני חצי שנה בצרוף סינגל חדש, שמחתי לרגע ואז כשגיליתי את הסיבה שבגללה הוא "נעלם" רגע השמחה נעלם בשניה. כמו אביו ואחיו, גם הוא חלה במחלת ניוון שרירים נדירה תורשתית בשם "מג'דו ג'וזף"
" רגע ! אתה מכיר את הפרויקט של שי משולם ? " שאלתי - כן , הוא מעורר השראה הכתיבה שלנו שונה לגמרי
והרצועה הראשונה שלו כבר המחישה לי למה הוא התכוון האלבום נפתח בהתנשפויות כבדות בקצב גבוה ואז מגיעה שורת מחץ אחת שמתארת הכל, בצורה הכי אמיתית וקשוחה באקספוזיציה מצמררת. "זה כבר זמן רב שאני מנסה לנבא את מותי, והלואי ויכולתי רק למות מוות צנוע ופתאומי ולא להתפוגג באטיות"
גילוי נאות, נרתעתי בהתחלה לצערי לפני עשור חבר קרוב נפטר בנסיבות דומות והפחד הזה של לאבד עוד חבר בצורה כזו, הרחיק אותי באינסטינקט לרגע.
ואמרי, בגילוי לב ברצועה השניה אומר בדיוק את העתיד לבוא ונותן לך את האפשרות לעזוב כל עוד נפשך בך או להשאר
"לא אפול כצאן לטבח הפעם לא תנצח, ג'וזף לא אעמוד חסר מעשה כשתגרור אותי אל הכיסא
אני אסון שהולך לקרות וזאת עונת הנפילות תפסו מרחק כל עוד נפשכם בכם או השארו לראות"
אז נשארתי להקשיב ולראות
"אל תתעסקי איתי , אני מקרה אבוד" - ב"חופשיה לעזוב", הוא שולף את הכלים הכבדים בלי לדפוק חשבון
"את אוהבת לרחם, זה כבר הפך תחביב
את חופשייה לעזוב מתי שרק תרצי לא אחזיק זאת כנגדך אאחז בזכרונות שלנו לא, אין צורך בדמעות אין כאן מקום לייאוש"
זה אלבום קשוח שמספר על ההתמודדות בזמן אמת,
הוא כבר יודע מה עומד לקרות, ראה את זה מקרוב וגם איבד אנשים לתהליך הזה
"אבא אני מצטער, בקרוב אפגוש אותך שוב ונדבר"
המגבלות הפיזיות שהולכות ומתעצמות, אם באובדן הקול שלא יאפשר לו להקליט שירה או לדבר בכלל "כלא של הברות ועיצורים כל מילה היא אבן ששוקעת בבאר" (גמגום)
הבדידות שנובעת מחוסר היכולת לקיים זוגיות וחשבון הנפש הארוך.
מרוץ נגד הזמן והתמודדויות יומיומית נפשיות ופיזיות, עד לרגע שבו יחליט להביס את ג'וזף ולבצע מט, כי its better to burn out then to fade away.
אבל יש גם נצחון אחד גדול, למרות הכל ולמרות ש הפי אנד לא יהיה פה.
זה אלבום מושקע שגורף מחמאות בלי סוף, הפקה משובחת שמתגברת על כל המגבלות
ובהחלט, בניגוד לטקסט ב"גפרור" היה שווה להשאר להקשיב ולראות.
לא מבין מה הם חשבו לעצמם , באמת !?
לא מספיק שהם 15 אנשים מוכשרים על במה אחת.
פרקשניסטים ונשפנים אחד אחד, הם גם תגברו את עצמם ביואב יפת, האיש וקול ה-בס שיספר את הסיפורים.
עכשיו בואו, איך אני בתור אבא לתאומים בני 5 אמור להתחרות בזה, כשאני מספר להם את הסיפורים ?
כבר יותר פשוט לקחת משפחה של תנינים על הראש.
איך עושים את זה ? אה, זה קל.
אתה לוקח חבל ארוך, קושר את התנינים זה על גבי זה ומרים את כולם...על הראש !
כבר חצי שנה שבכל בוקר כשאנחנו נכנסים לרכב או יוצאים לנסיעה ארוכה האלבום מתחיל להתנגן ואנחנו ביחד שרים ומחליפים תפקידים, זו אחת המתנות הכי טובות שקיבלתי השנה (תודה נורית) והדיסק והספר הם חלק בלתי נפרד מהרכב, כמו הג'ק וגלגל הספייר.
לפעמים, כשאנחנו מתווכחים מי יכנס לאמבטיה ראשון, אני נכנס פנימה ומתחיל לשיר את "במקלחת של סוף היום", ואז אחד מהם מצטרף פנימה ומתחיל לשיר ו"הקול יהדהד מקיר לקיר"
לפני חודש הפתענו אותם בבוקר חורפי אחד, אספנו אותם מוקדם מהגן ויצאנו לטיול.
וכשרביד הבן שלי הבחין בלהקה של ציפורים עפה מעל האגם הוא אוטומטית התחיל לצעוק להן בשירה "ציפורים לאן את עפות לאן את עפות" ..חייכתי
לא קל היום למצוא חיבור מוסיקלי עם הילדים, בתקופה שכל אלבום ילדים יוצא עמוס בעיקר בביט ודאבל בס בכדי לתפוס את תשומת הלב של הילדים.
אחרי "שקוף" חיפשתי אלבום ילדים שונה
וכאחד שאוהב את מארש דונדורמה, כל כך שמחתי כשהבנתי שהם יוצאים בקונספט שמיועד לילדים.
כאוהב מוסיקה מושבע שהבטיח כי יעשה הכל בכדי שהילדים יקבלו גם רקע מוסיקלי איכותי, פרט לדאבל בס וקלימבה ברקע שמובנים בכל אלבום פופ של כוכבי הילדים, מצאתי פה אפשרות ללמד אותם על כלי הנשיפה השונים וכלי ההקשה.
ויש גם את המסר החינוכי, אם בסיפור האפריקאי שתורגם ומלמד על היחס הנכון לבעלי החיים או בסיפור על העפיפון, שכתבה נועה סגל חברת ההרכב (ופרט לעובדה שהיא פסיכולוגית ובמארש, יש לה 2 אלבומי סולו מעולים משלה).
כשנכנסו לזאפא לרגע שכחתי שזה מופע ילדים, בכל זאת, אני רגיל לראות את המארש בהופעות שלהם.
הם עולים אל הבמה בבגדים צבעוניים בגווני גלידה (דונדורמה זו גלידה טורקית) וכבר בשניה הראשונה כל הילדים וההורים מחייכים כשמתחילים הצלילים הראשונים.
וכשיואב מרים את התנינים על הראש הם זזים על הבמה מצד לצד וגם הקהל מצטרף בתנועות גוף מותאמות מבלי משים כמו מישהו הוציא את הזאפא אל הגלים, הבימוי של ירדן בר כוכבא שנחתה עם ענן על מקל אל ההפקה, לוקח את המילים והצלילים של המארש למקום המדוייק, כמו באה והוסיפה על הגלידה עם הקצפת את הדובדבן ונתנה את הטאצ'אפ המושלם.
קנו את הספר והדיסק וקחו את הילדים להופעה.
ואני ?
- יש לי תנינים על הראש, הולך לעשות חזרות בקריאה כמו יואב.
